שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/רצד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ה' יודע כי להיותי מואס האריכות במה שאינו צריך לא הארכתי לפרש הדברים כי חשבתי לא היה צריך אך עתה אני רואה שאינו כן כי הרב (מהר"י אדריבי נר"ו סימן שכ"ח) השיגני וצריך אני להשיב ולבאר הדברים א' כתב דלא דמי נ"ד לההיא דמשכיר בית לחבירו בשטר וחולק דהתם חולקים במציאות לא השכרתי לך זה הזמן הנמשך כו' והשוכר אומר שעדיין לא נשלם כו' אין ספק קול דברים אני שומע ותמונה איני רואה חילוק דבנ"ד נמי חולקים במציאות ממש שהשוכר אומר הזמן הנמשך עדיין הוא שלי והמשכירים אומרים כבר עבר זמנך והזמן הנמשך הוא שלנו מה תאמר הרי מפורש שכירות המ"ח חדשים הרי מפורש שוברו עמו שהבחירה ביד המשכירים והשוכר אינו יכול להכחיש וא"כ חזר הדין והרשב"א ז"ל מודה דע"כ לא קאמר אלא היכא דליכא תנאי אבל בנ"ד דתנאי א"א להכחיש פשיטא שבעל הקרקע נאמן וכן ביאר בדבריו אוקי תרי כו'. עוד כתב על תשו' הרשב"א דמוכרח הוא דלא מיירי אלא דוקא כשלא נגמרו שלש שנים כו' עד הרי אפילו לדבריהם אין לו זמן כי אם שלש שנים ואיך אפשר לצייר אחר שלש הרי לא קיים השנה זו ודאי לא היה מעלה למה שפסקתי כי בלאו הכי כתבתי החילוק הצריך אשר א"א להכחישו. ומ"מ כדי להרויח ואיך אפשר לצייר כתב מ"ש והאמת כי איני יודע איך אפשר לצייר שא"א לצייר וכי לא יכול להיות שכשעמדו לדין כבר עבר הזמן אלא שבעל הקרקע אומר שקיי' תנאו בזמנו והלוקח טוען שלא קיים בזמנו כלל וא"כ נשאר המקח או כמו שאומר לא היה תנאי אלא מכירה גמור' איני יכול לצייר מה קושיא יש בענין זה שאמר איך אפשר דק"ל מאד ואדרבה הייתי אומר דמסתמא הכי הוא שעד אחר עבור השנים לא הביא בעל הקרקע לקונה לדין והיה מבק' ממנו שדהו או ביתו עוד תפש עלי על מה שאמרתי שאין טוענין ליורשים אלא להחזיק במה שבידם ועל זה השיגני ממ"ש הטור סי' פ"ב על ש"ח שאין בו נאמנות אם מת המלוה ויורשיו מוציאין השטר והלוה טוען שהוא פרוע רב שר שלו' כתב כיון שאין המלוה כאן שיוכל לישבע נשבע הלו' ונפטר והרי"ף כתב שהיורשים נשבעים כו' ורוב הפוסקים ס"ל כן הרי דטוענין ליורש אפי' להוציא עכ"ל נר' ודאי שלא השגיח בסוף דברי שכתבתי ולא דמי האי שטרא כו' ולכן צריך לבאר הדבר יש לתמוה עליו וכאשר היה המלוה קיים והלוה אומר פרעתי והמלוה אומר לא פרעת למה נאמן להוציא והלא האומר פרעתי אפי' לוה בעדים נאמן לומר פרעתי וזו הלכה רווחת בישראל מאי אית לך למי' אלא דאלימא מלתא דשטרא וחזקה דלא פרע ואפי' שבועה לא היה צריך אלא שחכ' הצריכו למלוה וכתב הטור בההוא סימנא שאם תפס המלוה מנכסי הלוה לא מפקינן מיניה שהשטר עומד בחזקת שאינו פרוע אעפ"י שנשבע המלוה ואעפ"י שיש אומרים שיש חילוק בין צורבא דרבנן לשאר אינשי דעלמא מ"מ בהא דחזקה שטר שאינו פורע ליכ' מאן דפליג וכ"כ החולקי' על ר' שר שלום טענה זו דלא מסתבר' כרב שר שלום דטענת שטרך בידי מאי בעי אלימא הוא ע"כ מה שראיתי לכתוב ועתה יראה המשיג שלא רציתי ליהנות מטעם קי"ל דאע"ג שהוא הורה כדבריו דרב שלום יחיד הוא אינו כן שהרי כתב בע"ה ז"ל וז"ל דהיכא דטעין לוה אשתבעו דאבוהון לא שקיל איכא פלוגתא דרבוותא איכא מ"ד משתבע לוה ומפטר כו' וידוע דהיכא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא אך אמנם אני איני צריך להאי טעמ' רק שהאמת דכשיש כח השטר אלים לא מיקרי מוציא דגדולה חזקה אבל בשטר כי האי דריע הוי מוציא ממש משום דליכא הכא טענת שטרך בידי מאי בעי וכמו שכתבתי ע"כ עוד טען עלי על מה שכתבתי שכיון שכתב ואם לא ירצו המשכירים וכתב שאני משוה השלילה לחיוב וכתב כי כשאומר ע"מ שירצה להרמב"ם צריך שיאמר אין אבל בדרך שלילה שתיקה מהני ואמר שממקום שבאתי יש ראיה נגד דברי שכן אמר הרמב"ם ע"מ שירצה אבא רצה שאמר הן מקודשת ואם שתק אינה מקודשת כן פסק הרמב"ם ראיתי ולא אבין שאני אומר שהדברים ק"ו ומה אם כשאמר ע"מ שירצה שהיה ראוי לומר דשתיקה כהודאה דמי אפ"ה קאמר דלא הוי שתיקה אלא צריך שיאמר בפי' אין ואי לא אמר אין אלא שתק אינה מקודשת כשהתנאי ע"מ שלא ירצה שהשלילה מעולם לא ראינו שמובנת בשתיקה כ"ש שצריך שיפרש בפי' שאינו רוצה וזה דבר ברור מאד: ומה שהביא ראיה מתניא אמ' לה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר התקדשי לי כו' עד רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת ומסיק בגמרא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאישתיק' וקתני אינה מקודשת הרי לך דל' לא רצתה אינו אלא שלולה שלא אמרה הן אף בנ"ד אם לא ירצו המשכירי' רוצה לו' ששתקו ולא נתנו המעות נאם פ': אני אומר שאני תמי' מאד מדבריו שלפי דבריו שרוצ' להכריח מכאן שלא רצתה היינו שתיק' א"כ יש להכריח בהכרח דרצתה דאמרה אין וא"כ ע"מ שירצה אבא על כרחין לו' שר"ל ע"מ שיאמר אין דהכי הוי מסקנ' דגמ' וא"כ מי כסה עיני הראב"ד ועיני הרמב"ן דפליגי על הרמב"ם דסבר שע"מ שירצ' אבא היינו ע"מ שיאמר אין והלא כפי דברי הח' הרב נר"ו גמרא ערוכה הם דברי הרמב"ם ואיך חולקים עליו והרשב"א ז"ל איך לא הביא ראיה מכאן שסובר כדברי הרמב"ם ולא המ"מ אלא מאי אית לך למימר דאין מכאן ראיה לא לזה ולא לזה כי המשא ומתן דגמרא כאן אינו כסתם לשון בני אדם כשיאמר ע"מ שירצ' או ע"מ שלא ירצה אלא לפרש כוונת בריתא זו שאמר רצתה מקודש' לא רצת' אינה מקוד' ומסיק שמוכרחים אנו לו' שמה שאמר הבריתא רצת' ר"ל שאם אמרה האשה אין כו' ומה שאמר הבריתא לא רצתה היינו שתיקה ומחבר הבריתא ידע שדבריו יבינו אותה כיון שא"א לפרש בענין אחר אבל במקום שלא יש הכרח כלל רק הלשון פשוט כמו ע"מ שירצה אבא יפרש כל אחד דעתו ולא קשה כלל ודבר זה ק"ל אבל אדרבה יש לנו הכרח גמור שא"א לנטות ימין ושמאל שלשון לא ירצה שר"ל שיאמר בפי' בפיו שאינו רוצה כתב הרמב"ם פ"ה מה' אישות האומר לאשה ה"א מקודש' על מנת שירצה אבי רצה האב מקודש' לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת ע"כ הרי בפי' שלשון לא רצה היינו שיאמר בפיו איני רוצה ושתיקה לחוד ולא רצה לחוד ואני כשאמרתי לדעת הרמב"ם לא היתה כונתי אלא שממנו למדתי כן אבל עפ"י האמת ע"כ לא פליגי הרמב"ם והראב"ד אלא בע"מ שירצה דהוי לשון חיוב כי בע"מ שלא ירצה שהוא לשון שלילה כ"ע מודו דצריך שיאמר בפיו איני רוצ' הפך ממ"ש המשנה. ולגמר הענין אביא מ"ש הרשב"א בתשובה הביאה ב"י בא"ה וז"ל רחל האלמנה שדכה בתה עם בן ר' והתנתה האלמנה לתת משלה מנה ליד שליש שיבררו היא ור' הנז' לנדוניית הבת ועוד חייבו עצמם זה לזה במנה והשלישו השטרות ביד שליש שאם ימאן שום א' מהם לקיים מה שהתנו שיתן השליש שטרי חוב לב' ועכשיו בא ר' שבררו שניהם שליש זה שנתים ורחל עדיין לא הביאה המנה ולפיכך יש לשליש להחזיר שטרי החוב ורחל טוענת שעדיין לא בררו השליש כו' תשו' עד אבל מתוך הלשון שכתבת יש בו מקום עיון שאם כתבת הלשון בדקדוק והוא שכתבת שאם ימאן כו' עד משמע שיסרב אחר האזהרה או אחר בקשה כו' עד ולפיכך אם הלשון בא בדקדוק קרוב אני לומר שרחל פטורה ע"כ יע"ש: למדתי מכאן שלא די שלא יתן אלא שצריך שיאמר איני רוצה ושיהיה אחר אזהרה וגם שאני יודע שמי שירצה להתעקש יאמר דוקא התם שלשון מיאון מורה כן מפני הראיות מ"מ אחר שהוכחתי שלשון לא ירצו ר"ל שיאמר בפיו איני רוצה הדבר ברור יותר שי"ל כאן שצריך אזהרה יותר מההיא תשובה וק"ל לע"ד. אחר ימים ראיתי תשובת הרשב"א נשאל על ר' שמכר קרקע לש' כו' ולא החזיקו בידו וכתב שטר מכירה ומסר בידו וש' עשה שטר לר' שכל זמן שיפרענו יחזיר לו השטר מהמכירה והמכירה בטלה ולקץ הימים רצה ש' לירד לקרקע בכח שטר מכירה וזה הוציא שטר כו' והשיב המכר אינו מכר כו' וגרע ממשכנ' דאלו במשכנתא אלו אמר הלוה פרעתי אינו נאמן דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי אבל הכא כיון דשטר מכר ליכא כדפי' ה"ל כמלוה ע"פ ע"כ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |