שו"ת רבי עקיבא איגר/א/מט
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > |
לכבוד ידידי הרב רבי חיים נ"י בק"ק זלאטווע על שאלת רומ"פ בכלי חרס ישנים מעורבים שלא נשתמשו בהם י"ב חודש ואינו יודע אם הם כלי בשר או חלב. הנה מבואר בספק איסור שנתערב באחרים והוא דבר חשוב אף דד"ת לא בטל מ"מ לא נידון ביה דין ספק דרבנן לקולא כיון דהספק בעצמו. הוי ספק דאורייתא ורק מצד גלגול הביטול הוי דרבנן, ומקורו בד"מ יו"ד (ססי' נ"ז) [וכ"כ הש"כ סי' ק"י בדיני ס"ס אות י"ט ובט"ז סי' ס"ו] והנה בבשלו תרנגולת ספק טריפה בכלי ונשתהה הכלי מעל"ע בזה כ' המהריב"ל בשו"ת ח"ג (סי' ק"ג) לאסור, ומשמעות דבריו אף בלא נודע הספק עד אחר מעל"ע כמו שכתב הש"כ שם:
אולם יש להתבונן בטעמא דמלתא, דלכאורה הטעם כיון דאנו דנין התרנגולת דמספק הוא אסור דהוי ספיקא דאורייתא והוי כמו ודאי דאורייתא ואף דהוא אב"י אסור ודמי לדין הנ"ל, דספק טריפה שנתערב והוא דבר חשוב דלא בטל, כיון דהספק בעצמותו הוא לחומרא הוי כמו ודאי אסור דלא בטל ה"נ לענין אב"י אך בזה היה נ"ל לחלק דדוקא לענין ביטול דעדיין יש מקום לדון על התרנגולת עצמה אם יתברר שזאת התרנגולת שנתערבה ויהיה ניכר האיסור, ויהיה הדין דספיקו לחומרא מש"ה חל על התרנגולת שם איסור וצריך ביטול כמו ודאי איסור, משא"כ בדינא דמהריב"ל באב"י דעכשיו כשנעשה אב"י כבר חלף והלך לו האיסור דאורייתא מהבלוע ואינו במציאות בו שום איסור דאורייתא שבעולם בזה י"ל דאף דבתחילה כשהיה ב"י היינו דנין בספיקו להחמיר, מ"מ עתה כשאנו דנין עליו אין כאן אפשרות איסור דאורייתא בעולם שפיר הוי ספק דרבנן ולקולא, ביותר מזה אף היכי דהספק בעולם בדאורייתא מכל מקום לגבי דרבנן מקילין כמו דפסק הרמב"ם (פי"ד ה"ח, וכ"כ הש"כ סי' פ"ו) גבי ביצת נבילה:
אך נראה דזהו תליא במחלוקת הרשב"א והר"ן דלהרשב"א דהבליעה בעצמותו אף דאינה ב"י מ"מ לא הותרה כיון דמ"מ עדיין ראויה לגר, אלא כיון דטעמו פגום אינו אוסר התבשיל דלא אמרינן טעם כעיקר ודינו דבטל ברוב ובפליטה אמרינן דמסתמא איכא רוב והכי פסקינן בש"ע סי' ק"ג דנטלפ"ג בעי ג"כ ביטול ברוב] וא"כ ממילא בבשלו כלי ספק טריפה ונעשה אב"י אסור דהא כשאנו דנין על הבליעה בעצמותה הוי ספק דאורייתא והוי כודאי איסור דאסור לבשל כשהכלי אב"י, ודמי לענין ביטול בדבר חשוב הנ"ל אף דיש לחלק קצת דאב"י למאי נ"מ לדון על הבליעה לבדו כיון דאינו במציאות להוציא הבלוע בפ"ע רק ע"י תערובות בתבשיל, ואם כן לעולם לא יהי' כאן איסור דאורייתא מכל מקום יש לומר דחל על הבלוע בעצמותו שם ספק איסור דאורייתא או דצריכים לדון עלה באם יוצא הבליעה בתערובות תבשיל בדבר חריף] אבל לדעת הר"ן בפ' בתרא דע"ז ובפ"ב דפסחים דהפגם הוא היתר בעצמותו מה"ת, דהתורה לא אסרה נבילה הגם שראויה לגר אלא משום דאחשבה לאכלה, והרא"ה בבה"ב סבירא ליה דאינו ב"י מקרי אינה ראוי לגר, שפיר יש לומר כנ"ל כיון דאין כאן דבר לחול עליו שם ספק איסור דאורייתא אמרינן ספק דרבנן להקל:
אולם מפשטות דברי מהריב"ל משמע כיון דמקודם כשהיה ב"י דנין על ספיקא להחמיר קם דינא והוי כודאי איסור ולא מהני מה דנעשה אח"כ אב"י ולפ"ז בככר ספק חמץ וספק מצה שעבר עליו הפסח, לדעת הח"י דספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר, מ"מ בזה כיון דבפסח היינו דנין על החתיכה זו לאסרו מספק דאורייתא נעשה כודאי חמץ ואסור אחה"פ, אבל לפי דרך הנ"ל יש להקל כיון דעתה אחה"פ אין שום מציאות איסור דאורייתא בזה]:
והנה הנ"מ בין ב' טעמים אלו לכל אחד קולא וחומרא, דאם בשלו בכלי מאכל שהיה יודע בשעת הבישול אם המאכל כשר או טריפה אלא דאחר כך כשנעשה אב"י נשכח ממנו אם היה המאכל טריפה, דבזה לטעם הא' יש לומר דספיקו לחומרא דמ"מ עתה כשאנו דנין על הבליעה בעצמותה הוא ספק דאורייתא הוי כודאי איסור דאסור לכתחילה באב"י, אבל לטעם הב' הנ"ל יש לומר דבכה"ג אזלינן לקולא כיון דלשעתו לא היה מקום ספק בעולם, ועתה כשנעשה אב"י נולד הספיק, נוכל לתלות להקל דבשעת מעשה כשהיינו זוכרים היינו יודעים דאינו טריפה ועיקר הספק רק על עתה כששכח והוא אב"י והוי ספק רק בדרבנן, ובעלמא אף דמצאו אחר הבישול כשאב"י ריעותא במעיים וכדומה ובענין דהוי ספק טריפה, הוי הספק בדאורייתא אבל היכי דבשעת מעשה היינו יודעים איך הוא ודאי הספק רק על עתה אם היינו יודעים אז שהיא טריפה או היינו יודעים שהיא כשרה ולא נולד הספק בדאורייתא [אב"ה זכורני שאמר אאמ"ו נ"י שכמדומה לו גם הגאון בעמ"ח פרי מגדים נחית לזה אף דאינו מפורש בדבריו יש ללמוד כן ממה שכתב בסי' צ"ח במשבצות זהב סק"ה דהניח שם בתימא על הט"ז, דמה בכך דנפל תחילה לאינו מינו הא חנ"נ הוא רק מדרבנן עי"ש, והרב הוא בעצמו כתב שם סק"ג דאם נשפך תחילה ואח"כ נתרבה עליו אף דעכשיו יש ששים ובודאי מותר מה"ת, דחענ"נ הוא רק דרבנן מ"מ אסור כיון דהספק נולד בדאורייתא עיי"ש, ולכאורה הדברים סותרים בב' דברים הסמוכים זה לזה, א"ו דעתו כסברא הנ"ל, מש"ה בההיא דהט"ז יפה תמה דהא כ"ז שלא נשפך ל"ש ביה לומר נולד הספק דנברר ונשער אם יש ששים והספק נולד אחר שנשפך דאנו מספקינן אולי אם היינו משערים קודם שנשפך היינו רואים שיש ס', וכיון דקודם שנשפך בטל ברוב במינו שנתוסף אח"כ מדין סלק שא"מ כמי שאינו שפיר הוי ס' דרבנן דהא קודם שנתוסף בו מינו והוי בו דררא דאורייתא לא היה ענין ספק דתא ונחזי אם יש בו ס' או לא, משא"כ בההיא דסק"ג שנשפך ואח"כ ניתוסף בו דקודם שניתוסף ונשפך, נולד הספק בדאורייתא אחר שנשפך קודם שנתרבה מינו וכן נ"מ בהיפוך אם בשלו בו בשר או ירק והכלי אב"י דבזה לטעם הב' הנ"ל לחומרא כיון דהיה הספק כשהיה ב"י והיינו דנין בו להחמיר שאסור לבשל בו חלב, קיימא באיסוריה כאלו הוא ודאי של בשר ולא הותר אח"כ כשנעשה אב"י, אבל לסברתינו יש לדון להקל, דל"ש בזה כיון דאנו דנין עתה על הבלוע בעצמותו הוי ספק איסור דאורייתא דהא עדיין הבלוע היתר ודנין רק באם יתערב הבלוע בחלב וכיון דעתה אב"י ואם יתערב עם חלב לא יהא אסור דאורייתא א"כ לית כאן מציאות איסור בדאורייתא לא על עצמות הבלוע בפ"ע ולא על התחברו בחלב, והוי רק ספק דרבנן ולקולא באופן דלפ"ז בתרתי לטיבותא כמו נ"ד בכלים שנסתפקו בהם אם בשלו בהם בשר או חלב, והספק מכח השכחה דהספק נולד כשאב"י וגם עדיין הבלוע היתר בזה לכל הטעמים ספיקו להקל:
ומה שיש עדיין לפקפק מדברי תוס' בפרק המפלת (נדה דף כ"ז ע"א ד"ה חומר שני וולדות וכו') דהיכא דהוי ספק ספיקא דסתרי אהדדי אזלינן לחומרא, [ולכאורה יש לתמוה בס' א' בגופו וספק אחד בתערובות דנחלקו בו הפוסקים הא הוי ס"ס דסתרי אהדדי דהא בכל א' וא' תאמר שזהו ההיתר, וחפשתי וראיתי אח"כ דהקשה כן הבאר היטב ומחלק כיון דלא סתרי אהדדי בחתיכה א' שפיר הוי ס"ס] וכמו כן מצינו לענין ספיקא בתוס' פ"ק דביצה (דף י"ד) ד"ה א"ב דידע [ועיין בר"ן פרק קמא דמגילה בספק מוקף חומה, ובמ"ל פרק א' מהלכות מגילה ובמג"א ס' תקל"ח] א"כ יש לומר בנידון דידן כיון דהכלי ודאי אסורה לחד מילתא לבשר או לחלב ממילא אסור לתרווייהו מ"מ נראה לי לחלק דדוקא כשעדיין יהיה הדבר הסותר במקומו כההיא דנדה דאם תראה לבסוף יום מ' תיזל לקולא בס"ס להיפוך ובממנ"פ עבדה איסורא וכן בההיא דביצה בכל פעם ילך לקולא ויעשה בודאי שלא כדין משא"כ בנ"ד דמיד שמייחדו לבשר או לחלב מכח ספק דרבנן א"א לו עוד להשתמש בהפוכו, ולא יארע הדבר להקל בהיפוך מספק ספיקא, ולא יבא לידי סתירה אהדדי, ובזה י"ל דיכול ליחדו לאיזה שירצה לבשר או לחלב בספיקא דרבנן:
ונ"ל ראי' מדברי שו"ת יד אליהו (סי' ה') במצא רצועות תפילין דיכול להשתמש בהן הן לשל רש"י והן לשל ר"ת דלכל חד איכא ספק ספיקא, דאם רוצה להחזיקם לשל רש"י הוי ספק ספיקא ספק הרצועות אלו הן מתפילין של רש"י ואם תמצא לומר לשל ר"ת דלמא הדין כרש"י ולא קדשי במה שנשתמשו בהן לשל ר"ת, וכן אם רוצה להחזיקם לשל ר"ת ישנו ג"כ הך ס"ס עיי"ש, הרי דגם דסתרי אהדדי אמרינן ספק ספיקא והיינו מטעם הנ"ל דמיחוד שמייחדו לאחד מהם או לשל רש"י או לשל ר"ת לא אפשר לבא לידי קולא בהיפוך. ומ"ש מעכ"ת נ"י להגעילם כמו דמהני הגעלה בדבר שצריך ליבון משום דהיתרא בלע, והכא נמי מהני הגעלה לכ"ח שגג רומכ"ת בזה דהא לדעת הר"ן וסייעתו דחמץ מקרי היתרא בלע ומהני לסכינא דפסחא הגעלה, ואעפ"כ אמרינן קדירות בפסח ישברו ולא מהני הגעלה ועיקרא דדינא דכ"ח אינו יוצא מידי דפיו לעולם ילפינן מקרא דהטעין הכתוב בקדשים שבירה לכלי חרס ולא מהני הגעלה, ע"כ דבכ"ח לא מהני התירא בלע, גם הש"כ בנקודת הכסף כ' (סי' צ"ג) דדוקא במתכות מקילין כך ובההיא ענינא יש לדון במה שכתב הש"כ יו"ד (סי' קכ"א סק"ח) ולפ"ז גם במחבת בשר, ובאמת לכאורה הא במחבת בשר ודאי מהני הגעלה כדמסקינן בסוגיא דע"ז גבי נותר כיון דהיתרא בלע לענין נ"ט בר נ"ט, והא דנתן הרמ"ע טעם אחר בחמץ היינו דסבירא ליה כהרשב"א דחמץ מקרי אסורא בלע דשמו עליו אבל בשל בשר לחלב פשיטא דמהני הגעלה וצ"ע:
בשר ושל חלב בזה קשה להקל כיון דאתחזק אסורא דאף בדרבנן אסור זולת שנאמר דמ"מ הוי ספק דהכל מותר, דאם רוצים ליחד לבשר אמרינן שמא רוב הכלים הם של בשר וממילא אינך כלים בטלו ברוב (עי' ב"ח יו"ד סי' ק"ב) וכולם מותרים, ואף אם נימא דהוי כמין בשא"מ דבעינן רובא דשמא יבשלם יחד וה"נ יבשל ויערב התבשילים יחד מ"מ דעת הש"כ (סי' ק"ט) דבדרבנן לא חיישינן לשמא יבשלם, ואף לדעת הרמ"א שם י"ל דדוקא היכא דאם יבשלם יחד יהי' עכ"פ איסור דרבנן, אבל בנ"ד אם יבשלם לא יהיה שם איסור על המאכל דהוי נטל"פ דבדיעבד שרי י"ל דל"ש למגזר:
ואף דבזה הוי ס"ס דסתרי אהדדי, דכלי אחד יחזיק לבשר ויתלה דרובם של בשר, וכלי א' יחזיק לחלב ויאמר שמא רובם של חלב, מ"מ כיון דבגוף אחד לא סתרי דאותו כלי שמייחדו לדבר א' לא יבא לידי ההיפוך וכנ"ל שפיר הוי ס"ס:
אך י"ל דהרי באמת דברי הבאר היטב סתומים דמה הפרש בין גוף אחד לב' גופים, ולזה יש לומר דעיקר הסברא כך דלא מקרי ספק ספיקא דסתרי אהדדי דאף דבתחילה כשאכל חתיכה אחת היינו דנין שמא אין אותה חתיכה שנפל לכאן וממילא אידך החתיכה היא החתיכה שנפלה, מ"מ לא היינו דנין במפורש על החתיכה השנייה שזו היא שנפלה, והיינו דנין רק על החתיכה שמא אין זו אותה חתיכה שנפלה מש"ה כשאוכל החתיכה שנייה ודן שמא אין זו החתיכה שנפלה לא מקרי כ"כ סתרי אהדדי, משא"כ בההיא דנדה דבתחילה דנתה בטענה שמא הולד זכר ואח"כ תדון שמא הולד נקיבה זהו מקרי סתרי אהדדי, לפ"ז יש לומר דהכא כיון דאקבע איסורא דרבנן לחומרא, וצריכים אנו לדון כשבא להשתמש בכל אחד תבשיל בשר דשמא רוב הכלים של בשר ואח"כ כשתרצה לשמש בכלי אחר תשמיש חלב תאמר שמא רוב הכלים של חלב מקרי סתרי אהדדי:
אמנם י"ל דסברת תוס' בנדה רק כההיא דהתם, דלחד צד דהיינו אם נידון שולד הפילה נעשה איסור בממנ"פ מש"ה הספק השני כמאן דליתא ואינו ראוי לצרפו לס"ס, אבל הכא לכל צד לא נעשה ודאי איסור דאף כשעתה רוצים לתשמיש בשר תופסין הצד שרובן של בשר, מ"מ אם משתמש אח"כ באיזה כלי חלב לא יהא בו ודאי איסור, דאף אם רובן בשר מ"מ שמא אותו כלי אחר שרוצה להשתמש בו חלב הוא באמת של חלב אף דההיתר דשימוש חלב יהיה בדרך שמא רוב חלב, מ"מ בכלל אם ישתמש באחד בשר ובאחד חלב לכל צד לא נעשה ודאי איסור דשמא אתרמויי איתרמי ליה כלי של בשר לבשר ושל חלב לחלב:
[ובזה דנתי במה שהביא האלי' רבא סי' של"א בשם תשו' רדב"ז דבתינוק שנולד בע"ש סמוך לבה"ש ונולד הספק אם נולד קודם בה"ש או בבה"ש אין מלין אותו ביום ו', ואין דנין לס"ס שמא קודם בה"ש ושמא בה"ש יום, ובספר אשל אברהם כתב הטעם דאיכא חזקת מעוברת ולפ"ז נולד דין חדש בנולד בשבת תחילח הלילה ספק שהוא צה"כ ספק שהוא בה"ש יהיה מותר למולו בשבת מס"ס דמסייע חזקת מעוברת, ובמקור הדין ראיתי ברדב"ז דהספק באיזה זמן נולד הוי חסרון ידיעה, ולכאורה בפשוטו י"ל דהרי תוס' פרק במה מדליקין (שבת דף ל"ד) העלו דכל בה"ש שוים אם כולם יום אם כולם לילה, אם כולם קצתם יום וקצתם לילה א"כ י"ל דמש"ה אין מלין ביום ו' דאם תינוק אחר יולד ויהיה ספק אם הוא סוף בה"ש או אחר בה"ש תתפוס ספק אחד בהיפוך שמא בין השמשות לילה:
ואפשר דלא מקרי סתרי אהדדי שזה שהספק אם נולד ביום אמרינן את"ל נולד בבה"ש דהיינו מסתמא תחילת בה"ש שמא תחילת בה"ש יום, ואותו התינוק שהספק אם נולד בלילה אמרינן את"ל בה"ש דהיינו מסתמא סוף בה"ש שמא סוף בה"ש לילה:
ולפי הנ"ל בפשיטות יש לחלק, דהא באיזה צד שנתפוס לא נעשה ודאי איסור דלהצד דכל בה"ש יום או לילה, מ"מ מ"ש מעכ"ת נ"י דבנ"ד בודאי יש בכלים אלו ב' מינים של הא אפשר דהנך ב' תינוקות זה נולד ביום קודם בה"ש וזה נולד בלילה אחר בה"ש, אף דבכולל למול זה ביום ו' וזה בשבת לשניהם יחד ליכא ס"ס, מ"מ יש לומר דמקרי ס"ס ודוקא בההיא דנדה דלהצד דולד הפילה נעשה בב' ביאות ודאי איסור והוי הספק הב' כמאן דליתא]:
אמנם לפ"ז יקשה על הש"כ (סי' ק"י אות כ"א) דבביצת נבילה חד בחד ונאבד אחד דאסור דאתחזק איסורא הא י"ל דלא הוי חזקת איסור דשמא ביצת ההיתר היתה גדולה מהאיסור דהא א"א לצמצם והותר הכל מכח ביטול (ועי'[1] ש"כ סי' ס"ו ס"ק י'):
ולענין דינא בנ"ד דעתי נוטה להתיר בהגעלה אף דכתבנו דבכ"ח בהיתרא בלע ג"כ לא מהני הגעלה, מ"מ סניף[1] מיהו הוי (כמ"ש הש"כ סי' קל"ה) לזה מצורף מהיתרים הנ"ל, ובצירוף דעת הרא"ה בבדה"ב דבכלי בשר או חלב באב"י מותר לכתחילה לבשל בו מה שירצה ובצירוף דעת החכ"צ בשו"ת דכלים שנשתהו יב"ח מותר[1] לגמרי, דנעשה הבלוע עפרא בעלמא. מכל הלין נלענ"ד להתיר בהגעלה:
ידידו עקיבא גינז מא"ש
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |