שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קא
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > |
תשובתי להגאון המפורסם הנ"ל
מ"ש ידידי רומפכ"ת בביאור דברי שו"ת הר"מ בארוכה, ויסודו דלהרמב"ם וכן להשאלתות בכיעור לחוד ובכל כיעורים דבירושלמי אסורה לבעלה ואין כופין אותו לגרשה, אלא דלהר"י ור"ת דפירשו דהא דאמרינן והלכתא כר' בקדל"פ היינו בקול לחוד בלא כיעור, ומדמיפשט ליה להש"ס דלר' בקול תצא, ע"כ דקול גרע מכיעור, והוכיחו מזה דתצא היינו מרוכל, דאי מבעל הא אפילו בקול ל"ת, דלקלא בתר נשואין ל"ח, ומשמע דהוי הותר לגמרי ה"נ במכ"ש מכיעור, וגם מוכח כן דעתם מדלא ניחא להו לפרש עובדא דנואף דאיצטרך לטעמא דארכוסי ארכס, שלא יהא עכ"פ מצוה לגרשה, ולפ"ז ההיא דיוצאת משום ש"ר דאבדה כתובתה צ"ל ולדחוק דמיירי אחר התראה, וע"ז דן הר"ם בכיעור בצירוף ילדה ליב"ח גם ר"י ור"ת מודו להשאלתות, והיינו כי היכי דלהשאלתות בכל כיעור אסורה ואין כופין, ה"נ לדידהו בצירוף ילדה ליב"ח, ומוכח כן מדלא כ' רמ"א דינא דהר"ם בכיעור וילדה ליב"ח לענין איסור לבעלה, א"ו דגם להר"ם אין כופין, והאיסור כבר מסכים להרמב"ם דבע"כ נמי נאסרה עליו עד דמפסידה כתובתה בלא התראה כמ"ש הבית שמואל (סי' י"א סק"ו), זהו תורף דבריו הקדושים:
מה דתפס רומעכ"ת לדוחק דתוס' ס"ל דביוצאת משום ש"ר לא אבדה כתובתה אלא ע"י התראה, לכאורה מוכח כן בבירור דעתם מדהקשו בכתובות (דף ס"ג) דהאי דנואף מיירי ע"כ באומרת טא"ל, א"כ רוצית להפסיד כתובתה, דהא ברצון היה וא"כ תהיה נאמנת במגו דמאיס עלי, והרי ס"ל לתוס' שם דהנך עובדא מקרי כיעור כדכתבו שם דלהשאלתות ניחא, וכיון שכן מה הקשו תוס' דתהא נאמנת במאיס דאינה חוששת להפסיד כתובתה, הא בלא דיבורה כבר אבדה הכתובה ע"י הכיעור ע"כ דס"ל דבכיעור לא הפסידה בלא התראה:
אמנם נ"ל לדחות די"ל דהא בהנך עובדא בכלל כיעור היינו אילולי טעמא דארכוסי ארכס דהדברים מראים דהיה שם עבירה, אבל לפי הטעם בארכוסי דמראים הדברים דעד עתה אהיה עבירה ובזה גם הרמב"ם מודה דלא הפסידה כתובתה, כדדייק הב"ש (סי' י"א ס"ד) מלשון הרמב"ם והוי רק בכלל עוברת ע"ד ובעי התראה, ואף דממה שהעלו התוס' שם בסופו דבאומרת עא"ל אינו נראה להתירה בטעמא דארכוסי ארכס, וביאר בפסקי מהרא"י (סי' רכ"ב) כוונתם דבמקום דאיכא רגלים לדבר דזינתה אז, וא"כ עדיין י"ל דהוי ג"כ בכלל כיעור, ומראים הדברים שהיה שם עבירה, מ"מ י"ל דקושיית תוס' דרך הוכחה דע"כ הנך עובדא מיירי באומרת טא"ל, ומדאינה נאמנת על כרחך דמטעם ארכוסי לא מקרי רגלים לדבר א"כ מראים הדברים דלא היה שם עבירה ולא הפסידה כתובתה בלא התראה, ולבסוף כ' בדרך הכרעה דמסתבר דמקרי רגלים לדבר, ומיירי ע"כ דאינה אומרת טמאה אני לך:
אולם בעיקר יסוד מעכ"ת הגאון נ"י אנכי בעניי לא מצאתי מבואר בהרמב"ם דבכיעור אסורה לבעלה, דממ"ש דבכיעור אבדה כתובה בלא התראה, אין ראיה לזה דאסורה, די"ל כיון שעשתה פריצות גדול כזה עד שמראין הדברים שהיה שם עבירה קנסוה רבנן דתצא בלא כתובה, דהרי בסוטה דחי אביי דלענין הפסד כתובתה לא בעי התראה, והא דמקנין לה היינו לאוסרה, הרי אף דלאוסרה בעי קינוי, מ"מ גם בלא קינוי מפסדת הכתובה, גם בטור וש"ע לא מצאתי דבר מזה זולת בעוברת ע"ד (סי' קט"ז סי"ד) דמצוה עליו לגרשה, והוא דעת הרא"ש והראב"ד, והיינו רק מצוה בעלמא להוציא הרשעה מביתו דשמא תזנה עליו, וכמאכילתו שאינו מעושר שמא תכשיל אותו, אבל בודאי ליכא דררא דאיסורא, וה"נ במכ"ש בכיעור דמצוה לגרשה, אבל לומר דכיעור חמיר דמתסרא לבעלה לא מצינו, והרמב"ם כללינהו ביחד עוברת ע"ד משה או ע"ד יהודית, וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא, אלא אם רצה מוציא, משמע דדמי להדדי לענין הגרושין, וליכא בינייהו אלא ענין הפסדת הכתובה בלא התראה, דבפריצות גדולה כזו קנסוה רבנן ביותר, ובח"מ (סי' קט"ו) רצה לדקדק מלישנא דהרמב"ם דאפילו מצוה ליכא, אבל פשיטא דאין להוציא מהרמב"ם דאיסורא איכא:
וראיה ברורה לזה מדברי הרמב"ם (פ' ט"ו מהל' א"ב ובש"ע סימן ז' סט"ז) דאם הוציאה מבעלה בעידי דבר מכוער ומת קודם שגרשה מותרת לכהן, ואי נימא דבכיעור אסורה לבעלה בין מחששא שמא תזנה או שמא זינתה, אלא דאין כופין אותו מחששא דגט מעושה, היאך אפשר דלבעלה אסורה ולכהן מותרת ע"כ ברור דאינה אסורה כלל וכלל, ושפיר כ' דמותרת לכהן, והיינו מדינא, ומה דלא ביארו דמ"מ אינה ראויה לו לישאנה דזה נכלל כבר בדברי הרמב"ם (פ"י הל' כ"ב מהל' גרושין) ובש"ע (סי' קי"ט ס"ד וה') דאינה צנועה מצוה לגרשה ואינה ראויה לאדם כשר שישאנה, ובדברי הש"ע הנ"ל דבעוברת ע"ד מצוה לגרשה וק"ו בכיעור, וממילא בכ"ש דאינה ראויה שישאנה, גם הב"ש הנ"ל שרמז עליו ידידי מעכ"ת נ"י כיון לזה דאין משיאין לו עצה שיחזיקנה ול"כ דמורים לו דאסורה עליו:
וביותר נ"ל דאף לפי האיבעיא דהש"ס בעוברת ע"ד דאם רצה הבעל לקיימה דאינו מקיימה, לא דמתסרא עליו באיסור ביאה ואיסור ערוה, דהרי האיבעיא סתמא בכל עע"ד וכמ"ש כן המרדכי פ' המדיר, כ' הר"ם אשה שעברה על חרם או שבועה עוברת עד"מ היא ויכול לגרשה, אע"ג דאיבעי לן פ' ארוסה בעוברת עד"מ אם יכול לקיימה ובכה"ג בנודרת ואינה מקיימת מה דררא דאיסור אישות אית ביה, א"ו דהאיבעיא רק אם חז"ל רמו עליו חיוב להוציא הרשעה מביתו, ואקרקפתא דגברא מוטל לשמוע דברי חז"ל, אבל כ"ז דלא גרשה לא מתסרא ביאתה עליו, וכ"מ נמי מדברי הרא"ש ומרדכי הנ"ל דכתבו ואם רצה הבעללקיימה מיבעי ליה התם אם רצה לקיימה או לא, ולא אפשיט ולא כייפינן ליה להוציא ומיהו מצוה איכא לגרשה, ולכאורה תמוה נהי דאין כופין אותו בספיקא בגט מעושה, מ"מ יאסרו הב"ד אותה עליו מספיקא, ולא נניח אותו לקיימה בדרך אישות, ודוחק לומר משום דהוי ס' דרבנן דהאיבעיא רק בדרבנן כמ"ש תוס' סוף גיטין, אע"כ דאין כאן חשש איסור לבעלה, והאיבעיא רק אם מוטל עליו תקנת חז"ל להוציאה וכיון דמספיקא אין כופין רק דמהראוי לו לעשות כן מצוואת תקנת חז"ל, שפיר כתב דמצוה לגרשה:
וכן משמע נמי מסוגיא דסוטה, דקשה לכאורה דהא תחילה אמר אביי לא לאוסרה עליו, א"כ משמע דפשיטא ליה דלא נאסרה בלא קינוי ובתר הכי מבעיא ליה אם רשאי לקיימה ולהרא"ש וסייעתו לא איפשטא, ודוחק לומר דאביי אמר רק בדרך דיחוי שלא למפשט מיניה דלהפסד כתובה בעי התראה, וזיל הכא קמדחי, אע"כ דהאיבעיא לא הוי כלל לענין איסורא אלא לענין חיובא דגברא לגרשה:
גם מוכח כן למ"ש התה"ד (סי' רמ"ב) דלענין לגרשה לא תליא כלל בהתראה אם כן תיקשי היאך מבעי' לן דאם רצה הבעל לקיימה דאינו מקיימה, אם כן גם בלא התראה כן, ותיקשי הא כבר פשטינן דלהפסיד כתובתה בעי התראה, ואמאי הא גם בלא התראה תפסיד כתובתה כיון דמעשיה גרמו לה לאסור עצמה לבעלה כמ"ש תוס' כזה יבמות (דף ל"ח ע"ב ד"ה בש"א וכו') וזהו אפשר לדחות דהך גופא דגרמה לה לאסור על בעלה לא קנסוה לה חז"ל להפסיד כתובתה אלא בהתראה, דבלא"ה גם לפי דברינו לא יתיישב כל צרכו, דסוף סוף כיון דכופין אותו שלא לקיימה נימא דתפסיד כתובתה כיון דגרמה שלא תוכל להשאר תחתיו [אולם מדברי הב"ש סי' קט"ו סק"ח לא משמע כן]:
ומעתה אחר שבררנו דלא איבעיא לן כלל לענין איסור ולפחות לדינא משמע מדברי הרא"ש והראב"ד והטור וש"ע דבעוברת ע"ד ליכא איסורא רק מצוה לגרשה ה"נ בכיעור, ולא מצינו יותר חומרא בזה, זולת לדעת הר"מ בכיעור דבש"ס וכ"כ הרשב"א, דבשו"ת (סי' אלף קפ"ז) כתב דבכיעור הבא לצי"ש מצוה להוציא הרשעה מביתו, ומ"מ לענין דינא ממש אין ב"ד מוציאין אותה לפי שאינה אסורה אלא בקינוי וסתירה וכו', ועוד דודאי אין לך דבר מכוער יותר ממה שקינא לאשתו עפ"י עצמו או עפ"י ע"א ואמר לה אל תסתרי עם איש פלוני, ונכנסה עמו לבית הסתר ושהתה כדי טומאה, אפ"ה אינה אסורה על בעלה, וגם הר"ת הלך בשיטה זו להביא ראיה דכל אותן דברים מכוערים לא עדיף מקדל"פ, משמע להדיא דאין הב"ד מורים כלל שם איסור לבעלה, רק דהבא לצי"ש מצוה לגרשה, וזה ס"ל אף בקדל"פ כן, וכ"כ ג"כ הר"ן (סוף נדרים) דדוקא לבעל נפש, אבל לדינא לא מתסרי אלא בע"ט ממש, וכ"כ הנ"י (פ"ב דיבמות) דהא דא"ר תצא מן הבעל לאו בע"כ קאמר, דב"ד לא מפקי אלא בדבר ברור, אלא לומר באם רצה להוציאה הבעל מפני שלבו נוקפו תצא ממנו בע"כ שלא בכתובה, וכעוברת על דעת משה דיוצאת בלא כתובה אם רצה הבעל להוציאה:
והכי אמרינן בירושלמי ועובדא דגברא דעאל לביתו, כולהו בשרצה לגרש ובבא לצי"ש, וכן העלו בתוס' ובהרמב"ם ובהר"א והריטב"א עכ"ל, וכזה ממש כ' הריטב"א סוף קדושין, בהא דאין אוסרין על היחוד, [ובאמת איני מבין כראוי, דאם נימא דר' איירי דתצא מבעל אם רצה בלא כתובה, א"כ הא דדייקינן מיניה דמפקינן מנטען היינו בדרך דמיון, וכמ"ש הנ"י דר' ס' דמחמרינן בנטען אעפ"י שכנס מדחזינן בבעל דאמר תצא וכו' והרי באמת קיי"ל הכי לדינא דיוצאת מבעלה בלא כתובה ואעפ"כ לא מפקינן מנטען אלא עם קדל"פ, וצריך לדחוק לא דמדמינן לגמרי דבכ"מ דיוצאת בלא כתובה מפקינן מנטען, אלא דראוי להחמיר בנטען אף בליכא ע"ט, והכריע הש"ס דהוא כן בכיעור עם קדל"פ, ואפשר דגם רבי סבר הכי באמת, עכ"פ י"ל דמזה הוציא הרמב"ם דינו דבכיעור מפסדת הכתובה בלא התראה וכמ"ש הנ"י בשם הריטב"א די"ל דמפר' דתצ' היינו בלא כתובה, ואם נימא דמיירי בהתראה, א"כ מאי ראיה אייתי דר' ס' דמחמרינן בנטען כיון דמחמיר בבעל, הא פשיטא דגם רבנן ס"ל דתצא בלא כתובה בהתראה ממתני' ערוכה דעוברת ע"ד ומכל שכן בכיעור, ומאי הוסיפו הש"ס בד"ר יותר מדמתני' דהעע"ד, אע"כ דר' חידש דיוצאת בלא התראה והם אפשר דלא ס' בזה כר' וס"ל יוצאת משום ש"ר היינו ג"כ בהתראה]:
ואפשר דזה ג"כ כוונת הגהת מיימוני, (פכ"ד מה"א) דהירושלמי מיירי רק בבא לצאת ידי שמים זולת בע"א שזינתה ומהימן ליה כבי תרי, בזה כתב הרמב"ם ה"ז חייב להוציא ואסור לבא עליה, מבואר דאסור בה, ומשמע דס"ל דזיל אפקה היינו מדינא אלא דאין ב"ד כופין לגרשה, אולם בתולדות אדם להרמב"ן (סי' קל"ג) כתב הא דאמר זיל אפקה לאו לאוסרה עליו ד"ת, דהרי אפילו קינא לה ואיכא עד טומאה אינה אסורה אא"כ נסתרה בפני ב' וכשקינא לה מאיש ידוע ואיכא עד טומאה בודאי לכאורה מאמין הוא לדברי העד, ואפ"ה אינה נאסרת עליו, אלא כי אמר שמואל זיל אפקה כדי שלא יהא לבו נוקפו קאמר, א"נ חייב לאפוקה בבא לצי"ש קאמר, וכעובדא שלהי נדרים, משמע דרק לצי"ש קאמר, אבל אין הב"ד אוסרים אותה עליו ואפשר נתכוין לזה הרשב"א במ"ש הב"י (סי' קט"ו) בשמו בשו"ת (אלף רמ"ט) דמ"ש הרמב"ם שאם א"ל אחד מקרוביו שהוא מאמינו שזינתה אשתו הר"ז חייב להוציאה ואסורה לבא עליה לא נתחוורו לי דבריו בזה עכ"ל, והיינו דמהרמב"ם משמע דמדינא הוא וזה לא נתחוור לו, רק בבא לצי"ש הוא, וכ"כ הרי"ף קדושין אבל בבא לצי"ש מחייב לאפוקה, ובהה"מ הביא על הרמב"ם דברי ההלכות אלו, וכ' עלה וזה דעת רבינו וצ"ע:
אבל לישנא דהנ"י תמוה לי שכתב ועוד הא אשתו שזינתה בע"א קיי"ל דשרי אא"כ מאמין ליה ולבו נוקפו, ולא עדיפי ע"כ מע"א בזנות דנאמן באיסורא דעלמא עכ"ל, הרי לדבריו דע"א עדיף מכיעור, א"כ במכ"ש דבע"א מצוה לגרשה, ומדקאמר אי מהימן לך זיל אפקה על כרחך היינו מדינא ומדכתב אלא אם כן מהימן ליה ולבו נוקפו משמע דוקא בלבו נוקפו:
שוב ראיתי בשו"ת מהריב"ל (ח"ב סי' ו') הקשה מסברא דיליה על הרי"ף דבלא דמהימן ליה כבי תרי ג"כ לצי"ש ראוי לגרשה, ולענ"ד מדברי הנ"י הנ"ל סייעתא לדבריו, וכיון שכן דברי רומעכ"ת הגאון נ"י נסתרים במ"ש דכוונת הר"מ דר"י ור"ת מודים בכל כיעור להשאלתות היכי דילדה ליב"ח, דהרי בכיעור דעלמא שזכרן הרמב"ם ליכא אלא מצוה לגרשה, ואין הב"ד מורין לו דאסורה לו ואלו הכא בכיעור וילדה ליב"ח הב"ד מורין לו דאסורה לו ומפרישין אותה ממנו אלא דאפשר דאין עושין מעשה כפיה על הגרושין בידים מחשש גט מעושה:
גם דברי רומפכ"ת אינם מעלים ארוכה בזה, דלא הביא הרמ"א דברי הר"ם בכיעור וילדה ליב"ח לענין איסור לבעלה אף אם גם בכה"ג אין כופין לגרשה מ"מ עדיין לא שמענו בכיעור לחודיה דהב"ד אוסרין אותה עליו, דלא למדנו רק מצוה בק"ו דעוברת ע"ד, אבל לא לאיסור, והו"ל להשמיענו דבצירוף ילדה ליב"ח אוסרין אותה לבעלה, כדמשמע מדברי הר"ם דהרי פוסלים אפילו הולד:
גם יסוד דברי רומ"פ בביאור דברי הר"ם דלהשאלתות קיימינן דכיעור גרע הרבה מקדל"פ ופסקינן להירושלמי דבכל כיעורין מתסרא לבעלה, לענ"ד מוכח גם להשאלתות דהכיעורים דהירושלמי לא גרע מקול, דהרי זה דא"ר ובעדים היינו ע"כ שדומים לטומאה כמו רוכל יוצא וכו' וכדכתב מר, ומש"ה פריך הש"ס דאפילו אין לה בנים תצא, וע"ז משני דהברייתא אתיא כרבי ומיירי בראיית הבעל הכיעור והדר פסק הש"ס הלכתא כרב בקדל"פ דבעי דוקא בע"כ והיינו כיעור גדול דדמי לטומאה, א"כ מבואר דהכיעורים דהירושלמי ל"ת מנטען אף בליכא בנים והרי לגבי נטען הוי כיעור דמקמי נשואין ובכה"ג בקלא דאתחזק תצא משני היכא דליכא חשש לעז על בניה שמראשון כדאיתא בגיטין (דף פ"א ע"א) אע"כ דקול גרע יותר מכיעור, והא דבאמת לא משני הש"ס דברייתא דאין לה בנים בקלא דאתחזק דתצא מנטען דהוי קול מחמת נשואין, ובזה דוקא באין לה בנים, צ"ל דקול דזנות לא הוי קול גמור כדאמרינן בגיטין (דף פ"ט ע"א) יצא עליה שם מזנה וכו', מ"ט פריצותא בעלמא חזו ואין מוציאין מנטען בזה לרב, אבל עכ"פ מוכח דקול גמור דליכא למתלי בפריצות כגון קול דגרושין גרע יותר מכיעור דבירושלמי וא"כ כמו דמוכיח לר"י ור"ת דבכיעור ליכא מצוה ולמדו בק"ו מקלא דבתר נשואין, ה"נ גם להשאלתות בכיעור דבירושלמי, זולת שנאמר דמה"ט הכא בכיעור דבירושלמי לא תנא מנטען כיון דשניהם טוענים ברי דמותרים, וה"נ נימא ביצא קול על פנויה נתקדשה לפלוני כהן ונתגרשה ממנו בקלא דאתחזק אם נשאה זה הכהן נ"ת כיון דשניהם טוענים ברי ואינו במשמע:
גם מ"ש רומפכ"ת הגאון נ"י דלהר"י ור"ת הוי היתר גמור ואפילו מצוה לגרשה ליכא, בין בקול בין בכיעור, אינו מוכרח, דמדברי הראשונים בשם תוס' והנ"י הנ"ל והרשב"א בשו"ת הנ"ל לא משמע כן ויש לומר דכוונת תוס' ג"כ דוקא איסורא ליכא, אבל בבא לצי"ש מצוה איכא לגרשה, ומה דהוכיח מר מדלא מפרשי הני עובדא דנואף לענין מצוה לגרשה, מלבד די"ל דלישנא אתתא שריא לא משמע להו הכי גם י"ל דס"ל דלזה לא מהני טעמא דארכס, דמ"מ אף בודאי לא זינתה הוי בכלל עע"ד דמצוה לגרשה אף בלא התראה כמ"ש בתה"ד, ואף דהרמ"א הגיה דבהרגילה כן, מ"מ אינו מוכרח דתוס' ס"ל הכי, [ומדברי רוב הראשונים דכתבו כולם דהאי עובדא דבא לצי"ש, לכאורה סייעתא גדולה להרמ"א דבאינה רגילה ליכא מצוה וא"י לגרשה בע"כ, דאל"כ מה בכך דארכוסי, מכל מקום עברה על דעת משה באיסור יחוד]:
וביותר לפי"מ שכתבתי לעיל דס"ל לתוס' דאף לטעמא דארכוסי הוי רגלים לדבר, ה"נ י"ל דבכה"ג בודאי הבא לצי"ש מצוה לגרשה, וא"כ עדיין י"ל כסברתי דדוקא בכיעור גמור כהנהו דפרק ב' דיבמות דלהשאלתות תצא מבעל, בזה המציא הר"מ דמודו ר"י ור"ת בילדה ליב"ת, והא דכתב ואי ליכא אלא אותו אחד שמצא עכו"ם מגפפים אותה, נצטרך באמת לומר הכוונה ע"י שהי' שם כעורים רבים ואומדנות גדולות כמ"ש הרמ"א בשו"ת מכח קושיא אחרת בסתירת דברי מהר"ם בע"א דמהימן ליה כמ"ש במכתבי הקדום, והר"ם קיצר כאן במובן ותפס מקצת מן הכיעור:
אך להיות שרומעכ"ת נ"י מפקפק בדבר דאפשר דבכל כיעור דעלמא ואפילו ביחוד בדרך איסור בילדה ליב"ח י"ל דאסורה, חלילה לי להקל נגדו, ובזה מסכים אנכי בבירור עם רומעכ"ת, דאף בכיעור גמור וילדה ליב"ח שאין לכופו בידים, דאלו הר"ם גופיה לא מפשט פשיטא ליה הך ס' שלא לחוש לגט מעושה, ולענין אם מצוה לגרשה ואף בע"כ כבר הסכים רומעכ"ת לדעתי הקלושה דשפיר דמי:
מ"ש מעכ"ת נ"י לסתור דברי, די"ל דכל סגור במנעול הוי כיעור, וההיא דשו"ת הרשב"א ע"כ הגירסא אין זה יסוד וכו', דבריו נכונים ומוכרחים בשו"ת רשב"א, דבודאי גם בלא סגור יחוד מקרי [ומה דפסק הרשב"א האיבעיא לקולא במוגף ואינו סגור, י"ל דהוי ס' דרבנן, וביותר אם נימא דהירושלמי מיירי רק דתצא מבעלה, אם בא לגרשה לצי"ש בלא כתובה כמ"ש הנ"י הנ"ל, א"כ בכה"ג דהוא רק לצי"ש פסקינן לקולא] אך מ"מ בענין הכיעור אפשר לומר כדברי, דבעינן ג"כ נכנסו רצופים בכדי דלא נניח דברי הרמ"א בשו"ת בקושיא, ואף אם נדון דהני עובדא דנדרים הוי כיעור, י"ל לא משום דמיהרזק בביתא לחוד, אלא משום דפרטיה נואף להוציא וערק, מזה ניכר דהיתה הסתירה לשם זנות, וכדכתב הריטב"א סוף קדושין וז"ל, דהנהו תרי עובדא, יש דברים הנכרים ורגלים לדבר, שלמה הי' נחבא מן הבעל וכו' (ועיין בחלקת מחוקק ס' סי' מ"ו) בפרט למ"ש הרא"ש בשם הערוך דדחה נואף להבעל וערק הבעל גם יש לומר דמשום דנואף הוא מקרי מכוער, גם בעובדא קמא י"ל דמיירי בנואף כדאמרינן פרטיה נואף להוציא:
גם מחזיקינא טיבותא למעכ"ת נ"י מה דמסייע לי מלישנא דהירושלמי מבואר דמוגף היינו בלא סגור א"כ משמע דגם הגיפו הדלתות שבהרמב"ם, היינו בלא סגור, וא"כ תיקשי הא הוי רק יחוד בעלמא, אע"כ דמיירי בסתירה ע"ד זנות שנכנסו רצופים, ומה דדחה מעכ"ת נ"י דא"כ הו"ל להרמב"ם להביא דין סגור ולענ"ד אם נניח דהרמב"ם מיירי באינו סגור ובנכנסו רצופים דוקא א"כ בודאי הרמב"ם פירש כן בירושלמי בהא דאמרו מוגף צריכה, ויצא לו כן דלא ניחא ליה דהירושלמי מבעי ביחוד לחודיה א"כ כיון דמוכרחים לפרש דמוגף צריכה היינו בכה"ג בסתירה ע"ד זנות, ה"נ י"ל דתרעא טרוק סוטה מיירי בכה"ג דבחד גוונא מיירי, ולא מצינו דסגירה לחוד משוי לכיעור:
מ"ש רומעכ"ת הגאון נ"י להוכיח בעדות הב' אם הי' הקיך כבר פנוי ממאכלים ואין דרך בני הבית לבא לשם הוי בכלל אופל, ומשו"ת מבי"ט שהבאתי אין ראיה די"ל דמיירי בסתירה ביום, עיינתי שנית בשו"ת מבי"ט ומפורש שם שהיה בלילה באישון חושך ואפילה, גם ממה שהבאתי מליש' דהחכם ר' הירץ ז"ל שכ' דמירתת שמא יעור אחד מבני העיר משינתו ויצא לחוץ, וזה שייך גם בנ"ד כפי הנראה מענין השאלה דכשהשכן העד הזה יוצא חוץ לפתחו מיד יוכל לראות מה שבקיך על ידי הנר שבבית החורף:
מ"ש מר להסכים עמי בכוונת הר"ם, דמ"ש תחילה דאף במהימן לע"א בכיעור לא מתסרא מיירי בכיעור לחוד, ולבסוף בילדה ליב"ח דמיירי מיניה, וכ' מר הטעם פשוט דהאמנת כבי תרי אינו פועל אלא מה שעדים פועלים, ומריש דיבר לפי משמעות הלכה אליבא דתוס' ור"י, דברי כבודו נ"י אינם מספיקים, דמשמע דריש דבריו לא קאמר רק אליבא דתוס' ור"י אלא אף להשאלתות, דהרי כ' בע"א של כיעור לא מתסרה אף במהימן ליה כבי תרי, אמנם אם יש עדי כיעור כגון הני דפ"ב דיבמות וכו' מבואר דכוונתו דבע"א בודאי לא מתסרה רק בב' עדים תליא בפירוש הסוגיא להשאלתות ולהר"י ור"ת, ובודאי זהו עיקר קושיית הרמ"א ומה דרציתי לומר, היינו באופן זה דע"א ומהימן ליה לא אלים כב' עדים, אלא כראיית הבעל מש"ה בכיעור לחוד אף לר"י ור"ת לא מתסרא בע"א ומהימן כמו דלא מתסרא בראיית הבעל הכיעור, אבל בצירוף ילדה ליב"ח, אפשר דמתסרא בראיית הבעל בכיעור כמו בצירוף קדל"פ, ומש"ה מתסרא ג"כ בע"א ומהימן:
מה דכ' רומעכ"ת הגאון נ"י במה שדנתי לומר דמהרי"ק סבר כהרשב"א דע"א בהכחשה אף במהימן לא מתסרא דאשתמיט ממני סוף דברי המהרי"ק, ברם דברים שאמרתי טעות הי' בידי, ועי' בתשו' מהרי"ט (ח"א סי' ט"ו) שכתב אבל מה שאני חוכך להחמיר, שאם להאיש הכונסה מהימן ליה כבי תרי אסורה עליו לכונסה, תפס בפשיטות דאפילו בע"א בהכחשה מהני מאמינו, וגם מה דחוכך דאם הכונסה מאמין להעד אסור, חידוש שלא הערה מהרשב"א (סי' אלף רל"ז) דכ' בפשיטות וע"א אומר נתקדשה אינה אסורה לשום אדם אפילו למאמין, שלא חלקו, ובאמת אף לטעמא דהרשב"א להוכיח מזה דע"א בהכחשה אינו כלום עדיין יש לעיין בע"א על יתומה דקדשה אביה תהא אסורה להנשא להמאמין להעד:
וראיתי בשו"ת פני אריה (סי' ל"ג) ונראה דעתו דכוונת הרמב"ם דהב"ד מורים דאסורה לו אלא דאין ב"ד עושים מעשה כפייה ואף לדונו בידי אדם לכופו שלא לבא עליה, ולא משום גט מעושה דאף הכפיי' שלא לבא עליה אין עושים, שכך באה הקבלה, ודברי הרמב"ם והרי"ף עולים בקנה אחד עיי"ש, וזהו תימה בעיני, דאם מדינא אסורים לו איך מניחין אותו לעשות איסור, עכ"פ בכיעור לחוד משמע מדברי הפוסקים הנ"ל דליכא איסור רק מצוה לגרשה, ואין מורין לו איסור רק שמהראוי לבעל נפש לעשות כן, וכההיא דא"י אם נתחייבתי דמשמע לא דהב"ד אומרים דחייב אתה אלא שאנחנו לא נרד לנכסיו, אלא דמורין לו דפטור אתה רק כדי לצאת י"ש טוב לך לשלם, וגם הרמב"ם לא כתב בכיעור ובעוברת ע"ד הך לישנא דחייב להוציא ואסור לבא עליה כדכתב גבי ראה אשתו שזינתה:
מ"ש מעכ"ת נ"י דמ"ש מהרי"ק (שורש פ"ב) בשם הרשב"א דבמהימנת ליה כבי תרי, היינו בכל מילי דקים ליה דלא משקר, דלא משמע כן בתשו' הרשב"א (סי' אלף רל"ז) מדלא טען בפשוטו כיון דזה האיש חשוד על העריות ופרוץ בודאי אינו נאמן בעיניו דלא משקר באמונתו, וגם מדלא פירש ברווחא בדברי רש"י דהואיל ולא הוכחשו, דבעי תרתי לא הכחישתו וגם מהימן ליה בכל מילי, באמת דברי הרשב"א שבמהרי"ק לקוחים מדברי הרשב"א במיוחסות (סי' קל"ג) דכל דברי השו"ת (אלף רל"ז) הנ"ל איתא גם שם ובביאור יותר, וכ' באמת לדון מה"ט כיון דבעי מהימן ליה כבת ר"ח בזה שהוא חשוד על העבירות מה ראה זה להאמינו, וג"ז כתב שם הראיה מדברי רש"י דאת לא הכחישתו, הרי אף דשם קאי בסברתו דבעי מהימן לכל מילי, ואעפ"כ נדחק ברש"י ז"ל, ואולי לא ניחא ליה לפרש כמ"ש מעכ"ת נ"י די"ל דס"ל דבמאמין ליה בכל מילי לאו כל כמיניה לומר אני מאמינך בזה, כמ"ש תוס' קדושין ד"ה נטמאו טהרותיך בסופו דאף באינו שותק דמהימן ליה דלא משקר באמונתו, דנראים הדברים שהדברים בשו"ת (סימן אלף רל"ז) הם קצורי הדברים במיוחסות, ומה דחסר כאן גילה כאן:
ומ"ש רומ"פ נ"י ראיה מתשו' הרשב"א (סי' קי"ח) דאפילו בגוי המעיד לאסור שייך אי מהימן ליה, אינו ראיה כ"כ, די"ל דאף בגוי שייך דבלבו מוחזק אצלו שטבע הגוי הזה שאינו משקר בשום פנים, ואף דחזקה דכל פיהם-, מ"מ י"ל דהוא מאמין ליה, וכן נראה מדברי הרשב"א במיוחסות הנ"ל דכ' אבל זה שחשוד על העבירות מה ראה זה להאמינו, ואפילו אמר שמאמינו אנן סהדי דאינו, אלא עילה מצא לגרשה, משמע דלא בא עליה מכח כיון דבעל עבירה הוא ואינו ראוי להאמינו, לאו כל כמיניה להאמינו, אלא משום דאמרינן דאומר כך דמצא עילה לגרשה אבל היכי דל"ש לומר כן שייך לומר דמהימן ליה, וה"נ י"ל בנכרי, אולם לדינא גם לדעתי הקלושה ראוי להחמיר אף במאמינו רק בדבר הזה כי אף דהרשב"א במיוחסת כ' כן, אינו מוכרע דפסק כן למעשה, די"ל דכ"כ רק לסניף, וכדנראה דהנך ב' התירים דכ' הרשב"א דזיל אפקה רק לצי"ש ובמרבה קטטא דנראה שאינו מאמין לו לא אמרו דתצא, וההיתר הב' דאי מהימן לך שהוא נאמן בכל הענינים, לכאורה סתרי אהדדי דלפום הך סברא נסתר ראיית הרשב"א הראשונה, דזיל אפקה היינו לצי"ש מהא דקינא לה ואיכא עד טומאה דבודאי מאמין הוא, דהא התם לא מאמין לו רק בזה אבל לא בכל ענינים, אע"כ דלא פסיקא ליה להרשב"א, ובדרך ריבוי צדדי ההיתר דיש מקום לומר דמהימן ליה כפשוטו ומוכח דזיל אפקה היינו לצאת ידי שמים, ויש מקום לומר דמהימן ליה היינו בכל ענינים:
וביותר י"ל להמעיין בסידור הדברים בתשו' מיוחסת הנ"ל דמתחילה כתב התירא דזיל אפקה היינו רק אם לבו נוקפו או בבא לצי"ש, ואח"כ כתב התירא דמהימן לך היינו דמאמין ליה בכל ענינים וכבת ר"ח ואח"כ כתב היתירא דע"א בהכחשה לאו כלום הוא אף במאמינו, ואחר כך כתב אלא דהרמב"ם כתב דאפילו שמע מעבד או שפחה כל שדעתו סומכת עליו חייב להוציאה וצ"ע וכו' עכ"ל, והדברים סתומים, דמה סתירה יש בדברי הרמב"ם אלו לדבריו הקודמים בע"א בהכחשה ולזה צ"ל באחד מב' פנים, או דקאי על היתר א' דמהרמב"ם שכתב חייב להוציאה, משמע דחייב מדינא ולזה סיים וצ"ע בדבריו, וכעין זה דברי הרשב"א (אלף רמ"ט הנ"ל) דמפקפק בדבר די"ל שהוא רק בבא לצי"ש, ומדכתב הרשב"א זהו אחר כל אלו ההתירים, ולא כ' כן מיד אחר היתר הא', משמע דכל עיקר סמיכתו על ההיתר הזה דבלא"ה הוא רק בבא לצי"ש, מש"ה כתב אלא שהרמב"ם ז"ל ס"ל דחייב להוציאה מדינא, א"כ קשה לסמוך על הני התירים, או דצ"ל דקאי אדסמך ליה היינו אם הנאמנות מכח דיבורו שהוא בחזקת אינו משקר בזה שייך כל דדיבורו מוכחש איתרע נאמנותו, ל"ש להימניה ולהחזיק דבריו לודאי כיון דמוכחש בפנינו, אבל אי נפרש דמהימן ליה היינו בדבר זה מחמת שיודע הסיבות שניכרים הדברים אצלו דבודאי אמת כיון דהנאמנות לאו מכח דיבורא לחוד אלא מכח הסיבות אף דמוכחש מאחר, מ"מ לדידיה נתאמת הדבר לאמתו, וא"כ י"ל דהרשב"א כך כוונתו, אלא שהרמב"ם כ' וכו' וניחא לי להוציא בדקדוק לישנא דהרמב"ם שכתב וסומכת דעתו עליהם שזינתה וכ"כ עוד הואיל וסמכא דעתו לדבר זה שהוא אמת וכו' משמע מזה דסומך דעתו שדבר זה אמת אף שאינו מאמין לו בשאר ענינים ודלא כמהרי"ק דדקדק מלישנא דהרמב"ם זה בהיפוך, מש"ה אף בע"א בהכחשה נתקיים נאמנות להעד, ואפשר דשניהם כא' טובים וכוונת הרשב"א דמדברי הרמב"ם נדחה כמעט כל ההתירים דמשמע מדבריו דמדינא אסורה עליו, וגם משמע דלא בעי שיאמין לו בכל ענינים, וממילא גם בע"א בהכחשה מהני הימנותו וכנ"ל, עכ"פ נראה דהרשב"א בעצמו לא סמך כ"כ על ההיתר זה דבעינן שיאמין לו בכל דבריו:
מ"ש רומפכ"ת דההפרש מבואר בין אומר אשתו זינתה לאומרת טא"ל, דדוקא לגבי אשה שראו קלקול הדורות וכו', גם אנכי בעניי הי' לבי הומה מאד על הרשב"א והר"ש מנבייל דלמדו דין אומר טמאה היא לי לבתר חרם דרגמ"ה לאומרת טמאה אני לך דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה, אף אם נניח דעתה קלקול מצוי באנשים שמשקרים כמו בנשים בזמן הש"ס, הא מ"מ כיון דמדין הפקעת ב"ד לקדושין אתינן עלה וכיון דחכמי הש"ס לא אימנו עלה לאפקועי אלא בדידה באומרת טא"ל, אבל בדידי' לא, איך בידינו לדמות מלתא למלתא, אף אם בסברא דומה סוף[1] סוף הא לא אימנו עליה ולא הפקיעו בכה"ג, ומניין לנו דחז"ל נתנו כח בידינו באם ידמה ענין הכרח כזה שיהיו הקדושין נפקעים, וביותר כי בדמיון יש לחלק הרבה כעין מה דמחלקין סוף נדרים, בין האומרת גרשתני דידע בה בעלה לבין אומרת טמא"ל, דידעה דבעלה לא ידע בה, א"כ י"ל באומר טמאה היא לי דידע דידעה היא לא מצוי כ"כ שישקר, ואף שאינו בדמיון כ"כ לחזקה דאין אשה מעיזה וכו', מ"מ עכ"פ גם לטא"ל אינו דומה כ"כ, וראיתי דהערה בזה בשו"ת הראנ"ח (ח"א סי' מ"ה):
גם י"ל לפי"מ שכ' הר"ן נדרים דאף דשוי' אנפשי' חד"א מ"מ מדינא א"נ לומר טא"ל להפקיע עצמה מבעלה דהיא משועבדת לו, א"כ י"ל דזהו שייך רק באומרת טא"ל דאוקמי אדינא דא"נ דמשעבדא לי' ול"ש בזה שויא אנפשה חד"א, אבל בהיפוך בבעל דאמר שהיא טמאה י"ל אף לבתר חרם דרגמ"ה דא"י לגרשה בע"כ, מ"מ שייך בזה שויא חד"א, דכיון דבידו להפקיע שיעבודו ע"י גט ע"כ דעכ"פ דיעבד מגורשת אלא דעבד איסורא, ועיין רשב"א (פ"ז דגיטין) בסוגיא דנתינה בע"כ הא דבגט נתינה בע"כ שמיה נתינה, שאין בעלה קנוי לה אלא שיש לה שיעבוד על בעלה בעוד שהיא תחתיו, מש"ה יכול לגרשה דהוי כפריעת בע"ח אבל ההיפוך באמר לה הר"ז גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז דהיא רצונה על ידי נתינה בע"כ להפקיע עצמה ממנו שהיא קנויה לו וקנינו היא, מש"ה לא הוי נתינה, והרי חזינן דאף לבתר תקנת רגמ"ה אם עבר וגירש בע"כ דמגורשת, ולא אמרינן דמכח התקנה הוא גם כן קנין שלה וא"י להפקיע קנינה ע"י נתינה בע"כ, והיינו דמכל מקום לא נעשה הוא קנין שלה אלא דיש עליו איסור חרם שלא לגרש בע"כ, וא"כ אין אנו יכולים ללמוד ולדמות דל"ש לגביה שויא חד"א לבתר חרם דרגמ"ה, די"ל דוקא אצלה שקנויה לבעלה לא מיקרי שוי' חד"א משא"כ הבעל דאינו קנוי לה י"ל דאמרינן גביה שויא אנפשיה חד"א ומדינא נאמן:
מ"ש רומעכ"ת נ"י ליישב הערה דידי, דמנ"ל להרא"ש לחלק בין ראיית הבעל הכיעור לעידי כיעור, דכוונת הרא"ש דבראיית הבעל הכיעור אפילו בלא קול אסורה לו ומצוה לגרשה עכ"ל, לענ"ד בממנ"פ אם נידון דיסבור הרא"ש כמשמעות דברי הרמב"ם דכל דמתסרא רק על פיו אין כופין להוציא א"כ אפילו באומר ראיתי דזנתה כן ומאי איריא דנקט הרא"ש בראיית הבעל הכיעור הו"ל לאשמעינן ביותר בראיית הבעל שזינתה ואי דבאמת בכה"ג בראיית שזנתה כופים אותו א"כ הרי דלגבי דידיה דבוריה כק' עדים דמי א"כ דלמא ה"ה בראיית הבעל הכיעור וקדל"פ, והא דקיימינן ב"ד בעדים הוא דמפקי היינו ה"ה ע"י דיבורו כק' עדים דמי כמו בהודה שנטמאת:
מ"ש רומעכ"ת נ"י בפ"ע דדבריהם ע"י שהם חשודים לשקר, או גזלן דדבריהם שהם באמת אף מחמת פסולי תורה א"י במה יתכשרו להוציא אשה מחזקת היתר לבעלה, לא ידענא מהיכן פשיטא לרומעכ"ת דגזלן דדבריהם הוי פסול תורה ולפי"ז גזלן דדבריהם פסול מדינא להעיד להוציא ממון, א"כ גם קודם הכרזה לפסול להוציא ממון דמדינא פסול דהא משמע דדוקא במה דהחמירו רבנן לפסלו לא פסלו עד אחר הכרזה מפני שלא להפסיד הבריות מאחר שכבר העידו ואין פיסולן אלא מדבריהן כמ"ש הרמב"ם, וגם בממנ"פ אם חשודים לשקר ממילא הוויין ודאי פסולים דלא מקרי עדות אלא היכי דחזקה שאינם משקרים ודוחק לומר דחכמים מספקא להו אי מה"ת חשודים לשקר או לא, א"ו נראה בפשוטו דמה"ת הם בחזקת כשרות, וחכמים קראו עליהם שם פסול לחשוד אותם שמשקרים:
מ"ש רומעכ"ת ללמוד מתוך דברי תשו' הרשב"א (אלף רל"ז) דלאסור אשה לבעלה לא בעי הכרזה אינו מוכרח, די"ל דוקא בחשוד על העריות דרק לעדות אשה מפסל לאפוקי ולעיולא דעשו אותו חז"ל קצת לנוגע, בזה לא בעי הכרזה דמה דשייך רק לעדות נשים ל"ש טעמא דפסידא, אבל בגזלן דרבנן וכדומה דשייך פסולו לכל עדות כיון דהוי פסידא לא קראו עליו שם פסול קודם הכרזה ולא פלוג בתקנתן, ואף גם לד"נ לא מפסל קודם הכרזה, וגם אפשר יש לחלק בין פסול מחמת עבירה דחששו למשקר, בין היכי דחכמים חוששין דהוי נוגע וכמו פסולי קורבא דדבריהם דמשמע דלא בעי הכרזה:
מ"ש כבוד מר רומעכ"ת בדינא דהיתר הולד לקהל, תיתי לי שכוונתי לכל דבריו, וכאשר העליתי במכתב לידידי הרב אבד"ק אויבערשיצק מה' ישראל הירש נ"י וקצת בשינוי, ובאופן זה דלכאורה נראה דנאמנת בברי להכשיר הולד ליכא למידק דהרי גם שם הקשה הט"ז כיון דאינה נאמנת לגבי נפשה כ"ש לגבי הולד דהרי מצינו לחד מ"ד דלדברי המכשיר בה פוסל בבתה, וא"כ ה"נ לדידן היכי דפסול בה, כ"ש דפוסל בבתה ולזה צ"ל דהתם באמת לגבי דידה נאמנת, ובדיעבד ל"ת ורק לכתחילה חוששין לה, ולגבי הולד הוי כדיעבד, אם כן נ"ד בכיעור וילדה ליב"ח דאפילו בדיעבד מתסרא לבעלה יש ללמוד במכ"ש דאינה נאמנת לגבי הולד:
אמנם י"ל דדוקא לגבי דידה אינה נאמנת דהכיעור וילדה ליב"ח הוי ריעותא גדולה לחלק חזקת כשרות והיתר דידה ושוב אינה נאמנת בברי, אבל לגבי ולד דגם בלא חזקת כשרות נאמנת כמ"ש הרמב"ם והש"ע שם (סכ"ט) דא"א נאמנת לומר מעכו"ם נתעברתי להכשיר הולד, וע"כ הטעם כמ"ש הה"מ (פט"ז הלכה י"א) כיון דד"ת ספק ממזר מותר לבא בקהל לכן נאמנת י"ל דגם בכיעור וילדה ליב"ח נאמנת, וכעת ראיתי דגם רומ"פ רצה לומר כן ודחה זה לעיין בספרו בית מאיר, וראיתי שם שדברי נכללים בדבריו על קושיית הט"ז הנ"ל והוא העלה חילוק אחר דגבי דידה הוי ריעותא. כמו ברי וברי אבל לגבי הולד אף דפרוצה ביותר שייך הברי דיודעת שולד זה מבעלה, ולפ"ז בנ"ד בכיעור וילדה ליב"ח דל"ש כן אינה נאמנת לגבי הולד אמנם לענ"ד אינו מוכרח לומר כדברי רומ"פ דהוי כברי וברי די"ל כמ"ש דנסתלקה חזקת כשרות שלה, וא"כ לגבי הולד דלא בעי חזקת כשרות י"ל דנאמנת, גם להיתר הב' כוונתי לדונו בס"ס שמא מבעלה ושמא מנכרי ובאופן זה אף להב"י גבי בת עיסה ס"ל דגם בפסולי קהל אסור בס"ס, ואף להב"ש (סי' ב' ס"ק ט"ו) דדעתו להקל מ"מ י"ל דאין לספק בנכרי ולדונו בס"ס כמ"ש (סי' ד' סמ"ג) להוכיח מפרוצה ביותר, ולענ"ד לכאורה יש להוכיח כן ג"כ מארוסה שעיברה דקיי"ל דהולד שתוקי ולא הוי ס"ס ספק מארוס ספק מנכרי, מ"מ י"ל בהיפוך דעכו"ם הוי ס"ס מעליא וההיא דפרוצה ביותר י"ל דלכתחילה מחמירינן בס"ס מטעם מעלת יוחסין וכדעת הב"י וא"כ י"ל דכ"ז בלא ברי אבל בברי נאמנת דכמו דמהני ברי וחזקת כשרות לגבי דידה א"כ ה"נ אף דמכח כיעור וילדה ליב"ח נסתלק חזקת כשרות מ"מ לגבי הולד הוי ברי וס"ס דלרוב הפוסקים ס"ס עדיף מחזקה, ומהני ברי וס"ס וההוא דארוסה שעיברה דלרב אפילו בדיקת אם לא מהני, היינו כיון דס' כר"י דלית ליה אלמותא דברי, ומדין ס"ס לא מכשיר רק היכא דאיכא חזקת כשרות, אבל לא בבתה כמו בבת עיסה ואף דיש לחלק דבבת עיסה לא מסייע חזקת אם להבת כיון דהאב לפנינו והוא בכלל ספק ומאי חזית דשדית הולד בתר אם שדייה בתר אבוה וכיון דאביו פסול גם הולד פסול משא"כ בארוסה דאין אנו דנין על האב ואם הי' בפנינו היינו מכירים אותו שפיר חזקת אם מסייע דהיה מהארוס מ"מ י"ל דרב ס' כמ"ד פוסל בבתה דחזקת אם לא מהני להולד אבל לדידן דקיי"ל דברי וחזקה מהני א"כ לכ"ש בברי וס"ס:
ובזה נ"ל דמיושב קושיית תוס' על רש"י גיטין (דף פ"ט ד"ה בעולה) ותורף קושייתם כיון דמחמת הקול אנו דנין דנבעלה ולא מהמנינן לה לומר לא נבעלתי, א"כ ממילא אסורה מחששא שמא נבעלה לפסול כיון דע"ז הספק ליכא ברי דהא מה דאומרת לא נבעלתי לא מהמנינן לה, ולענ"ד י"ל דרש"י ז"ל ס' דאף דקול הוי ריעותא ומגרע לחזקת כשרות כ"כ עד דאינה נאמנת בברי מ"מ הוי רק ספק וממילא הוי ס"ס, ס' לא נבעלה ספק לכשר וא"כ הוי ס"ס וברי ותהא נאמנת דמה דאין מאמינים לה דלא נבעלה, היינו דנסתלקה חזקת כשרות, אבל מכל מקום לגבי הס"ס הו"ל כנ"ל נכון:
א"כ מה"ט י"ל דמיושב קושיית הט"ז דבפרוצה ביותר נאמנת לגבי ולד יותר מלגבי דידה, דבדידה אזדא חזקת כשרות ובולד הוי ברי וס"ס ספק מנכרי, והא דלא הוי גם גבי דידה ס"ס דשמא לא זינת' ושמא באונ' כיון דע"י פריצותה אתרע לחוש דזינתה וממילא הוי ברצון ה"נ בכיעור וילדה ליב"ח דבמקום ריעותא דילדה ליב"ח מחזיקין לכיעור לחשש גדול לטומאה, וממילא הכיעור הי' בדרך רצון משא"כ לגבי הולד הוי הס"ס שמא לא הי' בכיעור טומאה ומבעלה נתעברה, את"ל דהי' טומאה שמא נתיחדה וזינתה גם עם עכו"ם ונתעברה, אף דאם נימא כדעת הב"ש הנ"ל דבס"ס מקילין לכתחילה הפסול קהל, וא"כ יהא מוכח מארוסה שעיברה ומההיא דפסקי מהרא"י בפרוצה ביותר דלא מחזקינן עכו"ם לס"ס וא"כ בנ"ד ליכא ס"ס מ"מ יש לומר דבארוסה שעיברה מיירי ברוב ישראל וכדמשמע לישנא דהש"ס בארוסה שרוב פסולים אצלה, ובזה י"ל דלא הוי ספק מעליא, כמ"ש תוס' פ"ק דכתובות בסוגיא דפ"פ דרוב גמור לא הוי ס"ס, וה"נ י"ל בר"פ לשיטת הרשב"א בסוגיא דשתוקי דאף דהוי ספק שמא אזלה איהי לגביה מ"מ מקרי רוב:
[ובלימוד הישיבה אמרתי ליישב לנכון בזה מה דנדחקו התוס' בסוגיא דראוה מדברת דבריש פ"ב דכתובו' משמע דאי אמרה לא נבעלתי מהימנא לר"י ואלו מברייתא דקאמר ר"י אין אפוטרופס לעריות, משמע דבא לומר דלא נבעלתי לא מהימנא ודחקו התוס' דאין אפטרופס לעריות, היינו דאינה טוענת ברצון דמחזי כשקרא וגם הוקשה להם בפרכת הש"ס לזעירי הא דא"ר מלקין על היחוד וכו' הא גם לזעירי לא נבעלתי נאמנת, ואמרתי דודאי סברת תוס' אמת דליכא מגו כולי האי דאין רצונה לומר לא נבעלתי דמחזי כשקרא, אך זהו דוקא ברוב כשרים אבל ברוב פסולים י"ל דהוי מגו, כיון דגם מה שטוענת עתה לכשר נבעלתי מחזי כשיקרא כיון דהוי נגד ר"פ, אולם לעומת זה י"ל דבכה"ג באמת גם לא נבעלתי אינה נאמנת דלא הוי ס"ס כיון דבספק שני הוא נגד רוב, וא"כ בברייתא דבא ר"י לר"ג להשיב ללמוד מדברת משבויה עכ"פ ברוב פסולים שפיר השיב אין אפוטרופס לעריות, היינו דבכה"ג אפילו לא נבעלתי אינה נאמנת, וס"ס לא הוי כיון דרוב פסולים, אבל עכ"פ ר"י לנפשי' סבר דאינה נאמנת לומר לכשר נבעלתי אף בר"כ, אף דבזה נאמנת לומר לא נבעלתי בס"ס בזה באמת הטעם דליכא מגו דמתיראת לומר לא נבעלתי וכנ"ל, ובזה מיירי ברפ"ב דכתובות דמודה ר"י קאי אמדברת והיינו אף דהתם פוסל אף ברוב כשרים דאיכא מגו, מ"מ מודה ר"י וכו' דהתם במדברת ליכא מגו טובה כלל, וא"כ שפיר פריך הש"ס לזעירי דאמר מאי מדברת נסתרה ותיקשה בר"פ תהא נאמנת במגו, דהוי מגו טובה כיון דגם עתה מחזי כשיקרא, אע"כ ברוב פסולים אפילו לא נבעלתי א"נ א"כ הא דקא"ר אין אוסרים על היחוד לימא דלא כר"י וק"ל]:
וא"כ עתה בכל עיירות הוי רוב נכרים הוי שפיר ס"ס ורומפכ"ת העלה בספרו ג"כ דמנכרי הוי ספק מעליא א"כ שפיר י"ל בנ"ד דהוי ברי וס"ס, וכעת ראיתי שרומ"פ כתב להקל בס"ס לחוד, ודעתו לחלק דלאו בכל ס"ס החמירו במ"י רק בענין תמידי וזהו סברא נכונה, ובההיא דפרוצה ביותר רצה לומר דמיירי בעיר שכולה ישראלים, ולענ"ד יש טעם עכ"פ בדברינו להוסיף דהוי ברי וס"ס דבכה"ג לא החמירו במעלת יוחסין, בפרט די"ל דבנ"ד בברי לחוד בלא ס"ס מהני וכנ"ל כיון דלא בעי חזקת כשרות ובפרט בנ"ד דליכא כיעור רק עוברת ע"ד, דבזה סברתי לומר דמודה הר"ם דכשר, אלא דרומ"פ מפקפק בדבר, ואין רצוני להקל נגדו, עכ"פ יש להסתייע להקל בצירוף התירים הנ"ל, ובתנאי מפורש אם כבודו הגדולה יורה בדבר להתיר, אז הנני צעיר בימים והעני בדעת נטפל להסכים להקל, כנלענ"ד, ידידו קשור באהבתו:
עקיבא גינז מא"ש
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |