שו"ת רבי עקיבא איגר/א/כג
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > |
לכבוד ש"ב חביבי הגאון רב"ד דק"ק בערלין הרב רבי מאיר ווייל נ"י ע"ד הענין במי שמכר חמצו בארבעה עשר לנכרי כדינו, ואחר הפסח הרגיש ונודע לו שנשכח בתיבתו ב' מדות יין שרף שלא נתנם בחדר הנכרי תוך שאר החמץ וכבודו הביא מה שכתוב במנחת יעקב בתשובה, והעלה להקל להתיר בהנאה, וכן העתיק דברי עצמו להלכה בספרו חק יעקב (סי' תמ"ח):
הנה בש"ע (סי' תמ"ח) חמץ של ישראל שעעה"פ אסור בהנאה, ואפילו הניחו שוגג או אנוס, עוד שם (סעיף ה') חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור אע"פ שבטלו, ויש כאן מקום ספק אם ההי' דס"ג דוקא בלא בטלו, ואשמעינן דאף שהי' שוגג או אנוס, היינו דאף על הביטול היה שוגג או אנוס ומשכחת לה בתקפתו חולי שלא היה אפשר לו לבטל אפילו בלב [ואין זה דחוק דהא בלא"ה צ"ל דאפשר דמיירי בהכי, דאם נימא דמסתמא ל"ש אונס על הביטול ומיירי ע"כ באמת בבטלו והיה אנוס על הביעור) א"כ ההיא דסעיף ה' משנה שאינה צריכה דכבר נלמד מסעיף ג' דמיירי ע"כ בבטלו], ובכה"ג הוא דקנסוה כיון דהיה ברשותו איסור חמץ דאורייתא, וההיא דס"ה מיירי שלא היה אנוס על הביעור דקנסוה חז"ל על שעבר תקנתם שהצריכוהו לבערו, או מטעם דחיישינן שמא הערים ולא בטלו בלב כראוי, והיינו כיון דאיכא ריעותא בפנינו שלא עשה כתיקון חז"ל לבערו חשדינן ליה בהכי דלא ביטל בלב שלם, אבל בביטל והיה אנוס על הביעור, כיון דיצא ידי דאורייתא והיה אנוס בתקנת חז"ל לא קנסוהו, וגם כיון דליכא ריעותא בפנינו לא חשדינן ליה להערמה, וקצת נוטה כן לישנא דהש"ע, מדלא כלל בחדא בבא אע"פ שבטלו ואפילו הניחו אנוס, משמע לכאור' דבתרתי לטיבותא ביטול ואנוס על הביעור באמת מותר ונלע"ד דהנה מקור הדין דהניח שוגג או אנוס, הוא מהרמב"ם (פ"א מהל' חמץ) וכ' הה"מ אמרינן בסוגיא דקנסא קנס ר"ש הואיל ועבר עליו בב"י וכ' רבינו אפילו הניחו שוגג או אנוס לומר דעבר עליו, לאו דוקא אלא דראוי לעבור עליו לאפוקי חמצו דנכרי, ומוכרח הוא דנלמד מדין ישראל שהרהין חמצו אצל נכרי עכ"ל, וכתב הכ"מ כלומר דאמרינן בי' דאם לא אמר קני מעכשיו אסור אחר הפסח, ולא מפליג בין היה אנוס ולא היה יכול לפרוע להיכא דהיה בידו לפרוע, אבל מדברי הר"ן משמע שאם לא עבר עליו לא מדאורייתא ולא מדרבנן, כגון ששכחו ואחר הפסח מצאו מותר, ולפ"ז ההיא דישראל שהרהין ביש לו לפרוע דוקא, א"נ אפילו אין בידו לפרוע ג"כ לא מקרי אנוס משום דמעיקרא לוה מדעתיה ואפשר דהר"ן נמי ראוי לעבור עליו קאמר, וכדברי הה"מ עכ"ל:
והנה כל העובר ישתומם על ראיית הה"מ דהרהינו אצלו, הא י"ל דמיירי בלא בטלו דלא הוי אנוס דהא ידע דחמצו בבית הנכרי והיה לו לבטל, אבל בשכח דלדעתיה לא היה צריך לבטל, וכן באנוס על הביטול מנין לנו לאסור:
ונ"ל דאין כוונת הה"מ מדאסר בהרהינו בלא מעכשיו, אלא דהראיה להרמב"ם לשיטתיה, דפסק (בפ"ד) דאף בהרהינו וא"ל קני מעכשיו מ"מ בעי ג"כ דמטא זמני' קודם פסח אבל במטא זמני' אחר פסח אסור, ולמד כן מהתוספתא וביאר שם הה"מ הטעם דאע"ג כשעבר הפסח ולא פדאו אגלאי למפרע דשל עכו"ם הוא, מ"מ כיון דבפסח היה ביד ישראל לפדותו, אמרינן הואיל ואי בעי פדה לו הרי הוא שלו ע"ש, ובזה שפיר יקשה דמאי הו"ל למיעבד, הא הוא אנוס על הביעור, ובזה ל"ש לומר דהו"ל לבטל דהיכי דהחמץ אינו שלו אלא דעובר עליו מדין אחריות או מדין הואיל לא מהני הביטול, כיון דבעצמותו החמץ אינו שלו, אע"כ דאפילו באנוס על הביטול אסור, ודברי הה"מ נכונים:
ולפ"ז יסתער לנו הקושי' על הכ"מ דטרח ליישב להר"ן ראיית הה"מ, והרי הר"ן לשיטתיה דס"ל באמת אפילו במטא זמני' אחה"פ מותר, ממילא ליתא לראיי' הה"מ דבלא מעכשיו דאסור דשפיר י"ל כנ"ל דהוא מזיד על הביטול, דכיון דלא אמר מעכשיו היה החמץ של ישראל ממש והיה בידו לבטלו אך עדיין צריכים אנו לתירוצו של הכ"מ, דהא הר"ן הקשה אהא דמוכח בסוגיא דבמעכשיו אפילו מטא זמני' אחר הפסח מותר, אמאי לא נימא דאסור מטעם הואיל דבידו לפדותו ותירוצו דבמחוסר מעשה לפדותו ל"א הואיל עיי"ש, ובזה יקשה קושיית הכ"מ דאם נימא דהר"ן חולק על הרמב"ם וס"ל באמת דבאנוס לא גזרו, א"כ מעיקרא ליתא לקושית הר"ן דנהי דעבר מדין הואיל מ"מ אנוס הוא על הביטול, כיון דלמפרע היה חמצו של נכרי לא היה מהני הביטול וכנ"ל, אע"כ מוכח כדברי הכ"מ בכוונת הר"ן:
ולכאורה אף דקיימנו לדברי הכ"מ בשיטת הר"ן מ"מ לכאורה רק במקצתו ולא בכולו, והיינו דמה דמסיים הכ"מ דאפשר דהר"ן סובר כהרמב"ם, לכאורה ליתא לדברינו דהיא גופא תיקשה על הר"ן הא לשיטתיה דסוגיא מיירי גם במטא זדונו אחה"פ ליכא הוכחה לשיטת הרמב"ם, די"ל דלא היה אנוס על רביטול, וא"כ מנ"ל להר"ן להקשות דליתסר מדין הואיל, דלמא באמת באנוס על הביטול לא קנסוהו וכיון דאמר מעכשיו והיה דנכרי ועבר משום הואיל, לא מהני הביטול וכנ"ל והוי אנוס על הביטול מש"ה מותר אחה"פ, ונצטרך לומר כפי דברי הכ"מ הראשונים דס"ל להר"ן דזהו לא מקרי אנוס כיון דלוה עליו מתחילה, או כמ"ש הכ"מ תחילה דהיכי דבידו לפדות לא מקרי אנוס:
ומרווחנא יותר דאצ"ל דמיירי דוקא ביש לו ממון לפדותו דזהו דחוק קצת, אלא י"ל דמיירי בכל גווני ומטעם דהי' לו לבטל, וקושיית הר"ן דבמטא זמני' אחר פסח ליתסר עכ"פ היכי דהוי לו ממון לפדותו דלא הוי אנוס כיון דעבר עליו בב"י מדין הואיל, וא"כ לפי דברינו נסתר תירוץ האחרון של הכ"מ, ויהיה מוכרח בדעת הר"ן דלא ס"ל כהרמב"ם, דהא לשיטתיה ליכא ראיה לדינו דהרמב"ם:
אמנם נ"ל דדברי הכ"מ נכונים, דלהר"ן לשיטתיה ראיית הה"מ חזקה, והיינו למ"ש הר"ן בסוגיין דישראל שהפקיד חמץ בבית אחר דאין המפקיד עובר בב"י, כיון דאין החמץ בביתו וההי' דהרהינו דבלא מעכשיו אסור אף דהחמץ בבית נכרי, היינו מדרבנן דלא מהני תיקון וצריכים ביעור דוקא, לפ"ז שפיר קיימא ראיית הה"מ דאף דבאנוס אסור דל"ל משום דהוא מזיד על הביטול, דהא לגבי דאורייתא לא צריך לביטול, כיון דמופקד בבית אחר, ולגבי דרבנן אין תועלת בביטול, דמה לי תיקון ביטול ומה[1] לי תיקון פקדון ביד אחר, וכיון דהיה אנוס על תקנת חז"ל ואין בידו לבער לא היה עליו חיוב ביטול דמה שמופקד בכח אחר הוי ממילא כמו תיקון הביטול אע"כ דאף באנוס לגמרי אמרו חז"ל ונכון, באופן דהרמב"ם לשיטתיה ההוכחה ממה דבמעכשיו ומטא זמני' אחר הפסח אסור ולהר"ן לשיטתיה ההוכחה בפשוטו דהא הוי כמבוטל כיון דאין הפקדון בביתו, ולגבי תקנת חז"ל הוא אנוס:
ואדרבא להר"ן מוכח יותר, דלהרמב"ם מוכח רק דאף דאנוס גם על הביטול אסור, אבל מ"מ י"ל דוקא בלא ביטל דהוי חמצו של ישראל מדאורייתא אבל בביטל ואנוס על הביעור י"ל דמותר, ולהר"ן מוכח דגם זה אסור, דהא הפקידו ביד נכרי הוי כביטל דליכא ב"י דאורייתא ואעפ"כ אסור באנוס על הביעור, ולפ"ז לכאורה ספיקא דידן שהתחלנו תליא בדעת הרמב"ם והר"ן דלהרמב"ם י"ל בתרתי לטיבותא דבטלו והיה אנוס על הביעור דמותר, ולהר"ן גם זה אסור:
אמנם לפ"ז קשה על פסק הש"ע, דהא לפי מה דקיי"ל (בסי' תמ"א) כהר"ן, דבמעכשיו אפילו מטא זמני' אחר הפסח מותר וגם קיי"ל (בסי' ת"מ) כהרמב"ם דבהפקיד חמצו ביד אחר עובר המפקיד מדאורייתא, א"כ איך קיי"ל דהניחו שוגג או אנוס אסור הא ליכא שום ראיה לזה, דמההיא דהרהינו י"ל דמיירי בלא בטלו, ומטעם דהוי מזיד על הביטול, ולזה בהכרח צ"ל דהקושיא הנ"ל מעיקרא ליתא, די"ל דראיית הה"מ והכ"מ בפשוטו דמסתמא מיירי כל הסוגיא אף בבטלו, דאף דלר"ל דס"ל בירושלמי דביטול לא קנסו וצ"ל דמיירי בלא בטלו מ"מ דוקא לר"ל יש לומר כן, דאין זה דוחק דלדידיה כל דינא דמתניתין דחמצו של ישראל שעבר עליו הפסח אסור מיירי הכל בלא ביטלו, אבל לר"י דדינא דמתניתין דחמצו ש"י שעעה"פ אסור מיירי אפילו בטלו, דוחק לומר דכל הסוגיא דהרהינו מיירי דוקא בלא בטלו דפשטא דסוגיא משמע דדינא כמו בעלמא דחמץ ש"י דאסור דמיירי הכל אף בבטלו ושפיר מוכח דאפילו באונס אסור, ולפ"ז ממילא כיון דמוכח דראייתם דסתמא מיירי אף בבטלו ממילא מוכח דאפילו בתרתי לטיבותא בביטול ואנוס על הביעור דאסור:
ולבאר יותר י"ל ליישב ברחבה, דע"כ מוכח דסוגיא מיירי גם בביטל, ונקדים לבאר דברי המג"א (סי' ת"מ) שכתב דבנכרי שהפקיד חמץ אצל ישראל באחריות דיכול הישראל לחזור לו החמץ אחה"פ כדין גזל חמץ ועבר עליו הפסח דיכול לומר הרי שלך לפניך, מ"מ י"ל דאסור דחיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל עי"ש, וכ' החק יעקב דמה דפשיטא ליה להמג"א דחמץ דנכרי וקבל הישראל אחריות דאסור בהנאה אחה"פ, אינו כן לדינא, דמצינו מחלוקת בדין זה בירושלמי, אם היכי דעבר הישראל בב"י מדין אחריות הוא ג"כ בכלל גזירת חז"ל לדונו לחמץ ש"י שעבר עליו הפסח, והוי ספיקא דרבנן לקולא:
ובמחכ"ת דהח"י אשתמיטתיה דברי הרמב"ם המפורשים כהמג"א, וז"ל (פ"ד מהל' חמץ) עכו"ם שהפקיד וכו' ואם לא קיבל אחריות מותר לקיימו אצלו ומותר לאכול ממנו אחה"פ דברשות עכו"ם הוא, עכ"ל, משמע להדיא דבקיבל אחריות אסור לאכלו אחר הפסח, וא"כ ממילא גם בהנאה אסור דמ"ש, גם משמע להדיא מדברי החק יעקב דדעתו להתיר גם באכילה וזהו בודאי נסתר מדברי הרמב"ם:
והנה לכאורה היה מקום לומר דבאמת ס"ל להמג"א דמותר בהנאה, והיינו לשיטת המג"א (סי' תמ"ט) שהסכים לדעת הב"ח דחמץ שעבר עליו הפסח ולא נודע ממי נפל מנכרי או מישראל דאסור באכילה ומותר בהנאה עיי"ש, א"כ י"ל דה"נ בספיקא דדינא דפלוגתא בירושלמי דאסור באכילה ומותר בהנאה, ולפ"ז שפיר י"ל בדעת הרמב"ם הנ"ל, דבקבל עליו אחריות דאסור רק באכילה ולא בהנאה דאף בעיקר תקנת חז"ל דחמץ ש"י שעבר עליו הפסח אין חילוק בין אכילה להנאה, ומאן דאוסר בירושלמי משום אחריות דישראל אוסר גם בהנאה, מ"מ לדידן דהוא ספק איך ההלכה, אם כהאוסר או כהמתיר, קם הדין דאסור באכילה ומותר בהנאה, כדין ס' חמץ שעבר עליו הפסח, ומה דמסיק המג"א דאסור להישראל הנפקד להחזירו להמפקיד דשמא יחזור וימכרנו לישראל היינו כיון דעכ"פ אסור באכילה חיישי' ליחזור וימכרנו ומה שפלפל המג"א אם מותר לומר הרי שלך לפניך דלא מקרי הנאה כה"ג, י"ל דשורש טעמא דמ"ד בירושלמי דמשום אחריות לא קנסו חז"ל, היינו כיון דסוף סוף אם יאסר בהנאה אין בזה פסידא להנפקד העובר, דיכול לומר להבעלים הש"ל, וכיון דהבעלים של חמץ זה הוא נכרי ועליו לא שייך קנס, ואיך שייך לקנוס להנפקד בדבר שאינו שלו, משא"כ אם היה הדין דאין אומרין באיסורי הנאה הש"ל היה שייך לקנוס לנפקד דאסור בהנאה ויצטרך לשלם דמיו לבעלים, וא"כ י"ל דזהו כוונת המג"א דהדין דיכול לומר הש"ל, וממילא לא חלה הקנס ומותר בהנאה:
אמנם דחוק להעמיס כן בכוונת המג"א, גם אם היה הדין דאסור באכילה רק מטעם ספיקא דדינא וכנ"ל, היה להמג"א לדון להקל, דל"ח ליחזור וימכרנו, דהוי ס"ס ס' דמותר באכילה וס' דלא ימכרנו לישראל, וכמ"ש הש"ך (יו"ד ס"ס נ"ז) לענין ספק דרוסה, גם שורש חילוקו של המג"א בסי' (תמ"ט הנ"ל בספק חמץ שעעה"פ לאסור באכילה ולהתיר בהנאה, בעצמותו תמוה בלי יסוד ושורש טעמא דמלתא, ומי כהחכם יודע פשר, וכיון שכן בודאי הדרן לדברינו הנ"ל דכיון דמוכח בהרמב"ם דמשום אחריות אסור באכילה ממילא גם בהנאה אסור:
אולם עדיין טעמא בעי, דהיא גופא יקשה על הרמב"ם כיון דהוי פלוגתא בירושלמי הו"ל להקל מדין ספק דרבנן, וביותר דלכאורה יש ראיה מסוגיא דידן להתיר בהקדם תוס' פרק ששי דשבועות ד"ה שומר אבידה שכתבו שם למה דפסקי' כרבה דשומר אבידה כש"ח דמי, ומוכח דקיי"ל כשמואל, דאבד המשכון אבדו מעותיו ממילא מוכח הא דאמרינן גבי חמץ אלו מגנב ואלו מתבר ברשות' קאי, היינו ע"כ אחריות אונסי' דאלת"ה ישראל שהלוה לנכרי על חמץ בלא דרי"צ ג"כ ליתסר משום אחריות דישראל מדינא דשמואל, אע"כ דמשום אחריות גניבה אינו עובר בב"י, ומיהו אי הוי פסקי' כר"י דשומר אבידה כש"ש דמי לא היה מוכח כן עיי"ש, ולכאורה לפי מה דקיי"ל דמשום אחריות גניבה ג"כ הוא שלו לענין ב"י, ישאר קושי' תוס' דבלאו רי"צ נמי מותר, לזה היה אפשר להוכיח מזה דבאמת סוגיא דידן ס"ל כמ"ד בירושלמי דמשום אחריות לא מקרי חמץ של ישראל, ולא קנסו לאסור לאחה"פ, משא"כ מטעם דרי"צ דב"ח קונה משכון מקרי חמץ ש"י ונכלל בכלל תקנת חז"ל דחמץ ש"י שעעה"פ דאסור:
ובזה מיושב קושיית מהרש"ל בפסחים דלמסקנא פליגי בב"ח קונה משכון, ולא תליא כלל אם פרעו אחה"פ אם לא, אמאי קתני בברייתא אחר פסח ולא קתני לענין ב"י דפסח, ולפי הנ"ל ניחא, דבפסח בודאי עובר בב"י דאחריותו עליו מדינא דשמואל ולזה נקט פלוגתייהו לענין אחר פסח, דס"ל לת"ק כיון דלא קני משכון אף דעבר על ב"י מ"מ לא מקרי חמץ ש"י לאסור אחר הפסח:
אמנם נראה דאין מזה קושיא על הרמב"ם, דהרי דברי תוס' הנ"ל צריכים ביאור במה דתלו הוכחתם אם קיי"ל כשמואל או לא, הא אף אם לא קיי"ל כשמואל, כיון דעכ"פ לשמואל מוכח הדין דמשום אחריות גניבה אינו עובר בב"י, ראוי לנו לפסוק כן דהא בזה לא מצינו חולק על שמואל, וצ"ל דמדשמואל גופיה אין ראיה די"ל דבאמת מוקי פלוגתייהו דר"מ וחכמים בפלוגתא דרע"ק ור"א במשכון, דת"ק כר"א דלא אמרינן אבדו מעותיו, ור"מ כרע"ק ואסור משום אחריות, והא דלא מוקי הש"ס הכי היינו דקיי"ל כאוקימתא דר"מ דפלוגתייהו דר"א ור"ע בשומר אבידה, ולכ"ע לא ס"ל כשמואל מש"ה מוקי פלוגתייהו דר"מ וחכמים בדרי"צ, ולזה נקטו תוס' הוכחתם רק לאותו צד דקיי"ל כשמואל, ואפ"ה משמע דסוגיא דר"מ וחכמים ס"ל דאילולי קנין משכון לא היה עובר בב"י וא"כ להרמב"ם לשיטתיה דפסק דלא כשמואל בלא"ה אזדא ראי' תוס' וליכא ראיה מסוגיא להתיר חמץ שעעה"פ שעבר עליו ישראל משום אחריות אך עדיין יקשה כנ"ל נהי דראיה ליכא להתיר מ"מ נימא ס' דרבנן לקולא:
ולכאורה היה נראה להביא ראיה מסתמא דמתני' בב"ק גזל חמץ ועעה"פ אומר לו הש"ל, משמע דהחמץ אסור בהנאה, והא מצד הבעלים ליכא למקנס, דהא הם אונסים דמה הו"ל למיעבד, ואף לבטל לא היה בידם, דהא קיי"ל גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו, ועי' בסוגיא דבב"ק דכי היכי דהנגזל אינו יכול להקדיש ה"נ א"י להפקיר, אע"כ דהקנס משום הגזלן דעבר עליו משום אחריות, הרי מוכח דגם בחמץ שאינו שלו אלא דעבר עליו ג"כ קנסוהו וא"כ ממילא אין חילוק בין בעלים נכרים או ישראלים, ואף די"ל דמ"מ כאן הדין דיכול לומר הש"ל, א"כ אף אם יאסור בהנאה אין ההפסד להגזלן לא חלה הקנס עליו מש"ה הדין דלא נאסר החמץ דהבעלים הם אנוסים, והגזלן הא לאו פסידא דידיה, והך גופא אשמעינן מתני' דבאסורי הנאה יכול לומר הש"ל, וממילא ל"ש למקנסיה מש"ה מותר בהנאה, וה"נ בחמץ ש"נ ביד ישראל וקבל עליו אחריות כיון דאף אם יאסר בהנאה ליכא קנס על הישראל דהא יכול לומר הש"ל ומותר בהנאה מ"מ ודאי פשטא דמתני' לא משמע כן, ודחוק לפרש כן דפשטא דמתני' מורה בודאי דהחמץ א"ב, א"כ מוכח לכאורה דמשום אחריות אסור בהנאה אחה"פ, והא דס"ל לחד מ"ד בירושלמי דמותר י"ל דהך מ"ד ס"ל כר"ל בב"ק דנגזל יכול להקדיש ולהפקיר א"כ י"ל דהאיסור משום הנגזל דלא ביטל, אבל למאי דקיי"ל כר"י דנגזל כיון דאינו ברשותו א"י להקדיש ולהפקיר מוכח ממתניתן דמשום אחריות אסור אחה"פ וכעת ראיתי בקונטריסו דמעכ"ת, דבתשו' נב"י כ' לפרש כן מתני' הנ"ל דמשום דיכול לומר הש"ל החמץ מותר בהנאה, דליכא בזה קנס להגזלן, ולענ"ד רחוק מדרך האמת]:
אמנם כל זה לא יספיק לשיטת הרמב"ם, למה דפסק דגם באנוס על הביטול והביעור דאסור אח"פ א"כ ליתא לראיה זו, דשפיר י"ל דגזל חמץ אסור אח"פ משום הבעלים דהוי חמץ של ישראל, אבל בבעלים נכרים עדיין י"ל דמשום אחריות לא מקרי חמץ ש"י לאסור אחה"פ:
ונ"ל דהרמב"ם לשיטתיה הוכיח דינו, והיינו דפשטא דסוגיא דפסחים (דף ל"א) משמע דבמתניתן בעי תרתי הרהינו ומעכשיו, ועי' ברא"ש הא דבעינן הרהינו היינו דמעכשיו לחוד אף דהוי למפרע חמצו ש"נ מ"מ אלו היה נאבד החמץ היו צריכים לשלם לו ממקום אחר, וא"כ הוי באחריות ישראל עיי"ש, ולכאורה יפלא, דא"כ יקשה על המקשן דקאמר אא"ב למפרע גובה, הא בלא הרהינו מה בכך דלמפרע גובה, הא עבר עליו הישראל משום אחריות, וביותר קשה בהא דאמרינן ותסברא אימא סיפא ומוכח לאוקמי ברייתא בהרהינו ופליגי אם נכרי מישראל קונה משכון, ולוקמי בפשיטות ובלא הרהינו, ופליגי בלמפרע גובה, ומ"מ בנכרי שהלוה לישראל ע"ח לדברי הכל עובר משום אחריות, ולזה נ"ל לדון הא דקיי"ל חמץ שעעה"פ אסור אף בביטלו, זהו באמת רק בחמץ של ישראל ממש, אבל היכי דהוא חמצו ש"נ, רק דישראל עבר עליו משום אחריות, מ"מ בכה"ג בזה כיון דלא הוי חמצו של ישראל לא אסרו חז"ל אלא היכי דלא בטלו דעבר מה"ת על ב"י אבל בבטלו לא, וכיון שכן ניחא דברי הרא"ש, דהכי אמרינן אא"ב למפרע גובה י"ל דמיירי בבטלו, ובזה אף דעבר בב"י משום אחריות, מ"מ בכה"ג דבטלו אינו אסור אחה"פ, והסברא דחמץ של ישראל אסרו מטעם לא פלוג, כיון דשייך בו ב"י אסרו בכל ענין, אבל בחמץ ש"נ דאנו באנו לאסור משום דעבר בב"י מדין אחריות, בזה היכי דבטלו ובאמת לא עבר בב"י הוי חמץ ש"נ במקום דליכא ב"י לא אסרו, ואף דכתבנו בשם השאגת ארי', דהיכי דהוא שלו משום אחריותו א"י לבטלו, מ"מ הכא מהני ביטול דהא באותו שעה היה ברשותו לעשות בחמצו ככל חפצו, דאם קדם וזבניה זביניה במטלטלין ואין המלוה מוציאו מיד הלקוחות, וכיון דבידו למכרו ולהקדישו ולהפקיעו מיד המלוה מש"ה מהני ג"כ בטלו דיכול להפקיר ולבטל. אבל למסקנא דמיירי במעכשיו בזה דהתנה בפירוש באם לא יפרענו לזמן פלוני יהא מכור לו במעכשיו, דאגלאי מלתא דהיה דנכרי ממש, ובזבנו בנתיים המלוה טורף מלקוחות, דלאו מדין שיעבוד אתי עלה, רק מדין מכירה דהוי מכור לו למפרע, וא"כ ממילא לא מהני הביטול למפרע, כיון דהוא למפרע של נכרי, אלא דעבר עליו בב"י משום האחריות כסברת הש"א הנ"ל והיה ראיה שאסור אחה"פ, מש"ה הוצרך לאוקמי בהרהינו:
והנה לכאורה נסתר דברינו מתוס' שבועות הנ"ל, דלדברינו ליתא לראייתם, דשפיר י"ל דמשום אחריות גניבה עובר בב"י, והא דלת"ק לאחה"פ מותר, היינו דמיירי בבטלו וכיון דלא הוי שלו רק משום אחריות מותר אחה"פ, ולר"מ דקונה משכון הוי חמצו ש"י ממש ואסור אף בבטלו:
אמנם ז"א, דהא הברייתא דלא איירי במעכשיו אין כח לישראל לבטל, דהא הוא של נכרי לגמרי, ושפיר הקשו תוס' כיון דעבר בב"י משום אחריות ליתסר אחה"פ וא"כ שפיר יש לקיים דברינו דהא דאמרינן אא"ב למפרע גובה היינו דמיירי בביטלו דבמטלטלים דיוכל למכרם ולהפקיע ממלוה, יוכל גם כן להפקירם ולבטלם, וכן הא דאמרינן ותסברא אימא סיפא, היינו ג"כ דסתמא קתני, אפי' בביטלו, כיון דלא מיירי בלא מעכשיו מהני ביטולו בישראל, אבל למסקנא דמוקמי' במעכשיו, והוי למפרע מכירה גמורה ולא מהני ביטולו מש"ה הוצרך לאוקמי בהרהינו, ודו"ק:
והנה לכאורה היה מקום לומר דרך אחר להא דמוקמינן בהרהינו, היינו למה דקיי"ל כר"י דד"ת מעות קונות, ועי' תוס' בב"מ דלר"י בנכרי דוקא משיכה קונה דלעמיתך בכסף ולנכרי במשיכה, ולכאורה קשה איך אמרינן אא"ב למפרע גובה במה יקנה למפרע, לו יהא שמכרה לו ממש במעות דהלואה, הא נכרי אינו קונה בכסף, וצ"ל דבאמת הכי קאמר אא"ב למפרע גובה ונימא ג"כ כר"ל דדבר תורה בישראל משיכה קונה וממילא בנכרי כסף קונה או דצריך לאוקמי בשיעבד לו מטלטלין אג"ק וכמ"ש הרמב"ן במלחמות, וא"כ י"ל דמה"ט דלמסקנא דמוקמי במעכשיו מ"מ קיימא אוקימתא דהרהינו משום דקיי"ל כר"י דבנכרי מעות א"ק, ולא ניחא ליה לדחוקי דמיירי בשיעבד לו מטלטלין אג"ק, וא"כ גם במעכשיו לא קנה למפרע מש"ה מוקי בהרהינו דקונה במשיכה או בחצירו:
אמנם להרמב"ם לשיטתיה דפסק בנכרי בין כסף בין משיכה קונה, א"כ מדמוקי למתני' בהרהינו ע"כ טעמא דהרא"ש דבלא"ה היה עובר בב"י משום אחריות הרי מוכח להדיא מסוגיין דחמצו של נכרי וקבל ישראל אחריות דאסור אחה"פ כמ"ד האוסר בירושלמי והדבר פלא על החק יעקב הנ"ל דהעלים עיניו מדברי הרמב"ם הנ"ל, ומדברי הש"ע (ססי' תמ"א) דמפורש כהרא"ש הנ"ל במה דכ' אבל אם לא אמר מעכשיו, ואין אחריות עליו מותר, הרי מפורש דבאחריותו עליו אסור אחה"פ:
ולפ"ז מוכח ג"כ דבטלו ואנוס על הביעור דאסור אחה"פ, דהרי מדפריך הש"ס, ותסברא אימא סיפא ולא מוקי מדין אחריות ע"כ משום דסתמא קתני אף בביטלו וכנ"ל, א"כ לפי מה דמוקי בהרהינו מוכח דזה גם בבטלו אסור, כיון דהוא חמצו ש"י אסור בבטלו אף דהוא אנוס על הביעור, ודוק:
היוצא לנו מדברינו לדינא, דחמץ ש"י אף בבטלו ואנוס על הביעור אסור אח"פ אבל חמצו של נכרי אלא דהישראל עבר עליו משום אחריות, בזה אם באמת עבר דהיינו שלא בטלו, או בבטלו היכי דלא מהני הביטול כסברת הש"א הנ"ל אסור אחה"פ, אבל היכי דבטלו בענין דמהני הביטול מותר אחה"פ כעת ראיתי בתשובת פני יהושע (סי' י"ג) שהביא ג"כ ראיה דאף בכה"ג אסור, ממ"ש הגמ"י פ"א ה"ח מהל' חמץ הובא בב"י (סי' תמ"ז) מי שנתערב לו חטים חמץ בשל כשרים, ולא נודע עד אח"פ, צריך להוליך הנאה ליה"מ, אף דמיירי בודאי גם בביטל, דמדסתם משמע שהי' חמוצים קודם פסח, והי' בכלל הביטול, מ"מ אסור אף שהיה אנוס שלא נודע לו התערובות עד אח"פ, עכ"ל, ויש לפקפק ע"ז דלענ"ד לכאורה אם היה לפניו פת שאין חמוצו ניכר, והיה אצלו בחזקת מצה דזה אינו בכלל ביטלו אף דאמר כל חמירא וכו' מכל מקום הרי דעתו על הפת זו להחזיקו לעצמו ולא להפקירו. ובתחילת ההשקפה היה נ"ל לפקפק גם בנ"ד דליכא בזה מעלת הביטול, כיון דהיה סבור דמכרו והיה בדעתו דאין צריך לבטלו ושאין בידו לבטלו כיון דמכור לאחרים, אך מ"מ י"ל כיון דאמר כל חמץ שברשותו, כיון דאגלאי מלתא דגם זה היה ברשותו הוא בכלל הביטול, אך כל זה בנ"ד דאינו רוצה להחזיקו לעצמו, אבל בסובר שהוא מצה והוא מחזיקו לעצמו בודאי אינו בכלל ההפקר, ואף די"ל דהוה כמחזיק בטעות, ואדעתא דחמץ לא החזיקו, היינו רק בקנה חמץ בחזקת מצה, בזה י"ל דהוי קנין בטעות, ולא זכה בו מעולם אבל הכא עכ"פ מכח הטעות לא הוציאו מרשותו ונשאר שלו, וא"כ י"ל דההיא דהגמ"י הנ"ל מיירי שנתערב מדה אחת חמוצה בשתי מדות כשרים, והיה יודע שיש בשק הזה ג' מדות חטים, אלא דלא ידע שיש בהם חמוצים א"כ בכה"ג דרצה להחזיק לעצמו כל ג' מדות, לא היה מעולם בכלל הביטול וההפקר, ואף אם מיירי שהיה בשק זה רק ב' מדות כמקדם, וא"כ במדה ג' שנתערב לא היה דעתו להחזיק, מ"מ בחמץ מעורב בכשרים, ורצונו לבטל חמץ המעורב, י"ל דלא מהני, כיון דאין בקוען ניכר ולא היה אפשר לברר, וא"כ אף שהחמוצים מופקרים כיון דא"א לבטל וליטול ההפקר מתוכם הוי כמו הבעלים וההפקר שותפים בדבר, דבכל ג' מדות ובכל חטה וחטה יש לבעלים ב' שלישים ולהפקר שליש, (ועי' בש"ע חוה"מ סי' רצ"ב ס"י), וא"כ לא הועיל בביטולו, עד שיבטל כל הג' מדות, וזה בודאי לא היה בכלל הביטול, דהא אמר רק כל חמי' ואולי כוונת הפ"י מדסתם הגמי"י משמע דמיירי גם בחמוצים ניכרים:
גם לפי מה שכתב הפר"ח ראיה דאף בבטלו בפני עדים לא מהני, מדלא אמר הירושלמי דנ"מ בבטלו בפני עדים א"כ מזה יהיה מוכח ג"כ דגם בביטלו ואנוס על הביעור דלא מהני דכל שאנו אומרים דשוגג או אנוס לחוד לא מהני אם איתא דבצירוף ביטול מהני, הו"ל להירושלמי לומר הך נ"מ דאם מטעמא דבעי' שיזכה אחר מההפקר גם באנוס אסור ולטעמא דהערמה מותר, באופן שיש לנו סמוכים גדולים, דאף בבטלו ואנוס על הביעור אסור אח"פ, הן מחמת פירושינו בהה"מ, הן מחמת ראיית הפ"י, הן מחמת ראייה מהירושלמי כסיגנון הפר"ח הנ"ל וכאשר מסתבר כן בפשטא דהש"ע, וכל דברי המנחת יעקב בתשובה אין מספיק להתיר דכל יסודו דבבטלו ראוי להתיר כמו בנוקשה, והדבר פשוט לחלק וכמ"ש המג"א (ססי' תמ"ז), וכ"כ הפ"י בשו"ת (סי' י"ג) גם יסודו דביטול רק משום חשש הערמה, והיינו כיון דלא קיים תקנת חז"ל לבערו חיישי' שמשקר לפנינו וא"כ אם היה אנוס על הביעור, לא חשדינן ליה למשקר אינו מוכרח די"ל דחיישי' לערמה בפעם אחר, וחז"ל כללו כלל גדול בתקנתם, דביטול לא מהני אף במקום אונס הגע עצמך היכי דהדבר נודע רק מפיו של הבעלים שבא לשאול שלא ביער חמצו רק ביטלו כהוגן, וכי נימא דמותר דהא צריכים להאמין לו דבטלו במגו דאי בעי שתיק וגם אם יודע בעצמו הדינים והוא יודע האמת שבטלו כראוי וכי יכול הוא להתיר לעצמו החמץ א"ו דבכל ענין אסרו חז"ל:
מ"ש מעכ"ת ני' בכוונת הירושלמי דבבטלו גם ר"ל מודה דלא הוי הפקר מעליא, וגם כפי דברי הר"ן מתחיל הפעולה רק ברגע שמתחיל האיסור, מש"ה אסרו רז"ל אבל הפקר מקודם הוי כמו נתן לנכרי, דבריו מסתברים ואני אוסיף למ"ש הר"ן דטעמא דבדיקה לפי שביטול תלוי במחשבתן של בני אדם, ואין דעותיהן שוות, ואפשר שיקילו בכך, ולא יוציאו מלבן לגמרי, עיי"ש, ולכאורה קשה, הא כיון דאומר בפיו דמבטלו אף דבלבו אינו כן הוי דברים שבלב, ולא ביטל מחשבתו את דבריו, וצ"ל כיון דבאמת לשון ביטול לא הוי הפקר ממש רק גילוי דעת למה שבלבו, שאינו חושבו ושנחשב לו כעפרא, וכיון דאנו דנין על מה שבלבו, דהיינו בדרך גילוי מלתא מה שבדעתו, ואם בדעתו אינו כן אין הביטול כלום, ואפשר שזהו שמדקדק הר"ן בלשונו הזהב, שביטול זה תלוי במחשבתן והיינו כנ"ל, וא"כ יש לנו טעמא רבא דהפקר עדיף מביטול, דבהפקר בודאי יצא החמץ מרשותו דלו יהא דהי' בלבו בהיפוך הוי דברים שבלב:
וביסוד הזה יש לעמוד בכמה מקומות, וכאשר בזכרוני עתה שעמדתי בההי' דגט שכתבו נכרי וישראל עע"ג דלא מהני, דנכרי אדעתיה דנפשיה עביד, מ"מ נימא דקודם הכתיבה יאמר בפה מלא שכותב לשמה, ממילא אף אם בלבו אינו כן הוי דברים שבלב, ובודאי לא הוי בכלל אנן סהדי ולדונו בכלל גלוי לכל כמו מברחת דלא הוי דברים שבלב, דהרי באמת הוי רק ספק דשמא אדעתיה דנפשיה עביד, כמ"ש הב"ש (סי' קכ"ג ס"ק ה') ויש לישב ועיי' מל"מ [פ"ג ה"ו מהל' שקלים ד"ה ועוד נ"ל] ועי' בשו"ת חכם צבי (סי' א') שעמד בזה דבאמר הנכרי בפיו שכותב לשמה מה לנו בכוונת לבו דסותר לדבריו שבפיו, ותירץ דאנן סהדי דעביד אדעתיה דנפשיה וכאלו פירש, עיי"ש, וזה אינו, דהרי באמת הוי רק ספק, ולא מקרי אנן סהדי:
מה שהביא ש"ב מעכ"ת הגאון נ"י דברי שו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' קס"ג) להקל בביטול ואנוס על הביעור, ראיתי שכוונתי לדבריו בענין הפקפוק, לומר דמה שמכר לא היה בכלל הביטול כיון דלדעתו היה המכירה כראוי ואינו שלו, ודחה הדבר כמו שדחיתי וכנ"ל ובעיקר ראיית הפמ"א דהא בדרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד וה"נ בבטלו הוי רק דרבנן ולא חיישינן לערמה, דהא בנפלו ונתפצעו קיי"ל כר"ש ובשוגג מותר, וע"ז כתב רומעכ"ת דלאו כל הענינים שוים דהא בשכח קדירה ע"ג כירה בשבת אף בשוגג אסור, משום הערמה, אע"כ דוקא בביטול אסור דהוא דרך מקרה, ולענ"ד יש לחלק בענין אחר, דבביטול איסור ליכא דררא דאורייתא דאף אם יערים ויבטל בידים ליכא איסור דאורייתא, למה דקיי"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא רק דרבנן, אבל בשהיית קדירה דהשורש דאורייתא, דהא שורש החשש שמא יחתה ויעבור על דאורייתא, ועיי' בהר"ן פ"ג דשבת, (דף י"ח ע"א) בהניח ע"ג קרקע פסק בב' הלשונות להחמיר דקרוב לדאורייתא עיי"ש ומלבד זה לענין ביטול חמץ יש לחלק ביותר, דדוקא במטביל ומעשר ומטמא ומדמע דהאיסור שלפנינו דרבנן בזה ל"ק שוגג אטו מזיד, אבל לענין שהיית חמץ בביתו הוא דאורייתא אלא דעשה תיקון ועצה ע"י ביטול, וכיון דחז"ל אמרו שלא לסמוך על תקנה זו ממילא הוי כמו דאורייתא, וי"ל דקנסו שוגג אטו מזיד, כנלע"ד:
ומדי דברי אזכיר לש"ב רומעכ"ת גרגיר אחד שאנכי עומד כעת, בשכח קדירה ע"ג כירה בשבת בסוגיא שם (דף ל"ח ע"א) בתוס' ד"ה עבר ושהה וכו' אי איסור מצטמק ויפה לו דוקא במזיד, ולכאורה קשה הא חזי' דאמרינן בשלמא לרנב"י כאן קודם חזרה, מדלא קאמר בפשוטו דס"ל כר"י, היינו דר"י לא פליג על ר"מ רק לענין נתבשל כ"צ אבל לא לענין איסור דשוגג, וכמ"ש תוס' ד"ה בשלמא לרנב"י, ואיך עתה מבעיא ליה אם ר"י אוסר גם בשוגג, וצריכים לומר כיון דיש ס' בדברי ר"י אם פליג גם על שוגג מש"ה ניחא להש"ס לומר יותר, כאן קודם גזירה כי היכי דלא נפשוט מיניה דר"י אוסר גם בשוגג, ולזה אמרתי ליישב וגם לתרץ קושיית התוס' ד"ה בשלמא לרנב"י דדלמא סבר כר"י, והיינו דודאי בפשוט מה"ת לומר דר"י פליג על ר"מ גם לענין שוגג ולהמציא פלוגתא חדשה, אלא דבמקום הספק כך הוא דדלמא לא הוי פלוגתא חדשה דהא דר"מ מתיר בשוגג הוא לטעמיה דס"ל במבשל בשבת בשוגג יאכל, אבל לשיטתיה דמבשל בשבת בשוגג לא יאכל, י"ל דה"נ בשיה', או דשיהה קיל יותר ומותר גם לר"י בשוגג, וזהו תורף האיבעיא ולפ"ז שפיר אמרינן בשלמא לרנב"י כאן קודם גזירה, דלא מצי למימר דסבר כר"י ור"י אוסר גם בשוגג, דהא אם נימא הכי היינו מטעם דר"י לשיטתיה דאוסר במבשל בשוגג, אבל עכ"פ לר"י דמתיר במבשל מתיר גם בשיהה ויקשה לרנב"י דאמר דמאן דדרש המבשל בשבת בשוגג יאכל וכו' ול"ש, היינו דשיהה אף בשוגג אסור, הרי דבא לומר דאף מאן דמתיר במבשל בשוגג אוסר בשיהה דשיהה חמיר טפי לענין שוגג, וזהו נסתר מברייתא דר"מ מיירי בשיהה בשוגג, ולענין זה לא פליג ר"י לומר דשיהה חמיר מבישול, אלא כיון דס"ל דמבשל אסור בשוגג אוסר גם כן בשיהה, אבל לומר דחמיר ממבשל בזה לא מצינו חולק על ר"מ, ונכון, אולם הקשיתי על תוס' דלמאי הוצרכו לומר דהאיבעיא בבישול כולו או כמב"ד, והוצרכו לדחוק דהאיבעיא שלא כהלכה דקיי"ל כחנניא דמאב"ד מותר, הא כיון דהאיבעיא קודם גזירה ועיקר איבעיא אם ר"י חולק על ר"מ גם לענין שוגג, [ולא איצטרך הגזירה רק לר"מ וכמ"ש המהר"ם לובלין] או דפליג רק לענין נתבשל כ"צ ובמזיד אבל לענין שוגג לא פליג א"כ ממילא האיבעיא גם בלא נתבשל כמאב"ד, דהא לר"מ מותר בכה"ג בשוגג וכמ"ש התוס' ד"ה בשלמא לרנב"י והאיבעיא שפיר, אי מודה ר"י לר"מ בשוגג דמותר ואפילו בלא נתבשל כמאב"ד, דדלמא בשוגג ס' לגמרי כר"מ, וצע"ג, [דב"ה שמעתי עוד מאאמ"ו הגאון כ"י להקשות בסוגיא הנ"ל בתוס' ד"ה אבל הא דלא עביד מעשה, תימא הא אמר פ"ק לא תמלא אשה קדירה, ומה קושיא הא אמרינן אי קודם גזירה קשיא מזיד אי לאחר גזירה קשיא שוגג א"כ לא הוי מצי להקשות מברייתא דלא תמלא, די"ל דמיירי אחר הגזירה, ופריך רק מברייתא דקתני שוגג מותר, גם יש לומר דמברייתא זו לא היה מצי להקשות דדלמא אתי כב"ש דשביתת כלים דאורייתא וקעבר אדאורייתא] שארו ידידו דו"ש:
עקיבא גינז מא"ש
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |