שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קמד
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > |
לאדוני דודי הגאון רבי ליב איגר נ"י בענין הנ"ל
דברי כבוד א"ד רומעכ"ת הגאון נ"י מוקשים מראשם לסופם מ"ש מתחילה בכוונת הרמ"א דלא קדיש כלל. היינו דיכול לחזור בחרטה בלי פתח, ומזה כתב בסוף ובר מן דין למה שאמרנו וכו', הוא תמוה, דא"כ כל דברי הרמ"א הם למותר. כיון דאפילו במקדיש סתם בהקדש דידן מהני שאלה בחרטה בלי פתח. פשיטא דלא גרע מקדיש מהיום ולאחר ל', גם לישנא דהרמ"א דלא קדיש כלל הא אף בהקדש גמור מהני שאלה בחרטה. ואם דכוונת הרמ"א דלא קדיש כדין קדושת בד"ה, זהו לא תליא במהיום ולאחר ל'. דהא כל הקדש עניים כך הוא. והו"ל להרמ"א לכתוב כן בסתם בהקדש דידן מהני שאלה בחרטה, שזה תחילת דברי הרשב"א בתשו' שם דהקדש דידן לית ביה משום אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי ולא הו"ל להרמ"א להביא סוף דברי הרשב"א במהיום ולאחר ל' דמטעם ספק חזרה אתינן עלה, א"ו ברור דכוונת הרמ"א דלא קדיש כלל היינו דל"צ לשאלת חכם דדיינינן דחזר מדבריו שאמר מהיום וכאלו אמר רק לאחר ל' יום. דבזה נראה דלא בעי שאלה לחכם. כאשר באמת משמע מתשו' הרשב"א הלזו דעסיקנא בה דס"ל דיכול לחזור קודם ל'. והיינו משום דס"ל דמה דאמרינן בנדרים (דף כ"ט) ל"צ דהדר ביה, הניחא למ"ד א"ח וכו' הכא שאני דאמירתו לגבוה וכו' היינו רק לבר פדא, אבל לאביי ורבא קיימינן כסברת המקשן. דאין אמירה לגבוה קונה יותר ממסירה להדיוט, והאומר הרי זה עולה לאחר ל' יכול לחזור תוך ל', וכמ"ש שם הר"ן בשמו, והרי פשטות הסוגיא ל"צ דהדר ביה וכן כל הפלפולים של הר"ן ורשב"א לדינא בסלע זו לצדקה לאחר ל', משמע הכל דיכול לחזור בלא התרת חכם, דהא ע"י שאלה אפילו בהקדש סתם מהני, כדקיי"ל דיש שאלה בהקדש:
ודוחק גדול לומר דהא דאמרינן ל"צ דהדר ביה היינו בהתרת חכם בחרטה בלא פתח דלא מהני דבהקדש דבעי דוקא פתח חרטה, ועלה השקלא וטריא הניחא למ"ד א"ח דנתקיימו דבריו בקדושין, ה"נ קיימא ההתפסה בהמה להקדש ודינו כמקדיש סתם דצריכים פתח חרטה. אלא למ"ד חוזרת ה"נ ע"י חזרתו קודם עוקר ההתפסה מגוף הבהמה וחל עליו רק חיוב נדר לתתו להקדש. ומהני התרה בחרטה בעלמא, ומשני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי. ועלה דנו הרשב"א והר"ן אם קיימינן הכי לדינא, או דלאביי ורבא קיימינן כסברת המקשן דחוזר מהתפסת ההקדש, והיינו הכל דלא בעי פתח רק חרטה בעלמא. וכעין שכתב השיטה מקובצת בכוונת הרשב"א:
מלבד שהוא דבר חדש שהמציא הש"מ מתוך סתירתו בדברי הרשב"א בתשובה, דבסי' (תרנ"ו) כתב דבהקדש דידן אם רצה לחזור מנדרו צריך פתח חרטה כדין כל נדרים. וכ"כ בתשו' כתיבת יד [ואנחנו זכינו לאורו בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רצ"ח] ואלו בתשו' (סי' תקס"ג) כתב דלא אמרינן אמירתו לגבוה בהקדש עניים ויכול לחזור בו עוד בתשו' במקדיש שט"ח ומסרו לגבאים דבהקדש דידן הוי הקדש עניים דלא קנה במסירה בלא כתיבה ויכול לחזור ומכח זה העלה הש"מ דהקדש דידן דין נדר יש לו וצריך התרה בחרטה. ומה דדן הרשב"א דל"א בזה אמירתו לגבוה ויכול לחזור היינו דלא בעי פתח בהקדש בד"ה עיי"ש. ולענ"ד הדברים תמוהים במ"ש הש"מ שם לפי דברים הנ"ל בכוונת הרשב"א (סי' תקס"ג) בראייתו מסוגיא דבב"ק, דמיירי שהנחבל הנודר יצא מלפני ר"י. ובהקדש עניים כיון דחרטה בעלמא סגי נאמן לומר שלא היה פיו ולבו שווין במגו דנשאל לחכם עיי"ש, והנה מה דלא כתב בפשוטו דבאמת היה טוען דהדר ביה ע"י שאלת חכם. ומש"ה אמר ר"י דאנן יד עניים אנן. וזכה במעמד ג' ולא מהני שאלה, היינו דא"כ מנ"ל להרשב"א להוכיח מזה דבהקדש עניים לא אמרינן אמירתו לגבוה ודלמא מיירי באמר דהדר ביה ע"י שאלה ופתח. אלא על כרחך דהרשב"א מפרש לה דמדין מגו אתינן עלה:
אמנם היא גופא יקשה, דמנ"ל להרשב"א להוכיח. דלמא מיירי דאמר דהדר ביה ע"י שאלה בפתח. גם אף אם מפרשים דמדין מגו היא. עדיין יקשה על ראיית הרשב"א הא גם אם הוי כהקדש בד"ה דאמרינן אמירתו לגבוה ובעי התרה בפתח ג"כ נאמן במגו דנשאל על ידי פתח. כמבואר בדברי הרשב"א שהביא הש"מ עצמו שם מיד לראיה דאמרינן מגו דנשאלתי. ממ"ש הרשב"א בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו דמהימן לומר מנה לפלוני בידי כיון דבידו למתשל עלה עיי"ש. הרי מבואר דאפילו בהקדש בזמן הש"ס דמיירי הכל בהקדש בד"ה, אעפ"כ אמרינן דנאמן במגו:
ונפלאתי על כבוד חכמתו דהש"מ איך בתוך כ"ד הביא ראייה שסותר את דבריו. גם למאי הלכתא נדחוק דמיירי דיצא הנודר ושהה בכדי שיכול לשאול נדרו, והתוס' והמפרשים דמהדרי לתרץ בענין אחר. משום דדחיקא להו לפרש דיצא הנודר לחוץ. הא אף בלא יצא לחוץ נאמן במגו דיכול לשאול עליו כמ"ש הרשב"א בההיא דשכ"מ שהקדיש נכסיו:
אולם נ"ל לקיים דבריו בכוונת הרשב"א ובאופן אחר, ויעויין בדברי המאור והרמב"ן פ"ד דבב"ק היטב, ולענ"ד מה דהקשה הרמב"ן על המאור היאך יכול להקדיש מלוה שאינו ברשותו וכו' י"ל לומר דס"ל להמאור דיכול להקדיש מלוה וכדס"ל להמרדכי פ' הספינה כיון דאיתא בקנין במעמד ג' עיי"ש. והיינו דמשמע דיפה כח הקדש באמירתו כמו כל קנינים שאפשר בהדיוט. וכמ"ש הריטב"א קדושין (דף כ"ח) דהא דאמרינן כמסורין להדיוט דמי פי' כהקנאתו דכל חד וחד בהקנאה דיליה וכיון דמלוה איתא בקנין בהדיוט במע"ג. ה"נ איתא באמירתו לגבוה. או אפשר דס"ל להמאור דנקנה להדיוט אפילו בקנין אגב כמ"ש תוספות ב"ב (דף קמ"ח) ורק בגזל דלא מהני שום קנין בהדיוט בזה לא חל ההקדש. וכמו דסבירא ליה גם כן להמרדכי שם. מש"ה כתב המאור בהכי דלא מקרי גזל כיון דאינו מסרב:
ומה שהקשה עוד הרמב"ן שם דע"כ גם ר"ח ס"ל כהרי"ף דא"י להקדיש מלוה. כיון דאינו ברשותו. דאם היה נתפס כיון דאמר לחובל תנהו לעניים שוב א"י לשנותה שהר"ז נעשה גבאי להקדש וכו' עיי"ש, לענ"ד י"ל דגם המאור ס"ל הכי דנקנה להקדש הוי ביד זה כמו שומר. דא"י לשנותו. אלא דס"ל להמאור דהתינח בהקדש בד"ה. דאמרינן בי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי וממילא גם במלוה נתפס ההקדש כיון דאינו מסרב וכנ"ל. בזה אינו יכול לשנותו. מה שאין כן בהקדש עניים דל"א אמירתו לגבוה בזה אף במסר ליד גבאי אינו יכול לשנותו. היינו משום דבזה נגמר הקנין דזכה בהן לעניים. מה שאין כן הכא כיון דביד החובל הוי המלוה. ובהקדש עניים דהוא כהדיוט לא נקנה המלוה בלא מעמד ג'. ממילא לא דמי למסרו לגזבר ויוכל לשנותו ולקיים נדרו בדבר אחר. כן נראה לענ"ד ברור:
ומעתה י"ל דגם הרשב"א לא מפרש כלל הסוגיא. דחזר הנודר באיזה טענה ובמגו דנשאלתי, אלא דמפרש הסוגיא ממש כפי' ר"ח דרצה לשנותו. והוכיח מזה דבהקדש עניים לא אמרינן אמירתו לגבוה, והיינו כדברינו בשיטת המאור הנ"ל, משום דאל"כ אלא דשייך ביה אמירתו לגבוה, מיד שהקדיש נקנה להקדש דס"ל דמלוה נקנה להקדש. ואינו בכלל דבר שלב"ל. דהרי יסוד זה צ"ל ג"כ לדברי השיטה מקובצת דמפרש בכוונת הרשב"א דהיה לו מגו דנשאלתי. והרי מ"מ מאי ראיה מייתי דלא אמרינן ביה אמירתו לגבוה. הא כיון דא"א מקדיש דבר שלב"ל פשיטא דל"ש ביה אמירתו לגבוה. ובודאי אין בו כח יותר מנדר דמהני שאלה בחרטה. וביותר דאפילו נדר לא הוי כמ"ש בשם הרשב"א כת"י היכא דלא אמר בלשון אתננו. אע"כ ברור דהרשב"א בתשו' זו לא הלך בשיטת הרי"ף בזה. ואף בכל טורח דברי הש"מ להשוות כל דברי הרשב"א שיהיו לאחדים והרי ההיא דהרשב"א בכת"י. דבריו בנויים על דברי הרי"ף בב"ק. וצ"ל דודאי ביסוד דברי הרי"ף במקדיש דבר שאינו ברשותו. ס"ל להרשב"א כוותיה. אבל ביסוד זה דמלוה מקרי אינו ברשותו או מטעם גזילה. אע"ג דאינו מסרב. בזה לא ס"ל כהרי"ף אלא כדעת המאור וכנ"ל. כן נ"ל בדעת השיטה מקובצת] וא"י לשנותו כיון שהוא ביד הנחבל הו"ל כאלו בא ליד הגבאי, אלא ע"כ דבהקדש עניים לא אמרינן אמירתו לגבוה ולא קנה המלוה לעניים וכנ"ל. ומזה למד הרשב"א דכיון דבהקדש עניים לא אמרינן אמל"ג ממילא יכול לחזור בחרטה בלי פתח:
באופן דיש לקיים דברי הש"מ, דמ"ש הרשב"א דיכול לחזור היינו בחרטה בלא פתח. אבל אינו מוכרח דמפרש להסוגיא דבב"ק ע"ד זה אלא דמפרש כהמאור וכדברי רה"ג שרצה לחזור ולא היו הב"ד יורדין לנכסיו בנדר אם לא בקנין מע"ג. או כדברי ר"ח דמיירי דרצה לשנות. ואף דבדברי הרשב"א במ"ש דיכול לחזור רחוק לפרש לענין זה. דיכול לחזור משמע דהיתר הוא לחזור וגם לחזור לגמרי משמע אף שלא לשנותו. מכל מקום בזה באמת היינו כהש"מ דיכול לחזור בחרטה בלא פתח:
אולם אחר כל הטורח הזה. עדיין אין דעתי הענייה מתישבת בדברי הש"מ, דהרי הרשב"א (בסי' תרנ"ו) כתב להדיא שצריך פתח וחרטה. ואף דנראה דפתח הוא ל"ד. דהרי כתב בלשונו כשאר נדרים. והרי בנדר בעלמא ס"ל להרשב"א דל"צ פתח מ"מ אם היה זהו עיקר החילוק שבין הקדש בד"ה להקדש עניים לא הו"ל להרשב"א למנקט בלשונו פתח. וא"כ עדיין לא נתיישבו דברי הרשב"א:
ולזה נראה לענ"ד דאין הכרח לדברי שיטה מקובצת הנ"ל. דמ"ש הרשב"א דיכול לחזור בו. היינו דהנ"מ אם היה החפץ ברשות אחרים. דבזה אלו היה בכלל אמירתו לגבוה. ומיד בדבורו נקנה להקדש. ממילא הנפקד נעשה כשומר להקדש וכגבאי דמי א"י לחזור אפי' ע"י שאלה. משא"כ אם לא אמרינן בזה אמל"ג ולא נקנה לעניים בלא קנין יכול לחזור ע"י שאלה. ואף דלפ"מ שכתב בדעת המאור, י"ל דמודה בפקדון שהוא בעין ביד אחרים כיון דגם להדיוט נקנה בדיבור בעלמא כה"ג. כדאיתא פ"ה דב"ב ברשות המופקדים כיון שקבל עליו קנה. והוי כמסרן ליד גזבר. ורק במלוה דלא נקנה להדיוט בלא אמירתו לגבוה בזה לא הוי כמסרן לגזבר. ודברי הרשב"א לא משמע דמיירי במלוה. מדכ' עליה ואם באו עדים עכשיו שקנו מידו של ראובן וכו' והא במלוה ל"ש קנו מידו מכל מקום יש לומר דגם בפקדון בעין נ"מ היכא דאינו בחצרו של נפקד דא"י זה לזכות בחצרו עבור המקבל מתנה. ואף היכא דהוא בחצרו היכא דלא אמר בפירוש זכה לו לא מהני, וכמ"ש תוס' שם. ה"נ בהקדש עניים דכהדיוט דמי לא נקנה ויכול לחזור על ידי שאלה וההיא דהרשב"א במקדיש שט"ח בלא"ה בפשוטו ניחא. דאם היה שייך ביה דין אמל"ג היה נקנה כדין כתיבה ומסירה להדיוט. וממילא כיון דמסרו לגזבר לא מהני שאלה. משא"כ בהקדש עניים דלא נקנה במסירה לחוד. ויש בו רק דין נדר מהני שאלה:
ובלא"ה לא ידעתי מה הרעש הגדול הזה. הא נראה להדיא דדברי הרשב"א כמסופקים ביסוד זה. אי אמרינן בהקדש עניים אמירתו לגבוה. פעם כתב בכה ופעם בכה דהרי בחידושיו לנדרים שם כתב להדיא ומהכא שמעינן דהאומר סלע זו לצדקה א"י לחזור דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי. הרי להדיא דס"ל דבהקדש עניים אמרינן אמל"ג. וגם הרי בחידושיו לבב"ק ס"ל להדיא כהרי"ף דמקרי דבר שלב"ל. וסותר לדבריו (בסי' תקס"ג) בראייתו מההיא דבב"ק. א"כ לא נפלאת היא ולא רחוקה היא לומר דלפ"מ דס"ל להרשב"א בחידושי בב"ק כהרי"ף דמלוה היא בכלל דבר שלב"ל. וממילא אזדא לראייתו מבב"ק. קיימינן דהק"ע הוא בכלל אמירתו לגבוה. מש"ה ס"ל הכי בחידושיו לנדרים הנ"ל ובדרך זו הלך בתשו' (סי' תרנ"ו) אבל בסי' תקס"ג דס"ל דמלוה לא מקרי דבר שלב"ל. ונקט לה לראיה מבב"ק דבהקדש עניים לא אמרינן אמל"ג. והכי ס"ל בתשובתו במקדיש שט"ח או כמ"ש הראנ"ח בתשו' ח"א (סי' ק"ז) דדברי הרשב"א (סי' תרנ"ו) היינו מכח דמסר לאחרים בזה כתב דבעינן שאלה ופתח וחרטה. ואח"כ הוסיף הרשב"א דמכח זה דמסר אפילו שאלה לא מהני] וקצת נראה דדברי הר"ן ג"כ סתורים בזה, דבנדרים שם נקט בפשיטות דבצדקה אמרינן אמל"ג, והנ"י פ"ק דמציעא בסוגיא דתקפו כהן כתב בשם הר"ן דמקדיש מלוה בשטר אינו כלום, דאינו יכול להקדיש מה דאינו ברשותו, והרי אם הוי בכלל אמל"ג יהי' נקנה השטר, דאמל"ג הוי כמו כתיבה ומסירה כמו שכתב הריטב"א פ"ק דקדושין, וכדס"ל להרשב"א בתשובה בהקדש בד"ה:
אולם דברי הנ"י בשם הר"ן הנ"ל לכאורה בעצמם תמוהים, דממה נפשך אי בהקדש עניים לא אמרינן אמל"ג, למה צריך לטעמא דמלוה אינו ברשותו הא בלא"ה במאי נקנה, ואי דהוי צריך התרה מדין נדר, א"כ עדיין יקשה כיון דמקדיש השטר לעניים, אף דמחוסר קנין מ"מ להוי כמו נדר ולבעי התרה, אע"כ צ"ל דמ"ש הר"ן מלוה בשטר לא שהקדיש השטר אלא שהקדיש המלוה, וקמ"ל רבותא אף דהמלוה הוא בשטר לא מקרי מוחזק כיון דמחוסר גוביינא, א"כ אין כאן סתירה בדברי הר"ן:
ומעתה אין כאן הכרע לדינו דהשיטה מקובצת לחלק בין התרת הקדש להתרת נדרים לענין פתח, וקצת ראיה נ"ל דאין חילוק, ממה דהקשו תוס' פסחים (דף מ"ו ע"ב ד"ה הואיל וכו') דבהקדש גבוה נימא ג"כ הואיל ואי בעי אתשיל, ועיין תוי"ט שם דהקשה, הא ר"א ס"ל דאין שאלה בהקדש, ובאמת לא קשיא מידי, דמ"מ קושיית תוס' על ההלכתא דקיי"ל כר"א דאמרינן הואיל דאי בעי מתשיל, וכדפסקינן בש"ע (סי' תנ"ז) וגם קיי"ל דיש שאלה בהקדש, עכ"פ נקטינן מזה כיון דר"א ס"ל הקדש בטעות שמיה הקדש ואין שאלה בהקדש, ואעפ"כ ס"ל דמהני שאלה בחלה, ע"כ דתרומה לא דמי להקדש רק לנדר בעלמא, וא"כ עדיין יקשה מה הקשו תוס', הא י"ל דמה דקיי"ל הואיל ואי בעי מתשיל היינו רק בחלה, דלאו מדין הקדש טעות אתינן עלה, רק כדין התרת נדר ומהני חרטה, וזהו בידו, משא"כ בהקדש דצריך פתח ולא הוי בידו כ"כ לא אמרינן ביה הואיל ואי בעי מתשיל, א"ו משמע דלא ס"ל לחלק בין התרת נדר להתרת הקדש, וכדמשמע בסוגיא דב"ב (דף ק"כ) דילפינן שחוטי חוץ מנדרים לומר דיש שאלה בהקדש, ומשמע דדיניהם שוים וכלישנא דהרשב"ם שם והיינו דבאמת ככל נדרים ע"י התרת חכם אף בחרטה לחוד, כיון דמתחרט מעיקרו משוי ליה לטעות דמעיקרא, ומ"ש הש"מ בשם הר"ן לחלק בין פתח לחרטה היינו דבודאי ע"י פתח מקרי יותר טעות מעיקרא ומש"ה ס"ל לחד מאן דאמר דאין נדרים נתרים אלא בפתח, אבל באמת אידך מ"ד דקיי"ל כוותיה, ס"ל דגם ע"י חרטה דמעיקרא מקרי טעות בעיקר הנדר דעוקרו למפרע, וה"נ מהני בהקדש ולא מצינו חילוק ביניהם, זולת מלישנא דהטור דס"ל (בסי' רכ"ח) דנדרים נתרים בחרטה בלי פתח, ואלו (בסי' רכ"ח) כתב גבי הקדש, אבל אם מתחרט ומצא פתח לנדרו, מלשון זה משמע דבהקדש בעי דוקא פתח, וכמ"ש הש"מ שם, וג"ז יש לדחות, כיון דמצינו בכל נדרים ב' ענינו חרטה, א' שמתחרט מעיקרא הב' דאינו מתחרט מעיקרא וצריך למצוא לו פתח לנדרו, וכלישנא דהרשב"א בתשובה (סי' תרנ"ו) דצריך שאלה ופתח וחרטה כשאר נדרי' עכ"פ בין כך ובין כך, בודאי רחוק לומר דכל דברי הש"ס נדרים והרשב"א והר"ן בנויים הכל אי בעי פתח או לא, ובפרט להפוסקים דבנדרים ג"כ בעי פתח א"א לפרש כך, ואף די"ל דמאי דאמרינן בסוגיא ל"צ דהדר ביה, היינו באמת בדיבור בעלמא, וקמ"ל דלא מהני חזרתו קודם ל' שלא יהי' גוף הבהמה קדושה, ועלה אמרי' הניחא למ"ד אינה חוזרת וכו', היינו דה"נ יהי' מהני חזרתו, להפקיע התפסת הקדושה מהבהמה, ואף דעליו חיוב נדר לתתו להקדש, מ"מ עכ"פ פקע עצמות הקדושה מן הבהמה, ופלפולו דהר"ן והרשב"א בסלע זו לצדקה לאחר ל', באמת לענין אם סגי בחרטה או דצריך פתח למה דס"ל להלכה דבנדרים דעלמא סגי בחרטה לחוד, מ"מ לענ"ד דחוק הוא למאד, כיון דעכ"פ בעי חזרה ע"י התרת חכם, אלא דהחילוק הוא באיכות ההתרה אם צריך פתח או לא, א"ו ברור שכוונת הרשב"א והר"ן אם יכול לחזור בדיבור בעלמא דס"ל להרשב"א שקודם ל' יכול לחזור בלי התרת חכם:
ונ"ל לבאר עוד דהרי בתוס' והרא"ש בב"ק ובחידושי הרשב"א שם ובתשו' בכת"י שהובא בש"מ ס"ל דבמקדיש דבשלב"ל ל"צ התרה, כיון דלא אמר אתננו, הרי כיון דליכא התפסה בגוף החפץ אפילו נדר לא הוי, א"כ י"ל דאינהו ס"ל דבהקדש עניים אמרינן אמל"ג, וכדמשמע פשטא דדברי הרי"ף והרמב"ן במלחמות, ואף דהב"י מפשט פשיטא ליה בחוה"מ (סי' קכ"ה), דלאו דוקא נקט הטור דבהקדש עניים לא שייך אמל"ג, מ"מ לא ידעתי הכרח לזה. דהרי מצינו דהריטב"א ס"ל הכי להדיא פ"ק דקדושין גבי מקדיש שט"ח, וכן הרשב"א והר"ן בנדרים הנ"ל, א"כ מה"ת נדחוק דהטור לאו דוקא נקט. א"כ י"ל דס"ל לתוס' וסייעתו הנ"ל דבמתפיס דבר בעין לצדקה אין בו כלל ענין נדר מצד עצמותו כיון דלא אמר אתננו, רק מכח קנין דאמל"ג נקנה לעניים, וממילא קם בבל תאחר ליתנו לעניים, מש"ה ס"ל דבר שלב"ל אם לא אמר אתננו לעניים, כיון דל"ש ביה אמל"ג, דא"א מקנה דבר שלב"ל, וממילא אין כאן נדר, ומה"ט ס"ל גם להר"ן והרשב"א הנ"ל דבאומר סלע זו לצדקה לאחר ל' יום אם אין דנין דאלים מקנין דהדיוט, יכול לחזור קודם ל' בלי שאלת חכם, היינו כיון דע"י חזרתו נתבטל הקנין כמו בהדיוט בקנין, דע"י חזרתו קודם ל' נתבטל הקנין וממילא אין כאן נדר, אבל להפוסקים דבהקדש עניים לא אמרינן אמל"ג, ואם כן בכל מקדיש סלע בעין לצדקה אף דאין גוף הסלע נקנה לעניים, ע"כ דמטעם נדר אתינן עלה, דהוי כאומר אתננו, יש לומר דגם בדבר שלב"ל ואומר אחר ל' בעי התרה כמו באתננו, וזו נראה כמעט סברת הראנ"ח בתשו' (ח"א סי' ל' וסי' ק"ז) עיי"ש אמנם נ"ל דליתא, דהרי הרמ"א ביו"ד (סי' רנ"ח) פסק המקדיש שט"ח צריך כתיבה ומסירה, ומביא כן בשם הרשב"א, והיינו מטעמא דהרשב"א דבהקדש עניים לא אמרינן אמל"ג, ואעפ"כ פסק הרמ"א בחוה"מ (סי' רי"ב) דבמקדיש שדה זו לכשאקחנה לא הוי נדר אלא באומר אתננו דוקא, וכן למה דס"ל הש"מ הנ"ל בדעת הרשב"א בכת"י, דס"ל להרשב"א בהחלט דבהקדש עניים לא אמרי' אמל"ג, ואעפ"כ מחלק בין דבר שלב"ל לדבר שבא לעולם, א"ו ברור דגם מדין נדר יש חילוק דדוקא היכא דשייך ביה התפסת קנין בדבר, דהיינו בדבר שבא לעולם ובהדיוט כה"ג מהני קנין, בזה בהקדש עניים אף דמחוסר קנין צריך התרה, אבל במתפיס לצדקה דבר שלב"ל, דאין בו שייכות התפסת קנין לא חלה עליו הנדר, אא"כ התפיס החיוב על עצמו בלשון אתננו, וה"ה מה"ט ג"כ במתפיס סלע זו לצדקה לאחר ל' יום, כיון דמקודם שהגיע הזמן שראוי שיחול בו ההתפסה בקנין חזר ומבטל ההתפסה ובטל מעיקרו, דגם בקנין כסף כה"ג הי' בטל מעיקרו, ממילא אין כאן נדר:
א"כ דברי הרמ"א נכונים, במה דפסק במקדיש מהיום ולאחר ל' דלא קדיש כלל, אף דבלא"ה עכ"פ בהקדש דידן מהני שאלה בחרטה לחוד, מ"מ בזה דהוי כאומר לאחר ל' לא בעי כלל התרה, ולפי"ז חזרה קושייתי למקומה, דמ"מ לבעי חזרה קודם ל', זולת דנסבול הדוחק דהרמ"א מיירי באמת בחזר, וכדכתב א"ד מעכ"ת ני' ולאו מטעמיה, שהוא כתב ע"י חרטה, ולדידי מיירי בחזרה בלא חרטה. אך דחיקא לי טובא, דהא בעי דוקא שיחזור קודם שכלו ל' יום, ואלו שתק עד אחר ל' דחל ההתפסה צריך דוקא שאלה לחכם, וכל כי האי לא הוי לי' להרמ"א למסתם זולת דנימא דבר חדש, דבאמת אף לאחר ל' יכול לחזור בדיבור בעלמא בלא שאלה, דאף דבהקדש בד"ה בעי עכ"פ חזרה, כדמדמי הש"ס בנדרים לקדושי כסף מ"מ י"ל דבהקדש עניים אינו כן, והיינו לפ"מ שכתב הר"ן נדרים להקשות אמאי דאמרינן שם פשיטא הא לכאורה הקדש דמי לנקרע השטר דכלתה דיבוריה, ותירץ דאמסקנא סמיך דאמל"ג חשיב עכ"פ כמו קנין כסף עיי"ש וא"כ י"ל דבהקדש עניים אמירתו אלים רק כמו מעשה קנין לענין דצריך התרה. והיינו דהוי כמו קנין סודר ושטר, משא"כ במתפיס לאחר ל' יום כיון דכלתה דבוריה ובקנין שטר ונקרע כה"ג, דמעצמותו בטל הקנין בלא חזרה קודם ל'. ה"נ בעצמותו בטלה ההתפסת אמירה, וממילא אין כאן נדר, כמו דהוכחנו מההיא דדבר שלב"ל דגם נדר הוי רק מענין ההתפסה, ועדיין פרט זה צ"ע לדינא. דבהקדש עניים לא אמרינן אמל"ג. [אב"ה בענין זה שמעתי ממרן אאמ"ו ני' שנסתפק בהפרת בעל נדרי אשתו, אם אמר שיחול הפרתו לאחר שעה אם מהני, די"ל דלא מהני, כיון דבשעה שיחול, דהיינו לאחר שעה, אז כלתה דבוריה, וכקושית הר"ן גבי הקדש הנ"ל, והביא אאמ"ו ני' ראיה לזה מסוגיא דכתובות (דף ע"ב ע"א) תניא הי' ר"מ אומר כל שיודע באשתו יחזיר ויקניטנה כדי שתדור בפניו, ועי' תוס' שם, ואע"ג דבעי' הוא וכו' אלא מיירי בנדרים שכבר נדרה וכו', וקשה דמ"מ יפר ויאמר כל נדרים שתדור יהיו מופרים אז אחר שתדור אותם. ויחולו אחר נדרה מיד, דאף דעתה א"י להפר שיחולו מיד כיון דעדיין לא נדרה והוי כמו דבר שלב"ל, הא ר"מ הוא מרא דשמעתתא ס"ל דמקנה דבר שלב"ל ויוכל לקדש אשה נכרית שיחולו הקדושין לאחר שתתגייר, ה"נ יהי' יכול להפר שיחול אחר שיבא לעולם, דהיינו אחר שתדור, אע"כ דלא מהני משום דכלתה הדיבור. דמה דבקדושין מהני, היינו בקדושי כסף או בשטר והשטר קיים אחר שתתגייר אבל בנקרע השטר מקודם לא מהני, וכמ"ש תוס' יבמות (דף צ"ב), וה"נ בהפרה דהוי דיבור בעלמא כלתה הדיבור, וכיון שכן ממילא ה"נ אף דבעידן דמיפר כבר נדרה, מ"מ כיון דאומר דיחול אחר שעה לא מהני כמו בק"ס, וכמשוך פרה דלא מהני באומר שיקנה לאחר ל', אולם הקשה הא סוגיא ערוכה נדרים (דף ע' ע"א) כי אמר מופר לכי למחר וכו' עיי"ש, ואפשר דהתם המכוון שאומר דמופר לכי האכילה וההנאה דלמחר, שההפרה הוא מיד לאותו אכילה והנאה דלמחר, ומ"מ מבואר כן בנדרים (דף ע"ב) דא"ל לכי שמענא, עיין בהר"ן שם]:
תו כתב א"ד הגאון בישוב קושייתי הב' הא דסתם הרמ"א כהרשב"א ולא כדין. היינו כיון דהרא"ש והטור והריב"ש ס"ל כרשב"א כמו שכתב בספר ש"מ. נפלאתי על כבודו בתרתי. דהרי כל טורח דהש"מ רק להביא הפוסקים דס"ל דבהקדש עניים לא אמרינן אמל"ג וגם בזה מדברי הטור לא משמע כן מידי. דהרי אדרבא (בסי' רנ"ח ובחוה"מ סי' קכ"ה) כתב בזה אמל"ג. ואף דבתשו' הראנ"ח (ח"א סי' ק"ג) כתב בכוונת הטור יו"ד (סי' רנ"ח) דבצדקה רק מדין נדר ולא מדין מסירתו להדיוט. מדמהני התרה ע"י שאלה עיי"ש. דבריו תמוהים בעיני. דהא אף בהקדש גבוה דכמסורים דמי מהני שאלה. וגם מדברי הרא"ש דדייק שם הש"מ מלשונו ממ"ש (בכלל י"ב) כ"ש אם נדר לעני. הוא דקדוק קלוש נגד דברי הרא"ש המפורשים (בכלל נ"ח סי' ה') וביותר הדקדוק כזה מלישנא דהריב"ש (סי' ק"ס) כנראה דכוונת הש"מ ג"כ ממ"ש וכ"ש בהקדש עניים. וזה בודאי דקדוק קלוש למאוד. דהא דברי הריב"ש בפשוטן וכל שכן בהקדש עניים דלית ביה איסור מעילה. ולזה לדעתי לא מצינו מפורש בדבריהם כהרשב"א:
גם נפלאתי על כבודו דמר. דלזה לא היה צריך ראייה דהרי מפורש דעת הרמ"א יו"ד (סי' רנ"ח) במקדיש שט"ח דבהקדש עניים לא אמרינן אמירתו לגבוה. אבל באמת כ"ז אינו נוגע לקושייתי. דמ"מ בזה לא מצינו דפליגי על הר"ן דבמקדיש א"י לחזור קודם ל' יום. וה"נ לענין הקדש עניים. לענין דבעינן עכ"פ התרה וכבר ביררנו דכוונת הרמ"א דל"צ אפילו שאלה. ואף דזה י"ל בהרווחה. כיון דעיקר סברת הר"ן דאמל"ג אלים והוי כאומר מעכשיו ולמד מזה לצדקה לאחר ל' לשיטתו דהקדש עניים הוי ג"כ בכלל אמל"ג. אבל למה דס"ל להרמ"א להלכה ביו"ד (סי' רנ"ח הנ"ל) לא משוינן ליה לאומר מעכשיו דמהני חזרה קודם שלשים. ואפשר גם בלא חזרה כמש"ל. מכל מקום זהו בלא אמר מעכשיו. אבל באומר מעכשיו ולאחר שלשים במה דסבירא ליה להר"ן דגם בהקדש אמרינן גופא מהיום ופירי לאחר מיתה או לאחר שלשים. בזה לא מצינו חולק על הר"ן רק הרשב"א:
תו כתב א"ד הגאון ני' בישוב קושייתי הג' דלהרשב"א דבהקדש בד"ה לא אמרינן גופא מהיום ופירי לאחר שלשים. הכי נמי בהקדש עניים. דיש לומר דדמי להפקר:
לענ"ד כיון דבאמת בעיקרא דמלתא דהפקר. לא ידענא טעמא מאי דלא שייך ביה גופא מהיום. דמפקיר הכל רק דמשייר לעצמו מקום צמיחת פירות עד ל' יום. כמו במוכר לחבירו כה"ג ומצאתי שתמה כן המ"ל (פ"ח ה"ב מהל' עבדים איך ניקו אנן ונדמה. במה דנראה מפורש בדעת הרשב"א דאין לדמותן. דהרי בתשו' (סי' תקס"ג) הביא דברי הירושלמי דהיכא דא"א לפרש גופא מהיום הוי ספק חזרה ואוקי ממונא בחזקתו. ולמד מיניה דכמו כן בהקדש מעכשיו ולאחר ל'. ומכל מקום בעיקר היסוד דבהקדש לא שייך גופא מהיום לא למד משם רק מסברא דינקי מהקדש. ומביא ראיה מסוגיא דב"ב. ושנוי כן בדבריו בתשו' (ח"נ סי' קכ"ב) ומשולש בדבריו בחידושיו לנדרים. משמע להדיא דהיכא דלא שייך חששא דינקי מהקדש שפיר דיינינן גופא מהיום. וכ"כ להדיא בשיטה מקובצת שם (דף נ"ב ע"ב) וז"ל דאיברא ודאי דשני הקדש עניים מהקדש בד"ה, דשפיר מצינו למימר בהקדש עניים גופא מהיום עכ"ל ומה שתמה א"ד הגאון ני' בדברי הרמב"ם (פ"א מהל' כלי מקדש) לענ"ד אדרבא מכח זה הכלל דפסק דהיכא דאמרו אמרו דבר אחד' הוי שוטה, מכח זה מוכח דהלכה דמדת יבש נתקדשה, ואף דהוי שיטה. מ"מ היכא דמוכח שאני. כמו בכל כללי ההלכות דלפעמים מוכח נגד הכלל, והיינו מדפרכינן בשמעתין לקמן, נימא נמי רע"ק ור"י אמרו דבר אחד, ובזה יקשה דלמא מש"ה לא אמר הכא דלא להוי כשיטה וההלכה באמת כרע"ק דמי' לא נתקדש ולא רצה לאוקמי רע"ק בשיטה, ואף די"ל דפרכת הש"ס דלימא תרווייהו ריה"ג ור"י אמרו ד"א ורע"ק ור"י אמרו ד"א כעין דמצינו פ"ק דחגיגה (דף ו') אמר אביי ב"ש ור"י ור"י כולהו ס"ל וכו', וב"ה וריה"ג ורע"ק כולהו ס"ל וכו' ובכה"ג לא יהי' מקום למידק ההלכתא לכאן ולכאן, מ"מ יקשה דשמא רצה ר"י להשמיענו דהלכה כרע"ק, ומש"ה מחשב ריה"ג לשיטה לאורויי דההלכתא כרע"ק, אע"כ דקים להו לחז"ל דבאמת ההלכה כריהי"ג, כנלענ"ד. בן אחותו דבוק באהבתו, מוכן לעבודתו.
קשיא לי כיום בדברי תוס' ב"ב (דף ע"ו ד"ה קני וכו') והא דלא תקנו רבנן דיכול להקדישן וכו', צ"ע היכן מצאו זה ראיה להקדיש שט"ח, אי מסוגיא דפסחים דהקדיש מלוה, הא שם איתא ג"כ דזבין מלוה, אע"כ דחז"ל תקנו רק דיכול למכור השט"ח אבל בלא מסירת השט"ח. רק שמוכר החוב ושעבוד הנכסים ל"ק, ובפסחים מיירי רק דזבין השעבוד נכסים בלא מסירת השטר, וזה פשוט, וא"כ גם אקדיש מלוה בכה"ג הוא, אבל מקדיש שט"ח י"ל דמהני, וכדקיי"ל בהגהת ש"ע יו"ד (סי' רנ"ח) וצ"ע:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |