שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/נא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר ב נא

תשובה נא
להרב המופלג ר' נפתלי נ"י בק"ק שטרים.

אשר דן מעכ"ת נ"י די"ל דנשואה שלא נבעלה כתובתה מאתים, לדעת הב"ש סי' ס"ז בכוונת הרי"ף והרמב"ם:

אינו כן, דכל דברי הב"ש רק לענין דיכול לטעון טענת בתולין דהוא מקח טעות, אבל מ"מ כתובתה רק ק', דהא א"א לחלוק על הברייתא מפורשת דקתני אעפ"י שיש עדים וכו' כל כמה דלא מצינן תנא דפליג, דדוקא לענין דיש לה טענת בתולין בזה למאן דמתני לה אמתני'. אבל אברייתא לא די"ל דטעמא דהברייתא דאין לה ט"ב, דס"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה, ובזה קיי"ל כסתמא דמתני' דוהי' מקחו מקח טעות לגמרי משמע, אבל לענין הך דינא דהברייתא דכתובתה מנה לא מצינו חולק, ואף דאינו מפורש בברייתא דכתובתה מנה, מ"מ הא ממילא מוכח כן, מדקתני דאין לו ט"ב ומטעם דנמצאת בעולה ויש לה מנה, ואם איתא דכתובתה ר' הא יש להן ט"ב להפסידן מנה, ולומר דבאמת הכי קאמר דא"ל ט"ב להפסידן לגמרי, זהו בורכא, דמאי אר"י דהך נשים הא בכל נשים הדין כן דנמצאת בעולה יש להן מנה, וגם מה זה טעם דהרי כנסה הראשון, אלא ע"כ דכתובתן מנה, ונתן טעם דאין להם ט"ב, שכבר כנסה ראשון, דבלא"ה אין להם רק מנה, וכמ"ש תוס', וא"כ הדין מפורש בברייתא דכתובתה רק מנה וממילא קיי"ל כן, ומ"ש מעכ"ת עלה דהב"ש וממילא מובן מזה דאם יש עדים דכתובתן ר' לפירוש תוס' שם שכתבו דהטעם דהבעל אינו סומך על העדים, וסובר דלשבחן אומרים כן וא"כ להב"ש וכו' עכ"ל, אין בזה טעם, דתוס' ג"כ כתבו כן רק ליתן טעם דלא הוי מקח טעות, היינו משום דנשאה בחזקת בעולה, דסבר דלשבחה אומרים כן, אבל מ"מ הא ידוע לן בעדים דהיא בתולה, ולמה אין לה מאתים, א"ו דבזה טעמא אחרינא, דכל נשואה כיון דהיא בחזקת שתבעל ובדרך לא פלוג אמרו חז"ל דנשואה אף דהיא נשואה בתולה כתובתה מנה, וכמ"ש הרמב"ם פי"א הט"ז, וא"כ ה"נ להב"ש, ואדרבא דאם פסקינן דביש עדים ג"כ אין להם ט"ב, והיינו כמאן דמתני' אברייתא הי' מקום לומר דדינא דהברייתא רק לענין דאין להם טענת בתולים דלא מקרי מקח טעות, אבל כתובתה מאתים דמיני' לא מיירי הברייתא, וי"ל כיון דידוע לנו בבירור כתובתה ר', אבל להב"ש בכוונת הרמב"ם דיש להם ט"ב, וע"כ משום דהברייתא ס"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש להם מנה, א"כ מוכח דס"ל להברייתא דכתובתה ק' וכנ"ל:

מ"ש מעכ"ת לדייק כן מלישנא דהרמב"ם דכל שכתובתה מנה אין להם ט"ב, הדקדוק נכון, ומה"ט פקפקתי על ראיית הב"ש שלא כתב הרמב"ם אעפ"י שיש לה עדים, די"ל דהרמב"ם סמך עצמו על מה דכייל דכל שכתובתה ק' דנכלל בזה אעפ"י שיש עדים דגם בזה כתובתן מנה כמ"ש הרמב"ם שם הלכה ב', ומעכ"ת בעצמו ע"כ ס"ל כן, מדלא כתב בפשיטות כמו דדייק הב"ש לענין דאין להם ט"ב, מדלא כתב הרמב"ם אעפ"י שיש להן עדים, ה"נ יש לדייק כן דכתובתה ר', מדלא כתב אעפ"י שיש להם עדים, אלא ודאי דכוונת מעכ"ת דזהו י"ל דהשמיענו הרמב"ם בלשונו הזהב בהלכה ב' בין נבעלה בין לא נבעלה] ולזה אם נדייק לשון הרמב"ם דכל שכתובתן מנה יש לדייק דלא כהב"ש אלא דגם יש להן עדים אין להם ט"ב, אבל לדייק בהיפוך דביש עדים כתובתן ר' זהו אין לו קיום, כיון דמוכח מהברייתא דכתובתן מנה, ולכאורה נסתר מזה דעת הכנה"ג הובא בבאר היטב, דבנשאת אחר שפרסה נדה ומת קודם שתטהר דיש לו ט"ב, דלא מחזיקים ליה לרשע שבעלה, דהא מ"מ כתובתה מנה, דהיא נשואה בתולה והדרן לכללא דהרמב"ם דכל שכתובתן מנה אין להם ט"ב, אמנם י"ל דהרמב"ם לשיטתיה דחופה היינו יחוד, ובזה כיון דעבר ונתייחד אתרע חזקתו וחושש שמא בעלה ג"כ וכונסה בחזקת בעולה, והכנה"ג כ"כ לדידן בחופה בלא יחוד ולא אתרע חזקתו:

ומיושב בזה מה דקשה לי לכאורה במ"ש הרמב"ם פ"י ה"ב בחופת נדה ונתייחד עמה היא כארוסה עדיין, וא"כ לכאורה כתובתה מאחר ר', דהוא בכלל מה שכתב הרמב"ם בפי"א הנושא בתולה מן האירוסין, והא באמת הוא איבעי' דל"א בחופת נדה, וא"כ היא ספק נשואה, ויהי' לה רק כתובה מנה, וביותר תמוה לי, דהה"מ כתב על פסקא דהרמב"ם פ"י ה"ב דשם איבעי' דלא אפשטא וס"ל לרבינו דה"ה ליורשה ולטמא לה, הא מ"מ אם דנין אותה לארוסה ממילא אחיה כהן מטמא לה, כדין אחותו ארוסה ואמאי הא כיון דאיבעי' דלא איפשטא ניזל הכא לחומרא והכא לחומרא, דהבעל אינו מטמא לה וכן אחיה אינו מטמא לה, ולא הו"ל להרמב"ם לכתוב דהיא כארוסה, ולפי הנ"ל כיון דחופה הוי יחוד אינה בכלל הנושא בתולה מאירוסין, דמאן יימר לן דהיא בתולה, דשמא עבר ובא עליה, ממילא ג"כ אינו מטמא לה דשמא היא בעולה:

ומ"ש מעכ"ת עוד כיון דבנ"ד לא הי' יחוד אינה נשואה להרמב"ם, דמ"ש הח"מ דלכ"ע לא הוי יחוד חופה כמו שהוכיח הר"ן מהברייתא אעפ"י שיש עדים, דיש לדחות שראו עדים מבחוץ שלא נבעלה, שגג בזה, דהא בברייתא קתני אעפ"י שיש עדים שלא נסתרה, ובודאי זהו צע"ג על הרמב"ם, וחשבתי לומר, דאף דהר"ן נקט בפשיטות דקתני לקמן בברייתא דאין לה אלא מנה, אעפ"י שיש עדים שלא נסתרה, הא באמת בברייתא לא קתני כלום, משיעור דמי כתובה, וכבר כתבנו דלמאן דמתני אברייתא דטעמא דאין להם טענת בתולים דלא הוי מקח טעות, דסובר דלהשביחה אומרים כן, י"ל דבאמת כתובתה ר', אלא דלרבא דאמר זאת אומרת דכנסה וכו', וכן ללישנא דמתני אמתני' גם ר"א ס"ל דטעמא דהברייתא דאין להם ט"ב משום דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה ק', ואזי מוכח דהברייתא ס"ל דכתובתה ק', בזה י"ל דבאמת דהברייתא ס"ל כר"ל דס"ל בכתובות דמסרה האב לשלוחי הבעל כתובתה מאחר ק', ה"נ בהביאה לבית בעלה אף שלא נתייחדה עמו, מ"מ כתובתה מאחר מנה, דלא גרע ממסרה לשלוחי הבעל להביאה לבית בעלה, דג"כ עדיין לא נתייחדה עמו, אבל לדינא דמסקינן שם דוקא לירושתה מהני מסירה כמו חופה אבל לא לר"א, ה"נ חופה בלא יחוד כתובתה מאחר מאתים, וברייתא קתני רק דאין לה ט"ב, ומטעם דלשבחה אומרת כן, וכלישנא דמתני לה אברייתא [וזהו דלא כב"ש בכוונת הרמב"ם] ואולם עדיין קשה לי, הא במתני' קתני בתולה מן הנשואין כתובתה ק', הא נשואה ליכא בלא יחוד, וביחוד בלא"ה אינה בחזקת בתולה עמו ולשם נשואין וכנ"ל, [וגם לפ"ז קשה בהיפוך אכללא דהרמב"ם כל שיש לה ר' יש לה ט"ב, הא משכחת דכנסה ויש עדים שלא נסתרה דכתובתה ר' ואין לה ט"ב,] והנה הב"ח כתב בכוונת הרמב"ם דלא בעי' יחוד, ממ"ש רק שנכנסה עמו במקום צנוע ועם השושבינים, אולם לפ"ז ישאר קושייתינו הנ"ל, היאך כתב הרמב"ם בחופת נדה היא כארוסה וממילא יש לה כתובה מאחר ר', וכן אחיה מטמא לה והא היא ספק נשואה, ובזה אזדא תירוצינו הנ"ל, דמ' נו היא בחשש בעולה, דהא משכחת ביחוד שושבינים:

מ"ש מעכ"ת דבנ"ד י"ל דהוי כדינא דהרמ"א בחולנית למות, מלבד דגדולי אחרונים תמהו על פסקא דהרמ"א, גם מאן מפיס דבנ"ד לא הי' ראוי לבעול כלל, גם במה דמחלקים האחרונים בין חופת נדה לפסקא דהרמ"א הנ"ל, דבנדה עושה חופה לבא עליה לכשתטהר, אבל בזה שאין דעתו לכך ועושה החופה רק לירש, א"כ י"ל דוקא בכה"ג, וכמו שדקדק הרמ"א בלשונו כדי שיורישנה, וזהו בחלתה היא וניכר שעושה כן, אבל בנ"ד בחלה הוא ובודאי הי' כוונתו בחופה שחשב שיתרפא ויבא עליה, גם אם הרמ"א כ"כ לענין ירושה דבאמת להוציאה מחזקת' אין ראיה לפסוק כן להוציא מזה כתובה ר', ולזה נראה לענ"ד בנ"ד דכתובתה רק ק':

ומ"ש מעכ"ת שיהי' ההכרח להודיע אותו שמחזיקים אותה לבעולה ולא יהי' לה ט"ב ויהי' עי"ז מחלוקת, לא ידעתי למאי צריכים להודיעו שלא יהי' לו ט"ב ושמחזיקים אותה לבעולה מה שבאמת אינו כן, דאנן אין מחזיקים אותה לבעולה אלא דכך תקנו, דכל נשואה אף בתולה כתובתה ק', וגם מה שלא יהי' לו ט"ב לא מטעם שאנן דנין אותה לבעולה אלא דהבעל דן אותה בכך, ומיניה לא דנין עכשיו ומה צורך ההודעה אותו מזה. ומ"ש מעכ"ת דבלא הודעה יש חשש דהוי כמק"ט, זה אינו דהא באמת אין אנו מחזיקים אותה לבעולה, ואדרבא בהיפוך, אנו אומרים דהוא כנסה בחזקת בעולה, אבל לא אנן, ומה מקח טעות בזה:

והנראה לענ"ד למה דמבואר במ"ל בה' אישות פ"ה ה"ד ד"ה ואם חסר דכל דינא לריכים ג"כ בתנאי על העבר עיי"ש, ויעויין בכתובות (דף ע"ג ע"א) מכדי כל תנאי בני גד מהיכי ילפינן וכו' אפשר לקיומי ע"י שליח לא הוו תנאי, ועיין תוס' שם ובכתובות (דף נ"ו ע"א) דהא דבעי בתנאי דומי' דב"ג וב"ר משום דמדינא לא אתי דיבור ומבטל מעשה, אלא דילפינן מבנ"ג ובנ"ר, מש"ה בעי' דומיא דהתם עיי"ש, לפ"ז מה דהבין דגם בתנאי דלעבר בעי' דיני תנאי, מוכח דמסברא לא הי' מהני גם תנאי דלעבר וצריכים ללמוד מב"ג וב"ר, הרי דמתנה ואמר ע"מ שאין עליך נדרים או מומין דחזינן דקפיד שלא ליקח אשה שיש בה מומין ונדרים, מ"מ מסברא לא מהני רק אם מתנה בכל דיני תנאי, וא"כ ממילא מוכח דכל מק"ט דעלמא היינו דאף בלא התנה אנן סהדי דקפיד והוי כהתנה ומהני מדין תנאי, אבל לולי דלמדנו מב"ג וב"ר דמהני תנאי לא הי' שייכות דינא דמק"ט דלא עדיף ממתנה במפורש, ולפ"ז ניחא דהיכי דלא הוי טעות בקדושין רק בחופה דהיינו דזינתה באירוסין לא הוי מקח טעות דכיון דחופה א"א לקיימו ע"י שליח לא מהני ביה תנאי, ה"נ טעות לא מהני, ולא בטלה קנין החופה:

ולפ"ז מיושב קושיית תוס' שם ד"ה אמר רבא וכו, ולפ"ז הא דתניא לעיל צריך לדחוק וכו', ולפי הנ"ל ניחא, די"ל דהברייתא כולה במש"ר והא דקתני סרחה ולבסוף בגרה בחנק, היינו דהך תנא דיבמות (דף נ"ג ע"א) דיש תנאי בחליצה, דלא בעי' אפשר לקיומו ע"י שליח א"כ מהני תנאי בחופה, וא"כ ליכא מש"ר חידוש, דהרי לא אישתני דינא, דהא עדיין היא ארוסה דהוי מקח טעות לגבי החופה, דהוי כהתנה ע"מ שאינה בעולה, א"כ גם במש"ר בעינן דלא אישתני גופה, ומיירי הברייתא בין במש"ר בין בזינתה בעלמא בלא מש"ר, דהא דקתני ברישא דבאו לה עדים בבית חמיו, היינו משום דלא אישתני דינא, דעדיין היא ארוסה, משום דלגבי נשואי דחופה הוי מקח טעות, אלא דלענין פתח בית אביה בעי' לפרסם שהגידו ליה בבית אביה, וכן הא דקתני בסיפא סרחה ולבסוף בגרה מיירי אף במש"ר דליכא חידוש וכנ"ל, ואידך ברייתא ס"ל כאידך דיבמות דאין תנאי בחליצה ולא מהני תנאי בחופה, ולא שייך מקח טעות והוי מש"ר חידוש, אלא דרבא לא ניחא ליה לומר דפליגי באישתני גופה ולעשות פלוגתא חדשה באישתני, אבל לענין זה דפליגי ביש תנאי בחליצה פליגי בפלוגתא דתנאי ביבמות הנ"ל:

'ומזה נ"ל להביא ראיה לשיטת רש"י בכתובות (דף מ"ח ד"ה ולירושתה) דמסר לשלוחי הבעל לא הוי נשואין לשום דבר רק לענין ירושתה, וכ"כ הטור יו"ד סי' רל"ד מסר האב יצאה מרשות האב ואין הבעל יכול להפר לה עד שתכנס, וע' במגיני שלמה שכתב בדעת רש"י והטור דבאמת מה"ת הוי כחופה, אלא דא"י להפר מחשש סמפון, ולענ"ד א"א לומר כן, דמדכתב הטור יצאה מרשות האב, היינו ע"כ דאף דבאירוסין יכול האב להפר בשותפות הארוס, אבל במסר יצאה מרשות האב דאין בכחו להפר, וגם הבעל אינו יכול להפר, כיון דלא נכנסה לחופה, ואם איתא דהמסירה הוי חופה ממש אלא דחיישינן לסמפון אמאי אין הבעל והאב מפירים בשותפות, הא בממנ"פ אם לא יהי' סמפון הוא בעל ממש והפרתו הפרה מעליא, ואם ימצא סמפון הרי נתבטלו הקדושין למפרע, ומהני הפרתו דאב, ודוחק לומר בכוונת הטור דיצאה מרשות האב, היינו לענין הנדרים שנדרה קודם המסירה א"י הבעל והאב להפר אחר המסירה, משום דמדינא הוי כחופה ופקע רשות אב, ושוב א"י הבעל להפר מה שנדרה מקודם דאין הבעל מיפר בקודמין, ומ"ש אח"כ ואין הבעל יכול להפר עד שתכנס לחופה, היינו ע"כ בנדרים שנודרת אח"כ, דבחופה יכול להפר ובמסירה א"י להפר, זהו מיירי בלא שותפות האב ומחשש סמפון, גם לפ"ז הא מ"מ יכול להפר אחר שמסרה, ונהי דהיא לא הותרה לעשות עתה מחשש סמפון, מ"מ יועיל ההפרה לענין אם יכניסנה אח"כ ויבורר דאין לה סמפון, דאגלאי דלא הי' מקח טעות מותרת אז מכח ההפרה היא, ולזה נראה עיקר כמ"ש הב"י דס"ל לרש"י והטור דנהי דמסירה מוציאה מרשות אב, ולא מקרי לזנות בית אביה לענין סקילה וכן לא מקרי בנעוריה בית אביה לענין ההפרה, אבל מ"מ לא נכנסה לרשות הבעל, מש"ה גם הבעל א"י להפר, וממילא גם בשותפות דהאב א"י להפר, דיצאה מרשות האב לגמרי ולא נכנסה לרשות הבעל, ומה דקתני בברייתא דתנא בי' ר' יהודא ונדר אלמנה וכו' אלא הרי שמסר, באמת גם קודם שנתאלמנה אין תקנה להפר נדרה, אלא דקרא אשמעינן דאפילו נתאלמנה אינה חוזרת לבית אביה, וכ"כ להדיא הרא"ה בשיטת רש"י, אבל דעת תוס' וסייעתי' דמסירה הוי חופה ממש לכל מילי חוץ מתרומה עיי"ש, ולפי דברינו הנ"ל יש ראי' לרש"י, ויעויין בכתובות (דף ע"ג) והא ביאה דלא אפשר לקיומי ע"י שליח. ומשנינן איתקש הוייות להדדי, עי' פירש"י דאיתקש קדושי ביאה לקדושי שטר וכסף, וקשה לי, כיון דמצינו מכח ההיקש דבביאה יכול להתנות נילף מזה דבעלמא כגון בחליצה דאף דא"י לקיים ע"י שליח תנאי קיים, ולולי פירש"י הי' נ"ל לפרש דהכי אמרינן איתקש הוייות להדדי דכל עני' הויי' אחת הוא, ונהי דמעשה הביאה א"א לקיים ע"י שליח, מ"מ כיון דהקדושין אפשר ע"י שליח ע"י דבר אחר, כגון בכסף ושטר מקרי יכול לקיים ע"י שליח:

לפ"ז אם נידון כשיטת תוס' הנ"ל דמסירה הוי כחופה א"נ אפשר נשואי ע"י שליח דהיינו שלוחי הבעל שלוקחים אותה לרשותם, וממילא אף בחופה ממש מהני תנאי כיון דשם חופה יכול ע"י שליח כגון במסירה, והדרא קושייתינו לדוכתיה דמש"ר ליכא חידוש דהא הוי חופה בטעות ועדיין היא ארוסה, אע"כ דמסירה לא הוי כחופה, להיות ברשות הבעל, ומקרי א"א לקיים ע"י שליח ולא מהני ביה תנאי, מש"ה לית ביה דין מקח טעות וכנ"ל, ודוק היטב:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף