שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קמו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א קמו

סימן קמו

לכבוד ידידי הרב רבי הירש קרא נ"י דיין בק"ק לעסלא

ע"ד צוואת המנוח ר' אברהם יצחק ז"ל בנוסח שיהיה סך כך וכך לדברים טובים אחר מותו אם הוי לשון מעליא והחוב על היורשים לקיים אי לא:

הנה אם באנו לדון מדין הנדר בלשון הצוואה שיהיה לדודו וכו', דהוי אפשר כמו לשון אתן, מכל מקום הא כתב המרדכי פ' מי שמת (סי' תרכ"ד) בשם מהר"ם, דבאומר אתן לאחר מותי לא הוי נדר, כיון דבזמן שיחול הנדר הוא חפשי מהמצות, והרמ"א בשו"ת (סי' רמ"ח) הוסיף דאף באומר אתן לאחר ל' יום, ואף באמר אתן סתם ומת אין היורשים מחוייבים לקיים נדרו. כמ"ש הריב"ש בשו"ת (סי' ש"ה) לענין שבועה עיי"ש, ונראה לי דזהו כוונת הרמ"א בפסקיו בש"ע חוה"מ (סי' רנ"ב ס"ב) מי שנשבע או נדר ליתן לפלוני כך וכך ומת יורשין פטורים. ומשמע בפשוטו דנדר היינו נדר ליתן לעניים. ולכאורה קשה מ"ש מהאומר הרי עלי עולה דיביאו יורשים העולה. כדאיתא פ"ק דקדושין (דף י"ג) [ומהאי טעמא תמוהים לי דברי המרדכי פרק ד' דבב"ק (סי' מ"ד) דהוכיח דבהקדש לית ביה דין אסמכתא, דהא באומר סלע זו לכשיבא לידי אתננו לצדקה. דבהדיוט בדבר שלא בא לעולם אין בו צד קנין ואפילו הכי חל בהקדש, קל וחומר באסמכתא דמהני על כל פנים במעכשיו וב"ד חשוב, ותמוה לי. דבאתננו גם בהדיוט מהני במחייב עצמו בקנין ליתן הדבר שלא בא לעולם. כדאיתא בש"ע (סי' ס') דהקנין חל על גופו שהוא בעולם. והוא מחוייב ליתן הפירות דקל משום הכי מהני באתננו לצדקה. דאמירתו לגבוה ככתובים ומסורים דמי. וכקנין בהדיוט הוא וחל החיוב על גופו. מה שאין כן לענין אסמכתא דבמחייב עצמו בקנין לא מהני י"ל דגם בהקדש לא מהני וצ"ע] ונ"ל דהרמ"א אזיל לשיטתו דנראה מפסקיו בהגהותיו יו"ד (סי' רנ"ח ס"ז) דהמקדיש שט"ח צריך כתיבה ומסירה. והיינו כדעת הרשב"א. דבצדקה לא אמרינן אמל"ג כמסירתו להדיוט דמי. מש"ה בנודר אתן לעניים לא הוי כנתחייב בקנין. רק דעליו מוטל לשמור מוצא שפתיו. דבפיך זו צדקה. והוי רק כמו חיוב לקיים שבועתו. דאין היורשים מחוייבים לקיים נדרו ושבועתו:

אולם ממ"ש הרמ"א חוה"מ (סי' רי"ב) דבאומר פירות דקל כשיבאו לעולם אתננו לעניים ומת דאינו כלום. ומשמע דוקא במת קודם שבאו הפירות לעולם כמ"ש הסמ"ע (סי' קכ"א) ועי' בתשו' חכם צבי (סי' ע') וצ"ע. ואם כן אף באומר אתן סתם ספק עצום אם יורשים חייבים. ומכל שכן בנידן דידן דהוי כאומר אתן לאחר מותי:

ובאם באנו לדון מדין הקדש שאמר יהיה לדודו הוי כאומר סלע זו לצדקה. והיינו אם היה לו מעות בעין לחול עליהם שם הקדש. והיינו דגם בצדקה אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי. והוי כזכו בו המקבלים. מכל מקום נראה אף בבריא שאמר סלע זו לצדקה לאחר מותי הוי ספיקא דדינא. דמדברי הר"ן נדרים (דף כ"ט ע"ב) נראה דסבירא ליה דבצדקה שאמר סלע זו לצדקה אחר שלשים הוי כמסירתו להדיוט במעכשיו ולאחר ל' יום, וא"כ ה"נ הוי כמעכשיו ולאחר מיתה אלא דכתב שם הר"ן דהרשב"א מסתפק בזה. דאולי זהו רק לבר פדא. אבל לדינא י"ל דלא הוי כמעכשיו, וביותר נראה מדברי הרשב"א בחי' יבמות. דאף לבר פדא הטעם דא"י לחזור לא דהוי כמעכשיו. אלא דאלימא הקדש למיהוי כמעשה. דלא אתי דיבור ומבטל מעשה עיי"ש. וא"כ זהו באמר לצדקה אחר ל'. דשפיר חלה לאחר ל' כמו בנותן להדיוט ואמר תקנה לאחר ל' אלא דבהדיוט יכול לחזור תוך ל'. ובהקדש אלים דאין יכול לחזור. אבל באומר לאחר מותו דבהדיוט כהאי גוונא אף בלא חזרה לא חל כלל דאין קנין אחר מיתה גם בהקדש לא חלה:

אח"כ מצאתי בתשובת הרשב"א (ח"ג סי' קכ"ב) וז"ל ועוד אני אומר דאפשר דבריא אפילו לא נתן לאחר קודם ההקדש אלא שאומר אם תצא חמה מנרתקה הרי זה הקדש. ומת קודם שתצא חמה מנרתקה פקע הקדש. לפי שלא חל ההקדש מעכשיו אלא לאותו זמן, ובאותו שעה כיון דמת אינו יכול לחול ההקדש. ואפילו למאן דפסק באיבעי' דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו לחומרא. ואם עמד אינו חוזר. התם בהקדש סתם משא"כ כאן דתל' באם תצא. ואע"ג דאמרי' פ"ד דנדרים לבר פדא הכא אינו חוזר דאמל"ג. התם הוא בעוד שהמקדיש קיים ובא לחזור בו דלא אתי דיבור ומבטל דיבור דהקדש. דאניס כמעשה וטפי מנתינת מעות ליד אשה דחוזרת. אבל במת תוך ל' פקע ההקדש עכ"ל. ושמחתי שכוונתי בעזה"י האמת בכוונת דברי הרשב"א. וא"כ הוי ספיקא דרבוואתא דמספק אין מוציאין מיורשים כמ"ש בהגהת ש"ע יו"ד (סי' רנ"ט ס"ה ועי' ש"כ שם) ועיין עוד מה שכתבתי בתשובותי וביותר דאף בהקדש סתם אם ליכא עדים בפנינו דהקדיש אלא דנמצא כתובים אצל המקדיש. תלי' באשלי רברבי, דבשטר קנין כה"ג שנמצא אצל הבעלים. דעת הרי"ף ור"ת דלא מהני. וס"ל דההיא דנמצא דייתקי קשורה על ירכו אף במתנת בריא בקנין מיירי. והר"ן בתשובה כ' דכן דעת הרמב"ם אלא דרובא דרבוואתא חולקים כמ"ש הה"מ (פח"י מה"ל גזילה) דדעת רש"י והר"י מיגש והרמב"ן והרשב"א סבירי להו דלא בעי מטא לידיה. וכנראה דכן הסכמת הה"מ וס"ל הכי בכוונת הרמב"ם כמ"ש (ספ"ט מהל' זכיי') וכן כתב הריטב"א בתשו' שהובא בבית יוסף (סי' רמ"ג) וכתב שם שכן נראה דעת הרא"ה. וכן כתב הנ"י פ"ק דמציעא והריב"ש (סי' קס"א) והרא"ש בתשו' (כלל ס"ו) דמוקי מתני' דקשורה על ירכו במתנת שכ"מ. וכן דעת הטור (סי' רמ"ג ובסי' ר"ן) וכן כתב הבית יוסף (סי' ל"ט וסי' ס"ה) דהכי נקטינן דהרי"ף ור"ח יחיד לגבי כל הנך רבוואתא (ומה שכתב הבית יוסף (סי' ל"ט) וכדבריהם סתם הטור סי' ס"ה'. לא ידעתי מקומו. דהא אדרבא קצת משמע שם בהיפוך. מדכתב הטור המוצא שטר הקנאה וכו' שפירוש שהקנה לו מחיים. משמע דבסתם הקנאה לא. ואולם מדברי הטור (סי' רמ"ג וסימן ר"ן) הוי סייעתא]:

מזה היה נראה להלכה פסוקה דלא בעי מטא לידיה. ואולם כ"ז אם היה עידי קנין והעידו שהקנה לו סתם. אבל באין עידי קנין לפנינו. אלא דנמצא השטר דהקנאה ברשות נותן. לענ"ד אין מוציאין מהיורשין. דהרי הטור (סי' ל"ט) כתב דבאומר קנו ממני וכתבו שטר ותנו לידי דלא זכה בו המלוה עד שיצא מתחת ידו. וכן סתם להלכה בהגהת ש"ע שם. וא"כ היכא דנמצא ברשות נותן יש לומר דחיישינן שמא אמר כתבו ותנו לידי. וכמו שכתב הטור להדיא (סי' נ"ו ס"ט ועי' ש"כ שם) דה"ה בשטר מתנה וההיא דתשו' הרא"ש הנ"ל כתב שם הש"כ דצריכים לדחוק דמיירי דאיכא עידי קנין בפנינו דמעידים דהקנה בסתם. ובאמת קשה לשמוע אפילו על צד הדוחק דהרי כתב הרא"ש שם ודאי שטרות דנמצא ביד הנותן וליכא עידי קנין לפנינו והיה טוען הנותן שהיה על תנאי אפשר דנאמן במגו דאי בעי קליי'. הרי דבלא מגו לא הי' בטל מצד דהוי כאומר כתבו ותנו לידי. גם מה דנדחק הש"כ בההיא דהמוצא שטר הקנאה קשה מאד. ועמד בזה האו"ת. ותירוצו אינו מובן, ולעניית דעתי יש לומר דמיירי בפירש שהקנה לו מיד. ומדוקדקים דברי הטור סימן ס"ה] ודעת הרמב"ן מבואר בבעה"ת (ססי' נ"ב) דאף באומר תנו לידי זכה המקבל. אולם מדברי הר"ר נתן שם נראה דמחלק בהכי. ולפי זה אפשר דגם הרמב"ם ס"ל הכי. די"ל דדברי הרמב"ם (ספ"ט מהל' זכיי') מיירי אף במקצת נכסיו ובקנין. וכדעלה על דעת הנ"י פ"ק דמציעא לפרש כן וכמו שכתב הר"ן בתשובה:

ומה דהקשה הריב"ש והובא בכ"מ שם מדברי הרמב"ם שם (פ"ח הי"ח) או שקנו מיד הנותן קנה הכל ואינו יכול לחזור לא קשה מידי דשאני התם דהעדים מעידים שקנו בסתם. אבל בנמצא קשורה על ירכו יש לומר דחיישינן דאמר תנו לידי. וכולם משום דחיישינן שמא הכין לו הכתב למסור לכשירצה וכמו בסמפון היוצא מת"י המלוה דאמרינן ספרא אתרמי ליה כדאיתא בבבא מציעא (דף כ') וא"כ אף דמדברי הראשונים נראה דס"ל דדעת הרי"ף דאף דקנו מידו בסתם בעי דמטא לידיה. וכדמוכח מתוך קושיית הריב"ש הנ"ל וכן מבואר בדברי הר"ר נתן שבבעה"ת אולם בער אנכי ולא אדע איך יעלה על דעת לומר כן. הא מבואר בכמה דוכתי דאין אחר קנין כלום. ואינו יכול לחזור רק כל זמן שעסוקין באותו ענין. וגם בשטר אם אמר זכו בשדה וכתבו לו שטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. ובאמת הרא"ש בתשובה הביא ראיה זו. אבל א"י איך אפשר שימצא חולק בזה. וד' יאיר עיני] ובזה הוי הרי"ף ור"ח יחיד לגבייהו. אבל בנמצא שטר קנין ברשות נותן. דגם לדעת הטור והר"ר נתן הנזכר לעיל לא זכה. דהוי כאומר תנו לידי. יש לומר דאין מוציאין מהיורשין ויכולים לומר קים לן גם הלא הרא"ש בשו"ת כתב שם נמצא ברשות נותן וליכא עדי קנין לפנינו. וטען הנותן דהיה תנאי בדבר דנאמן במגו דאי בעי קליי'. ובסמ"ע (סי' רמ"ג) דטענינן כן ליורשים. וא"כ ההיא דדייתקי קשורה על ירכו מיירי ג"כ במתנת בריא דטענינן ליורשים דהיה תנאי בדבר:

ומה דמוקי הרא"ש שם ההיא דדייתקי במתנת שכ"מ היינו מקמי דנחית שם לכך להך סברא דנאמן לומר תנאי היה וכדכתב הרא"ש בלשון אפשר דנאמן במגו. הרי דלא פסיקא ליה כל כך ומה דמסיק הרא"ש שם בסופו בכוונת דברי הרמב"ם דבמתנת בריא בקנין זכה המקבל. היינו התם דמיירי במסרו ביד שליש דליכא מגו דאי בעי' קניי' ובהכי מיירי ג"כ הגהת ש"ע (ססי' ר"ן עיי"ש). וכיון דבררנו דבקנין בהדיוט דנמצא ברשות נותן דאינו כלום. ה"נ בשטר הקדש שנמצא ברשותו, ומה דפסק בש"ע או"ח (סי' קנ"ד ס"ט) יש מי שאומר דאם נמצא אחר מיתת אדם וכו' י"ל דהתם בכתב עצמו דל"ש ביה כ"כ לומר ספרא אתרמי ליה. אבל לא אם נכתב מאיש אחר כמו בנ"ד:

ואף גם אם בנ"ד היה המצווה כותב בעצמו. י"ל דבשכ"מ דנחלש כחו חושש גם על עצמו אולי יחלוש כחו ולא יהיה יכול לאמן ידיו במכתב. ומה"ט אפשר להסביר להסוברים דדייתקי קשורה על ירכו מיירי במקצת נכסיו ובקנין. הא דקתני דייתקי דמשמע בשכ"מ. היינו דמיירי אף בכתב הנותן עצמו דמשום דהוא שכ"מ אף דנותן במתנת בריא. י"ל דהכין עצמו למכור לעת שירצה ולא המתין. דחשש שיחלש כחו מלכתוב] ומצאתי בתשובת מבי"ט (ח"ג סי' צ"ט) פסק להדיא בנמצא כתב אצלו שהקדיש כך וכך דאין מוציאין מיורשים. אלא דלא העיר כלום מדברי הש"ע הנ"ל ומקורו ממהרי"ק:

וכ"ז אם היה בנ"ד מתנת בריא. אבל כיון דהזכיר מיתה בצוואתו ונותן, לאח"מ הוי רק דין מתנת שכ"מ דיכול לחזור. אף דבהקדיש כל נכסיו מבעיא לן בסוגיין. היינו בסתם. אבל במפרש לאחר מיתה ליכא למבעי' כמ"ש המרדכי שם וכ"כ בתשובת הראנ"ח (ח"ב סי' ל"ה) ואף בהקדיש סתם קיי"ל לקולא כפסק הש"ע (סי' ר"נ) וכיון דחזרתו היה מהני לבטל המתנה. ממילא חיישינן שמא כתב ליתן ונמלך כמו בכל שטרות דחיישינן שמא היו כתובין ליתן ונמלך, וזהו אף לפי פסק הש"ע הנ"ל דשם בהקדש בריא דא"י לחזור ואף דעדיין קשה דהא היה יכול לשאול על הקדשו וניחוש שמא שאל, ואפשר דכולי האי לא חיישינן. כיון דעכ"פ חלה הקדש בודאי דאף דבשאלה עוקר ההקדש מעיקרו. מכל מקום מקרי חזקת הקדש כדאמרינן ביבמות (דף פ"ח ע"א) דע"א אינו נאמן להעיד דנשאל המקדיש. דמקרי אתחזק איסורא. אבל בהקדש שכ"מ דחלות ההקדש לאח"מ. ובפרט בפירש לאח"מ דאם חזר מקודם לא חל ההקדש מעולם. י"ל דחיישינן לכך:

ומ"ש המגן אברהם שם ולא חיישינן לשמא כתב להקדיש ונמלך. נראה לענ"ד דאין הלשון מדוקדק. דהא בזה לא מספיק חילוקו. דל"ש ספרא אזדמן. הא לענין נמלך היינו דבתחילה באמת רצה בכך אלא דאח"כ נמלך וכדמוכח מההיא דפ"ק דבבא מציעא דפרכינן וכי נמלך מאי הוי הא עדיו בחתומיו זכין לו. אלא דבאמת בהקדש דהוי כקנין לא מהני נמלך אלא דבא המג"א לומר דל"ח שהיה כוונתו למסור לזמן שירצה. וכמו דאמרינן בסמפון שיצא מתחת יד המלוה דאמרינן ספרא אתרמי ליה. היינו דחיישינן שעדיין לא גמר בדעתו ליתן הסמפון וכדמוכח לשיטת הרי"ף דבשובר לא בעי מטא לידיה וא"י לחזור ל"ש שמא נמלך בזה מחלק המג"א דבכתב ידו בהקדש ל"ש כן]. וא"כ בנ"ד הוי ככל צוואת שכ"מ שקשורה בירכו דלא מהני. וכ"ז להלכה ולא למעשה עד שיסכימו לזה גדולי בעלי הוראה:

עוד יש לדון אם לא היה המעות בעין דבזה מתנת שכ"מ לא מהני דהוי דבר שלב"ל [וביסוד הדין נסתפקתי דאמרינן שכ"מ שאמר יטול פירות דקל דלא מהני. דכיון דהוי דבר שלב"ל וליתא בבריא אם בעידן אמירתו עדיין לא גדלו הפירות ובשעת מיתתו כבר גדלו הפירות אם נימא דבעי בשעת אמירתו שיהיה בעולם. דאמירתו הוי כקנין בריא. או דדנין דכל שלא חזר נמשך אמירתו עד שעת מיתתו. וכאלו צוה בשעת מיתתו. ובפשוטו נראה הצד הראשון דבעינן דבשעת אמירתו באו לעולם ואולם מדברי תוס' גיטין (דף י"ד ע"ב ד"ה הא בשכ"מ) ואפילו לא נולדו יורשי מקבל עד מיתת הנותן. ואמאי לא נקטו בפשוט יותר. דאפילו לא נולדו עד אחר אמירתו הילך מנה. משמע דזה מהני. כיון דבשעת מיתתו באו לעולם. ועדיין צ"ע:

עוד הקשיתי מדברי תוס' הנ"ל על הש"ך חוה"מ (ססי' ר"י) דהכריע כהריטב"א ונ"י. דתוך מ' יום לעיבורה דהוי כמים בעלמא לכ"ע המזכה לעובר ל"ק. א"כ למאי נקטו תוספו' הקושיא למ"ד המזכה לעובר ל"ק. הא לכ"ע קשה אם מת המקבל והניח אשתו מעוברת ואח"כ מת הנותן תוך המ' יום לעיבורה דלא לקני] ומדין נדר כבר כתבנו דלא מהני. ואף דבנותן דמי חפצים אלו י"ל דמהני, וג"ז תליא בב' תירוצים בתוס' גיטין (דף ס"ו) מכל מקום בסתם שאמר רק דמים כך וכך הוי דבר שלא בא לעולם (ועי' סי' רנ"ג סי"ט) כן נראה לענ"ד:

ידידו עקיבא גינז מא"ש

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף