שו"ת צמח צדק (קרוכמל)/כא
< הקודם · הבא > |
- שאלה כ"א
באחד שהיה רוצה ללות מאחר על חגורה של כסף, ומפני היתר ריבית מכר לו החגורה במכירה גמורה בעשרים זהובים על דעת שאם יפייסנו אחר כך יחזיר וימכרנו לו במה שיתפייס עמו ולא שהיה תנאי גמור אלא סמיכת דברים בעלמא באופן שאין כאן איסור ריבית וכאשר נראה להמחזיק החגורה כי ארכו לו הימים שלא בא זה לפייסו וליקח החגורה בא אליו שיעש' עמו חשבון במה שיתפייס עמו וימכור לו החגורה באותן דמי ואם לאו יחזיק החגורה ועלה החשבון לסך שלשים זהובים רייניש על פי שרגילים להתפייס זה עם זה והחגורה אינו שוה לכל אדם אלא עשרים וחמשה זהובים, ואומר בעל החגורה כיון שאינו שוה אלא עשרים וחמשה זהובים אינו רוצה ליתן לו רק עשרים וחמשהזהובים, וזה שמחזיק בחגורה אמור לדידי שוה שלשים זהובים לכך אם תרצה ליתן לי שלשים זהובים אתן לך החגורה ואם לאו אחזקנו כי לדידי שוה שלשים זהובים, יורנו הדין עם מי:
תשובה לכאורה נראה דדין זה עצמו במחלוקת שנוי הביאו טור ח"מ סימן ע"ב סעיף י"ז דמייתי הטור דעת בעל התרומות שהדין עם בעל הכלי, ויש אומרים הדין עם המחזיק והטור הסכים לדעת היש אומרים, והרב ב"י השיג על הטור ופסק בש"ע כדעת הראשונה שהדין עם בעל הכלי, והרב בהג"ה הביא דעת יש אומרים וכתב שנראה לו דהמוציא מחבירו עליו הראיה, יעוין בטור ובב"י ובש"ע התם:
וא"כ לפי זה היה נראה כיון שהרב בהג"ה לא רצה להכריע בין הדעות וכתב שהמוציא מחבירו עליו הראיה מי יבא אחריו להכריע בין הדעות אמנם כד מעיינינן שפיר נראה דבכי האי גונא שזה לא הוציא מתחלה על החגורה רק עשרים זהובים והחגורה היתה שוה עשרים וחמשה זהובים והיה בדעתו לחזור ולמכור לו אם יתן לו העודף בהיתר מסתמא לא היה סומך דעתו מתחלה לקבל העודף אלא עד כדי דמי שויה של החגורה כיון שמתחלה לא הוציא על החגורה אלא בפחות משויה לכך הדין עם בעל החגורה שאם יתן לו סך עשרים וחמשה זהובים דמי שויה של החגור' צריך למוכרו לו בדמים אלו:
ולא דמי לדין המחזיק במשכון שהביא הטור ח"מ סימן ע"ב שהכריע הרב בהג"ה שהמוציא מחבירו עליו הראי' דהתם שאני משום דהתם ליכא הוכחה לומר שלא היה מתחלה סומך אלא על דמי שויה של המשכון מה שהוא שוה לכל העולם ויכול לומר לדידי הוא שוה בכפל ולא מיבעיא היכא שמתחלה הלוה על המשכון יותר מכדי שויה כדמשמע בדין המחזיק במשכון שהביא הטור ח"מ סימן ע"ב פשיטא שטענתו טענה שיוכל לומר שמתחלה היה מלוה יותר מכדי שויה על דעת שאם לא יפדנו שיחזיקנו בדמי הלואתו מפני שחביב לו אף על פי שאינו שוה אלא חציה והוא הדין דבלא הלוה לו על המשכון אלא הלוה לו סתם מאה זהובים והיה לו קרקע שוה חמשים זהובים ומת הלוה אחר כך ולא מצא מנכסי הלוה אלא אותו הקרקע ששוה חמשים זהובים נמי טענתו טענה שיכול לומר לדידי שוה מאה זהובים ומתחלה כשהלויתי לו לא הלויתי אלא כדי שאסמוך על קרקע זו שאם לא יפרעני אקח קרקע זו בדמי ק' זהובים שהלויתי לו ואין היורשים יכולים לומר כיון שאין הקרקע שוה אלא חמשים זהובים הרי אנו נותנים חמשים זהובים ונוטלין הקרקע שיכול לומר שמתחלה היה סומך על קרקע זו והלוה יותר מכדי שויה על דעת שאם לא יפרענו יקח קרקע זו במאה זהובים שהלוה, אלא אפילו היכא שהלו' לו מתחלה מאה זהובים בלא משכון כלל ולא היה לו קרקע כלל ואחר כך מת והניח הקרקע ששוה חמשים זהובים והיורשי' ליתן לו חמשי' זהובים דמי שויה של הקרקע יכול נמי למימ' לדידי שוה קרקע זו מאה זהובים כיון שליכא כאן הוכחה למימר שלא סמך מתחלה אלא על דמי שויה של הקרקע שהרי לא היה לו קרקע כלל, אבל בנדון דידן שלא הוציא מתחלה על החגורה אלא בפחות משויה שהיתה שוה עשרים וחמשה זהובים והוא לא הוציא אלא עשרים זהובים איכא הוכחה שלא רצה להוציא אלא על דעת שיהא בטוח במעותיו מה שהוציא וגם על העודף שיגיע על פי היתר, לכך אין לו ליקח אלא כדי דמי שוויה של החגורה:
ואם לחשך אדם לומר הא יכול המחזיק לזכות בדין בטענה כיון שקנה המשכון במקח גמור הרי הוא שלו לגמרי ויכול לומר שאינו מוכרן אלא בדמים שהוא רוצה הא לאו מילתא הוא שכבר הוכחנו מתוספות דאיזהו נשך דף ס"ג עמוד א' בדבור המתחיל כשמשך וכו' דלא הוי מכירה אלא לענין היתר ריבית:
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |