שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קסו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א קסו

סימן קסו

לדידי הגאב"ד דק"ק צעמפילבורג הרב רבי טובי' נ"י

מה דתמה רומפכ"ת על דברי הרשב"א חולין בסוגיא דזרוע בשלה ד"ה אמר רבא בסה"ד ואי קשה לך לדברי רש"י וכו'. דמב"מ גזירת הכתוב הוא. אם כן הדרא לדוכתי' קושית הרמב"ן דהביא הרשב"א בשמו.

לענ"ד הא קושיית הרמב"ן דאפשר לקיים שניהם דמזרוע בשילה נלמוד דבטל בס' ומדם הפר נלמוד דלא בטל ברוב אבל לענין חילוקו דרו"מ לחלק בין ממשו של איסור לפליטתו. הא הזרוע בשילה אין התירה מטעם זה. דהא בקדשים טעם כעיקר דאורייתא. ואי דנימא דמ"מ טעמו ולא ממשו קיל. דבזה אמרה תורה דמין במינו בטל. א"כ גם להסוברים טעם כעיקר דאורייתא יקשה כן.

אבל באמת לא ידעתי איך מבין מעכ"ת ני' פשטיות דברי הרשב"א אלו. דעל קושיית הרשב"א דמההיא דחתיכת נבילה מוכח דלר"י טעם כעיקר דאורייתא. מה תירץ עלה דמב"מ אין חילוק דיליף מדם הפר. הא התם הוי ממשו. א"ו דכוונת הרשב"א כך הוא דדוקא היכא דתלי בטעמא כמו מין בשאינו מינו דתליא בס'. וכן במב"מ בפחות מרוב לרבנן דר"י דהוי כעין טעם. בזה שייך לחלק בין טעמו וממשו לטעמו ולא ממשו. אבל מב"מ לר"י דגזה"כ הוא דלא בטל ברוב, אף דאינו ראוי לנתינת טעם כיון דלאו בטעמא תליא מלתא אין לחלק בין ממשו ללא ממשו.

ויש להסביר עוד דבפשוטו נראה מדברי הרשב"א חולין (דף צ"ז ע"ב) ד"ה ובקדירה עצמה במ"ש שם בסה"ד תמיה לי. הא מדאורייתא חד בתרי בטל והא דבעי ס' מדרבנן כו'. מבואר דבפחות מרוב הוי דאורייתא, אף לרש"י דטעם כעיקר לאו דאורייתא, דפחות מרוב לא מקרי תערובות כלל והוי כבעין דאסור מדרשא דהטמאים לאסור צירן, והא דכתב הרשב"א בסוגיא דזרוע בשילה ד"ה אמר רבא דהא דאמרינן הטמאים לרבות צירן היינו כשהוא בעין, צ"ל דבכלל זה ג"כ פחות מרוב דהוי כבעין] והרי הרשב"א הסביר דהיתירא דנטל"פ אף דראוי לגר, היינו דטעם שאינו חשוב לא אמרינן ביה טעם כעיקר דאורייתא, ומ"מ הוצרך שיהא רוב, (והכי פסקינן בש"ע רסי' ק"ג) ונ"ל דמה"ט פסק הרשב"א דנטל"פ אסור בפסח כיון דבנטל"פ בעינן ביטול ברוב ובחמץ לא מהני ביטול, (ושיטת המחבר דפסק בסי' תמ"ז להקל בנטל"פ בפסח, צ"ל כיון דחמץ במשהו הוא חומרא, סמכינן על שיטת הר"ן דנטל"פ לא בעי ביטול] א"כ ה"נ לר"י אף דטעמו ולא ממשו אינו אסור, כיון דטעמו בעי ביטול אסור כמו צירן, ובמב"מ דליכא ביטול הוי כמו פחות מרוב לרבנן.

ואף די"ל כיון דלאו מדין טעמא אתינן עלה, הוי כמו יבש ביבש דבטל לר"י במב"מ, מ"מ אינו מוכרח, די"ל דמ"מ כיון דמעורב הממש בתוכו מקרי לח בלח, כמ"ש הרשב"א בנימוח גיד הנשה דבעי' ס', אף דקיי"ל דאין בגידין בנ"ט, מ"מ לא מקרי יבש ביבש כיון דנימוח בתוכו, ה"נ י"ל לר"י דמקרי לח בלח במין במינו ואינו בטל.

ועפ"י דברי הרשב"א הנ"ל יש לומר בסוגיא דע"ז (דף ס"ז ע"ב מ"ט דר"מ גמר מגיעולי נכרים וכו' ור"ש מ"ט וכו', והקושי' מבוארת דממנ"פ אי מסברא נטל"פ מותר א"כ מאי פריך מ"ט דר"ש. ואי מסברא אסור מאי פריך מ"ט דר"י. וחשבתי לומר עפ"י הרשב"א הנ"ל דהקשה אמאי נטל"פ מותר הא חזינן דראוי לגר ותירץ דטעם פגום לא חשיב. ולא אמרינן טכ"ע דאורייתא ובטל ברוב. והא דכלי שאב"י מותר. דמסתמא יש רוב נגד הבלוע. והר"ן הקשה דאיך ילפינן זה מקרא דנבילה דא"ר לגר אין קרוי נבילה. ולזה כתב הר"ן דאפילו ביטול ברוב א"צ. והלימוד מנבילה כך הוא. כיון דאין ראוי לגר מותר. אלא דבראוי לגר אסור כיון דאחשבי' באכילתו אבל בתערובות דנטל"פ לא אחשבה ואדרבא מצטער הוא בכך. והי' נוח לו יותר שלא יהא מעורב הפוגם עיי"ש, ולפ"ז י"ל דהאמת הוא כהר"ן דאפילו בלא ביטול ברוב מותרת ופלוגתייהו דר"מ ור"ש בין במעורב ברוב ובין בפחות מרוב. והסברא פשוטה דברוב יהא מותר. דטעם פגום לא חשוב לומר בו טכ"ע. אבל בליכא רוב מסברא הוא אסור. ולזה פרכינן מ"ט דר"מ. היינו דאסור אף ברוב הא מסברא יהא מותר. וא"כ נהי דלית לימוד מנבילה כיון דס"ל דקרא דנבילה מיירי בסרוחה מעיקרא מ"מ מסברא תהני ביטול ברוב כיון דאין הטעם חשוב. לזה משני דיליף מגע"נ דמסתמא איכא רוב נגד הכל וכמ"ש הרשב"א. ומוכח מקרא דאפילו בטעם פגום אמרינן טכ"ע והדר פרכינן על ר"ש מ"ט. דנהי דלית לי' הלימוד מגע"נ דס"ל דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י. הא מ"מ בליכא רוב מנ"ל להתיר. ומשני דיליף מנבילה וכדברי הר"ן הנ"ל.

[ואני נתקשיתי על הר"ן חולין (דף רצ"ב) דכתב הא דאמר רבא ל"נ אלא לטכ"ע דבקדשים אסור אף דאיכא ס'. היינו דהברייתא אתי' כר"י דמב"מ לא בטל. וכיון דטכ"ע דאורייתא הי' מהראוי דלא לבטל. וחידוש הקרא דמ"מ בזרוע בשילה הפליטה מתבטל במב"מ. (מזה משמע לי דס"ל להר"ן דאם טכ"ע לאו דאורייתא אפילו ברוב ל"צ. ומש"ה גם לר"י דמב"מ לא בטל הי' מותר כיון דל"צ כלל ביטול. דלא כדהוצאתי לעיל מהרשב"א דאף אם טכ"ע לאו דאורייתא בעי' ביטול ברוב). ובזה קשה לי א"כ כי פרכינן ונגמר מיני' היינו דנגמר דבפליטה מב"מ בטל וכי משני גלי רחמנא יקדש וכו' היינו דמוכח משם דאף בפליטה ואיכא רוב היתר אסור במב"מ א"כ ממילא ידעינן מזה במב"מ דאפילו בפליטה לא בטל ומכ"ש בבעי ולמה לן הלימוד דדם הפר וצ"ע].

ובעיקר קושי' הרשב"א הנ"ל דמההיא דנתנה טעם מוכח לר"ן דטכ"ע דאורייתא, לא הבנתי כראוי, דהא בפשוטו י"לי דלבתר דאמרו חז"ל לאסור טעמו ולא ממשו. ואמרו דדמי לממשו דצריך ביטול, ממילא לר"י דמב"מ לא בטל אסור מדרבנן, כמו לדידן בפחות מרוב, גם בדברי הרשב"א חולין (דף צ"ח ע"ב ד"ה אמר אביי וכו') והדר מקשינן ובחלב מפעפע וכו' דאלמא שמואל הכי ס"ל וכו' והא כרבנן ס"ל וכו' והוא דחוק. דהא ר"ה תלמיד דרב ורב ס"ל מב"מ לא בטל ומסתמא רב הונא כרבי' סבירא ליה, עד דאפילו מקשינן מזה בשבת (דף קכ"ח ע"א) ובבבא קמא (דף ק"ח ע"א) והא ר"ה תלמיד דרב וכו'. ובפשוטו יש לפרש דלא ניחא לתלמודא לעשות פלוגתא חדשה בין האמוראים במציאות אי חלב מפעפע אי לא, ולזה משני ההוא כחוש הוי ובטל בס', ובזה אי מב"מ בטל או לא, פליגי מכבר דשמואל סבר מב"מ לא בטל ור"י סבר דבטל אבל מ"מ ליכא פלוגתא חדשה בפעפוע דחלב, כך היה נלענ"ד לולי דברי הרשב"א הקדושים:

ובהקדמת דברים הנ"ל קשה לי על המג"א (סי' תמ"ז סק"ט), דכתב דעת הגה"מ דבחמץ דבמשהו לא מהני' בצלי קליפה ואסור כולו, והיינו בפשוטו דגם בצלי משהו מיהא בלע בכולו וע"כ הא דאמר שמואל אבל נצלה קולף ואוכל, אף דשמואל ס' מב"מ לא בטל, היינו דאמר כן בדרך פירוש על המתני' דס"ל דמב"מ בטל, כדקתני אם יש בה בנ"ט לזה פירש דמתני' דוקא נתבשל אבל נצלה מותר, אבל לנפשיה סבירא ליה באמת דנצלה אסור, לפ"ז יקשה מאי פריך והא אמר ר"ה גדי שצלאו בחלבו וכו', הא ר"ה תלמיד דרב דס"ל דמב"מ לא בטל, מש"ה אסר כולו:

ונראה בהקדם דברי הר"ן חולין בההיא דאמרינן גבי חתיכה נבילה כיון דנתנה טעם בחתיכה דחתיכה נ"נ ואוסרת כל החתיכה כולה, היינו דאלו לא היתה החתיכה נעשה נבילה, הטעם שבו לא היה אוסר לאחרות כיון דהולך עם טעם ההיתר לא מקרי מב"מ עיי"ש, א"כ י"ל דודאי הפשוט בצלי רק כדי נטילה ולא יותר ואפילו משהו ליכא, אלא דבתר הכי מה דכל צלי מותר בנטילה, ולא אמרינן כיון דעודנו על האש יחזיר הבלוע שבקליפה להתפשט לסמוך לה כדי קליפה וכן לעולם, היינו ע"כ משום דאין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, ה"נ כיון דנבלע בקליפה הראשונה שוב אינו יוצא ממנה לקליפה שני' בלא רוטב (ומזה תמוה באמת דעת הר"ן חולין בסוגיא דטיפת חלב דסותר לכללא דאין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. א"כ בכל צלי נהי דס"ל דהקליפה לא נ"נ, מ"מ הבלוע שבתוכו יחזור ויאסור כ"ק וכן הולך אח"כ מקליפה לקליפה, וצע"ג], אלא דמ"מ משהו מתפשט מחתיכה לחתיכה בלא רוטב מש"ה בחמץ אף באינו מינו במשהו אסור, אבל גבי גדי שצלאו בחלבו, י"ל דבחצי חתיכה ל"א נ"נ, וא"כ נהי דמשהו מתפשט מקליפה לקליפה. מ"מ כיון דכח היתר מעורב בו מקרי אינו מינו וכסברת הר"ן הנ"ל:

ואוסיף לומר די"ל דהגמ"י הוכיח שיטתו מסוגי' זו דהא בפשוטו תמוה, דבתחילה פרכינן לשמואל מדר"ה, ואחר דמשני שאני חלב דמפעפע פריך בהיפוך מדר"י, והא בלא"ה קשה דר"ה אדר"י, ולפי הנ"ל ניחא דבל"ז י"ל דצלי מתפשט רק כדי קליפה רק דאח"כ הבלוע יוצא משהו מחל"ח, ור"ה לטעמיה דמב"מ במשהו, ואף דכח היתר מעורב בו מקרי מב"מ, אבל השתא דאמר שמואל נצלה קולף ואוכל, משמע דשמואל אמר כן לדינא, אף דאיהו ס"ל מב"מ לא בטל, וזהו פסיקא ליה לתלמודא מסברא, דאף בכחוש, מ"מ יוצא משהו מחל"ח בלא רוטב ומכח סברא דכח היתר מעורב בו, לזה לבתר דמשנינן דחלא מפעפע מוכח דמפעפע מיד בכולו, לזה שפיר פרכינן מדר"י, ואם נימא דכחוש א"י כלל אפילו משהו מחל"ח, עדיין מאי פריך מדר"ה, דלמא חלב מפעפע רק כ"ק, רק כיון דשמן הוא יוצא משהו מחל"ח בלא רוטב, ור"ה לטעמי' דמב"מ במשהו, אע"כ דזהו סברא חלוטה דגם כחוש מוציא משהו מחל"ח בלא רוטב, ומכח סברת כח אחר מעורב בו, ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף