שו"ת צמח צדק (קרוכמל)/קכז
|
< הקודם · הבא > |
- קונטרס אחרון מבן המחבר
ה"ה הגאון הגדול האלוף התורני המופלג כמהר"ר יהודא ליווא נר"ו יזרח ר"מ ואב"ד דק"ק ניקלשבורג וכל הגליל יכוננה עליון אמן:
- שאלה קכ"ז
בבואי הנה ק"ק' טריביט"ש שקבלו אותי למורה נשאלתי שאלה זו:
אשה אחת מת בעלה זה כמו שנה ומחצה ולא היתה תחתיו כי אם שני חדשים ולא הניח אחריו זרע קיימא ולו שני אחים הגדול הוא במדינת פולין והולך מישיבה לישיבה כדרך הבחורים והקטן ממנו וגדול הוא בשנים הוא פה במדינה זו ואחר גודל דרישה וחקירה נודע שהגדול היה לומד בקיץ דאשתקד בק"ק טישווי"ץ ואחד מבני משפחתו הגיד בשמו שכתב לו באם שהיבמה תשליש סך רב אזי יבא לחלוץ ובין דא לדא הלך משם ולא נודע להיכן הלך ושאלו ובקשו ממני בני משפחתה לעיין בשריותא דאתתא העלובה יושבת בדודה שכולה וגלמודה אגלה דעתי אף כי קלושה וחלושה היא ואין אני כמחליט רק כמאמיר ואינו מאמיר:
הנה מקור דין זה איתא בהחולץ דף ל"ט בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו וכו' נקט התנא לשון מדינת הים ולא נקט סתם תולה בגדול שאינו כאן אלא דוקא מדינת הים דלא שכיח הוא דאין שומעין לו והכי מוכח מתוספות וגמרא ריש פרק קמא דגיטין בד"ה ממדינת הים וכו' וז"ל הא דלא נקט המביא גט מחוצה לארץ כדקתני בגמרא וכו' משום דבחוצה לארץ הוי משמע כל חוצה לארץ אפילו רקם וחגר להכי נקט ממדינת הים דמשמע רחוק כמו האשה וכו' לפי זה נקט התנא לשון מד"ה דומיא דמד"ה שהוא רחוק דלא שכיח ומוכח מסוגיא דהתם דף ו' אתמר בבל רב אמר כארץ ישראל לגיטין ושמואל אמר כחוצה לארץ ומסיק התם דתרווייהו סבירא להו לדרבא שהטעם שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם לפי שאין עדים מצויין לקיימו אלא דפליגי רב סבר דבבל כיון דאיכא מתיבתא משכח שכיחי ושמואל ס"ל דמתיבתא בגרסייהו טרידי ומבואר התם דבבל רחוק הוא דפריך אהא דאמר רב בבל כארץ ישראל לגיטין מהא דאמר עכו כצפון וכו' אבל בבל דמרחקא לא ומשני לבד מבבל הרי הוא מבואר דבבל רחוק הוא ואפילו הכי כארץ ישראל דיינינן ליה ואין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום דאיכא מתיבתא משכח שכיחי אלמא דאין תלוי בריחוק הדרך לחוד שהרי בבל רחוק הוא ואפילו הכי לא דיינינן ליה כמדינת הים אלא על כרחך דבשכיחי תלוי מלתא והוא הדין נמי מדינה שאינה במדינת הים אלא דלא שכיח דינה כמדינת הים אף על פי שאינו רחוק:
ומוכח נמי מסוגיא דהתם ריש פרק קמא דקאמר מאי טעמא רב אמר משום דאין בקיאין לשמה רבא אמר משום שאין עדים מצויין לקיימא וכו' ומסיק רבה אית ליה דרבא פירוש רש"י ז"ל דממדינה למדינה בארץ ישראל היכא דקפדי ולא שכיחי צריך למימר וכו', אלא מאי בנייהו איכא בנייהו באותה מדינה במדינת הים רבא מצריך רבה לא מצריך הרי מבואר בהדיא דהכל תלוי בדשכיח ולא שכיח בדשכיח אף על פי שהוא רחוק לא מיקרי מדינת הים וכדלא שכיח אף על פי שהוא קרוב דין מדינת הים יש לו:
לפי זה במתניתא נקט התנא תלה בגדול עד שיבא ממדינת הים דהיינו לא שכיח כמדינת הים ונדון דידן שכיח מיקרי שהשיירות מצויות ולא קפדי וביותר כי אחד מבני משפחתו הגיד בשם יבם הגדול אם יתנה לו סך רב יבא לחלוץ ואף על פי שאינה מחוייבת לילך אחריו כי מקומו אינו קבוע ונודד ממקום למקום וכתב נ"י בשם הרא"ה באם היבם הולך מעירו לעיר אחרת אזי אינה צריכה לילך אחריו והובא בטור אבן העזר סי' קס"ו מכל מקום לכאורה אין היתר להקטן לחלוץ וצריכה להמתין על הגדול:
אבל מלשון הרמב"ם והטור לא משמע הכי דהרמב"ם כתב וכן אם היה הגדול בעיר אחרת וכו' אין שומעין ובטור א"ה סימן קס"א מייתי וכן אם היה הגדול במדינה אחרת אין הקטן ממנו בשנים שהוא לא יכול לומר על אחי המצוה המתינו לו עד שיבא הרי לא נקטי בלשון המשנה ובאמת בדוכתין טובא מייתי הרמב"ם והטור לשנא דמדינת הים וכאן נקטי לשון מדינה ועיר אחרת אלא משמע להו מאי דנקט התנא מדינת הים לאו דוקא הוא הדין מדינה אחרת והתנא קרי חוצה לארץ מדינת הים כפרש"י ריש פרקא קמא דגיטין ונקט מדינת הים לאורויי דתלה בריחוק הדרך דהוא מקום רחוק ולא משום דלא שכיח וכך כתב הב"ח וז"ל דנקטי מדינה אחרת הוי רחוק כמו מדינת הים:
ויש להוכיח נמי מגמרא דהחולץ דאמרינן שהויי מצוה לא משהינן ואי תנא התנא מדינת הים משום דהוא לא שכיח ולא יבא הוה ליה למימר הטעם שלא תעגנה וכך כתב הנ"י שם בהחולץ שהויי מצוה ולא תעגנה אלא הטעם דתני מדינת הים לאו דוקא והוא הדין מדינה אחרת ובריחוק הדרך תליא מלתא אף על פי שבודאי יבא הגדול והוי מצוה מן המובחר שהויי מצוה מיהא איכא לכך אין שומעין לו:
ואף על גב דלא כן משמע מתשובת ת"ה סימן ל"ה דמייתי התם ראיה לקידוש לבנה אם צריך להמתין עד מוצאי שבת ומביא ראיה מהא דתלי בגדול עד שיבא ממדינת הים וז"ל ומכל מקום מוכח התם דדוקא בדראוי להסתפק שתעבור המצוה אז לא משהינן לה אבל בשאין ראוי להסתפק לא ותדע דאמאי נקט תנא ובגדול וכו' אלא דוקא נקט ובקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממדינת הים לא משהינן משום דשמא ימות הקטן והגדול לא יבא לעולם ממדינת הים ותעבור המצוה לכך לא משהינן וכו' הוא הדין בנדון דידן עכ"ל לפי זה מבואר כל היכא דליכא למיחש שתעבור המצוה משהינן:
אבל לפי עניות דעתי דבריו תמוהים המה מאי מוכיח דאין שומעין לו משום שמא ימות הקטן וכו' הלא אף אם ימות הקטן או לא יבא הגדול מכל מקום לא יעבור המצוה דהרי מכל מקום יש פה היבם הגדול ואז לא יוכל לדחות על הקטן כשימות דיאמרו לו עליך המצוה או כנוס או פטור ממילא לא יעבור המצוה ואפילו הכי לא משהינן המצוה כלל אף אם יש ספק שמא נוכל לקיים מצוה מן המובחר דהיינו שכיגדיל הקטן ויתייבם מכל מקום לא משהינן כי פן ימות הקטן ויהיה השהייה בחנם אף אם לא יעבור המצוה לגמרי מכל מקום לא משהינן וראייתו לקידוש לבנה לאו ראיה אדרבה מוכח איפכא דגבי קידוש לבנה יש גם כן ספק שמא אם ימתין עד מוצאי שבת לא נוכל לקיים המצוה מן המובחר כי פן לא יזרח הלבנה במוצאי שבת ממילא לא נמתין עד מוצאי שבת ואין להביא ראיה כלום מהא דתלי בקטן וכו' או עד שיבא הגדול וכו' להא דקידוש לבנה דאף דהגדול הוא במדינה דקרוב הדבר שיבא אז משהינן משום שאף אם לא יבא נוכל לקיים המצוה מזה האח שנשאר פה והוא הדיןאם ימות הקטן מכל מקום ישאר הגדול ומה שאין כן גבי קידוש לבנה אין המצוה ודאית כלל אם ישהה המצוה, כי שמא לא יזרח הלבנה כלל מאי אמרת גם כאן שמא ימות הקטן וגם הגדול ויעבור על המצוה למיתה דתרי לא חיישינן והכי איתא ריש פרק ד' אחים למיתה דחד חיישינן למיתה דתרי לא חיישינן:
ומ"מ יש ליישב בדוחק דשפיר מייתי ראיה מנדון זה לקידוש לבנה דמלשון הטור והרמב"ם מוכח דהטעם במתניתין אלא אומרים לו עליך המצוה וכו' לא קאי אבבא שנייה ובגדול עד וכו' רק על בבא ראשונה ובקטן עד שיגדיל בזה שייך עליך המצוה ולא כמשמעות פרש"י במתניתין וז"ל שכתבו אמר הגדול המתינו עד שיגדיל הקטן אין שומעין לו אלא אומרים עליך המצוה וכן אם היה הגדול במדינה אחרת אין הקטן ממנו בשנים וכו' אלא אומרים לזה שבכאן או חלוץ וכו' עכ"ל ולא סיים אלא אומרים לו עליך המצוה ומלשון ת"ה מוכח דסבר נמי כטור והרמב"ם דמייתי פלוגתא דגמרא וזה לשונו וראיה מהא דגרסינן פרק החולץ וכו' ופריך עליה ממתניתין תלה בקטן עד שיגדיל אין שומעין לו אלא אומרים לו עליך המצוה או חלוץ וכו' ואי סלקא דעתך וכו' ובגמרא לא הוזכר בתוך קושיות המקשה אלא אומרים לו עליך וכו' אלא צריך לומר דסבירא ליה בבבא זו בקטן עד שיגדול שייך הטעם עליך המצוה אבל לא גבי בגדול עד שיבא וכו' ומייתי נמי וזה לשונו ותדע דאמאי נקט תנא ובגדול עד שיבא ממדינת הים ליתני עד שיבא ממדינה למדינה וכו' אלא דוקא נקט בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא וכו' משום דשמא ימות הקטן והגדול לא יבא לעולם ממדינת הים ותעבור המצוה לכך לא משהינן אבל ממדינה למדינה דקרוב הדבר שיבא משהינן וה"ה בנדון דידן עכ"ל:
לפי זה לא מייתי הראיה אלא מבבא שנייה ובגדול עד וכו' ולא מייתי תחלת הבבא להוכיחא ותדע דמאי נקט ובקטן עד שיגדיל וכו' כי בזה באמת אינו עובר המצוה כי שכיגדיל הקטן או ייבם או יחלוץ ואם לאו מוטל על הגדול ומכל מקום אין שומעין לו דאומרים לו עליך המצוה משום שמא ימות הקטן ואף שאינו עובר המצוה מכל מקום שהייה בחנם יהא אבל בגדול דאין יכול לומר עליך המצוה לעולם יכול הקטן לדחותם ולומר עתה יבא עתה יבא ותעבור המצוה לעולם ולכך לבסוף נמי לא מייתי הת"ה רק אבל ממדינה למדינה וכו' ולא הזכיר בבא זו ובקטן וכו' לפי זה שפיר מייתי ראיה מדין זה לקידוש לבנה עיין שם אבל דחוק הוא:
והא דמייתי אלא דוקא קטן וכו' משום שמא ימות וכו' לפום ריהטא קשה למה באמת נקט התנא עד שיגדיל הוה ליה למיתני סתם תלה בקטן אין שומעין לו משום דאומרים עליך המצוה אלא לאורויי דדומיא זה לזה כמו שחיישינן בזה למיתה כמו כן גבי זה שלא יבא לעולם ותעבור המצוה אף שאין לחוש גבי קטן שתעבור מכל מקום בלאו הכי טעמא דמוכח הוא שאין שומעין לו משום עליך המצוה:
ואם יאמר האומר אי בריחוק הדרך תליא מלתא הוה ליה לתנא לפרש דבריו איזה מיקרי קרוב ואיזה מיקרי רחוק כדמפרשי בדוכתי טובא במס' אהלות ובכתובות דף ו' התלוליות וכו' ובגיטין דף ע"ח זרק קרוב לו וכו' ובנדה דף י"ד נמצא על שלה וכו' אלא מוכח הטעם בדלא שכיח תליא מלתא הא ליתא אדרבא בדין זה אינו צריך התנא לפרש דבכל דוכתין דמפרשי איזה מיקרי קרוב ואיזה מיקרי רחוק הכל לפי עניינו ולא שוים המה הריחוק בכולן וכן הקירוב אבל הכא טעמא דמתניתין כדמסקינן בגמרא משום שהויי מצוה ומיד הוי שהויי מצוה ואין זמן לריחוק זה לכך לא רצה התנא לפרש שיעור הריחוק כי שהויי מועטת נמי הוי שהויי:
ויש להביא ראיה ממה שמביא הב"י בטור י"ד סימן רס"ח דאיתא בהחולץ תנו רבנן גר שבא להתגייר וכו' קבל מלין אותו מיד וממתינן עד שיתרפא ואח"כ מטבילין אותו מאי טעמא שהויי מצוה לא משהינן וכו' מביא הב"י וז"ל ועל מה שהוצרך הטפת דם ברית ביום השמיני יש לתמוה דהיכן מצינו בגר שיצטרך יום שמיני אדרבא אמרינן קיבל מלין אותו מיד משום דשהויי מצוה לא משהינן וצ"ע ע"כ והניח הב"י קושיא זו בצ"ע תו איתא שם בב"י וז"ל וכתב הרב המגיד בפרק י"ד מהלכות אסורי ביאה שדקדקו קצת מפרשים למה אין מטבילין אותו מיד קודם שימול משום דשהויי מצוה לא משהינן ע"כ ומצינו המילה נתרפא ביום הרביעי לפי זה אי לא חיישינן לשהויי מצוה אף לשהויי מועטת למה הניח הב"י קושייתו בצ"ע וגם מאי מקשין המפרשים זהו לא מיקרי שהויי על שמונה ימים או על ארבע ימים אלא תלמודא דידן מיקרי שהויי מצוה אפילו שהויי מועטת ואפילו על יום אחד נמי יש להביא ראיה דמיקרי שהויי מצוה מתשובת ת"ה שנשאל על פדיון הבן שחל יום ל"א ביום השבת אי לפדות קודם יום א' כי היכי שלא יבא לידי שהויי שהוא מבן חודש תפדה והשהייה היא שם רק יום אחד ובקושי התיר כמו שהאריך שם ומלישנא דמתניתין נמי מוכח הטעם דנקט התנא מדינת הים משום ריחוק הדרך כמדינת הים ולא משום דלא שכיח דתני בקטן עד שיגדיל ובגדול עד וכו' בחד בבא הרי קטן עד שיגדיל זהו שכיח בודאי שיגדיל ובגדול עד וכו' ממדינת הים זהו לא שכיח אלא להכי תנא בחד בבא דכמו שזה בודאי יגדיל והגדול בודאי יבא ממדינת הים מ"מ אין שומעין לו כי שהויי מצוה הוא ונקטי הרמב"ם והטור עיר ומדינה אחרת לאורויי דמיד דהוי שהויי מצוה ואי נקטי מדינת הים הוי משמע דוקא רחוק מאוד כמו מדינת הים וממילא גבי נדון דידן ודאי רחוק הוא:
ואם יאמר האומר דזה לא מיקרי רחוק דאיתא בתשובת מהר"ם סימן קס"ד דאין נקרא חילוק ארצות אלא אותן שנפרדו בלשונם דאם תאמר שלעזיי"א וריינו"ס ופראנקי"ן מיקרי חילוק ארצות אם כן איך יתכן שארץ ישראל היתה ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה ולא היה, פס, רק ג' ארצות ע"כ והב"ח בטור א"ה סימן קס"א כתב בהדיא נמי דמדינת הים לאו דוקא אלא לכל מקום רחוק קרי מדינת הים וזה לשונו ולפי שלא נמצא גבול לריחוק זה נקט מדינה אחרת דהיינו דחלוקים בלשונם הוי ליה מקום רחוק וכו' ואשכחן וכו' לעיל ריש סימן ע"ה עכ"ל והתם מייתי תשובת מהר"ם לפי זה נדון דידן פולין ומערהרין אינם חלוקים בלשונם ולא הוי מקום רחוק:
הא נמי ליתא נדון דידן אינו דומה לדין מהר"ם ובאמת תימה על הב"ח שמדמה זה לזה דתשובת מהר"ם קאי אדין אשה שאין מוציאין אותה ממדינה למדינה דאית לה קפידא שאינה רגילה בלשונם והטעם הוא שעולות עמו וכו' אף שהוא קרוב מאוד מיקרו רחוק כי היא חוששת שאינה רגילה בלשונם אבל גבי יבום דהטעם הוא משום שהויי מצוה מה לי בחילוק לשונם וזה שנה ומחצה שזקוקה היא ואין לך שהויי מצוה גדולה מזה, והיבמה אינה מחוייבת לילך אחריו כאשר כתבתי וחוץ מזה יש נמי לצדד להית' דבמתניתין מיירי בתולה בגדול פרש"י לומר המתינו לו שהוא גדול ממני שמא ייבם אותך והכי מוכח בגמרא דעיקר הוא ייבום ע"כ ומכל מקום אין שומעין לו ובתשובת ר"מ מטראנ' חלק ב' סימן קל"ג איתא וז"ל ולהכי תנו תלה בגדול אין שומעי' לו אף על גב דאיכא למיחש שמא הגדול ייבם ואיכא מאן דאמר מצות יבום קודמת מכל מקום חליצת קטן שבכאן עדיפי טפי מספק יבום הגדול משום דשהויי מצוה לא משהינן מכל שכן בנדון דידן שהקטן רוצה לחלוק ובזמנינו שאין היבום נוהג ואין לך שהויי מצוה גדולה מזה:
והכי מוכח נמי מתשובת ר"א ב"ח בסימן ע"ח דמייתי טעם ברמב"ם דנקט מדינה אחרת נמי לא משהינן וז"ל מצאתי למהר"ר איסרלן ז"ל שכתב באחד מתשובתו דבר חדש לא ראיתיו לאחד מן הפוסקים כלל וז"ל דדוקא בדראוי להסתפק שמא תעבור המצוה אז לא משהינן ליה אבל כשאין ראוי להסתפק לא ותדע דאמאי נקט התנא ובגדול עד שיבא ממדינת הים ליתני עד שיבא ממדינה למדינה בארץ ישראל דלא משהינן אלא דוקא נקט בקטן עד שיגדיל בגדול עד שיבא ממד"ה דלא משהינן דשמא ימות הקטן והגדול לא יבא לעולם ממדינת הים ותעבור המצוה לכך לא משהינן אבל ממדינה למדינה שקרוב הדבר שיבא משהינן וכו' ואף על פי שמדברי הרמב"ם ז"ל נראה שהוא חלוק בדבר שכתב מהרר"י ז"ל שכתב תלה בגדול עד שיבא מעיר אחרת אין שומעין לו שנראה כל שהוא בעיר אחרת בעלמא אף על פי שאינו במדינת הים אמרינן שהויי מצוה לא משהינן מכל מקום אפילו לדבריו יש לחלק ולומר דע"כ אלא התם משום דאין המצוה ודאית דכיון דההוא אח שבעיר אחרת ליתא קמן דנשייליה אם רוצה לייבם אלא שאחיו תולה בו שאפשר שייבם כשיבא ועדיין אפשר שאפילו אחר שיבא לא ירצה לייבם וכן הקטן וכו' וכל כהאי גונא לא משהינן מספיקא וכן נראה קצת גם כן מדברי הרמב"ם וכו' אבל היכי דאיתא קמן דלא מספקא בייבום אפשר דמשהינן וכו' ע"כ לפי זה לא משהינן אלא דוקא שידעינן בודאי שייבם אבל משום חליצה לא משהינן בדין זה קטן וגדול שוים דפסק כלישנא בתרא דגמרא:
ומלשון הרי"בש בסימן תק"ט נמי משמע הכי שכתב וז"ל ומה שכתבו הקהל לכוף על החליצה וכו' וידעו אם יש בו ממש ראוי לכוף על החליצה דשהויי מצוה לא משהינן אפילו לקטן במקום גדול כדאיתא בפרק החולץ וכו' ע"כ והאידנא דאין הייבום נוהג והשוהויי הוא להשהות על הגדול לאו משום יבום הוא אלא משום חליצה הוא וכבר הוכחנו דגדול וקטן שוים בזה:
והא דפסק הטור בסימן קס"א חליצת גדול עדיפא היינו אם שניהם רוצים אבל אין כופין אותו לחלוץ היכא דאיכא קטן שרוצה לחלוץ והכי כתב הדרישה יעויין שם ובמתניתין איירי שהקטן אינו רוצה לחלוץ ונדון דידן הקטן רוצה לחלוץ ולאח גדול יהא בכפויה ואף אם נאמר דתני התנא מדינת הים כמשמע כמדינת הים דלא שכיח ונדון דידן שכיח מיקרי וביותר כי לפי דברי בני משפחתו שמבקש שיפייסו בזוזי מכל מקום יש להביא ראיה שזה מיקרי לא שכיח ממה שהביא מהררמ"א בש"ע טור א"ח סימן קע"ג היכא דהיין ביוקר אף אם שכיח ומצוי הוא מיקרי אינו מצוי והוי שכר חמר מדינה ע"ש לפי זה יוקר מיקרי לא שכיח והיבם מבקש סך רב נמי לא שכיח מיקרי:
גם יש להביא ראיה מגמרא בבא קמא אמר רב הונא הידור מצוה עד שליש במצוה אלא מעתה אי אתרמי תלתא מצוה קא יהיב לכולא וכו' ומשני וכו' וכתב הרא"ש שמעינן דאין אדם מבזבז הון רב בשביל מצוה אפילו מצוה עוברת כגון אתרוג וכו' ומכל שכן נדון דידן שהמצוה יקויים על ידי אחיו השני רק הידור מצוה דהיינו מצוה מן המובחר על ידי אח הגדול דאינם מחוייבים להוציא סך רב אף כי ראיה חלושה היא מכל מקום כיון שהעלובה נדון דידן יושבת בדודה שכולה וגלמודה ועדיין היא ילדה והתירה בכל דהו הנראה לעניות דעתי כתבתי דברי בן המחבר אריה יהודא ליב:
ולהיתר הזה הסכימו על ידי הגאונים האלו: מחותני הגאון הזקן מהר"ר שמעון מפראג: וגיסי הגאון מהר"ר גרשון מווינא: וגיסי הגאון מהר"ר יעקב מניקלשפורג: והגאון מאובן מהר"ר אפרים כ"ץ:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |