שו"ת רבי עקיבא איגר/א/פח
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > |
לכבוד ידידי הרב רבי ניסן נ"י מ"ץ במיסלאוויטץ
על מבוקש רומפכ"ת להשיבו בענין אשה שנראה ממנה עניני כיעור והודית שנטמאה, ואח"כ חזרה, אם בעלה מותר לקיימה, הנני לרצונו, ואשיב בקצרה כיד ה' הטובה עלי.
הרמ"א (סי' קט"ו ס"ט) העתיק להלכה דברי פסקי מהרא"י (סי' רכ"ב) דברגלים לדבר נאמנת לומר טמאה אני לך, ומדברי הב"ש שם (סס"ק כ"ג) מבואר דאפילו ביחוד לבד נאמנת, והכי מורים באמת בפשיטות דברי מהרא"י דבנידון דהתם לא היה כיעור רק יחוד בעלמא, ולכאורה קשה, הא זהו נסתר ממ"ש מהרא"י שם לפרש דברי תוס' פ"ק דכתובות (דף י"ג) דאזלו כפי שיטתם ביבמות, דהנהו עובדא דנדרים מיירי באומרת טמאה אני לך, וקושייתם היינו דאין אוסרין על היחוד, משמע סתמא אף באומרת טמאה אני לך [ומה דהקשה במגיני שלמה דאיך הקשו תוס' שם בדבור הקדום דהא זעירי מיירי ע"כ במודית שנבעלת ומאי פריך הש"ס, והא לדבריהם גם ההיא דאין אוסרין על היחוד מיירי במודית שנבעלה, ואבי אמי האדון הגאון זצ"ל בספרו משנת דרע"ק טרח ליישב את זה, עפר אני תחת כפות רגליהם, ובזה אני אומר דאין שום התחלת קושיא דהא עיקר כוונת קושיית תוס' לא בדרך הכרח, כיון דבמדברת בלא נבעלת מותרת ממילא גם ביחוד הכי הוא דהא שני ושני, דבמדברת בלא נבעלת הוי ס"ס, כמ"ש תוספות, ואלו בההיא דאין אוסרים עה"י דמיירי באשת איש וכן בפנויה וידוע מי המיחד עמה שהוא פסול לה ולא הוי ס"ס אלא דקושייתם כיון דאינך יכול לומר דמדברת סתמא מיירי אף באמרה לא נבעלתי, דהא הוי ס"ס ומוכרח לומר דמיירי במודית שנבעלה. א"כ מאי פריך דלמא בההיא דאין אוסרים על היחוד דהיי ספק בעיקר הבעילה אם נבעלה קיל יותר מהיכי דהבעילה ודאי והספק למי נבעלה, ואיך מדמי הגמרא ספק זו לספק זו, וזהו ברור בכוונת תוס', וכיון שכן שפיר הקשו דבמדברת ומודית שנבעלה דנאמנת על עצמה דנבעלה, והוי כאלו עדים בדבר והספק רק למי נבעלה, אבל באין אוסרים על היחוד, אף דאמרה טמאה אני לך כיון דהטעם דאין מאמינים לה דשמא עיניה נתנה באחר דיבורה והודאתה כמאן דליתא, וממילא הספק בעיקר הבעילה אם נבעלה, וברור, ואולם לענ"ד הא קשיא, דאיך אמרינן לימא דלא כר"י, לר"ג מי ניחא הא טעמא דר"ג דאלים ליה ברי, ובההיא דאין אוסרין על היחוד אם מיירי באומרת טמאה אני לך, נהי דאין מאמינים לה מ"מ ברי להכשיר ליכא, ומשום קושיא זו ההכרח לתירוצו של אא"ז זצ"ל דלר"ג נוקי ההיא דאין אוסרין עה"י בפנויה לכהונה דאז ממילא מיירי באינה אומרת טמאה אני לך], ועל זה תירצו דנואף שאני, הרי דביחוד בעלמא אינה נאמנת לומר טמאה אני לך, וראיתי שנתכוון לזה הפני יהושע בקונטרס אחרון.
ואני אוסיף לחזק הקושיא, דליכא למימר דמ"מ מסתימת תוס' יבמות דלא זכרו סברא זו דבנואף שאני, משמע דבכל ענין ביחוד נאמנת לומר טמאה אני לך, דזה אינו, דע"כ תוס' ביבמות ג"כ נחתו לסברא זו, והיינו דהרי בקושייתם דהיו מפרשין דההיא דנדרים לא מיירי באומרת טא"ל ועשו מזה קושיא על שיטת רבינו תם, דכל סוגיא דיבמות רק לענין הבועל אבל לא לבעל, והא אף בלא שיטת ר"ת דההיא דיבמות מיירי ג"כ לבעל כדס"ל להשאלתות, הא פשיטא דזהו רק בכיעור, כההיא דרוכל יוצא אבל ביחוד לחוד הא הדין פשוט דאין אוסרין עה"י, וכן מפורש להדיא בשאלתות וא"כ יקשה מההיא דנדרים דהיה יחוד לבד, אע"כ דס"ל לההיא סברא דנואף גרע מש"ה בלא שיטת ר"ת ניחא אבל לר"ת שפיר קשה דיחוד דנואף לא גרע מכיעור דאינה אסורה לבעל, וכיון שכן שפיר י"ל דעל זה תירצו דבנדרים מיירי באומרת טמאה אני לך והיינו הכל בנואף דוקא.
ואף די"ל דנהי דלא רצו להקשות בלאו שיטת ר"ת דהיה אפשר לומר דנואף שאני, אבל מ"מ י"ל מדלא זכרו זה בתירוצם לאורויי לדינא דבאומרת טמאה אני לך ג"כ אסורה רק בנואף, משמע קצת דגם בלא נואף אסור, מ"מ משום דקדוק קלוש כזה אין מהראוי וכדי לעשות מחלוקת בין שני דיבורי תוס' ביבמות עם כתובות.
אמנם יש ליישב במ"ש לנכון, אא"ז הגאון הנ"ל זצ"ל בכוונת המשך דברי התוס' בכתובות הנ"ל, דבסוף דבריהם כתבו והר"ר יוסף דשליטו תירץ וכו' דמשמע דקאי גם על קושיא מנדרים, והיינו דקושייתם היה דאין אוסרים על היחוד, מדלא מפליג משמע דמיירי גם באומרת טא"ל, וזהו שייך רק אם אין אוסרים על היחוד מיירי באשת איש ולא מיירי בחד גוונא עם דין דרישא מלקין על היחוד שפיר דייקא דהו"ל לחלק ולפלוג בדידיה לענין איסור דבאומרת טא"ל אוסרין, אע"כ דגם בטא"ל אין אוסרין, אבל לפי תירוצא דהר"י שליטו דמיירי בפנויה לענין אנוסת אביו, כיון דמלקין ואין אוסרין מיירי בחד גוונא ניחא ליה יותר לחלק הכל בין אומרת טא"ל, עיי"ש.
ולי נכדו הצעיר היה נראה בסגנון זה ובפשיטות יותר, דמה דאמרינן דא"א על היחוד מיירי בסתמא אף באומרת טא"ל, היינו דמשמע דמה דלא היה אסור בלא היחוד לא נאסר ג"כ ביחוד, דהיחוד אינו גורם איסור ובכללו ג"כ אומרת טמאה אני לך דלא היה נאסרת בלא יחוד, וזהו שייך אם מיירי בא"א, אבל אם מיירי בפנויה ומשום אנוסת אביו ל"ש לומר כן, דהא באומרת שנבעלה גם בלא יחוד אסורה, דשווית אנפשה חד"א ושפיר מיירי בלא אמרה דנבעלה, והוא פשוט מאד.
לפ"ז דבדבריהם דכתובות מצינו שני צדדים, אם בנדרים מיירי דוקא בנואף ובטא"ל אבל בטא"ל לחוד ביחוד בלא נואף אינה אסורה, או כדעת הר"ר יוסף דשליטו ולא אמרינן כלל דנואף שאני, אלא דביחוד בטמאה אני לך אסורה, ממילא ראוי לומר מחמת דקדוק לשון דתוס' יבמות מדלא הזכירו בתירוצם סברת דנואף גרע, משמע יותר דנהי דלא רצו להקשות בלאו שיטת ר"ת דהיה אפשר לומר דנואף שאני, מ"מ בתירוצם דמיירי באומרת טמאה אני לך ל"צ לזה דנואף שאני, וזהו דרך הכרעה דס"ל ביבמות כשיטת הר"ר יוסף דשליטו וכדעת תוס' קדושין (דף פ') דאין אוסרין על היחוד מיירי בפנויה, וממילא מיירי ע"כ באינה אומרת דנבעלה, ול"צ לומר דנואף שאני, ועולים לנכון דברי מהרא"י.
והנה בנ"ד נראה דל"צ לכל זה, דלפי הנראה ליכא אפילו עדי יחוד, וכפי דברי הבעל לא הוי אפילו כיעור דרוכל יוצא, ובזה בודאי כפי שיטת המהרא"י בכוונת תוס' מוכח דבנואף עכ"פ באמרה טמאה אני לך אסורה, וממילא ה"ה בכיעור, ובנכרי ס"ל דאפילו ביחוד בעלמא דמקרי נואף כיון דרוב נכרים פרוצים בעריות.
אף דיסוד ראיית מהרא"י מדלא הקשו תוס' על מתני' דנדרים והא שוויא אנפשיה חד"א [וזהו קושיית המהרש"א בכתובות וכן קשה בדבריהם ביבמות], אע"כ דקושייתם דברגלים לדבר יש לאסור, ובעניות דעתי בקל יש לדחות (קושית המהרש"א) די"ל דקושייתם כיון דמפסדת כתובה ל"ש כ"כ לומר דעושית משום דעיניה נתנה באחר.
ואוסיף לבאר דלכאורה הא בכתובות הקשו תחילה דאם איתא דנאמנת במאיס עלי דל"ח עיניה נתנה באחר כיון דמפסדת כתובתה, תהיה נאמנת בהנך עובדא דנדרים לומר טא"ל במגו דמאיס עלי, ויהיה מוכרח דא"נ לומר מאיס עלי, ועל זה כתבו וכן נראה וכו', ואם נפרש דכוונתם כיון דמפסדת כתובה ל"ש לומר דעיניה נתנה באחר א"כ הוי כדרוש על המערכה, דבאמת נידוק מזה כפי מה דרצו להוכיח בקושייתם, דגם במפסדת כתובתה חיישינן לעיניה נתנה באחר, אבל נראה דלק"מ דנהי די"ל דמאיס עלי א"נ, היינו דליכא הוכחה דהאמת אתה דדלמא משקרת ולא חששה להפסד כתובתה, אבל בטמאה אני לך דמדינא אסורה דשוייה אנפשה חד"א אלא דחז"ל עשו למגדר מלתא לעקור דבר מה"ת משום דכל הנשים יאמרו כן. בזה ס"ל כיון דמפסדת כתובה ל"ש כ"כ לומר דכל הנשים יעשו כן, וממילא אוקמי אדינא דשווי' אנפשה חד"א.
אולם נראה דדברי מהרא"י נכונים, דבתוס' יבמות א"א לפרש כן דאם קושייתם באופן זה, מה תירצו כיון דראו דרוב נשים משקרות וכו' והיינו ע"כ דמשקרות אף במקום דמפסידות כתובתן, א"כ יתרצו בקיצור אף במפסדת כתובה יעשו כן ושייך מגדר מלתא, אבל לשיטת מהרא"י נכון, והיינו לא דקושייתם היה דברגלים ראוי לאסור, ותירוצם כיון דאיכא סברא בהיפוך דארכוסי הוי מרכס, דא"כ עיקר חסר מדבריהם אבל הנראה דודאי נגד סברת רגלים לדבר, יש סברא בהיפוך דארכוסי הוי מרכס, אלא דבקושייתם היה ס"ל כמ"ש תוס' והרשב"א נדרים דשורש הטעם דעקרו חז"ל לדאורייתא משום מגדר מלתא, ולזה קושייתם כיון דסוף סוף היה המעשה בענין דיש רגלים לדבר, מה בכך דאיכא צד סברא בהיפוך דארכוסי, הא מ"מ ליכא משום מגדר מלתא דלאו בכל פעם יהיה בדרך רגלים לדבר, ותירצו דאין הטעם משום מגדר מלתא אלא כיון דראו רוב נשים משקרות ראוי להתירן, והיינו דדנין אותה לודאי משקרת, [ואפשר מקרי כמו אמתלא מבוררת לפנינו ול"צ שתטעון כן] וה"ה בעובדא דנדרים היינו דנין אותה לודאי משקרת אלא דאלולי סברת ארכוסי היה ראוי לדון דהאמת אתה דיש לפניה רגלים לדבר, ויהיה זה הוכחה דהאמת אתה, ובזה שפיר שייך לומר כיון דאיכא ג"כ סברא בהיפוך מחמת ארכוסי ליכא לנו הוכחה כלל וממילא אנו דנין אותה למשקרת כמו בעלמא.
גם בלא"ה אף אם נימא דקושייתם מכח דמפסדת כתובה מ"מ לתירוצא דגם במפסדת אומרת כן, בזה ודאי א"א לפרש דכוונתם מכח סניף דארכוסי הוי מרכס, דא"כ יהיה נשמע מזה דבעלמא באומרת ברצון נבעלתי נאמנת, והא הרא"ש כתב ג"כ כדברי תוס' אלו ממש והרי הטור כתב בפשיטות דאינה נאמנת לומר ברצון נבעלתי, אע"כ דלתירוצם אף במפסדת כתובה אינה נאמנת וא"כ יקשה למ"ל טעמא דארכוסי אלא על כרחך דבלא"ה נאמנת משום רגלים לדבר, ודברי המהרא"י נכונים.
אולם כ"ז בעדי כיעור, אבל בנ"ד דרק הבעל אומר כן, י"ל דלא מפיו אנו חיין דאפילו באומר שראה שזנתה, הא כתב הר"ש מינבייל במרדכי (פ' האומר) ור' יוסף בהגהת מיי' (פ' כ"ד מהל' אישות) דלבתר חרם דרגמ"ה אינו נאמן שטמאה היא לו, וכן נראה דנוטה דעת הרשב"א (סי' אלף רל"ז) ובמיוחסות להרמב"ן (סי' קל"ג).
אף דלכאורה קשה לי הא חזינן בסוף נדרים דמחלקים בין אומרת גרשתני לאומרת טמאה אני לך, דבגרשתני דידע בה בעלה דמשקרת לא מעיזה, אבל בטא"ל דלא ידע בה בעלה מעיזה, א"כ י"ל דבהוא אומר שזנתה דהא ידעה בו דמשקר, נהי דאין לדמותו וללמוד מדין גרשתני דאפשר דחזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אלים יותר מהעזה דאיש בפני אשתו, מ"מ גם לטמאה אני לך אין לדמותו, דדלמא בטמאה אני לך דליכא העזה כלל חששו חז"ל דכל אשה תאמר כן, אבל באומר שאשתו זינתה דצריך להעיז לא[1] חששו לזה מכל מקום אין בכחי לחלוק מדעתי הקלושה על רבותינו נ"ע.
אך הא המהרש"ל בתשו' (סי' ל"ג) כ' דיש חולקים על הר"ש מינבייל דדוקא היא מותרת דמשעבדא לבעלה והיא קרקע עולם, עיי"ש, וכן ביש"ש (פ"ב דיבמות) תמה כן מסברא ומכח זה חולק על הר"ש מינבייל דאין לזה שורש.
גם אף להגאונים הא בנ"ד היא אומרת טא"ל ונתנה אצבע בין שיניה לא חיישינן לומר דהוא משקר ונתן עיניו באחרת, וכמ"ש הרש"ל בתשוב' מההיא דתוס' בנדרים דבטמאה אני לך והוא מאמינה אסור בה דהא שוויא אנפשיה חחיכה דאיסורא אלא דיש ב' דיעות אם מנדין אותו, והיינו אף להר"ש מינבייל מכל מקום כיון שהיא נתנה אצבע בין שיניה נאמן לומר דמאמינה, הכי נמי בנ"ד נאמן לומר דהוא ראה הכיעור.
ואף דהרמ"א (סי' קע"ח) כתב דיש חולקים דבמאמין לעד או לה כופין אותו לשמש עמה, [וגם זה רק בנתנה אמתלא, ובנ"ד כבר כתב הגאב"ד צילטץ דליכא אמתלא טובה], מ"מ יש לומר דרק לענין להאמין לה דאין בכחו להאמין לה, אבל באומר שראה שזינתה והיא גם כן אומרת כן יש לומר דלכ"ע נאמן, ולא אמרינן דמשקר היכא דהיא נתנה אצבע בין שיניה.
וביותר דבעניותי לא מצאתי שיטה זו במפורש, דבמרדכי לא נזכר רק באומר שזינתה, ובד"מ (סי' קט"ו אות נ"ג) כ' דהרשב"א בתשו' כתב דבמאמין לעד אינו נאמן לומר דמאמין בתר חרם דרגמ"ה, ועדיין לא שמענו רק במאמין לעד ולא במאמין לה, דהיא נתנה אצבע בין שיניה או מטעם דהתקנה היה למיגדר מלתא שלא יאמרו כן כל הנשים והיינו לטובתו, אבל אם הוא לא רצה בכך קיימא אדינא ויכול לגרשה בע"כ, דמיד שאמרה טמאה אני לך פקע ממנו חרם דרגמ"ה דלתקנתה לא חיישינן וממילא נאמן לומר דמאמין לה, והרי הרב המגיד (פכ"ד מה"א) כתב בשם הרשב"א כתוספת נדרים, דבמאמין לה אסורה ומנדין אותו, הרי מפורש דמודה הרשב"א דנאמן לומר דמאמין לה.
ובאמת מתוס' ורשב"א אלו משמע שלא כדברינו שאמרנו דכיון דתיקנו רק לטובתו מיד בדבורה פקע ממנו חרם דר"ג דא"כ למה מנדין אותו, ואפשר כיון דחזרה ואמרה נאנסתי דאפשר דמדינא נאמנת אם היה קיים עליו חרם דר"ג, וע"י שמכבר אמר דמאמינה נאסרה לו, ולא מהני חזרתה, (וכ"כ המהרי"ט ח' אה"ע סי' א').
וביותר דאפילו במאמין להעד לא מצינו להרשב"א דאינו נאמן, דבמיוחסות בתחילה דן לחלק בין הימני', או כיון דחזי' דמעליל עלילות, או משום דבעי הימני' לכל דבר, או משום דמכחשת אותו, ואח"כ כ' גם מ"ש דחוזר וטוען דהוא בעצמו ראה שזינתה אינו נאמן בכך, חדא דמעליל עלילות וכו' ועוד שכבר הודית שלא ראה ולא ידע, אלא שהאמין לו, ועוד מצד שאמרת דכיון דא"י לגרש אלא מדעתו הוי כאומרת טא"ל דאינו נאמן, הרי דלא כתב זה אלא לענין ראה שזינתה אבל לא לענין מאמינו, ואדרבא משמע בהיפוך מדלא כתב זה ג"כ לענין מאמינו דא"נ דחיישינן דעיניו נתן באחרת, וכן בתשו' רשב"א (סי' אלף רל"ז) אף דלא נזכרו אלו תיבות "גם מה שחזר וטען דהוא בעצמו ראה שזינתה, ומשמע לכאורה דקאי הכל על מאמינו להעד, אבל באמת נראה בעליל דחסר זה מדברי הרשב"א, דאל"כ אינו מובן מ"ש שם ועוד שהוא מודה תחילה שלא ראה ולא ידע אלא שהאמינו, והא אנו דנין הכל על מאמינו, א"ו ניכר דט"ס הוא, וצ"ל כמ"ש במיוחסות וא"כ לא מצינו כלל דא"נ לומר שמאמין להעד, וי"ל דוקא באומר שראה שזינתה א"נ, דכל אדם יאמר כן, משא"כ בע"א מעיד ואומר שמאמינו לא שייך כ"כ לומר דכל אדם יעשה כן, דלאו בכל פעם יזדמן לו ע"א שיעיד.
וזהו נראה כוונת פסקי מהרא"י, וכ"כ הרמ"א להלכה (בסי' קט"ו) ואם הודית לפני ע"א דנטמאה, הנחשד מצרף עם האחר לאסרה על בעלה, והח"מ והב"ש כתבו דמיירי ברגלים לדבר, עפר אני תחת כפות רגליהם ובזה אני אומר דא"כ איך כתב המהרא"י מאן לימא לן דגם בכה"ג חיישינן דשמא עיניה נתנה באחר, הא כבר החליט כן המהרא"י שם והוציא מדברי תוס' דברגלים לדבר נאמנת לומר טמאה אני לך, א"ו נראה דלא מיירי ברגלים לדבר, אלא כיון דע"א מעיד י"ל דבכה"ג לא תקנו, דלאו בכל פעם יזדמן כן שיהי' ע"א, וא"נ בהיא אמרה טא"ל והוא אומר שראה שזינתה לית מאן דפליג דאסורה לו ומגרשה בע"כ, וא"כ ה"נ י"ל באומר שראה הכיעור דע"י זה אסורה לו דנאמן בכך כיון דהיא אמרה שזינתה וכנ"ל:
אולם עדיין י"ל כיון דמהרא"י כתב דברגלים לדבר והיא אומרת טמאה אני לך אסורה לו, לא דאנן מחזקינן כן לאמת בבירור, אלא דנאסרה משום דשווי' אנפשה חד"א, אבל עליה דידיה ליכא איסורא, ומה"ט אם ע"א מעיד שאמרה לו טמאה אני לך והיא מכחשת אותו אף דהוי רגלים לדבר והוא אומר שמאמין להעד מ"מ הא אף אם האמת כדברי העד שאמרה לו שזינתה ליכא איסור לדידיה, ולגבי דידה הא מכחשת להעד, עיי"ש, וא"כ ה"נ י"ל בנ"ד דבאמירתו שראה הכיעור לא הוי כאומר שראה שזינתה, דאף בכיעור ובצירוף אמירתה שזינתה לא מתסרא עליה דידיה אלא דנאסרה מטעם דשוייא אנפשה חד"א והיא הא מכחישתו.
אמנם באמת לא זכיתי להבין דברי מהרא"י בזה דיסוד ראייתו מדאקשו תוס' רק מכח שוויא אנפשה חד"א, ולענ"ד הא י"ל דלא רצו להקשות מכח דע"י רגלים לדבר נתאמת שאומרת אמת, דבזה שפיר י"ל כיון דאיכא ג"כ סברא דארכוסי הוי מרכס לא נתאמת לנו שכן הוא, מש"ה נקטו הקושיא דשווי' אנפשה חד"א, והיינו דלא שייך למגדר מלתא, כיון דמ"מ היה בענין רגלים לדבר וזהו לא יהיה בכל פעם, ולזה תירצו דראו דרוב נשים משקרות ראוי להתירה שלא להאמינה ומש"ה כיון דאיכא סברא דארכוסי מרכס ואין לנו הוכחה שהאמת אתה, קיימא על הדין דדנין אותה למשקרת וכמו שכתבנו לעיל, וא"כ עדיין י"ל דבלאו טעמא דארכוסי מרכס אנו דנין לאמירתה דהאמת כן מכח רגלים לדבר.
ובפרט בנ"ד דהימנה הבעל ונעשית לו חד"א כמ"ש תו' נדרים, אלא דהרמ"א (סי' קט"ו ס"ז) כתב וי"א שא"י לומר שמאמין להעד אלא א"כ מאמין לו ג"כ בשאר דברים אבל אם אינו מאמין לו בשאר דברים רק בדבר זה משום דבלא"ה נחשדת לו קצת לא נאסרה עליו, והוא ממהרי"ק (שורש פ"ב) שכ"כ בשם הרשב"א והיינו למ"ש במיוחסות (סי' קל"ג) על הימני' ג' התירים, א' דאין מקבלין ממנו, דמתוך דארגיל קטטא שקורא משקר ומה דאמרינן אי מהימן לך זיל אפקה, לא לאסרה עליו ד"ת קאמר שהרי אפילו קינא לה ואיכא ע"א בטומאה דודאי לכאורה מאמין להעד אפ"ה אינה נאסרת עליו ואפילו עד טומאה אחר קינוי וסתירה חידוש הוא, אע"פ דלכאורה מאמין לו, א"ו דחייב לאפוקה רק לצאת יד"ש, אבל זה שמרבה עלילות רגלים לדבר שאינו מאמין לה, אלא שעושה עצמו כמאמין כדי לגרשה לא אמרינן דתצא הב', כי מה דפרשת באם מהימן לך כבתרי אי אינש מהימן אצלך בכל דבר כשנים שאינו משקר יפה אמרת, דאלת"ה הו"ל לומר אי מהימן לך דעבדה איסורא ולא הו"ל למתלי בנאמנותו של העד, ומהימן לך דהכא דקים ליה בגויה כדאמרינן בפ' הכותב בבת ר"ח לרבא, אבל זהו שחשוד על עבירות מה ראה זה להאמינו, ואפילו אמר שמאמינו אנן סהדי דאינו אלא מחמת עילה שמצא עליה לגרשה, או מחמת חשד האשה וכו', ג', ועוד מסתברא לי דלא אמרינן אי מהימן לך אלא באינה מכחשת וכו', אלא דהרמב"ם ז"ל כתב אפילו שמע מפי עבד מפי שפחה כל שדעתו סומכת עליו חייב להוציאה, וצ"ע בדבריו ועוד דכל זה אין לך בדברים אלו, וכל שעה מחזר עלילות דברים כדי לגרשה אינו נאמן לומר שמאמינו כבי תרי, וכוונת המהרי"ק לההיתר ב' של הרשב"א, ואף (דבסי' אלף רל"ז) לא נזכר הך היתר אפשר דהשמטת הדפוס הוא, וכאשר הראינו לעיל דבתשו' זו נשמט הדבר בדפוסים מדבריו שבמיוחסות.
אולם לענ"ד אין ראי' דהרשב"א ז"ל סומך על זה להלכה ולמעשה, די"ל דמגבב צדדים להתירא דאפשר לומר כן והראיה לזה דאיך הוכיח הרשב"א דזיל אפקה הוא רק לצאת י"ש מההיא דע"א בקנוי דודאי מאמין לו, הא מ"מ אינו מאמין לו בדברים אחרים, ונם הא היא מכחישתו בזה לא מהני מאמינו כמ"ש הרשב"א בהיתר ג', או דלא פסיקא לי' להרשב"א בהחלט דבעי מאמינו לכל דבר, וכן דדוקא באינה מכחישתו ואפשר דהרשב"א בדרך ממנ"פ אתי עלה דאו דמוכח מההיא דע"א בקינוי דזיל אפקה רק בבא לצאת י"ש, או דמוכח דצריך שמאמין לו בכל דבר, או דבעי דוקא אינה מכחישתו.
גם הא חזינן דהרשב"א אחר ג' ההתירים כ' אלא דהרמב"ם וכו' ולכאורה הראיה מהרמב"ם הוא רק על ההיתר הא', דמלשון הרמב"ם דחייב להוציאה ולא לצאת י"ש לחוד, ומדכתב זה לסוף ולא מיד אחר היתר הא', משמע דלא סמך על אינך ב' התירים לחוד רק בצירוף ההיתר הא' הנ"ל.
וקרוב אצלי לומר דבא ג"כ לסתור ההיתר הב' מכח סוף דברי הרמב"ם שכתב כיון דדעתו סומכת עליו "שדבר זה אמת, מלשון זה משמע דלא בעי שיאמין לו לכל דבר, כי אף שמאמין רק שדבר זה אמת מחמת סבות וענינים שונים, ודלא כמהרי"ק שדקדק מדברי הרמב"ם בהיפוך.
וביותר י"ל דדברי הרשב"א במ"ש אלא שהרמב"ם כתב, קאי על כל ג' ההתירים, די"ל דמ"ש בהיתר הג' דבמכחישתו לא מהני הימניה, היינו אם דנין דהימניה היינו על דבריו שמוחזק אצלו לאיש אמת ואינו משקר, בזה שייך דמ"מ כיון דדיבורו דהעד מוכחש בפנינו אין להאמינו בודאי, אבל אם דנין דהימניה היינו בדבר זה שרגלים לדבר שאמת כן מה בכך שמכחישתו מ"מ הא נתאמת אצלו שדבר זה אמת מכח סבות וענינים, לזה כתב הרשב"א אלא שהרמב"ם כ' היינו דמשמע דחייב להוציאה מדינא ולא לצאת י"ש בלחוד, וגם משמע דהימני' היינו בעניין זה כדדייק בלשונו הזהב, שדבר זה אמת וממילא גם במכחישתו שייך הימני' וכנזכר לעיל.
עכ"פ לא מצינו דהרשב"א סמך על היתר זה לחוד, דצריך שיהא מאמינו לכל דבר.
גם מ"ש המהרי"ק (שורש פ"ב) לדייק כן מדברי תשו' מיי' המתחלת נחנו נעבור חלוצים, דמדכתב אי מהימן וכו' ומאי מספקא הא ודאי מהימן ליה והלא צעק וזעק וכו', אני בעניי איני יודע האשם מבואר שצועק שיעמדו הב"ד על הבירור, אבל לא שמאמין לו, ולזה אחרי דבלא"ה לא הובא זה רק בהרשב"א ולא בשאר פוסקים, ולשון הרמב"ם שדבר זה אמת, לא משמע כן וכנ"ל, וגם י"ל דהרשב"א לא ס"ל כן רק לסניף וכדמשמע מתשו' הרשב"א (סי' קי"ח) דדן דין דהימניה בנכרי המעיד דבפשוטו ל"ש לומר דמהימן לי' כבת ר"ח דאינו משקר, ואף דאפשר לדחוק דמוחזק אצלו זה הנכרי דאינו משקר ואינו בכלל אשר פיהם וכדמשמע מלשון התשו' במיוחסות הנ"ל שכיון שבעל עבירות הוא מה ראה להאמינו ואמרינן דעילה מצא וכו', משמע דאי ליכא למתלי בעילה שייך לומר דמאמין ליה כבת ר"ח, מ"מ סתימת דברי הרשב"א לא משמע כן, גם י"ל דכוונת הרשב"א רק למעט לאפוקי דאם מאמין לו מצד שהיא נחשדת בלא"ה וקרוב לו להאמין כההיא נידון דהרשב"א שהיתה פרוצה, אבל המעשה שדברה עמו בשוק אינו מורה לעבירה בעת ההיא, או דממעט ג"כ במאמין לו מחמת שהוא אדם כשר, אבל כעין נ"ד דהמעשה הכיעור מורה לעבירה בפועל ומכח מאמינו י"ל דמקרי הימני'.
והרמ"א דקדק בלשונו דנחשדת בעיניו קצת היינו שבעצמותה היא חשודה וקלה בדעת, אבל היכא דמעשיה עתה מורות לעבירה כעין נ"ד, י"ל דמקרי הימני', ובזה מיושב מה דהקשינו לעיל דאיך הביא הרשב"א מע"ע בקינוי הא שם אינו מוכח דמאמין להעד בכל דבר דמ"מ ע"י קינוי וסתירה וע"א בטומאה באותו סתירה דודאי מאמינו על המעשה שנעשה אז מקרי הימניה ואפילו הכי הוי רק חידוש דהימניה רחמנא להעד.
ולזה בנ"ד אם כי אין לעשות מעשה לכופו כאשר גם באומר שראה שזינתה משמע מדברי הרמב"ם דאין כופין אותו להוציא, דכללא הוא דאין כופין אלא בעידי טומאה, ועיין תשו' מהר"י הלוי אחיו דהט"ז מ"מ עכ"פ ראוי לומר להבעל דהדין תורה דאסורה לו. כנלענ"ד:
עקיבא
אחר כותבי זאת מצאתי בתשו' מהרי"ט (ח' אה"ע סי' א') שכתב בכוונת הרמב"ם שדבר זה אמת, היינו מצד סבות וענינים שמורים לכך, וחילק ג"כ די"ל דהרשב"א מודה לזה, וכוונתי לדעת הגדול בעז"ה גם מה דפקפקתי לעיל שמא יש לחלק בין אומרת טמאה אני לך דלא ידע דמשקרת לבין אומר שטמאה היא לו דידעה דמשקר, מצאתי בתשובת הראנ"ח (ח"א סי' מ"ה).
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |