שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קעו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א קעו

סימן קעו

לידידי רבי ישעי' כ"ץ נ"י בק"ק לעמבערג

מ"ש מעכ"ת כי ראה מסכת ברכות מן הש"ס שמדפיסים כעת בק"ק פראג עם דברים בשמי על הגליון ומצא כתוב (בדף ל"ה) כתבתי, עי' רש"י סוטה (דף מ"ג ע"ב ד"ה קלא) וצ"ע די"ל דלפי הטעם דסבירא ליה לר' שם דילפינן בג"ש דמה להלן כרם אף כאן כרם. בעינן כרם ממש שחייב בשתים כנגד שתים וא' יוצא זנב.

במחכ"ת כוונתי היה לתמוה על רש"י דמה ענין ערלה לרבעי דפלוגתייהו רק ברבעי. אבל בערלה פשוט דלכ"ע כל הפירות ואפילו פלפלים חייבים. וממילא אף נטיעה.

תו כתב מעכ"ת נ"י על הרשום ממני בש"ס הנ"ל בפסחים (דף ס"ג ע"ב) "עי' בר"ש פ"א דכלים וצ"ע" די"ל דתלי בזה דלהרמב"ם דגבי תודה חוץ לחומת בית פאגי. היינו חוץ ממקום שאופים שם מנחות פשיטא דאין שייכות בזה לחמץ, אבל לרש"י והר"ש דחוץ לחומת בית פאגי, היינו חוץ לחומת ירושלים דבעי שיהיה הלחם במקום הכשר לאכילה, הכי נמי גבי חמץ בעי שיהיה החמץ במקום הכשר לאכילת הפסח.

לענ"ד לא קרב זה אל זה, דבתודה דבא לקדש הלחם ולהתירו בזה שייך דזהו רק במקום הכשירו דלחם. אבל לא אם הם במקום דמפסלי ביוצא, אבל גבי פסח מאי שייכות דמקום אכילת פסח בזה, וגם הא האיסור אינו תולה באכילת פסח רק בשחיטתו אף אם רצונו לבער החמץ אחר שחיטתו עובר בלא תזבח:

ומ"ש מעכ"ת דבירושלמי איתא להדיא דר"א אפילו נתון עמו בירושלים דמשמע דבעי' שיהיה החמץ בירושלי'. באמת מלתא דתמיה למאד, דמה שייכות ירושלים לזה:

והנלענ"ד בפירוש הירושלמי, די"ל דהדין דאם החמץ שלו הוא במדה"י וסגר ביתו דממילא א"א לו לחזור לביתו עד אחר פסח, ועכ"פ אם גם יצא מביתו קודם ל' יום דהדין דא"צ לבער, וכתב הר"ן הטעם דעשאוהו כמפולת, א"כ י"ל דמדאורייתא אפילו ביטול ל"צ כמו במפולת לרש"י והר"ן. ואף דהירושלמי ס"ל דבודאי חמץ אפילו מר"ה צריך לבער. י"ל דזהו מדרבנן כיון דעושה כן במכוון בידים, אבל מדאורייתא י"ל דא"צ השבתה, ובזה י"ל דאינו עובר על לא תזבח, כיון דאינו מצווה כלל בהשבתתו, א"כ י"ל מה"ט לא נקט הירושלמי אעפ"י שאין עמו בעזרה, דהיה במשמע אפילו החמץ במדה"י לזה נקט דהחמץ בסמוך לו ותפס שם העיר ירושלים וה"ה לעיר אחרת, דזהו ממילא נדע דאין חילוק בין ירושלים לעיר אחרת. ואתי למעט רק אם החמץ במדה"י:

ומ"ש מעכ"ת לתמוה בענין זה, דבירושלמי איתא דר"ל אמר עד שיהיה לשוחט והוא מבני חבורה, ובסוגי' דילן אמר ר"ל או לשוחט או לא' מבני חבורה, ואע"ג דמצינו כזה סוגיות מתחלפות, היינו בב' אמוראים דמחלפי זה לזה. לא באמורא אחד. והכא בסוגי' ר"י ור"ל תרווייהו ס"ל דאו לשוחט או לבני חבורה:

במח"כ אשתמיט ליה דברי תוס' כתובות (דף ק"ב ע"א ד"ה אליבא) בסוף דבריהם:

מה שכתב מעכ"ת על קושייתי בב"ק (דף צ"א) בהא דפרכינן לגמר דינא והדר נדייני. הא מיד לאחר גמר דין נעשה שור הפקר כדאמרינן בכריתות, וממילא מפטר לשלם דהוי נגח ואח"כ הפקיר, והאריך מעכ"ת והעלה דההיא דכריתות רק ברובע ונרבע אבל לא בשאר נסקלים:

איני רואה מקום לזה. דאטו קרא כתיב ברובע ונרבע דהוי הפקר עד דנימא דאין למידים לאחרינא מזה. הא ליכא קרא לזה, אלא דמסברא אתינן כיון דנגמר דינו לסקלו מפקירין אותו הבעלים א"כ ממילא בכל נסקלים הכי הוא:

ומ"ש מעכ"ת להוכיח כן דלהנ"י דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. א"כ אין העדים זוממים צריכי' לשלם לבעלי' הפסידם דשור. דהא מיד שנגמר הדין נעשה ההפקעה מבעלים ונעשה הפקר והוי כאשר עשה. וכיון שכן בשור שנגח והמית אדם איך ממיתים השור. אף להסוברים דבממון ל"צ שיהי' עדים שיכולי' להזימם מ"מ הא דרשינן כמיתת בעלי' כך מיתת השור ויצטרך עדות שיכולי' להזימם אע"כ דבאמת בזה לא נעשה שור הפקר ולא מקרי כאשר עשה ומקרי עדות שיכול להזימה, וההיא דכריתות רק ברובע ונרבע. ובזה באמת א"י להזימ' אלא דברובע ונרבע לא אמרינן כמיתת בעלים כך מיתת השור והוי כממון בעלמא דל"צ שיהיה עדות שיכול להזימה, עד כאן תוכן דבריו:

הדברים רחוקים מדרכי האמת וגם מה הועיל בזה, הא גם בממון מה"ת בעי' יכול להזימם, אלא דהסוברים בממון א"צ עדות שיכול להזימם היינו לבתר התקנה דדיני ממונות לא צריך דרישה וחקירה משום נעילת דלת. וכיון דא"צ דו"ח והוי א"י להזימם מש"ה בכלל זה דא"י להזימם כשר בד"מ [ובזה פירשתי דברי רש"י בב"ק (דף פ"ח ע"א ד"ה פסולה לעדות וכו'), ועוד דעדות שאי אתה יכול להזימם הוא, ולכאורה קשה מסוגיא דב"ב (דף קנ"ה ע"ב) א"ל התם בעי ועמדו שני האנשים וליכא, ואמאי שבק הסוגיא טעם השני דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה, והיינו דבסוגיא דבב"ק דקאי ואזיל לענין ללמוד דעבד פסול לעדות בק"ו ואמרינן עלה קטן יוכיח, ומיירי הכל בדאורייתא, מש"ה נקט רש"י גם הטעם דאין אתה יכול להזימם אבל בסוגיא דב"ב רצה ליתן טעם על מה דלדינא השתא קטן פסול לעדות, דבזה לא שייך טעמא דא"א יכול להזימם, דהא לבתר תקנת חז"ל ל"צ בממון שיהא יכול להזימה וכנ"ל, מש"ה נקט רק דבעי ב' אנשים וליכא, ובאמת דברי רש"י תמוהים לי, דלטעם הב' איך שייך לומר קטן יוכיח הא באמת אין הפסול בגופו אלא כיון דא"י להזימם ממילא לא הוי עדות, וזה הכלל גם גבי גדולים ולא נשתנה קטן בזה וצ"ע) ולזה נראה עיקר דבאמת מה דאמרינן קטן יוכיח, היינו דפסול בעצמותו דממעטיה קרא אנשים ולא קטנים, וא"ל דבאמת בלא"ה פסולים משום שא"א יכול להזימם, וא"כ למאי נ"מ מעטינהו קרא לפסלו לעדות, הנה לפי תירוצם ב' ריש מכות דבעדות בן גרושה או גלות לא בעינן יכול להזימם, וא"כ גם קטן הי' ראוי לזה העדות אלא דקרא מעטינהו דבעצמותן פסולים לעדות ואין נאמנתם גם בעדות דבן גרוש' וגלות ולתירוצ' א' דשם דמשום מלקות מקרי יכול להזימ' א"כ בקטני' א"י להזימ' כלל וממילא פסולים מ"מ י"ל דנ"מ דהא ע"כ לענין עדות להכחיש עדים ראשונים לא בעינן יכול להזימ', דאם עדים אמרו פלוני הרג ובאו ב' והכחישו דלא הרג מה יכול להזימם שייך בהא, דהא לא רצו לחייב לשום דבר ע"י עדותן, אלא לפטור להאיש שהעידו עליו הכת הראשונה, וגם משום מלקות נראה דלא לקו דלא שייך בזה לא תענה ברעך דהא לא העידו כלל על רעהו להפסידו בשום דבר, אע"כ דלא בעי בזה יכול להזימ', דמ"מ הוויין עדות להכחיש הראשונים, ומ"מ עדים קטנים א"י להכחיש הראשונים, דקטנים בעצמותם פסולים גם לעדות החודש, דלכאורה אם הוזמו אין שום עונש על העדים דגם מלקות ליכא דהא לא העידו כלל על רעך וע"כ מוכח דזהו גם לתירוצם א' דמכות דדוקא בכאשר זמם לאחיך בעי יכול להזימ', אבל היכא דלא העידו כלל על אחיך ל"צ שיהי' יכול להזימם, אלא דבבן גרושה דמעידים על אחיך ס"ל בתירוצם א' דבעי יכול להזימם. וא"כ נ"מ דקטנים פסולים בעצמותן וא"נ בעדות החודש.

ובני הגאון מהור"ש נ"י כתב לי עוד ב' נ"מ. הא למה דקיי"ל בפ"ג דסנהדרין בההיא דנאמן עלי אבא דאינו יכול לחזור בו דוקא דקיבל עליה בחד אבל בקיבל עליה כבי תרי הוי ב' לריעותא, א'. דאינו יכול להזימו. וא'. פסול יכול לחזור. וא"כ נ"מ בקיבל עלי' קטן כבי תרי דמכח דבעצמותו פסול הוא ב' לריעותא. א' דאי"ל וא' פסול דקטנות (ולענ"ד אינו נראה כן דדוקא בב' ענינים הא' פסולו דעדות. והא'. להאמין א' כבי תרי דהוא ב' ענינים. אבל במקבל עד שיש בו ב' פסולים. כגון אם אביו גזלן. כיון דמ"מ הכל רק דמקבל עליה עד פסול לעדות לא מקרי ב' לריעותא. דמה לי שהעד פסול מטעם א' או מטעם ב' פסולים) הב' שהעיד בגודלו מה שראה בקוטנו. דמצד שאי אתה יכול להזימו י"ל דלא מקרי תחילה בפסולו דאין הפסול בגופו אבל מחמת פסולו בגופו דקטנות מקרי תחילתו בפסול] וא"כ עדיין יקשה בדאורייתא איך משכחת רובע ונרבע עפ"י עדים לסקלו. הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימם. ואף לבתר תקנת חכמים, י"ל מ"מ הא בקנס וכן גזילות וחבלות דלא שכיחי אוקמוה אדאורייתא דבעי דרישה וחקירה. ובעי ג"כ יכול להזימה. ובודאי גם מיתת השור דמי לזה:

ובעיקר הקושיא דהא בממנ"פ אי דבממון לא אמרינן ולא כאשר עשה כשיטת תוס'. או דבממון אף דלאחר שעשה אין חייבים לשלם מדין כאשר זמם. אבל מ"מ העדים במלקות מלאו דלא תענה. דלענין הלאו ליכא מיעוט ולא כאשר עשה והוי יכול להזימם מכח המלקות כמ"ש תוס' ריש מכות. וחד מזה מוכח. דאל"כ בעידי חזקה דמשמע אף דהמחזיק יושב בקרקע כדמשמע לישנא דהש"ס מאי בעית בהאי ארעא. ויקשה להסוברים דגם בממון אף לבתר תקנת חז"ל בעי יכול להזימם. והא כיון דיושב בקרקע מיד שנגמר הדין הוי כאשר עשה. אע"כ כנ"ל. א"כ ה"נ בשור הנסקל או דמשלמי ממון. דבממון לא אמרינן ולא כאשר עשה, או דלוקים ואי דמ"מ לגבי מיתת השור דהוי כמיתת הבעלים דצריך על המיתה עצמו יכול להזימם דיהיו העדים במיתה אבל ענין אחר דמלקות לגבי מיתה לא מקרי יכול להזימם כמ"ש תוס' ריש מכות, א"כ בלא"ה קשה אף אם משלמים ממון להבעלים מ"מ לגבי מיתה לא מקרי זה יכול להזימם ונימא כך מיתת השור דבשביל ממון לא מקרי יכול להזימם, אע"כ דלענין מיתת השור ל"צ יכול להזימם כיון דא"א בכך בשום פעם. וגם כאשר זמם לעשות לאחיו ולא כאשר זמם לעשות לשור. א"כ גם אם א"צ לשלם להבעלים דהוי כאשר עשה מ"מ אנו דנין רק על השור דמחייבים העדים מיתה. וממילא מופקע מהבעלים. כן נראה לענ"ד: ידידו.

עקיבא בהרב מוהר"מ גינז זצללה"ה

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף