שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קפט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א קפט

סימן קפט

לידידי הרב רבי מיכאל נתן נ"י דק"ק ראוויטש

אשר כתב רו"מ ליישב הקושיא ששמע ממני עת למד לפני מסכת עירובין (דף מ"ה ע"ב תוס' ד"ה אב"א הוי ספק דבריהם) אע"ג דהוי דבר שיל"מ, ואמר ר"א ריש ביצה דאפילו באלף לא בטל אפילו בספק דבריהם בעירוב הקילו, עכ"ל ותמהתי אז. דהא ר"א בריש ביצה לא הזכיר כלל מספק אלא דמשני על פרכת הש"ס אמאי ספיקו אסור, דדבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטל. והיינו ע"כ בדרך דמיון דכמו דלא בטל. ה"נ ספיקו אסורה. והרי גם בעירוב אמרינן דשיל"מ לא בטל. כדאמר ר"א ביצה (דף ל"ט) גבי מים ומלח. וא"כ גם ספיקא ליתסר. ואם נחלק בין דין ביטול לדין ספיקו. א"כ איך למד ר"א גבי ביצה דין ספק מדין ביטול:

ידידי הן דבריו מושכלים הם דרך פלפול אבל לא ליישב פשטן של הדברים והפשטות עדיין צע"ג. ואם באנו לידי כך ליישב בפלפול. אומר אני שאלולי שאיני כדאי הייתי בוחר דרך לעצמי בזה. ויעוין בהר"ן נדרים (דף נ"ב ע"א) ותמצית הדברים בשיטת הרי"ף. דהא דדבר שיל"מ לא בטל. היסוד דרבנן דס"ל גבי דם הפר ודם השעיר דעולין אין מבטלין זה את זה. והיינו דב' מיני היתר לא מבטלים זא"ז, ולזה בדבר שיהי' לו היתר למחר מקרי קצת היתר בהיתר. אלא כיון דלאו היתר גמור הוא. בעי ג"כ שיהי' מב"מ בעצם מש"ה במין בשא"מ בטל. אבל ביש לו היתר מיד כההיא ביניתא דאטוי בהדא בשרא. דיכול לאכלו עם בשר. וכן בההיא דמים ומלח דיכולים להוליך במקום דשניהם יכולים לילך. הוי ממש היתר גמור בהיתר ולא בטל עיי"ש:

ואך באמת קשה מאד. דהא ה"ט אינו שייך לענין ספק דרבנן דמחמירין בדבר שיל"מ. אלא מטעם דעד שתאכלנו על ספיקא תאכלנו בהיתר ודאי. ורק בביטול דהוי היתר ודאי. בזה רק הטעם משום דדמי להיתר בהיתר. ואם כן איך אמר ר"א ריש ביצה הוי דבר שיל"מ. וכל דבר שיל"מ אפילו בדרבנן לא בטל. והיינו דכי היכי דלא בטל. ה"נ ספיקו אסור. הא לא דמי זה לזה. דטעמא דלא בטל דהוי היתר בהיתר. וזהו לא שייך לענין ספיקא דרבנן:

ולזה הי' נ"ל כדברי הר"ן במקצתו ולא בכולו. והיינו דהיכא דאין לו עתה היתר רק למחר לא מקרי כלל היתר בהיתר וטעמו רק משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. וזה רק במין במינו, אבל לא בשאינו מינו דמקרי על שם האחר. וכמו דס"ל לאינך פוסקים ואך בזה י"ל כהר"ן, דהיכא דיש לו היתר מיד מקרי היתר בהיתר ולא בטל, מש"ה אף באינו מינו לא בטל דרבנן דר"י לא אזלי בתר עצם אלא בתר שם איסור ושם היתר:

ולפ"ז רווחא שמעתתא. דבריש ביצה שפיר מדמה ר"א דכי היכי דיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטל, והיינו ביצה שנולדה ביו"ט דלא מקרי היתר בהיתר. כיון דאין לו עכשיו היתר. והטעם רק משום עד שתאכלנו באיסור הכא נמי לענין ספיקא דרבנן וא"כ שפיר י"ל בההיא דעירובין הנ"ל דבתחומין הקילו והיינו דהקילו שלא לומר עד שתאכלנו באיסור. וההיא דגבי מים ומלח דמשני ר"א דהוי דבר שיש לו מתירין. היינו כיון דמיד יש היתר. משום הכי לא בטל, דהוי מב"מ. ובזה לא שייך לדמות ספיקו לדין ביטול וכנ"ל. ודוק:

ובזה נ"ל ליישב מה דתמהו בההיא דביצה (דף ל"ז) אמרו ליה לר"כ ולר"א. לרב לאיסור מוקצה לא חששת. לאיסור תחומין חששת קשיא, והרמב"ם פסק להלכה כרב דחבית מותרת ובהמה אסורה. וקשה קושיית הש"ס דלמוקצה לא חיישינן ולתחומין חיישינן:

והיינו דמבואר בתוס' שם דפרכת הש"ס דממוקצה שנתוסף ונתפטם והוי הגדולים מוקצה מוכח דליניקה לא חיישינן. ולכאורה י"ל עוד טעם דהיניקה הוי תחילת ביאתו לעולם בתערובת. דבזה לא אמרינן דבר שיל"מ לא בטל. כמ"ש הרמ"א באו"ח (סי' ש"כ וביו"ד סי' ק"ב) והנה לכאורה סברא זו דתחילת ביאתו לעולם בתערובות זהו רק לפי הטעם דעד שתאכלנו באיסור דבזה כיון דלא הי' עליו שם איסור מעולם. וכשנולד האיסור כבר הוא בתערובות קיל יותר. אבל להטעם דהוי היתר בהיתר ולא בטל דהוי מב"מ בזה לא שייך לחלק. דאף בתחילת ביאתו לעולם בתערובות שייך כן. דמ"מ אין כאן ביטול דהוי היתר בהיתר. ולפ"ז למה דחלקנו לעיל דדבר שאין לו היתר עכשיו לא מקרי היתר בהיתר. והא דלא בטל רק מטעם דעד שתאכלנו באיסור. ובדבר שיש לו היתר מיד שייך ביה הטעם דהוי היתר בהיתר. א"כ יקשה דמאי פרכינן לאיסור מוקצה לא חיישינן. דלמא יניקה מלתא היא. והא דל"ח למוקצה היינו כיון דאין לו היתר עתה רק למחר מדינא יש לו ביטול. אלא משום דעד שתאכלנו באיסור. בזה ביניקה דתחילת ביאתו לעולם בתערובות לא אמרינן כן וכנ"ל. אבל בתחומין דמיד יש לו היתר להוליך במקום ששניהם יכולים לילך בזה מדינא לא בטל, מש"ה אף ביניקה דתחילת ביאתו לעולם בתערובות אסורה:

אמנם באמת לק"מ. דפרכת הש"ס לרב לשיטתיה דס"ל דמב"מ לא בטל ושפיר קשה ממוקצה. [ואף דאמרינן בציר דזיעה בעלמא מודה ר"י דמב"מ בטל. וה"נ י"ל במוקצה דהוי דרבנן. מלבד דרב סבר דגם בדרבנן מב"מ לא בטל, י"ל כיון דבעלמא בדאורייתא מדינא לא בטל. אלא דבדרבנן הקילו. ממילא בדבר שיש לו מתירין. אף דבתחילת ביאתו לעולם היא בתערובת לא אמרי' דשיל"מ, היינו לדידן דמדינא בטל דהוי ביטול מעליא. אבל לר"י דמב"מ לא בטל, וליכא ביטול מעליא ורק בדרבנן הקילו בזה כיון דיש לו היתר לאח"ז לא מקילין כלל. וממילא אין כאן ביטול כמו בדאורייתא] אע"כ דיניקה לאו מלתא.

וא"כ כל זה לרב. אבל לדידן דקי"ל דמב"מ בטל שפיר יש לומר דיניקה מלתא היא, והטעם דל"ח לאיסור מוקצה דל"ש בזה עד שתאכלנו באיסור. כיון דתחילת ביאתו לעולם בתערובות, ובתחומין דיש לו היתר מיד אף בזה לא בטל וכנזכר לעיל. וק"ל:

אמנם עדיין יש לפקפק בזה. דמ"מ יקשה לר"י דסבירא ליה מב"מ לא בטל. איך אכל בהמה ביו"ט הא נתוסף בו יניקה והוי מוקצה. ומוכח דיניקה לאו מלתא. וכיון דעל כל פנים מוכח מדר"י הסברא דיניקה לאו מלתא היכן מצינו חולק בזה:

ויש לומר דמה"ט גופא לא החמירו חז"ל באיסורם במוקצה על היניקה דא"כ לא משכחת בהמה דשריא ביו"ט. והוי כמו לא אפשר ולא העמידו איסור דידהו ביניקה. וממילא גם בתחומין שריא וזהו רק לר"י אבל לדידן דקיי"ל מב"מ בטל ל"ש כן ולא הקילו חז"ל ביניקה:

ובעיקר דברי הר"ן בשיטת הרי"ף הנ"ל דדבר שיל"מ מיד אף במבשא"מ אמרינן דלא בטל, ומה"ט פת שאפו עם צלי דריחא הוי משהו ולא בטל. כיון דאפשר לאכלו בלא כותח. קשה לי מסוגיא דחולין (דף קי"א ע"ב) דאמר רבא צנון שחתכו בסכין של בשר דע"י טעימת קפילא מותר לאכלו בכותח. מה מהני טעימת קפילא. הא מכל מקום אם יש בו משהו, גם כן אסור לאכלו בכותח דהוי דבר שיש לו מתירין:

ואולי י"ל דמה"ט באמת אמרינן בסוגיא שם דאמר אביי משמיה דחזקיה צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכלו בכותח. ועיין בערוך מש"כ (סי' צ"ח) שכתב דמשמע דאביי בא לומר דאסור אפילו ע"י טעימת קפילא, אלא דנדחק שם בטעמא דמלתא. ולפי הנ"ל י"ל דהוא מטעם ישל"מ. ורבא שהתיר י"ל דס"ל דגם ביש לו היתר מיד בטל במבשא"מ. ולא ס"ל כשנויא דר"א בביצה גבי מים ומלח דהוא מטעם ישל"מ, אבל אביי י"ל דסבר כר"א:

ואף דאביי אמר בביצה דמים ומלח הטעם שמא תעשה עיסה בשותפות. א"כ מדלא קאמר הטעם דדשיל"מ. משמע דלא ס"ל כר"א, י"ל למה דמבואר בהר"ן נדרי' הנזכר לעיל דמה דאמרי' דהוי היתר בהיתר דלא בטל, אף דעצם הדברים אין מין במינו. היינו דלרבנן דרבי יהודה דסבירי להו גבי דם הפר משום דעולין אין מבטלין זא"ז, ס"ל דלא אזלינן בתר עצם רק בתר שם איסור והיתר, מבואר דלר"י תליא רק בעצם. ולכאורה קשה דא"כ איך כתב הר"ן בשינויא דר"א דהוי ישל"מ אף דהוי מבשא"מ. מ"מ הוי היתר בהיתר. דמ"מ יקשה לר"י דקאמר במתני' דמתיר במים שאין ניכר בעיסה. אבל בתבלין ומלח מודה דאסור ויקשה דלבטל. דלא שייך שינויא דר"א דהוי ישל"מ דהא לר"י אזלינן בתר העצם, וזהו לכאורה קושיא עצומה על הר"ן:

וצריך לדחוק דבאמת שינויא דר"א רק לת"ק ולדינא אבל אליבא דר"י מודה דצריך לשנויא קמא משום גזירה שמא תעשה עיסה בשותפות. אלא דר"א בא לומר דלדידן מדינא אסור דהוי ישל"מ, ולפ"ז י"ל דגם אביי ס"ל כר"א. ומה דתירץ דהעשה עיסה בשותפות, היינו לתרץ דגם לר"י דס"ל דתבלין ומלח לא בטל. אבל לדינא ס"ל כר"א, מש"ה ס"ל דצנון שחתכו בסכין של בשר לא מהני טעימת קפילא:

אולם תמוה לי מאד על דברי הר"ן בשיטת הרי"ף הנ"ל ממתני' ערוכה רפ"ט דכלאים דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר, היאך בטל הצמר רחלים בגמלים, הא הוי היתר בהיתר דלא בטל. כמו דבשר לא בטל בפת לאכלו עם חלב. בשלמא לדידן ל"ק הא דצמר גמלים וצמר רחלים הוי מב"מ בשמא. וא"כ לא לבטל מדין ישל"מ. די"ל לדבר אחר חוץ מפשתן לא נאסר מעולם. כמו שהקשו מה"ט על הרי"ף, אבל לדברי הר"ן בשיטת הרי"ף דמ"מ הוי דבר שיל"מ קשה כנ"ל, דמה חילוק בין ריח משהו של בשר שנבלע בפת דלא בטל משום ישל"מ דהוי היתר בהיתר. ובין צמר גמלים דבטל בצמר רחלים, הא הוי היתר בהיתר, ואי דצמר רחלים שם איסור עליו. דאסור לחברועם פשתן ה"נ בשר שם איסור עליו דאסור לחברו עם חלב וצל"ע. ידידו:

עקיבא

בשולי המכתב

מתקשה אני כעת בפסחים (דף ע"ז ע"ב) הד"ה שאין בשר כי היכי דלית ביה מעילה, ותמיהני הא בעולה מועלים אף לאחר זריקה, ומפורש כן במתני' דמעילה וצע"ג:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף