שו"ת צמח צדק (קרוכמל)/קז
|
< הקודם · הבא > |
- שאלה ק"ז
מעשה שהיה כך היה בליל שבת בשעה שהיו אוכלים סעודת שבת מצאו בחתיכה כבד לאחר שצלאוהו ובישלוהו מחט תחובה בחתיכה אחת מאמצעית הכבד ואותה חתיכה היתה חתוכה מד' צדדים שלא היה שם עור רק למעלה ולמטה היה עליה עור והמח' לא היתה מחט שתופרין בה אלא אותן מחטין שהנשים משתמשים בהם הרבה שתוחבין בהם הקצוות של צעיפי' שבראשיהם וכן רגילות לתחוב מחטים כאלו בבתי נפש שלהם ויש להם בקצה אחד קופא קטנה עגולה ובקצה האחר חודה והיתה המחט כולה טמונה ותחובה בחתיכת כבד ולא היה ניכר סביבות המחט קרישות דם המתבשל כאשר רגיל להיות סביבות מחטים ויתדות הנמצאים תחובים בכרס ובקיבה ובקורקבן ואותה הבהמה שחתיכות כבד היה ממנה נמכר הבשר והשומן והכבד חתיכות חתיכות להרבה בני אדם ובשלו וצלו הכל לצורך שבת ולא זו אלא אף זו ששאר בשר הרבה מבהמות אחרות נמלח ונתבשל עם הבשר של בהמה זו עד שכמעט לרוב הקהל נעשה תערובת מבהמה זו וההפסד הוא הפסד גדול ומניעת עונג שבת:
והיה נראה לי להקל ולהתיר הכל אע"ג דבגמרא פרק אלו טרפות סוף דף מ"ח גבי מחטא דאישתכח בחתיכה דכבדא וכו' מסיק דבמחט קטנית' לא שנא קופא לגיו לא שנא קופא לבר נקובי נקיב ואתאי וטריפה והאי מחט דנדון דידן מיקרי מחט קטינתא כיון שאין קופה שלה גסה כמו שכתב הטור י"ד סימן מ"א בשם הרשב"א מ"מ נראה דבנ"ד יש להקל דהא דמטריף בגמרא היינו דוקא בנמצאת המחט בחתוכה דכבדא מיד לאחר שחיטה או אפילו אינו מיד לאחר שחיטה אלא שהיתה הכבד מונחת או תלויה במקום מיוחד שלא היו בני אדם משמשים בה הרבה ואין לתלות שהמחט נתחבה בחתוכה דכבדא לאחר שחיטה אלא קודם שחיטה התם הוא דמטרפינן משום דליכא אלא חד ספק אי דרך ושט נכנסה תחלה ונקבה הדקין ויצתה ונכנסה לכבד וטריפה או דרך הקנה נכנסה לסמפונות הריאה ומסמפון יצתה לכבד וכשירה ובחדא ספיקא מחמרינן וטריפה אבל בנ"ד שלא נמצאת המחט בחתוכה דכבדא אלא בליל שבת בשעת אכילה לאחר שמשמשו בה הרבה שחתכוה והדיחוה וצלאוה והדיחוה אחר צלייתה ובישלוה והכל היה נעשה על ידי בעלת הבית שרגילין אצלה מחטין כזו בצעיפיה ובבית הנפש שלה ויש לתלות שלאחר שחיטה נפלה המחט מהאשה ההיא ונתחבה לכבד ורגיל הוא שאירע כך שהמחטים כזו נופלים מהנשים לתוך המאכלים שמתעסקים בהם ואיכא כאן ספק ספיקא ספק קודם שחיטה או לאחר שחיטה אם תמצא לומר שקודם שחיטה דילמא דרך קנה נכנסה ולא נוקבה שום אבר שנקיבתן במשהו דהרי אין המחט מטריף הכבד מצד עצמו דנקובת הכבד לאו טריפה הוה אלא דחיישינן שמא דרך הושט נכנסה המחט ונקבה בני מעיים ונכנסה דרך שם לכבד הרי כאן ספק ספיקא ויש לתלות להקל:
אף על גב דאיכא מאן דמחמיר דלא שרינן ספק ספיקא אם הספק הראשון אינו על ידי תערובות אלא בגופו הביאו הטור י"ד סוף סימן ק"י היינו דוקא במקוםשאין שתי הספיקות באין כאחד כגון ביצה ספק נולדה בי"ט או לא נולדה בי"ט ונתערבה באחרות דאין מועל ספק ספיקא דהיאך אתה אומר שמא לא זו היא ואם תמצא לומר זו היא שמא מותרת היתה שלא נולדה בי"ט והלא כבר אוסרתו מספק שנפל בגופו ואחר שאוסרתו היאך עתה חוזר ומתירו כמבואר התם בב"י וכן הוא בהג"ה ש"ע אבל במקום ששתי הספיקות באים כאחת אם יש כאן איסור כלל ונודעו ב' הספיקות יחד כמו בנדון דידן ספק נתחבה המחט לכבד מחיים ספק לאחר שחיטה ואת"ל מחיים שמא לא ניקב שום אבר הפנימי אלא נכנסה דרך הקנה יש להתיר דומיא דגף העוף שנמצא שמוט או שבור סמוך לגוף ואינו יודע אם נעשה כן קודם שחיטה או לאחר שחיטה שכתב הרב בהג"ה ש"ע סוף סימן ק"י דיש להכשיר משום דהוי ספק ספיקא ספק קודם שחיטה או לאחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה שמא לא ניקבה הריאה ה"ה נמי בנ"ד כיון שהמחט שנמצאת בחתוכה דכבדא לא מטריף מצד נקב שבכבד שהרי אין נקב פוסל בכבדא אלא דחיישינן דילמא נכנסה המחט דרך הושט וניקבה הבני מעיים ונכנסה לכבדא אם כן הרי הוא ספק ספיקא ספק מחיים ספק לאחר שחיטה ואם ת"ל מחיים דילמא לא נכנסה דרך הריאה אלא דרך הקנה ולא ניקבה בני מעיים:
ואפילו למאן דמחמיר בגף העוף שנמצא שמוט או שבור ואינו יודע אם מחיים אם לאחר מיתה אע"ג דהוי ספק ספיקא הביאו הרב בהג"ה ש"ע מטור י"ד סימן נ"ג הא כבר פירשו האחרונים דדוקא התם בנמצא גף שבור הוא דלא מהני ספק ספיקא משום דכי נשמט הגף אית ליה בדיקה אם ניקבה הריאה או לא אלא שאנן בדורות האחרונים לא בקיאין בבדיקה צריכין אנו לאסור מספק ואין האי ספק נכנס בספק ספיקא כיון שאינו אלא מחסרון דעת וחסרון חכמה לא מיקרי ספק דהוי כאלו הריעותא לפנינו שניקבה הריאה והא דלא חזינן הנקב משום דאין אנו בקיאין ואלו היינו בקיאין היינו רואים את הנקב לכך לא מיקרי זה ספק ולא הוי אלא כחד ספק לכן יש להטריף:
אבל בנ"ד דתרי ספיקות הם ספיקות גמורות ולא תליא בחסרון דעת וחכמה אלא הספק הוא מצד עצמו וליכא למיקם עלה בבדיקה ספק נכנס המחט דרך הושט ונקבה בני מעיים או שמא דרך הקנה נכנסה ולא נקבה בני מעיים ואין חילוק בין דורות ראשונים לדורות אחרונים מיקרי שפיר ספק ספיקא ויש להתיר:
ואפילו אם נאמר דמחטא בחתוכא דכבדא דמטרפינן מספק דלא ידעינן אי דרך ושט נכנסה ונקבה בני מעיים אי דרך הקנה נכנסה ולא נקבה בני מעיים מיקרי נמי ספק מחסרון דעת כיון שאין מכירין מקום הנקב הרי הוא מחסרון החכמה אף על פי שגם לדורות הראשונים לא היה ניכר מ"מ לא הוי אלא מחסרון חכמה אפילו לדורות הראשונים ואינו נכנס בספק וא"כ נדון דידן לא מיחשב אלא לחד ספיקא מ"מ יש להתיר בנ"ד כיון דלא נמצאת המחט בכבדא אלא אחר משמוש הרבה שהדיחו חתיכת הכבד בהדחה ראשונה וצלאוה והדיחוה לאחר צלייתה ובישלוה יש לתלות דמחט נתחבה בחתיכת הכבד לאחר שחיטה על ידי משמוש דומיא דזאב שנטל בני מעיים והחזירן כשהן נקובין דתולין הנקב בזאב אע"ג דהתם ליכא אלא חד ספיקא ספק נקבה לאחר שחיטה ספק קודם שחיטה אפילו הכי מקילין כיון דיש במה לתלות וסמכינן אהא דאמר רב הונא פרק קמא דחולין דף ט' בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה הכי נמי בנדון דידן כיון דיש לתלות שנפלה המחט מן האשה כשהיתה מתעסקת בהדחת וצליית ובישול הכבד ונבלעת לתוך חתיכת הכבד ע"י משמוש קצת דכיון שהיתה חתיכת הכבד חתוכה מארבעה צדדיה נח היה למחט לבלוע לתוכה כיון שהיתה רכה וע"י משמוש כל דהו נטמנה לתוכה ורגילין הנשים להפיל מחטין כאלו בשעת התעסקות לישה או אפייה וכיוצא בזה לכך יש להתיר ולסמוך אהא דאמר רב הונא נשחטה הותרה עד שיוודע לך במה נטרפה כיון שיש במה לתלות דומיא דזאב שנטל בני מעיים והחזירן כשהן נקובים:
ואם יאמר האומר דאדרב' דיש לדמות נדון דידן לההיא פרק קמא דחולין דף י' טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה עד שיאמר בריא לי שלא היה עלי קודם לכן וכו' הרי התם דיש לתלות במה שהיה מתעסק כל היום כולו במין זה שנמצא וקרוב הדבר לומר דלאחר טבילה נדבק בו דבר ההוא אפילו הכי לא תלינן ואזלינן לחומרא מכל שכן בנדון דידן דאין אנו יודעים בודאי שהיתה מתעסקות במחטין שאין לתלות בהן והא דתלינן בזאב שאני זאב דאיכא רגלים לדבר דחזינן שנטלם ובודאי שנקבם אלא דסד"א אמינא דחיישינן דילמא במקום נקב ניקב קמל"ן דלא חיישינן להכי אלא סמכינן אהא דרב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת וכו' אבל בנ"ד ליכא רגלים לדבר יש לדמות לההוא דטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ ולא תלינן במידי:
הא לאו מילתא הוא דלא דמי נדון דידן לההוא דטבל ועלה דהת' הוה הספק בגוף הטבילה אי טבל כהוגן או לא והעמד טמא על חזקתו כיון דספק נולד בטבילה גופה דומיא דספק שנולד בשחיטה גופה דלא אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת וכו' כיון דספק נולד בשחיטה גופה הכי נמי בטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ לא נוכל לומר טבל הרי הוא בחזקת טהור כיון שהספק נולד בטבילה גופה אבל בנ"ד שהשחיטה היתה כראוי אלא שנולד ספק אחר דלא תלי בשחיטה דנמצא מחט תחובה בחתיכת כבד ולא ידעינן אי מחיים אי לאחר שחיטה שפיר יש לן לסמוך אהא דאמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת וכו' ויש להתיר:
אלא שעדיין יש לפקפק ולומר דילמא בנ"ד אין להקל ולתלות שנפל המחט לחתיכת כבד אחר שחיטה כיון דלא ראינו שום נפילת מחט מן האשה שהיתה מתעסקת בהדחת וצליית ובישול הכבד דתינח אי הוה חזינן שנפלה שום מחט ממנה כשהיתה מתעסקת אע"ג דלא חזינן נופלת לתוך חתיכת הכבד היה אפשר להקל ולומר דגם המחט הנמצאת בחתיכת הכבד היא מן האשה שהפילה אבל השתא דלא ראינו שום נפילת מחט ממנה מהי תיתא לומר שממנה נפלה המחט לתוך הכבד ולא דמיא לזאב שנטל בני מעיים דאיכא רגלים לדבר:
אמנם אית לן להביא ראיה דאין לפקפק כך אלא לעולם יש לתלות להקל ולומר כיון דלא נמצאת המחט בכבד מיד אחר השחיטה אלא אחר שחלקוה לכבד להרבה חתיכות והביאה החתיכה לביתה והדיחוה וצלאוה ובשלוה ומשמשה בה הרבה אמרינן כאן נמצאת המחט וכאן היתה שנפלה לחתיכת הכבד בבית האשה ולא תלינן שהיתה בתוך הכבד מחיים ואפילו אי לא היו רגילים המחטין כאלו בנשים בצעיפים ובבתי הנפש כמו שכתבתי למעלה אפילו הכי יש לנו לומר כאן נמצאת וכאן היתה והא דמטרפינן בגמרא במחט שנמצאת בחתיכה דכבדא היינו בנמצאת מיד אחר השחיטה בשעת חתיכת הכבד לחלקים כדפרשתי לעיל אבל לא אחר יום או יומים לאחר שמשמשו בה הרבה:
וגדולה מזו כתב הרב מהר"מ לובלין בתשובה שאלה סימן ע"ח בחבית מלא כרוב כבוש שקנו ממנו בפסח וכאשר הביאו לביתם ואכלו ממנו מצאו גרעין של שבולת שועלבתוכו ופסק שאין לאסור הכרוב מה שבחבית משום טעם זה דכאן נמצא וכאן היה מכל שכן בנדון דידן דטפי איכא למיתלי בנפלה לאחר שחיטה לתוך חתיכת הכבד דהתם לא היה שהות אלא הולכה הכרוב מהמוכר לבית הלוקח תלינן דגרעין שבולת שועל נפל לאחר מכאן להתם נדון דידן דאיכא שהות טפי כמו יום שלם או יותר מכל שכן דאיכא למיתלי בנפלה להתם לאחר מכאן ואע"ג דהתם מיירי לענין חמץ במשהו דלא הוה אלא מדרבנן מ"מ שפיר אית לן להביא ראיה מהתם דיש לתלות ולומר דנפלה המחט להתם לאחר שחיטה דאי לא הוה לתלות בדאורייתא ולומר דנפל אח"כ להתם הוא הדין בדרבנן נמי לא הוה לתלות בנפלה להתם לאחר מכאן דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן אלא דבספק דאורייתא אזלינן לחומרא ובספיקא דרבנן אזלינן לקולא אבל לענין מה שיהא נקרא ספק אין חילוק בדאורייתא לדרבנן מה שהוא נקרא ספק בדאורייתא מיקרי נמי ספק בדרבנן ומה שלא נקרא ספק בדאורייתא לא נקרא נמי ספק בדרבנן אלא דחילוק יש ביניהם דבדרבנן מהני חד ספק ובדאורייתא לא מהני אלא תרי ספיקות לכך כי היכא דתלינן לענין חמץ במשהו ואומרים שנפל הגרעין לאחר מכאן להכא משום דאפשר הוא הכי נמי תלינן בדאורייתא כיון דאפשר הוא דנפלה המחט לאחר שחיטה לכאן ואזלינן לקולא כיון דיש במה לתלות והוי דומיא דזאב שנטל בני מעיים משום דסמכינן אהא דרב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת וכו':
ומכל שכן בהפסד מרובה כמו בנדון דידן ובטול עונג שבת להרבה בעלי בתים שלא היה להם שום תבשיל לאכול לא משל בשר ולא משל מין אחר שיש להתיר דהשתא נשמט גף העוף ואין ידוע אם נשמט מחיים או לאחר מיתה דאיכא ריעותא טובא דנשמט חמיר מנשבר למקצת פוסקים כתב הרב מ"ו בב"ח בסימן נ"ג שיש להקל בהפסד מרובה נדון דידן דליכא ריעותא כל כך כמו נשמט הגף בעוף ואיכא תרתי הפסד מרובה וכבוד שבת להרבה בני אדם לא כל שכן שיש להקל כך היה דעתי נוטה:
אלא שלא רציתי לתקוע עצמי לדבר הלכה והייתי נושא ונותן עם הרב הגדול אור ישראל מהר"ר העשל לובלין ולא מלאו לבו להתיר ובטלתי דעתי הנמוכה נגד דעתו הרמה והוריתי לאיסור והאמת הוא כי הזמן לא היה מספיק לנו לעיין ולדקדק מתוך ספרי הפוסקים כי המעשה אירע בזיל שבת ולמחרתו ביום השבת קודם התפלה היינו נושאים ונותנים בזה דרך פלפול וסברא על כן אמרתי לחקוק בספר כי לדינא יש להתיר מטעמים וראיות שהבאתי ומכ"ש שהפסד מרובה וכבוד שבת כמו בנדון דידן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |