שו"ת רבי עקיבא איגר/א/פא
|
< הקודם · הבא > |
סימן פא לידידי וחביבי הרב רבי דוד פאלאק נ"י אב"ד דק"ק דרעזדין
מה דביקש ידידי להשיבו בענין הפארפאלל שבשעה שדוחקת להחזיר החתיכה בפנים מנחת הכתונת על החתיכה, ואח"כ מוצאת כתם על הכתונת ויש לה כאב גדול, דזהו בכלל מה שכתב הרמ"א (סי' קפ"ז) דבכתמים תולין בכל ענין עכ"ד.
כבר נשאלתי ע"ז מימים רבים, ודנתי לחוש די"ל מה דמקילין בכתמים, היינו בכתם דעלמא דמצאה חלוקה וסדינה מלוכלכים, בזה אף במכה שבמקור תלינן להקל, כיון דבלא"ה אפשר מעלמא הוא ועברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה, אבל בראייה דמגופה, בודאי בלא הרגשה כמו בנידון דידן דמשמשה בעד הבדוק, יש לומר דלא מקילין כולי האי, והכי דייקא לישנא דספר התרומות אמנם כל הכתמים שנמצאו בבגדיה וכו'.
וביותר מזה אפשר, דוקא בכתם בבגדים אבל בכתם שעל בשרה י"ל דחמיר טפי, כדמצינו לדעת הרמב"ם דכתם שעל בשרה אפילו פחות מכגריס טמאה, וכן לאינך פוסקים לענין צירוף טיפין טיפין, וכעין זה דייק הב"ח (רסי' ק"ץ) לענין כתם בקטנה מלישנא דהש"ס (דף ה') דאפילו סדינים מלוכלכים בדם, ואולם הש"כ שם דחה כיון דהטעם דבקטנה ל"ג ואוקמוה אדין תורה, ממילא גם בראיה מגופה בלא הרגשה טהורה.
ומה שדקדק שם בסדרי טהרה מדברי רש"י כעת הב"ח דבעי דוקא דאפשר למתלי דמעלמא אתי, אינו ראיה, דהתם מיירי לענין טומאת מעל"ע בקדשים, ובזה אף בלא הרגשה טמאה עכ"פ טומאת ערב דקיי"ל מקור מקומו טמא, וממילא חיישינן ג"כ למפרע מעל"ע דאימור כותלי בית הרחם העמידוהו, ואף דכ"ז שהי' בכותלי בית הרחם הי' טומאת בית הסתרים דלא מטמא במגע, מ"מ הא כתבו תוס' (דף ע') דטומאת בית הסתרים מטמא גם במשא, ומיושב בזה קושית הס"ט שם (ס"ק ג') ד"ה והנה תוס' וכו', דהו"ל להש"ס ר"פ הרואה להקשות מדברי שמואל לעצמו דבפ"ק (דף ה') דכתמן טמא למפרע עיי"ש, ולמ"ש לא קשה מידי, דלענין טומאה לקדשים באמת גם בלא הרגשה טמאה מדאורייתא, ומש"ה הוצרך רש"י למנקט הטעם דתלינן דמעלמא אתי, אבל י"ל דמ"מ לבעלה אף בראייה דמגופה בלא הרגשה טהורה, אך אע"פ שאין ראי' מרש"י להב"ח מ"מ כיון דעכ"פ בגוף הדין דפ"ק דנדה הנ"ל צריכים אנו לטעמא דרש"י דתלינן דמעלא אתי, א"כ י"ל דגם לבעלה הקילו רק מהאי טעמא, משא"כ בחזינן דמגופה.
ומ"ש הש"כ כיון דאוקמוה אד"ת, ממילא טהורה בראייה ממש, אינו מוכרח, די"ל כיון דגזרו חז"ל בדם שלא בהרגשה טמאה, לא חילקו בזה בין קטנה לגדולה, דמ"ש, ורק בכתמים מצאו לחילוק נכון, כיון דאינה עלולה לראות רגלים לדבר דמעלמא אתי. גם קשה לי על הש"כ מנא ידעינן דראיית קטנה היתה שלא בהרגשה ואטו עדות הקטנה מידי מששא אית בה [ומה"ט איני מבין יפה במתני' דנד' (דף י"ג) החרשת והשוטה והסומא, פקחות מתקנות אותן, אמאי לא חשיב ג"כ קטנה שהוחזקה להיות רואה ובפוסקים לא נזכר דבר מזה], וה"נ בנ"ד.
אף דמלישנא דהרמ"א שכתב וכתמים תולין בכ"ע והשמיט לישנא דבעה"ת כתמים שבבגדיה, משמע ודאי דאפילו בכתם שעל בשרה תולין להקל, מ"מ י"ל דוקא בכתם וכלישנא דסתם כתמים דהוא שלא בדרך ראייה מגופה וכלישנא דאין בכתמים משום ווסת (בססי' ק"ץ) וכן בדוכתא טובא אבל בראייה מגופה בודאי בלא הרגשה, י"ל דאינו בכלל כתמים לענין זה.
ולכאורה ראיה לזה מהרמ"א שם שכתב באין לה וסת תולין במכה שא"י שמוציאה דם מס"ס, ס' צדדים וס' מכה, והרי דבר זה משכחת לה רק בדלא ארגשה שנפתח מקורה, וזה מקרי שלא בהרגשה להרבה אחרונים בתשובות, ואעפ"כ מקילין רק משום ס"ס ודוקא שלא בשעת ווסתה, הרי דאין זה בכלל מה שכתב הרמ"א אח"כ וכתמים תולים בכ"ע, ודוחק לומר דהרמ"א מיירי בראתה בבדיקת עד, די"ל דארגשה ותולה בהרגשת עד, ומ"מ הוי ס"ס.
גם אם נפרש כן יקשה מנ"ל להרמ"א להוציא מש"ד (סי' ו') דין זה, דס"ס להקל בבדיקה בעד, הא כל עיקר ראיית הרמ"א מדכתב הש"ד אם מרגשת שהדם בא מן הרחם וכו', ומדלא כתב סתם ראתה, אע"כ דבא למעט דוקא כשיודעת בודאי דמן המקור הוא, חבל בלא"ה הוי ס"ס, והרי דברי הש"ד מתפרשים כפשוטו דדוקא בהרגשה כשבא הדם מהמקור דהוי דאורייתא, וה"ה בבדיקת עד דאפשר דהי' הרגשה בשעת ביאת הדם מהרחם, ובא למעט רק בראותה בלא הרגשה, אע"כ דס"ל להרמ"א דגם בראתה סתם לא מקילינן רק מטעם ס"ס.
ובאמת אם היינו מפרשים דברי הש"ד דתליא בהרגשה היינו מרוויחין לפרש כן גם דברי הגהמ"י בשם סה"ת הובא בש"כ דאשה שיש לה מכה באותו מקום אם בודקת עצמה או מרגשת וכו' דמזה למד הש"כ דלא כהרמ"א דאף ס"ס לא מהני ובא למעט רק לאפוקי כתמים, וזהו דחוק דהו"ל למנקט סתם ראתה וכו', ולדברינו י"ל דכוונת סה"ת דאם בודקת עצמה די"ל דהרגשת עד הוא, או מרגשת ממש כיון דהוי דאורייתא לא תלינן במכה שמוציאה דם, לפ"ז מה דכ' בסיפא אמנם כל הכתמים שתמצא בבגדה לאו דוקא, דה"ה בראתה מגופה בלא הרגשה בכלל כתמים.
ואולי י"ל דברישא דמיירי שלא בשעת ווסתה בזה מקילין גם בראתה מגופה אם הוא שלא בהרגשה אבל בסיפא דמיירי בשעת ווסתה לא מקילין אא"כ בסתם כתמים, וראיתי אח"ז בתפל"מ שכ"כ בכוונת סה"ת דתליא בהרגשה, אלא דכתב דאפילו בשעת ווסתה מקילינן דלא שייך דא"כ לא תטמא לעולם, דהא תהי' טמאה אם תראה בהרגשה, ולענ"ד אינו מוכרח ויותר מדויק בלשון סה"ת דבשעת ווסתה עי דוקא סתם כתם, וכמו דס"ל להרמ"א לשיטתיה דבשעת ווסתה לא מהני ס"ס אף דאפשר שתטמא אם תרגיש שיצא ממקור, ה"נ י"ל לפי דברינו.
א"כ עכ"פ יש מקום להקל בנ"ד שלא בשעת ווסתה, אך וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, היות שדברי הרמ"א מורים בראתה מגופה אף בלא הרגשה אין תולין במכה, ולהש"כ אף ס"ס לא מהני וכנ"ל, גם נ"ל דבנ"ד הוא בכלל ראתה בהרגשה, כיון דמשמשה בכתונת י"ל בשעה שנדחק שם הדם לצאת נפתחו הוורידים בהרגשה ותלתה בהרגשת הכתונת, וכמו דהקשה בספר סדרי טהרה מה"ט (סי' קפ"ג) על תשו' מהר"ם לובלין, ומעכ"ת הרב ני' כתב דדוקא התם כיון דבאת לתלות דנתהווה הדם ע"י דחיקת הכתונת במקור, דהא הך חתיכה הוא מקור עצמה, ואף דתולה לחוץ מ"מ הוי הרגשה, והב"ח כתב דכיון שנפל לבית החיצון הוי כנפל לחוץ דתו לא מטמא בראיית הדם, היינו בנחתך המקור לחתיכות דהחתיכה הוי כמו נפל לחוץ, משא"כ במחוב' להמקור בנ"ד דמה"ט אנו דנין לדם זו לראי' שמגופה, ה"נ הוי הרגשה דמגופה.
ובעיקר הדין כבר הארכתי בזה ודנתי להקל היכי דאינה יכולה לטהר לבעלה, בצירוף סברא כיון דרואית רק בשעת משמוש בכתונת בדחיקת החתיכה להחזירו ונכתם הכתונת מעט ולא הטפת דם ממש, רגליים לדבר שאין זה ע"י פתיחת וורידים רק ע"י משמוש הבשר נכתם מהדם כמו בשר דעלמא, ואין זה דם נדות ובפרט אם המילדת אומרת שהחתיכה חלקה בלי פתיחת פה ובלי וורידין, דניכר דהדם רק מדפנות הרחם מגוף הבשר, וכנלענ"ד ידידו. עקיבא גינז מא"ש
בשולי המכתב
מתקשה אני בב"י יו"ד (סי' קצ"ט ד"ה חל טבילתה במ"ש וכו'). אא"כ נאמר דלטעמיה אזיל, דס"ל לרש"י א"י לחוף בלילה אלא מתוך הדוחק דהשתא הוי מנהג יפה כו', ותמיהני דזהו מנהג יפה לחוף מע"ש, מ"מ למה תחוף רק מעט במ"ש, הא מכח ההרחקה בין חפיפה לטבילה, עיקר החפיפה בלילה סמוך לטבילה, וכיון דהיא העיקרית למה סגיא בחפיפה מועטת, וכמ"ש הב"י מקודם דאלו להשאילתות שעיקר חפיפה בליל טבילתה, כיון דעיקר חפיפה באותה שעה תחוף אז יפה, וה"נ לרש"י בהרחקת יום בין חפיפה לטבילה, וצע"ג: