שו"ת מנחת ש"י/חושן משפט/ח
|
< הקודם · הבא > |
שאלה אם אחר הדליק נר חנוכה ונתן מן כשיעור ודלק קצת ובא אחד וכבה הנ"ח ולקח מותר השמן לעצמו להדליק לנר חנוכה אי מחויב לשלם עבור השמן שבנר, כיון דהא' כבר יצא המצוה דכבתה אין זקוק לה הוי זה נהנה וזה א חסר כיון דאם לא הי' כבה הי' נשרף בחצי שעה השמן כיון דאין רשאי לכבות מהו:
תשובה בעזה"י איתא בגמ' כריתות דף כ"ד ע"א א"ר יוחנן שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו, וכן איתא ברמב"ם ז"ל פי"א הל' נזקי ממון הל' י"ג וכן איתא מימרא דר"ל עיר הנדחת שהוזמו עדי' כל המחזיק בו זכה בו, וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד הל' עכו"ם הל' ח'. הרי שאם הפקירו אפי' הוזמו אח"כ והי' שייך לומר שבאם שידע שהוזמו אח"כ לא הי' מפקירו אפי' הכי אמרינן כל הקודם בו זכה אע"ג דהשתא חסר שבאמת הי' הפקר בטעות אעפ"כ כיון דבעת שהפקירו לא חסר כיון שהעידו עדים שהשור מחויב סקילה, לכן כל הקודם בו זכה, כן בנ"ד זכה בהשמן מי שכבה ועדיפא מהתס דהתם השתא דהוזמו עדי' הרי חסר, והכא גם השתא לא חסר כיון דכבתה אין זקוק לה ומקודם הי מבטלו לחצי שעה ועכשיו הרי קיים המצוה ודאי כל הקודם זכה, אף שלא דמי כ"כ דהתם הפקירו לכו"ע בעת שנגמר דינו להריגה משא"כ בנ"ד דלא הפקירו אלא להמצוה זה ליתא. וראי' לדבר מדברי רבינו אפרים שהביא הרא"ש ז"ל בסו"פ הגוזל בתרא הובא דבריו בס' שער המשפט סי' כ"ה ס"ק ב' שפסק באחד ששלח לחבירו מעות לשלם לכותי ושכחו הכותי דזכה בו השליח משום כיון דנתן לו ליתנו לכותי אייאש מרא מני' וזכה מהפקר והביא ג"כ ראי' מההיא דשור הנסקל שהוזמו עדיו אף דלא נתנו לו אלא אדעתא שיטלם הכותי ולא הפקירו לכו"ע אי' הכי הוה הפקר:
וראיתי בס' שער המשפט הנ"ל ס"ק הנ"ל שהקשה על המחבר שפסק כל דיין שטעה אם טעה בדבר משנה חוזר הדין ודנין אותו כהלכה, משמע אף שכבר שילם הבע"ד חוזר הדין ומחזיר הממון והקשה ע"ז מגמ' כריתות הנ"ל מר' יוחנן דאמר שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו אלמא היכי דנגמר דינו בב"ד ע"פ עדים אף שנתברר אח"כ להיפוך ע"פ עדים מ"מ כל הקודם בו זכה בו, משום כיון דנגמר דינו אייאושי מייאש מרא מני' ומפקיר לי', וא"כ ה"נ אף בטועה בד"מ וכבר שילם הנתבע לתובע אמאי חוזר הדין כיון שנפסק הדין מהב"ד כבר מייאש הנתבע ממנו וזכה בו התובע מתורת הפקר עכ"ל יעוין שם באריכות גדול:
ולע"ד נראה לחלק דדוקא בההיא דר' יוחנן כיון דהדיין שפסק הדין שהשור מחויב סקילה ע"פ עדים דן כדין תורה דהא ע"פ התורה ע"פ שנים עדים יקום דבר, וכיון דבעל השור בעצמו לא ידע וסבר דהעדים אמרו אמת ודאי מייאש כיון דהתורה עשאהו להשור הפקר והדיין דן ע"פ דין תורה, ייותר לא יכול הדיין לעשות רק לחקור ולדרוש העדים וכן עשה, משא"כ בדיין שטעה בדבר משנה אף שהוא מומחה ודאי הבע"ד לא מייאש כיון דהבע"ד הלך לדיין שידין לו דין תורה, והדיין פסק לו היפך התורה, ואיך נאמר שמייאש דהדיין פשע דהי' צריך לעיין בהדין, וע"כ צריך לומר כן דאל"כ איך קיי"ל בההיא דכריתות דכל הקודם בו זכה הא קיי"ל הפקר בטעות אינו הפקר ע"כ דזה לא הוי הפקר בטעות, וכן פסק המחבר סי' כ"ה חו"מ סעי' ט"ו דדיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה, ועשה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואח"כ ידע שאינו בר שבועה אע"פ שקנו מידו על הפשרה אינו כלום דקנין בטעות הוא וחוזר עכ"ל המתבר וזה כונת רמ"א ז"ל בהגה וז"ל ודוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה עכ"ל, כונתו ג"כ כהנ"ל שעשה הפשרה משום שסבר שע"פ ד"ת מחויב לישבע והדיין פסק היפך הדין ע"כ לא מייאש:
ובזו הסברא נדחה נמי מה שכתב הרב שער המשפט סי' כ' ס"ק א' דהאי דינא בכריתות תלי' בפלוגתא, דהנה לשיטת ר"ת ז"ל בב"מ (דף ס"ו) בתוס' ד"ה התם זבינא הכא הלואה, פירש ר"ת ז"ל דהוי מחילה בטעות דאמרינן אי הוה ידע דאסמכתא לא קני' לא הי' מניחו, וא"כ קשה נהי נמי שהמחילה בטעות היתה מ"מ כיון שהי' סובר שהדין כך הוא א"כ איאושי קמייאש מני' וזכה בו אידך מההפקר, א"ו דר"נ ורבינא דפא"נ לא ס"ל כר"י דכריתות עכ"ל, יעוין מה שמאריך בזה, ולפי הנ"ל יש לחלק מההיא דכריתות דהיכי דטעה בדין לא מייאש כיון דהוא סבור דאסמכתא קני' להכי מניחו לאכול פירות ודמי להא דדיין שטעה בדבר משנה דחוזר דמה לי שטעה הדיין בדין או הוא עצמו טעה בדין וא"כ האי דינא דכריתות לית מאן דפליג דלא בחנם נקט הגמ' הוזמו עדי' הן בשור הנסקל והן בעיר נידחת להורות דהאי דין לא שייך רק היכי דהמעשה הי' דב"ד פסקו רק ע"פ עדים ולא בטעות הדין:
נחזור לנ"ד דדמי להא דכריתות דהא לא הי' טעות בדין דהא הדין כך הוא דצריך ליתן שמן שידלק חצי שעה ובודאי מבטלו לחצי שעה, דהא פשיטא אם נכבה מעצמו ולקח אחר מהנשאר שזכה לעצמו, כך לי אם כבה אחר מעצמו ולקח מהנשאר שזכה בהשמן ועדיף מההוא דכריתות דהא המצוה לא הי' בטעות דהא יצא בהמצוה בדיעבד, ולכתחילה צריך ליתן שמן שידלק חצי שעה דהא אם הי' נותן בפחות לא הי' קיים המצוה אף דיעבד וא"כ פשיטא דזכה בשמן הנשאר, וכן אם נתן שמן בנר על יותר מחצי שעה בסתם ובא אחד לאחר חצי שעה וכבה השמן ולקח לעצמו לא זכה בהשמן, כיון דהוא בעצמו יכול לכבות לאחר חצי שעה וליהנות ממנו כמבואר בטו"ז הלכות חנוכה סי' תרע"ב ס"ק א' במה שדחה תירוץ מהרי"א ז"ל, לא מייאש מהשמן וא"כ לא זכה בהשמן כנלע"ד בעזה"י ויעוין במחלוקת החכם צבי עם מהר"ם מינץ באחד שגזל אתרוג מחבירו אי מחויב לשלם עבור אתרוג ששילם הנגזל או רק עבור אתרוג כשר, מחלוקתם אי צריך לשלם עבור הדור מצוה, ובנ"ד כו"ע מודים, דדוקא התם צריך הנגזל לקנות אתרוג אחר עבורו והוא אינש דרוצה לקיים המצוה בהדור וחסר לו ממון עבור הדור ג"כ שצריך עתה לקנות, אבל בנ"ד כבר קיים המצוה ואינו מחסר לו שום דבר פשיטא דזכה בשמן: