שו"ת צמח צדק (קרוכמל)/לג
|
< הקודם · הבא > |
- שאלה ל"ג
תושבי ק"ק גידינג יש להם כרמים רחוק מהעיר כפרסה סמוך לכפר אח' ושם אצל הכרמים יש להם צריפים שבהם דורכים הענבים בשעת הבציר, וגם יש להם שם מרתפות שהיינות מונחים בתוכם כל השנה, וגם לנכרים יש להם כרמים ומרתפות וצריפים, והמרתפות כולם סגורים ונעולים, ויהי היום כאשר נסעו בעלי מלחמות מארץ הגר לילך אל ארץ פיה"ם עברו כמאתים איש דרך אותו כפר וחנו שם יום אחד ולעת הערב שברו דלתי המרתפות של יהודים ושל נכרים ובא קול צווחה אל תוך העיר גידינג בתחלת הלילה ויצאו לקראתם אנשי העיר בכלי זיינם ומלטו אנשי החיל מהמרתפות אל בית מלונם לכפר והניחו כך המרתפות פתוחות, ויהודי אחר יצא גם הוא בלילה עם אנשי העיר לראות מה נעשה במרתפות היהודים והנה מצא מרתף אח' שהיה פתוח ולא הרגיש חסרון בתוכו כי כל החביות היו מלאים, ועוד מצא מרתף אחד שהיה פתוח והיו גם כן כל החביות מלאים רק חבית אחד היה הברזא נטולה והיה היין שופך לארץ דרך נקב הברזא, ועוד מצא מרתף אחד פתוח והיו גם כן כל החביות מלאים רק כלי אחד שהיה מחזיק ארבעה הין היה חסר, ואומר עתה בעל היין שהיה חסר מתחלה ולמחר כאשר נסעו משם אנשי החיל יצאו מהעיר כמה יהודים להשגיח על היין, ומצאו באותו מרתף שהיה מונח שם הכלי המחזיק ארבעה הין שחבית אחד היה מטפטף טיף טיף דרך הברזא מחמת שהיתה הברזא רפויה והיהודי אשר היה שם בלילה אומר שלא הרגיש כלל מאתמול שהיה מטפטף וגם לא ראה שום לכלוך על הארץ מה דינם של היינות שהיו מונחים במרתפות שנפתחו כי החביות כולם היו פתוחים במקום הפקק וגם יש למקצת חביות ברזות בצדיהם:
תשובה לכאורה היה נראה לאסור כולם דזהו ממש הדין השנוי במתני' בע"ז פר' השוכר בלשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחו' אסורות וסתומות מותרות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך הביאה הטור בסימן קכ"ט מי"ד וכתב הר"ן דוקא סתומות במגופה של טיט אבל בפקק של עץ כפתוחות דמי וכי מהדר לפקק לאו משום אימתא אלא אורחא דמילתא וכו', וכן הוא הסכמת כל הפוסקים דלא מיקרי סתומי' אלא במגופה אבל לא פקק של עץ:
ונדון דידן מיקרי שעת שלום אף על גב דבאמת שעת חירום הוא והמלחמה היא מפנים ומאחור והיינו בארץ הגר ובארץ פיה"ם, ואפילו במדינה זו עצמה חונים האויבים שם בשני' ושלשה מקומות ובעלי מלחמות הללו עצמם נסעו מהחיל שבארץ הגר לצאת לקראת האויב שבא דרך ארץ פיה"ם מכל מקום האי דוכתא מיקרי להם שעת שלום דזיל בתר טעמא המפורש במתני' דקתני בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך, והיינו משום שלבם רדוף עליהם ויראים שמא יבואו עליהם האויבי' כמו שכתבו התוספות והר"ן בשם ר"ת ור"ח, וכאן היה להם פנאי לנסך ולא היה לבם רדוף עליהם לפי שאין אחריהם מחנה שהיו יריאים מהם שיבואו עליהם פתאום והאויבים החונים במדינה זו בשנים ושלשה מקומות הם במצור ואינם יכולים לצאת חוץ רק מדוחק גדול ומתי מעט שאינן מרגישות בהם מתנגדם לכך אנשי חיל שחנו בכפר זה לא היו יריאים כלל והיה להן פנאי לנסך דהוה להם שעת שלום:
אבל אין לומר אפילו אם תמצא לומר דהוי שעת מלחמה מכל מקום כיון שראינו שפתחו ושברו דלתות המרתפות חיישינן להו דהרי היה להם פנאי לנסך ולא היו יריאים, דהכי כתב בהדיא הר"ן בשעת מלחמה לא חיישינן בפתוחות מתחלתן אבל סתומות שנפתחו חיישינן להו וכן הוא הסכמת כל הפוסקים ואם כן ליכא נפקותא בנדון דידן אי הוה שעת שלום או שעת מלחמה הא ליתא דנפקא מיניה טובא דאי הוה שעת מלחמה לא חיישינן אלא לאותו חבית שראינו בו ריעותא שנטולה הברזא ממנו או שמטפט' טיף טיף אבל לא לאינך דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן כמו בסתומים שנפתחו בשעת מלחמה דלא חיישינן אלא לאותן שהיו סתומות ונפתחו אבל לא בפתוחות מתחלתן אף על גב דאיכא למימר כיון שהטריחו את עצמם לפתוח הסתומות כל שכן דאיכא למימר שמשכו מן הפתוחות מ"מ אחזוקי ריעותא לא מחזקינן דהכי משמע לשון הר"ן שכתב אבל סתומות שנפתחו חיישינן להו הרי כתב חיישינן להו משמע להו דוקא חיישינן אבל לא בפתוחות מתחלה וכיוצא בזה כתב בהדיא המרדכי פרק ר' ישמעאל בשם הר"מ והובא בב"י בסימן קכ"ט וז"ל מה שכתב כיון שעשו הגנבים ברזא לאחת מן החביות שלא היה מבורזת מתחלה והוציאו ממנו יין כל שכן דחיישינן שמא משכו יין מן הברזות נראה דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן במלתא דאי לא הוה משכחנא ריעותא הוה שרי כי משכחנא ריעותא בחד מנייהו לא אמרינן כי היכא דהא אסור אחרינא נמי אסרי וכו' הרי אלו היינו מדמינן נדון דידן כשעת מלחמה לא היינו חוששים אלא לאותן חביות שנמצא בהן ריעותא ולא לאינך אבל עתה דהוכחנו דהוה שעת שלום חיישינן לכולם כדין בלשת בשעת שלום דכל חביות פתוחות אסורות וכאן היו כולם פתוחות דלא הוי סתומות במגופה של טיט:
וליכא למימר כיון דפתחי טובא יותר מכדי שתייה אימא אדעתא דממונא פתחו דכי האי גוונא משני התם אההו' פולמוס דסליק לנהדרעא פתחי טובא ושרא רבי אליעזר ומסיק התם כיון דפתחי טובא אימא אדעתא דממונא פתחי הכי נמי כאן שלא היו אנשי חיל כי אם כמאתים איש ופתחו טובא כמה וכמה מרתפות של יהודים ושל נכרים וגם היה להם יין הרבה בכפר עצמו בבתי הנכרים אימא אדעתא דממונא פתחי, אף על גב דהאידנא אין רגילים להצניע ממון בין החביות כמו שכתב הרא"ש והובא בב"י סימן קכ"ט היינו בהאי גוונא אינן רגילין דהיינו להשים הממון בחביות ולהעמידה בין חביות של יין כדי שיחשבו שגם חבית זה הוא של יין אין רגילין האידנא אבל להטמין במרתפות מטלטלין ומלבושים מחמת אנשי חיל רגילין לעשות ושמא לא נכנסו למרתפות אלא שידעו שהכפריים היו מטמינים שם מטלטליהם וכאשר באמת מצאו שם הא ליתא דלא אמרינן כיון דפתחי טובא אדעתא דממונא קאתו אלא דוקא כפולמוס משוםדאינם באים דוקא לאכול ולשתות אלא גם לגבות מס המלך לכך איכא למימר כיון דפתחי טובא אדעתא דממונא קאתי אבל היכא דאינם באים לגבות מס המלך רק לאכול ולשתות לא אמרינן כיון דפתחי טובא אדעתא דממונא פתחי דהכי כתבו התוספות בהדיא בד"ה פתוחות אסורות דוקא בפולמוס הכי אמרינן משום דבאים לגבות מס המלך וכן הוא בהג"א אשר"י, ואם כן בנדון דידן דלאו באו לגבות מס המלך ולא באו רק לאכול ולשתות אף על גב דפתחי טובא לא אמרינן אדעתא דממונא פתחי דהוי ממש כבלשת ואם כן איכא למיחש לכל החביות שהיו מונחים במרתפות שנפתחו כך נראה לכאורה:
אמנם נראה דבמקום הפסד מרובה כהאי יש להתיר שאר חביות שנמצאו מלאים כמו שהניחו אותם לפי שאין הגוים בזמן הזה בני ניסוך נינהו ואין לאסור אלא במקום שיש לחוש שמא גנב ושתה ונתן מים במקומו או החליף טוב ברע אבל היכא דליכא למיחש לשמא שתה אלא לנגיעה לחוד אין לחוש בזמן הזה כיון דלאו בני ניסוך נינהו דהכי כתב רשב"ם בשם רש"י הובא בתוספות פרק השוכר דף ע' ובטור י"ד סימן קכ"ט אם לא היכא דאיכא למיחש שמא נגע דרך מתעסק כגון שהנקב רחב כגון גיגית אבל לא בחביות, ובמרדכי פרק השוכר מבואר יותר דבזמן הזה אין לחוש שמא יגע גוי ברשע דכיון שאינו יכול להרויח בדבר אין לחוש ולא חיישינן אלא לשמא שתה או החליף:
וכיון דהכי הוא דאין לחוש אלא לשמא שתו אם כן בנדון דידן ליכא למיחש להא דאלו היו שותים היה החסרון ניכר בחביות ולא היו מלאים כמו שהניחום דליכא למיחש לשמא שתו וחזרו ומלאו דלמה יעשו כן והלא לא מרתתי דעד כאן לא כתב הר"ן דגבי בולשת דחזרת הפקק של עץ לא מיקרי סתומה ולא מהני' אלא משום דאורחיה דמילתא הכי הוא שחוזרין ומשימים הפקק על מקומו אבל לחזור ולמלאו' החבית לאו אורחיה הוא ואם כן אלו היו שותים לא היו חוזרים וממלאים וכיון שנמצאו מלאים כמו שהניחום תו אין לחוש לשמא שתו:
והכי כתבו התוספות בהדיא פרק השוכר דף ע' בההיא מסוביתא דמסרה לה אקלידא וכו' בד"ה לא מסרה לה וכו' וז"ל מכאן שאם תפש המושל את היהודי וכו' ואמנם אם מצאן ישראל כמו שהניחם מלאים כשרים דכוותיה אשכחן גבי בגדי' לענין טומאה שאם מצאן כמו שהניחם טהורים ואמרינן עלה וכן ביין נסך ע"כ והובא בב"י סימן קכ"ט אע"ג דכתבו התוספות הת' באיכא דאמרי ואולי במחפשים וכו' גם היין אסור לפי שגם לתוך החבית הכניסו קנה ארוך לחפש ואין להתיר אלא אם כן היה לישראל סימן וחבור במגופה דאם הסירוה לחפש בה לא היו מחזירין אותו דהא לא מרתתי מישראל ואם כן לפי זה בנדון דידן דאין להם לישראל סימן וחבור (נ"ל שצ"ל והיכר) במגופה יש לנו לחוש להא דכתבו התוספות שהכניסו קנה ארוך לתוך החביות לחפש, הא ליתא דאין לחוש לזה חדא דלאו אורחיה הוא להשים כסף או מעות לתוך החביות שנחוש שמא הכניסו קנה ארוך דהרי אפי' בזמן התלמוד דהיו רגילין להצניע ממון בין החביות לא חשו לשמא הכניסו קנ' ארוך שהרי בפולמוס אמרי' כיון דפתחי טוב' אדעת' דממונ' קאתי וכיון שראו שהוא יין לא נגעו בו ול"ח שמא הושיטו קנה ארוך לתוך חביות כדי לחפש שם אלא על כרחך משום דלאו אורחיה הוא להשים ממון לתוך החבית:
ואפשר דבימיהם של בעלי התוספות היו רגילים להצניע כך ממון לתוך החביות לכך חשו לזה אבל האידנא דאין רגילין בהכי לא חיישינן ועוד על כרחינו צריכין לומר דנדון דידן דומה לבולשת דלא באו בשביל ממון אלא לאכול ולשתות דאי לאו הכי היה לנו למצוא היתר מצד שפתחו טובא ונימא דאדעתא דממונא קא פתחו וכיון שראו שהוא יין לא נגעו בו כדאמרינן בפולמוס ולא חיישי התם להכנסת קנה ארוך הוא הדין כאן בנדון דידן נמי לא ניחוש אלא על כרחך צריכין אנחנו לומר דנדון דידן דמי לבולשת דמתניתין דלא אתי בשביל ממון אלא לאכול ולשתות ולכך לא מהני הא דפתחו טובא כמו שכתבנו למעלה בשם התוס' אם כן הוא הדין נמי להכניסו קנה ארוך לא חיישינן דלא אתו בשביל ממון אלא לאכול ולשתות ולשמא שתו ממנו וחזרו ומלאו לא חיישינן כיון שנמצאו מלאים דאלו היו שותים ממנו לא היו חוזרים וממלאים, ולנגיעה לחוד נמי לא חיישינן כיון דגוים בזמן הזה לאו בני ניסוך נינהו לא חיישינן לנגיעה לחוד, אבל בבולשת דמתניתין אוסרים כל החביות אפילו אותן שנמצאו מלאים היינו משום דבזמן התלמוד היו הגוים בני ניסוך וחשו אפי' לנגיעה לחוד משא"כ בזמן הזה:
אלא שיש לפקפק על זה מתשובת הרשב"א הובא בב"י סוף סימן קכ"ח מעשה שנפלו בתי יהודי אחד לשר אחד וכו' והיה בחצר אוצר של יין וכו', ובבקר קם ישראל ופתח מבחוץ דלתי האוצר ומצא חביותיו כאשר המה אבל היה נראה לו שנכנסו גוים בלילה שם לשכב שם וכו', וכתב שם בסוף התשובה שאם הגוים אינם מתייראין לאכול ולשתות משל ישראל כל החביות אסורות ועוד כתב שם מה שרצה אחד לומר שחבית אחת פתוח מטהרת חברותיה אין הדעת מודה לו וכו', חדא שהיינות שונים זה מזה ואולי תאותו לשתות מכולן או שמא מחזר אחר היפה שבהן ופותח ובודק וחוזר ופותח ובודק להיות סומך על היפה שבו וכו', הרי מבואר התם שהישראל מצא החביות כאשר המה ואפי' הכי פסק הרשב"א לאסור לפי שאפשר שחזר אחר היפה ופתח ובדק וחזר ופתח ובדק ואם כן בנדון דידן נמי ניחוש שפתחו כולן ובדקו מהם ולא שתו עד כדי שיהא החסרון ניכר, מכל מקום נראה דיותר יש לסמוך אהא דכתבו התוס' בפשיטות שאם מצאם מלאים כמו שהניחם שכשרים הם ממה שיש לסמוך אתשובת הרשב"א דלעיל כיון דאיכא הפסד מרובה:
ועוד אפילו אם באנו לחוש להא דכתב הרשב"א מכל מקום יש לחלק בין נדון דידן למעשה דרשב"א דהתם יש לחוש שהיו בודקים היין ושתו וחזרו ומלאו מפני שלא לילה אחת היו לנים שם והיו חסים על היין שלא לאבדו כדי שיהא שמור להם, כמו שכתב הרשב"א התם ולכך אפשר שפתחו ובדקו ואינו ניכר לפי שמלאו כדי שלא לאבדו, אבל בנדון דידן שלא באו אלא לאכול ולשתות השתא ולמיזל למחר ושמטי ואכלי ולא היו חסים על היין כדי שלא לאבדו מסתמא אלו היו רוצים לבדוק היין לא היו בודקים על ידי הושטת אצבע אלא על ידי שתיה דאינו דומה בדיקה שעל ידי הושטת אצבע לבדיקה שעל ידי שתייה ואלו היו שותים היה החסרון ניכר דודאי לא היו חוזרין וממלאין כמו שבארנו למעלה לכך אין לאסור, ועל זה וכיוצא בזה נראה דאמרו בירו' פרק אחד דיני ממונות אין מדקדקין ביין נסך, וכמו שכתב הסמ"ג בסימן קמ"ח בהלכות יין נסך ובתשובת הרא"ש כלל י"ט סימן א' דאנן מקילינן ביין נסך ובסברא מועטת תולין להקל בכמה מקומות וכו' ולכך אין לאסור אלא אותן חביות שנמצא בהן ריעותא אבל לא שאר חביות שנמצאו מלאים כמו שהניחם:
ועוד נראה להתיר שאר חביות שלא נמצא בהם ריעותא מטעם שיש לחלק בין נדון דידן לבולשת דמתניתין, דבולשת היינו חיל גדול כמו שפירש רש"י פרק ב' דביצה דף כ"א בעובדא דשמעון התימני אמר להו בולשת באה לעירנו וכו' פירש רש"י בולשת חיל גדול של גדודי גוים וכו' והיינו חיל גדול שאין מחלקין להם אכסניא אלא הם חותרים ומחפשים לעצמם בכל אשר ימצא להם ואין יראים משום אדם דכך הוא מנימוסי המלחמה דחיל גדול כזה אין מספיקין להם מזון ולא מחלקין להם אכסניא אלא הם עצמם רשאים ליקח מאשר ימצאו, ולכךנקראו בלשת כדפירש רש"י שמחפשין וחותרין והיינו כיון שהותר להם מנימוסי המלחמה לחפוש ולחתור אחר מזונותיהם הם נקראים בולשת על שם זה אבל אי לא הותר להם לעשות כן מנימוסי מלחמה לא היו נקראים על שם זה כיון דלוקחים דרך גזילה והיה שם זה לגנאי להם אלא ודאי דרשאים לעשות כן ואין להם אימה כלל וכאשר עוד היום נוהגין כן כשהמחנה כולה הולכת ממקום למקום אין מחלקין להם אכסניא ורשאים ליקח מאשר ימצאו מזונותיה' לכך חיל גדול כזה בשעת שלום אין להם אימה כלל ויש להם פנאי לנסך כל החביות הפתוחו' אסורות אבל חיל קטן כמאתים איש הנוסעים ממקום למקום כנדון דידן שמחלקין להם אכסניא ומספיקים להם מזון וצידה ואינם רשאים לחתור ולחפש אחר מזונתיה' ואינם רשאים לילך בדרכים שירצו אלא כאשר מוליכים אותם על פי פקודת השררות ויש להם אימה מהמושל שלהם השר הצבא וגם אימת העם דרי העיירות והכפרי' עליהם חיל כזה לא מיקרי בלשת ולא הוי אלא כגנבי או כבלשת בשעת מלחמה דמה לי שאימת אויבים עליהם או אימת המון עם או מושל עליהם כי גם המון עם באים להרוג או ליהרג שאדם בהול על ממונו וכאשר היה באמת כך בנדון דידן שבאו עליהם אנשי העיר דרך פרסה ומלטו אנשי חיל על נפשם ולפי זה לא הוי אלא כגנבי או כבולשת בשעת מלחמה דלא נאסרו אלא אותן שהיו סתומות ונפתחו אבל אותן שהיו פתוחות מתחלתן לא נאסרו כמו שכתב הר"ן ה"ה נמי בנ"ד אין לחוש אלא אותן שנמצא בהן ריעותא אבל לא לאינך דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן ואלו לא היה ריעות' לא היינו חוששין כלל אף על גב דשברו דלתות המרתפות אפשר דשברו אדעתא לגנוב ולשתות ומאימתם ברחו ולא השיגו מאומה והשתא דאשכחנא ריעותא בחד מנייהו לא אמרינן כי היכא דהאי אסור אחרינא נמי אסירי דלא מחזקינן ריעותא כמו שכתב המרדכי בשם הר"מ והובא למעלה:
ולכך אין לאסור אלא אותן חביות שניכר בהן ריעותא והיינו החביות שהברזא היתה נטולה מתוכו והיין היה שופך לארץ וגם אותו החבית שהיין היה מטפטף טיף טיף דרך הברזא דחיישינן שמא הגוי משך ממנו דתמיד תלינן בדבר הרגיל כמו שכתב המרדכי פרק השוכר בגוי שתופס הברזא בידו וכו' הובאו בש"ע בהג"ה סימן קכ"ח ולא תלינן שמעצמו נעשה רפויה אף על גב דהיהודי שהיה בלילה שם אומר שלא הרגיש בזה אתמול אפשר דבהול היה ולא עיין שפיר וגם היה בלילה או אפשר שעל ידי שמשך הגוי הברזא וחזר ותחבה ולא מיהדק שפיר נעשית רפויה יותר מעצמה אחרי כן אחת א' עד שמטפטף טיף טיף שהרי הריעותא לפנינו שנחסר' החבית לכך יש לאסור אותה אבל שאר חביות שנמצאו מלאים אין לאסור כלל ומותרים הם ואפילו אותו כלי המחזיק ד' הין שנמצא חסר עתה היה אפשר להתיר מצד הדין כיון שחסר היה מתחלה ואין החסרון שלו מיקרי ריעותא מכל מקום יש להחמיר בו כיון שאפשר לומר דשתו מיניה ואינו ניכר ואין בו הפסד מרובה אבל כל החביות כולם שנמצאו מלאים כיון דיש בהם הפסד מרובה מותרים הם אפילו לשתות:
ואין לאסור היינות כיון שהיו מונחים בלא חותמות דלא אמרו רבותינו ז"ל שצריך מפתח וחותם אלא במפקיד אצל גוי או שוכר בית או מרתף בחצר של הגוי דהתם יש לגוי שייכות אבל לא בשל ישראל אף על גב דהוא במקום שאין שם יהודים וזה ברור ופשוט הוא וכמו שכתב הרי"בש הביאו הב"י בסימן קכ"ט בדין שגוי אחד מודה שהוא פתח האוצר לשאוב מים וכו' יעויין שם וכמו שכתב הרשב"א הביאו הב"י סוף סימן ק"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |