שו"ת צמח צדק (קרוכמל)/לז
|
< הקודם · הבא > |
- שאלה ל"ז
דבר החילוק שנפל בין האלופים מנהיגי הק"ק ווינא ובין האלוף מהר"ר יצחק חתן הרב המופלג מהר"ר מן ר"מ ואב"ד דק"ק ווינא ועמדו לדין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושני הצדדים נתרצו ובררו אותי להיות שלישי, והנה העומדים בכח והרשאה מהקהל תבעו מהאלוף מהר"ר יצחק שישלם לקהל כל הסכומות אשר גבו פה ק"ק ווינא בכל השני' שעברו מיום היותו פה עד היום על כי הסכום אשר העריכו עליו השמאים דהאידנא דהיינו חצי רייכש טאליר לכל סכום והיינו שהיה פה ערך שמנה שנים ולא נעשה עליו שום סכום בכל השנים שעברו רק עתה כמו חדש ימי' בסיון תה"ל עשו השמאים סכום לכל בני הקהלה והעריכו גם אותו שיתן חצי רייכש טאליר לכל סכום אשר יגבו ותובעים הם ממנו שיתן למפרע לפי ערך סכום זה ומה שנתן לקהל יצ"ו ינוכה לו עוד תבעו ממנו אחרי שרוצה לעקור דירה מהק"ק ישלם על פי סכום זה חצי ר"ט מה שמגיע עליו לפרעון חובות הקהלה כתקנות הקהלה ונוסף על זה יתן סכומו שתי שנים אף שלא ידור פה כמשמעות תקנות הקהלה כי הוא נחשב לכל מילי כבן העיר כיון שהיה דר פה כמה שנים כנ"ל והאלוף מהר"ר יצחק השיב שאינו כבן העיר כלל ולא היה דר פה רק שהיה נטפל לחמיו שנתקבל פה למורה וראש ישיבה ולא נכנס עמהם בשותפות כלל ובשביל כן לא נעשה שום סכום עליו בכל השנים שעברו כי לא היה פה כי אם דרך גירות ועל היותו פה עד עתה כבר נתפשר עם אלופים ראשים וטובים מנהיגי הק"ק יצ"ו עד חג הפסח תה"ל והרי הוא פטור מהכל הן ממסים הן מפרעון חובות הקהלה משתי שנים לאחריו, כאשר יש לו לברר בראיה שבידו כתוב וחתום, וגם יגידו עוד בעל פה על אופן מה שיתפשרו, והשמאים דהאידנא שהכניסו אותו אל הסכום והעריכו אותו שיתן חצי רייכש טאליר לכל סכום עשו עמו שלא כדין ושלא מדעתו כי כבר עשה מחאה על זה והוציא ראייתו לפנינו: וז"ל להגיד כי ישר הוא איך נכנסו בפשר עם האלוף מהר"ר יצחק חתן הגאון הרב אב"ד יצ"ו מחמת היותו פה הק"ק עד היום הזה ושיהיה פה עוד עד חג הפסח תה"ל לבלתי תת אפילו פרוטה אחת הן להקהל הן לממונים ראשונים גם שניים כי כבר קבלנו ונטלנו ממנו דמי הפשר דהיינו מאה וששים זהוביםרייניש, ואלו ק"ס זהובים נתננו להאלוף כהר"ר שמעון רבי פייבש בפרעון חוב שחייבו לו הקהל יצ"ו, ובדבר שותפות של קראקא מחמת עסק משא ומתן ההוא אין להקהל ולא להממונים עליו כלום רק מהעוסקים במשא ובמתן עדיין כעת מהם להוציא ולפשר עמהם כיד ה' הטובה עליהם דברי הכותבים והחותמים היום יום א' ה' אב ת"ד לפ"ק וחתומים על זה אלופים ראשים וטובים יצ"ו, וסופר דמתא:
ואת אשר העידו האלופים ראשים וטובים אשר באו על החתום בראיה הנ"ל אחר שאיימנו עליהם הוא זה:
הפשר אשר העמדנו עם האלוף מהר"ר יצחק בפי' איתמר על היותו פה משעה ראשונה עד חג הפסח תה"ל, וגם איתמר בפירוש שאם לא יעקור דירתו מפה קודם הפסח תה"ל מחויב לבא למנהיגי הקהלה יצ"ו להתפשר עמהם, או השמאים יעשו לו סכום, ומה שלא עקר דירתו מפה קודם חג הפסח תה"ל לפ"ק כאשר נתחייב בפשר הקהל הוא על פי רשות אלופים מנהיגי הק"ק ראשים וטובים יצ"ו שהציע דבריו לפניהם שהאונס רעש מלחמה ידוע ומפורסם הוא והרשהו לישאר פה:
והאלופים העומדים בכח והרשאה מהקהל טענו שאין בלשון הפשר משמעות שפטרוהו על היותו פה משעה ראשונה דאפשר לומר שלא נתפשרו עמו כי אם על שנ' אחת אותו שהיו עומדים בו ומה שהם מעידים עתה בתורת עדות ליכא נפקותא דכיון שהם מפורעי המס הרי הם פסולים להעיד לקהל בין לזכות ובין לחובה:
עוד טענו מנהיגי הקהלה באם שכן הוא שמנהיגים ההם פטרוהו על הכל ועל היותו פה משעה ראשונה הרי כיון שנתפשרו עמו בסך מועט שלא לקחו ממנו רק ק"ס זהובים הרי הפשרה בטלה מעיקרא מפני שיש בתקנות הקהלה שהאלופים ראשים וטובי' לחוד בלי רשות עשרה אנשים בעלי סכומות אינם רשאים להוציא רק עד סך שלש מאות זהובים ולא יותר, ולפי הסכום שהעריכו השמאים האידנא שיתן לכל סכום חצי רייכש טאליר מגיע עליו, יותר מאלף ת"ק זהובים והם עשו כן שלא בידיעת עשרה אנשים הרי הפשר בטל, והוציאו לפנינו העתק מתקנות הקהלה וז"ל ראש הקהל אחד ואפילו פרנס החדש לא יהיה לו כח ורשות להוציא עבור הקהל יותר משני רייכש טאליר ועם רשות אחד מחביריו וכו' עשרה זהובים רייני"ש ושלשה מהם וכו' וכאשר יאספו ראשים וטובים כולם יחד יהיה להם רשות להוציא עד שלש מאות זהובים רייני"ש, ומשם ואילך יצטרפו אליהם עשרה בעלי סכומות וכו' עכ"ל התקנה:
עוד טענו מנהיגי הקהלה אם תמצא לומר שיהיה בפשרה ממש מכל מקום לא נתפשרו עמו כי אם על מסים אבל לא על מה שמגיע עליו לפרעון חובות הקהלה, ולא על שתי שנים לאחריו אם יעקר דירתו מכאן דלא אסקי אדעתייהו:
עוד טענו שהפשר אינו מועיל אלא על נתינות כסדרן והיינו מסים הקבועים והקצובים אבל לא על נתינות שלא כסדרן כנתינות דהאידנא שהוטלו על הקהל מחמת רעש מלחמה שעולה על כל פנים ערך ששה עשר אלף זהובים דנתינה כהך לא אסקי אדעתייהו:
עוד טענו את"ל שלפי הפשר אשר היה לו עם מנהיגים דאשתקד לא היה נחשב כבן העיר מ"מ כיון שהיה לו לעקור דירה מכאן קודם חג הפסח העבר ולא עקר הרי נשתקע פה ונעשה כבן העיר לכל מילי:
ומה שטוען מהר"ר יצחק כשהציע דבריו לפני מנהיגי הק"ק שאנוס הוא מחמת הרעש דמלחמה השיבו לו שרשאי לישאר פה, הן האמת כי כן הוא וכוונתם שישאר פה ויהא כבן העיר כאחד מהם, והאלוף מהר"ר יצחק השיב שמשמעות לשון הפשר הכתוב והחתום מאלופים מנהיגים דאשתקד והגדתם בעל פה בתורת עדות יוכיח על כל דברי אמת וצדק, והאריכו שני הצדדים בטענותיהם כל צד וצד לחזק את דבריו ולהשיב לצד שכנגדו אלא שאין צורך לכתוב הכל:
בכן על פי טענותיהם וזכיותיהם הן בכתב הן בעל פה מצאנו כי אין דינו של האלוף מהר"ר יצחק פה ק"ק ווינא כבן העיר לשום דבר אלא הרי הוא כאחד משאר נכרים שבאו הנה מקרוב מחמת רעש המלחמה, ובזה שנתפשר עם מנהיגים דאשתקד נעשה פטור מהכל הן ממסים הן מפרעון חובות הקהלה והן ממסים שתי שנים לאחריו אחר שיעקר דירתו מכאן ולא אבד זכותו כלל במה שלא עקר דירתו מכאן קודם חג הפסח תה"ל, ואין הקהל יצ"ו רשאי לעכבו ולעקלו כלל מחמת זה כשיעקר דירתו מכאן היום או למחר ויש מחר לאחר זמן כשתשקוט הארץ מרעש מלחמה:
אמנם מחמת התביעה שיש לקהל עליו עבור נתינות שלא כסדרן שהוטל עליהם סך גדול שעולה החשבון עד ערך ששה עשר אלף זהובים ומה שיהיו גובים עוד פה כל זמן שישאר האלוף מהר"ר יצחק פה מחמת אונס רעש מלחמה בין נתינות כסדרן ובין שלא כסדרן מזה לא פטרוהו ויש לקהל יצ"ו דין עליו כמו על שאר נכרים שהם עתה פה מחמת רעש מלחמה ותורה אחת ומשפט אחד לכולם:
ומן הדין לא היינו צריכים למכתב מאיזה טעם פסקנו כך אחר שנתרצו שני הצדדים מרצונם הטוב לדון לפנינו אך בהיות כי התובעים הם רבים כל בני הקהלה יצ"ו ויש מהם שנותנים עיניהם בממון של אחרים, אמרתי כל כהאי מילתא צריך אני להודיע מילתא בטעמא, על שם והייתם נקיים וגו':
ומעתה אתחיל ואומר וה' הטוב בעדי יגמור, וזה יצא ראשונה: מה שטענו מנהיגי הקהלה שהפשרה היא בטלה מפני שעשו מנהיגים ההם שלא כתקנת הקהלה שויתרו ומחלו על סך גדול נוסף על מה שהם רשאים ולא שאלו את פי עשרה אנשים, הא לאו טענה היא דאין לשון התקנה מורה על זה שלא יהיו רשאים להתפשר עם מאן דהוא שהרי לא כתבו אלא שלא יוציאו יותר מסך פלוני וכו' והיינו שיהיו מכבידים על הקהל ויהיו מרבים בהוצאות שיצטרכו להוציא מכיסם אבל בממון שעדיין לא הגיע ליד הקהל ועדיין אינו מבורר להם כמה יצטרך זה ליתן להם והם מתפשרים עמו במה שנראה להם ודאי דאין זה בכלל הוצאה ואין זה במשמעות לשון התקנה, וכיון שאין לשון התקנה מורה על זה לא עשו נגד תקנת הקהלה, דכן כתב הרשב"א הובא בב"י בטור ח"מ סימן ט"ו, ובטור י"ד בהג"ה ש"ע סימן רכ"ח שכל לשון המסופק לא יוכל לדון ע"פ אומד דעתו אלא כפי מה שנראה לו מלשון התקנה עכ"ל:
ואפילו לרבי דוד הכהן דסבירא ליה דבתקנה הולכין אחר כוונת המתקנים ולא אחר לשון התקנה, ראיתי בתשובה שאלה אחת מכתיבת ידו של הרב ב"י ממש הביא כך בשם ר"ד כהן שכתב בתשובה בית ל"ב וז"ל כללא דמילתא דבהסכמות ותקנות אמדינן דעת המתקני תקנות בין להוציא משמעו' ההסכמה והתקנה מה שנראה לנו ובין להכניס ולהוסיף בכלל התקנה מה שלא פירש בו עכ"ל, ומשמע דפסק כוותיה ואם כן בנדון דידן נימא דכוונת המתקנים היה שלא לזלזל בממון הקהל אף על פי שלשון הכתוב בתקנה מורה דוקא על הוצאת ממון הקהל מכיסם מכל מקום הכוונה לא היתה דוקא על הוצאה אלא הוא הדין לכל מילי דיש רווחא או פסידא לקהל וניזול בתר הכוונה, מכל מקום אפילו אי ניזול בתר הכוונה אין לבטל הפשר שעשו מנהיגי הק"ק ווינא עם מהר"ר יצחק בענין זה דכוונת המתקנים לא היה אלא במידי דאיכא פסידא לקהל שלא יהיו רשאים מפסידים לקהל במהשהסך הוא יותר משלש מאות זהובים רייני"ש אם לא בידיעת עשרה אנשי' אבל פשרה כהך שנתפשרו עם האלוף מהרר"י לאו פסידא הוא אלא רווחא, דכיון דהוא צורבא מרבנן ותורתו אמונתו אפשר דהוי פטור מדינא, ואפילו לא היה פטור לגמרי מן הדין מכל מקום היו חסים עליו כיון דהוא תתלה דרבנא מורה צדק שהרי שתקו זה שנים רבות ולא העריכו עליו סכום וגם לא בקשו ממנו דבר אי מטעם שלא דקדקו אחריו אי מטעם דהוי קדירא דבי שותפי ובין כך ובין כך שתקו ולא אמרו לו דבר ועוד אם היו רוצים להוציא ממנו היו צריכים לירד עמו בדינא ודיינא ועביד איניש דזבין דינא ודאי דבכי האי גונא לא הוי פסידא דקהל אלא רווחא דקהל דהיו יראים שלא יוציאו מאומה ממנו והם באו עמו בפשר והוציאו סך ק"ס זהובים ודאי דמיקרי רווחא ולא פסידא:
וכן מצאתי נמי כיוצא בזה בתשובת דברי ריבות סימן ס"ג שכתב על ענין ההפרש אשר נפל בין ראשי מנהיגי הק"ק ובין הר"ר מנחם י"ץ על ענין פרעון המסים שנתפשרו עמו פרנסים מנהיגים שיפרע סך ידוע בכל שנה ושנה וכו', וערערו על זה מטעם כיון דדבר זה הוי רווחא להאי ופסידא להאי אם כן אין כח ביד הקהל לפשר ולעשות שום דבר אם לא מדעת כולם ופסק דאין יכולין לערער דאין זה מיקרי פסידא דקהל אלא רווחה שהרי אפשר שמן הדין לא היה מתחייב כל כך וכתב עוד מילתא בטעמא, ועיין שם, ואם כן הוא הדין בנ"ד ואע"ג דאין נדון דידן ממש כנדון דידיה דהתם נתפשרו עמו קודם שנעשה עליו הסכום שיתן דבר ידוע בכל שנה ושנה בין שיעלה בנכסיו ובין שירד מנכסיו והוי קרוב לשכר ולהפסד, אבל בנדון דידן כבר עברו שנים רבות שלא נתן מהר"ר יצחק מאומה לקהל ולפי דבריה' נתחייב בממון רב לא היה להם לפשר בסך מועט כזה מכל מקום אפשר דנדון דידן עדיף דהתם היה מפורעי המס ולא היה להם לשנות ולהוציאו מן הכלל אפילו הכי פסק דרשאים לעשות כן מכל שכן בנדון דידן דמעולם לא היה מפורעי המס בהק"ק ואין הדבר ברור אם יתחייב או כמה יתחייב כמו שכתבתי למעלה ודאי דאין זה מיקרי פסידא דקהל אלא רווחא דקהל:
ומה שטענו העומדים בכח הקהל שאין לשון הפשר מוכיח שנתפשרו עמו על היותו פה מהשעה ראשונה ואפש' שלא נתפשרו רק על שנה שהיו בו ועדות המעידים אינו מועיל כיון שהם מפורעי המס, תרוייהו ליתניהו דהרי לשון הפשר שפיר מוכיח שנתפשרו עמו על היותו פה משעה ראשונה, וגם עדות המעידים מועיל אף על פי שהם מפורעי המס כיון שהם מעידים לחובת הקהל, ותחלה אבאר, הא דעדות המעידים מועיל אף על פי שהם מפורעי המס כיון שהם מעידים לחובת הקהל, וזה מבואר בהדיא בתשובת ריב"ש סימן תע"ז על עדים מפורעי המס שהעידו שהקהל פטרוהו לחזן ממס וז"ל גם דעו כי כל המעידין לעזר החזן עדותן עדות והמעידין כנגדו מיחידי הקהל אין עדותן עדות לפי שורת הדין לפי שהם נוגעים בעדותן וכו' עכ"ל הרי מבואר בהדיא שעדותן של פורעי המס מועיל לחובת הקהל:
וכן פסק הב"י בהדיא בש"ע מטור ח"מ סימן ל"ז וסי' קע"ו ששני שותפים שהעידו חובתם נאמנים לחייב את חבריהם והיינו היכא דלית להו הנאה בחיובא דחבריהו, הוא הדין נמי כאן בעדים מפורעי המס נאמנים לחייב את חבריהם כשאין להם הנאה בעדותן כמו בנדון דידן שאין להם הנאה בזה שמעידים שפטרוהו משעה ראשונה, ולא אמרו לפסול עדות הפסולים בין לזכות בין לחובה אלא דוקא בפסול קורבה מפני שהוא גזירת הכתוב כדמוכח בבבא בתרא פרק מי שמת דף קנ"ט, וכמו שדקדק הטור וכתב מה שפסלה התורה קרובים לא מפני שהם בחזקת אוהבים זה את זה וכו' אלא גזירת הכתוב הוא וכו' עיין בטור ח"מ סי' ל"ג אבל לא בפסול מחמת ממון דבפסול ממון אינו פסול אלא כשיש לו הנאה אבל אי לית ליה הנאה אינו פסול ולכך מהני סילוק בפסולי מחמת ממון כדתניא בבני העיר שנגנב להם ס"ת וכו':
אלא שבתשובת הרא"ש כלל ו' סימן כ' נמצא שכתב וז"ל ועדים מפורעי המס בטל דבריהם שאינן יכולין להעד לא לזכות ולא לחובה דאין חלוק בעדות הפסול פסול לכל וכו', עכ"ל, הרי כתב שעדים מפורעי המס פסולים בין לזכות ובין לחובה, וזה נראה סותר למה שכתבנו שיכולים להעד לחובת הקהל אבל צריכין אנו לדחוק ולומר דטעמו כיון שהם מפורעי המס ואפשר שיש להם קרובים בין הקהל דפסולים להם בין לזכות ובין לחובה דאי לא תימא הכי קשה לנו להבין דבריו כי הוא עצמו כתב בתשובה דסילוק מהני והיינו כשאין להם הנאה בעדותן מהני עדותן אף על פי שהם מפורעי המס וקשיא דידי' אדידיה אלא על כרחין צריכין אנחנו לומר דמשום קורבה פסול להו בין לזכות ובין לחובה אבל אי לאו משום קורבה אלא משום הנאות ממון יכולין להעיד לחובתם כמו שפסק בהדיא הריב"ש בתשובה בחזן שפטרוהו ממס כדלעיל, אלא שיש עדיין לפקפק ולומר כיון שמכל מקום קרובים פסולים בין לזכות ובין לחובה וכאן שהעידו עדים מפורעי המס ויש להם קרובים בפורעי המס הרי עדותן בטלה שהרי פסולין להם בין לזכות ובין לחובה, אבל באמת נראה אף על גב דלפי הדין הם פסולים להם מכל מקום מנהג בזה הוא עיקר, וכבר פסקו כל הפוסקים הרשב"א בתשובה סי' תר"פ, ובדוכתי טובא בתשובותיו וריב"ש סימן תע"ו והרא"ש בתשובותיו בדוכתי טובא, ושאר פוסקים הובאו בב"י מטור ח"מ סימן ל"ז וסימן קס"ג דמנהג פשוט הוא לקבל עדותן של פורעי המס אפילו על קרובים דאם לא כן לא יהא תיקון לעולם לצרכי צבור יעויין בתשובותיהם ואם בא אדם לחלוק ולומר דילמא כאן ק"ק ווינא לא נתפשט המנהג אף אתה אמור לו כיון דלא נמצא פה ק"ק ווינא תקנה בהפך אמרינן שנתפשט זה המנהג אף כאן, דהכי כתב בהדיא ריב"ש בתשובה סימן קצ"ה על ענין זה לקבל עדות מפורעי המס וז"ל ומנהג כזה תורה היא אלא אם כן עשו הקהל בפירוש הסכמה שלא ינהגו כן וכו' עכ"ל, הרי מבואר בהדיא כל זמן שלא עשו תקנה בהפך הוי מנהג עיקר לקבל עדותן על ענייני מסים אפילו על קרוביהם דאם לא כן לא יהא תקון לעולם לצרכי צבור והרוצה לעמוד על עיקר דין זה יעויין בתשובת ריב"ש סימן תע"ו שבא לפניו דין חזן שפטרוהו ממס והוא ממש כנדון דידן ושם האריך בראיות מתלמוד ומפוסקים שעדים מפורעי המס נאמנים להעיד חובת הקהל:
ותו אפילו אי שבקינן להו טעותייהו שאין עדים מפורעי המס נאמני' לגבי קרוביהם ולא אזלינן כאן בתר מנהגא מכל מקום מהני עדותן לגבי אינך דלאו קרובים נינהו, ואין אומרים עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהא קיימא לן בתרי גופא פלגינן דבורא, וכן פסק בהדיא הריטב"א בתשובה הובא בב"י ריש סימן ל"ד יעויין שם, ואם כן עדותן עדות חוץ לגבי קרובים של העדים, ואע"ג דבעדות שבשטר איכא פלוגתא ואיכא מאן דאמר דהשטר פסול כיון דהעדים קרובים לאחד והטור ח"מ הביא פלוגתייהו בסימן נ"א, מכל מקום בעדות בעל פה כולי עלמא מודים דכזה שאין העדים קרובים כשרים להעיד וכן פסק בהג"ה ש"ע בסימן נ"א, אבל האמת הוא דמנהג כזה הוא עיקר לקבל עדותן אפילו על קרוביהן כמו שכתבו כל הפוסקים:
והא שכתבתי שמתוך לשון הכתב של הפשר יש להוכיח שפטרוהו משעה ראשונה, היינו מלישנא שכתבו וז"ל מחמת היותו פה עד היום הזה וכו' עכ"ל דמשמעות לשון זה בשביל כל מה שהי' פה משעה ראשונה הכל בכלל עד היום הזה ופשטא דלישנא הכי הוא, אמנם בר מן דין מוכח דפטור הוא לגמרי מקהל אפילו משעה ראשונה דאף אם תמצא לומר שלא נתפשרו רק על שנהשהיו עומדים בו מכל מקום פטור הוא ממילא מכל המסים שעברו עד השנה ההיא כיון ששתקו ולא תבעו ממנו כלום על שנים שעברו הרי הודו שאינו חייב להם כלום או שמחלו לו, אע"ג דפסקו הפוסקים הובא בש"ע מטור ח"מ סימן קס"ג מי שהוא בעי' שנים רבו' ולא תבעו ממנו מס לא הוי מחילה היינו היכא שלא תובע ממנו כלל אבל כאן שתבעו ממנו ולא תבעו אלא משנה ההיא שעמדו בו ולא על שנים שעברו מחלו לו השאר או הודו שאינו חייב להם השאר דומי' להא דאמרו בפרק המניח הובא בטור ח"מ סימן פ"ח טענו חטין והודה לו שעורים פטור אף מדמי שעורים וכתבו רש"י ותוספות ואשר"י הטעם דכיון שבפעם אחת הלוהו אם איתא שהלוה שניהם היה טוען שניהם אלא ודאי הודה שלא הלוה לו שעורים או מחל לו השעורים הכא נמי דכוותיה אם אית' דלא מחלו על השנים שעברו היו תובעין ממנו וכיון שלא תבעו אלא משנה זאת ודאי מחלו לו או הודו לו שאינו חייב להם כלום משנים העוברות דלא היה כבן עיר כלל:
ומה שטענו העומדים בכח הקהל יצ"ו שאין הלשון מוכיח שנתפשרו על חובות הקהלה ונתינות שנתים לאחריו, גם בזה לא ראינו לחייב למהר"ר יצחק דהרי העידו העדים דאסקי אדעתייהו עקירתו מכאן בשעה שנתפשרו עמו שהרי העידו בתורת עדות שבפירוש איתמר שאם לא יעקור מכאן לחג הפסח תה"ל יהא מחויב לבא לקהל ולהתפשר עמהם הרי אסקי אדעתייהו עקירתו מכאן וגם מלשון הכתוב בפשר יש להוכיח דאסקי אדעתייהו עקירתו מכאן שהרי כתב שם וז"ל מחמת היותו פה עד היום הזה ושיהיה עוד פה עד חג הפסח תה"ל עכ"ל, משמע מלשון זה שיהיה עוד פה עד חג הפסח ור"ל שאחרי כן לא יהיה פה אלא יעקור דירתו מפה דאי לא תימא הכי למה הוצרכו לכתוב שיהיה פה עד חג הפסח לא הוי להו למכתב אלא שפטרוהו עד חג הפסח תה"ל אלא לכך כתבו כך מפני דעל אופן זה נתפשרו דכשיגיעו חג הפסח יעקור דירתו מכאן, ולכך דקדקו וכתבו ושיהיה עוד פה עד חג הפסח תה"ל לומר שאינו רשאי להיות עוד פה אחר פסח אלא צריך לעקור דירתו וכיון דהכי הוא דאסקי אדעתייהו שיעקור דירתו מכאן ופטרוהו סתם וכתבו לבלתי תת אפילו פרוטה אחת הן לקהל הן לממונים וכו' הרי נתפשרו עמו על הכל בין על המס בין על פרעון חובות הקהלה בין על נתינות שנתים לאחריו דהרי גלוי לכל אדם הוא ענין פרעון חובות הקהלה ונתינות לאחר זמן שעוקר דירתו מכאן אם כן היה להם להזכיר ענין פרעון חובות וכו' וכיון שלא הזכירו וכתבו פטורים סתם לבלתי תת אפילו פרוטה אחת דרך כלל הרי פטרוהו מהכל, ועוד דהיה להם להזכיר ענין פרעון חובות כמו שהזכירו ענין משא ומתן מקראקא וכיון דהא הזכירו והא לא הזכירו מה שהזכירו הזכירו ואינך לא מחייב, דומיא להא דכתבו הפוסקים גבי דאקנה דאמרינן נמי ביה טעות סופר ואפילו הכי דאם פירש לו מקצת אחריות ולא פירש דאקנה לא אמרינן טעות סופר הואיל ופירש קצתן מה שכתב כתב ומה שלא כתב לא כתב, הובא בהג"ה ש"ע מטור ח"מ סימן קי"ב הכי נמי כאן שהזכירו בפירוש שלא נתפשרו על המשא ומתן של קראקא ולא הזכירו פרעון חובות מה שכתבו כתבו ומה שלא כתבו לא כתבו:
ועוד מוכיח הלשון שפטרוהו מהכל כיון שלא הזכירו בפשרה בשום פעם ענין מס כי אם היו מזכירים בשום פעם ענין מס היה אפשר לומר שלא פטרוהו אלא ממס אבל לא מדבר אחר אבל כיון דלא הזכירו ממה פטרוהו אלא כתבו סתם לבלתי תת אפילו פרוטה אחת הרי פטור הוא מהכל, אבל מה דאסקי אדעתייהו והיינו מסים שעברו ופרעון חובת הקהלה ונתינות לפניו ולאחריו דאסקי אדעתייהו כמו שבארנו למעלה ולכך כתבו דרך כלל שהוא פטור לבלתי תת אפילו פרוטה אחת וכו':
ועוד מוכיח הלשון שפטרוהו מהכל שלא חשבוהו כבן העיר כלל לשום ענין שהרי לא הזכירו בכתב הפשר ענין דירה שהיה דר פה שהרי לא כתבו שנתפשרו עמו על שהיה דר פה אלא מחמת היותו פה והיינו משום שהם עצמם לא חשבוהו כאלו היה דר פה אפילו דרך גירות אלא כשאר נכרי שבא הנה דאינו שייך לכתוב עליו לשון דירה אלא לשון היותו פה הרי הלשון מוכיח שפיר דלא נחשב אלא כאיש נכרי לכל מילי ולכך הסכום שעשו השמאים עליו מקרוב שיתן לכל סכום חצי רייכש טאליר בטל הוא וכאלו לא נעשה ובאותן מאה וששים זהובים שנתן לקהל יצ"ו על פי הפשרה נפטר מהכל:
אמנם מחמת הנתינה שלא כסדרן שגבו מקרוב מחמת רעש מלחמה ערך ששה עשר אלף זהובים מזה לא פטרנוהו דאף על פי דלא מיחשב כבן העיר בשום דבר ואינו אלא כאחד משאר נכרים שבאו הנה מקרוב מחמת רעש המלחמה מכל מקום אפשר דגם שאר נכרים יצטרכו ליתן לקהל יצ"ו על כן תורה אחת ומשפט אחד לכולם וכאשר יהיו הקהל יצ"ו נוהגים עם שאר נכרים שבאו הנה מחמת רעש מלחמה כן יהיו נוהגים גם עם האלוף מהר"ר יצחק דמה שנתעכב פה אחר חג הפסח היה על פי האונס וגם הרשוהו מנהיגי הק"ק לישאר פה ולא נשתרש בשביל כן להיות נחשב כבן העיר ואינו אלא כאחד משאר נכרים ומה שטענו מנהיגי הק"ק שלא הרשוהו לישאר פה אלא על דעת שיהא נחשב כבן העיר לכל מילי הוי דברים שבלב ולא הוו דברים דהוי להו לפרושי מילתייהו כיון ששאל את פיהם אם ישאר פה אחר הפסח כדי שלא לאבד זכותו אף על פי שהיה אנוס שלא היה יכול ליסע מכאן מחמת רעש מלחמה אפילו הכי לא היה רוצה לסמוך על זה ושאל את פיהם אם כן הוה להו לפרושי מילתייהו ואלו היו מפרשים ליה מילתייהו אפשר שהיה עוקר דירתו קודם הפסח אף על פי שהיה סכנה דאפשר דהוי מצי ליסע דרך אחרת על ידי שמירה מעולה וכיון דלא הוו מפרשים מילתייהו ואמרו לו לישאר פה הרי זכותו במקומו עומד וכל זמן שלא תשקוט הארץ ממלחמה באופן שגם שאר נכרים הנמלטי' ממקומות מושבותיה' ישארו פה יכול גם הוא לישאר פה והיאך שיהיו מתנהגים עם שאר נכרים יתנהגו גם עמו זה אשר מצאנו בתורת פסק דין בין הקהל יצ"ו ובין האלוף מהר"ר יצחק יצ"ו אחר שבררו אותנו להיות דיינים ביניהם:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |