שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/ה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה שלמה אלחנה ואלישע ירמיה היו אוכלי' ושותים על שולחן א' וא' מהם נטל את הכוס ונתן לחברו ואמ"ל הרי בתך מקו' לבני בכוס של יין זה ובאותה שעה הבן והבת היו קטנים ואחר אותו מעש' לא נתיחדו לא הבת ולא הבן ולא הכירו זא"ז ומעולם לא קרב זא"ז ולא ראו איש את אחיו ילמדנו רב אם יש ממש בקידו' האלה והדין עם מי כפי הנר' בעיני פני יקר תפארת רוממות חכמתו הרמתה וכאשר ישיב אמרים נשים לראשנו עטרת פ"ז:
תשובה
דין זה אין צריך לפנים וקרוב שאין מן הצורך לכת' עליו מרוב פשיטותו שהרי שנינו בפ' האיש מקדש המקד' שתי נשים בפרוטה או א' בפחות משוה פרו' אעפ"י ששלח סבלונות לאחר מכאן אינ' מקו' וכן קטן שקידש ואמרי בגמ' ואי אשמועי' הני תרתי משום דבין פרוטה לפחות משוה פרו' לא קים להו לאינשי אבל קטן הכל יודעים שאין קדו' קטן כלום אימא כי קא משדר סבלונות אדעתא דקיד' קא משדר קמ"ל הא קמן דכ"ע ידעי שקד' קטן אין בהן ממש ואפי' שלח סבלונות לשהגדיל ולאו כלום היא שכן פירש"י ז"ל במשנה וז"ל וכן קטן שקי' ושלח סבלונות משהגדילו וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ד דה' אישו' וז"ל וכן קטן שקדש אע"פ ששלח סבלונות לאחר שהיגדל אינה מקו' וכן הטור א"ה סי' מ"ד וכ"ת היינו שקדש הוא שאין מעשה קטן כלום אבל כאן שנתקדשה זאת הקטן ע"י אביו של קטן וע"י אביה של קטנה דב' הוו בני דעת דלמא אפשר יש ממש בקידו' אלו גם זה פשוט יותר דאי מטעמ' שליחות משנה שלמה שנינו בגיטין פ' התקבל שאין קטן עושה שליח ואי משום דנימא דיד אביו כידו כדאמר' גבי קטנה הא ודאי ליתא דבבת זכי ליה רחמנא לאב כמ"ש את בתי נתתי אבל בבן לא זכהו התורה לאב כלל וכן שנינו בכתו' פ' נערה האב זכאי בבתו כו' וכי תימא תינח דמדאו' לא הוו קידו' דלמא מדר' הוו כמו קטנה שאין לה אב דאע"ג דאין לה קדו' מדאו' יש לה קדו' מתקנת רבנ' הא נמי ליתא כלל דהא גרסי' ביבמות פ' חרש ומאי שנא חר' דתקינו ליה רבנן נשואין ומ"ש קטן דלא תקינו ליה רב' נשוא' ומשני קטן דאתי לכלל נשואין לא תקנו ליה רבנ' נשואין ודבר זה ברור כשמש והאריכו' בו מותר גמור וכמ"ש אלא שכדי שלא ישאר מקום למערער לערער ראוי לשום לב למ"ש מהררי"ק שרש ל' וז"ל מצאתי כתוב ר' נתן המכירי שאל מאת רבנו יצחק בר יודה בן י"א שנה שקד' לו אביו בטבע' ועדים אם ימאן צריכה גט או לא והשיב שצריכה גט שמצינו בכ"מ שזכין לאדם שלא בפכיו כו' עד ועוד מאחר שלא מיחה בקידו' אביו עד י"ג שנה וחצי מאן לימא לן דלא ארצויי ארצי קמיה אחר שגדל ושתק וקבל ולאחר מכאן חזר בו ואינה חזרה ואינה יוצאה בלא גט ושלא יהו בנות ישראל הפקר ואין לפקפק באי' א"א ע"כ דבר זה מתמיה מאד שהרי מכל הראיות שזכרנו נר' שאין ממש בדבר זה אדרבא משמע לגמרי איפכא ועוד אני או' שאם באנו לחוש לכל הסברות הנמצאות בקונדרי' כמעט לא הנחת בת לאברהם אבינו ע"ה ומ"מ אחר שמהררי"ק ז"ל שהוא רב גדול ומפו' הביא הסברא הנז' ראוי לחוש קצת לדבריו ולתת טעם למה לא נחוש בנ"ד לאותה סברה ונר' בעיני שבנ"ד אין לחוש מאחר שרבו' הפוס' המפו' אשר ע"פ אנו חיים לא הזכירו רמז מזה אבל אדרבא מצאנו ראינו שאפי' בקטנה שיש זכות לאביה לקדשה למי שירצה מן התו' עכ"ז גרסי' בפ' האיש מקדש אית' קטנה שנתקדשה א"ש צריכה גט כו' עולא אמ' אפי' מיאון אינה צריכה וכ' הרי"ף ז"ל בה' דכלהו רבוו' קמאי כגון רב אחא משבחא ובה"ג ורב האי גאון ז"ל דחו להא דרב ושמואל וסברי בין קטנה ובין גדולה דקי' נפשה בלא דעתא דאבוה דלא הוו קדושיה קדו' בין נתרצה האב כו' והוא ז"ל הס"ל וכן הרמב"ם ז"ל הס"ל בפ"ג מה"א וז"ל נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מקו' אפי' נתרצה האב אחר שנתק' ואפי' נתאלמנה או נתגרשה מאות' הקיד' אינה אסו' לכהן והר' המ"מ ז"ל כתב וז"ל ויש מפר' שהם סוברים שאם נתרצה האב אחר שנתק' שחוששין וכבר תירץ הרשב"א ז"ל כל מה שהק' על דברי ההל"י ז"ל כיצד היה משמע מלשון זה שהרשב"א ס"ל כרב יוסף והרי"ף והרמב"ם ז"ל אלא שמתוך מ"ש בסי' אלף תרס"א משמע הכי שכ' ויש מי שאו' שאם שמענו ממנו אפי' לאחר קדו' שהוא מתרצה בקדו' ה"ז מקו' כו' עד ולא אמרו אלא שאין חוששין שמא נתרצה וכ"נ דע' רש"י פ' האי' מקדש ולזה דעתנו נוטה ע"כ מ"מ למדנו שרש"י גם הרשב"א ז"ל סברי שאפי' קטנה או נערה שביד אביה לקדשה אם לא שמענו שנתרצה לא חיישינן כלל וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל המקדש את האשה משלו לצורך אחר אינה מקוד' אלא א"כ עשאו אותו האח' שליח או שנתרצה בכך קודם הקדו' ע"כ וכ"ש בקטן שקד' לו אביו אשה שפשי' דלא חיישינן נ"מ דאותה סברה דחויה היא מכל גדולי עולם ראשו' ואחרו' דלא חיישי' לו' שמא כשגדל ארצויי ארצי וכ"ש לד' הגאו' ז"ל והרי"ף והרמב"ם וסמ"ג ז"ל דכל הני סבירא להו שאפי' נתרצה אח"כ כל שלא ידע בשעת קדו' אינה מקו' כלל. וכ"ש באב שקדש אשה לבן דאיתמר בפי' בגמ' דליכא למיח' כלל דגרסי' פ' האיש מקדש הנהו בי תרי דהוו שתו חמר' תותי ציפי בבבל שקל חד מיינהו כסא דחמר' יהב ליה לחברי' א"ל מקדשת ברתך לבראי אמר רבינא אפי' למ"ד חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרי' א"ל רבנן ודלמא שליח שוייה לא חציף איני' לשוויי' לאבו' שלי' ודלמא ארצויי ארצי קמיה א"ל רבא בר שימי בפי' מר לא סבר להא דרב ושמואל ופירש"י דאין חוששין שמא נתרצה האב וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח הרי משמע בפי' דאפי' לרב ושמואל ליכא למחש כפי סברתם אלא לשמא גלה הבן דעתו לאביו שהוא חפץ בפ' וה"ל כאלו עשאו שליח הא לשמא נתרצה לא חיישינן לכ"ע דהכי קא' רבינא בפי' אפי' למ"ד כו' ורבנן כמי מודו ליה בהכי אלא שהקשו מדלמא עשאו שליח וכן פי' הרא"ש ז"ל בפסקיו שמא נתרצ' הבן לא אמרי' דגבי בת נתרצה האב הוו קדו' למפרע אבל בבן נתרצה הבן אח"כ אינו מועיל דצריך שיעשה את אביו שליח והדברים ק"ו ומה כשהבן גדול דבאותה שעה יכול לקד' אפי' הכי אם קדשה האב בלא גלוי דעת ואפי' נתרצה אח"כ לא הוו קדו' בקטן דלא שייך בי' קדו' בההוא שעתה עאכ"ו דלא הוו כלל ואין לחוש להחמיר בזה וכ"נ שגם מהררי"ק ז"ל לא היה חושש לדברי ר"י הנז' לענין הדין לגבי קטן וכמ"ש קצת מדבריו שכתב וז"ל ואע"ג שנחלקו עליו ר"ש בר שמשון וכן רבנו קלונימוס איש רומי מ"מ פשי' די"ל דע"כ לא קא מפליגי אלא בקדו' קטן כו' משמע דכיון דפליגי עליה הרבנים הנז' הלכה כוותייהו אלא שבקטנה לא פליגי אלא דבאשה לא פליגי וזו היא כונתו מעיקרא ולרווחא דמלתא אני אומר דאפי' לדעת ר"י הנ"ל בנ"ד מודה דליכ' למיחש כלל דע"כ לא קאמר התם אלא דהוו הקדושין בטבעת וכשנתגדל הבן ואיכא למימר שנתרצה הוו הקדושין בעין אבל בנ"ד דהיה בכוס של יין דנמצא בשעת חלות הקדושין אין הקדושין בעין מודה ר"י דלא הוו קדו' כלל וכ"כ בהג"מ על קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה וז"ל ובזה לא ישרו דבריו בעיני ראבי"ה שכתב דהיכא דברור שנתרצה האב בהא לא פליג רבינא ואם באנו להעמיד דבריו צ"ל כגון שנתאכלו מעות של קדושין בשעת רצוי כו' עד וכבר היה מעשה והסכימו לדעת אחד רבי אליקים בר יוסף ורא"בן ואמרו דבשעת ריצוי הקדושין היו בעין ושאלו את פי רשב"ם והודה לדבריהם כו' עד הלכך בשעת הריצוי צריכין לחול הקדושין להיות בעין ובשעת הריצוי צריכין לחול הריצוי מפי האב ע"כ ואע"ג דאיכא דפליגי וסברי דאפילו נתאכלו המעו' בשעת ריצוי הוו קדושין מ"מ בעינן כיוצא בזה כדאים אלו לסמוך עליהם וכ"ת מאן לימא לן דבנ"ד נתאכלו הקדושין קודם חשש הריצוי תינח לדעת ר"ח ורש"י דסברי דהמקדש בכוס של יין זכתה ביין ולא בכוס אבל לדעת הרמב"ם ור"ת דסברי דזכתה בכוס ולא ביין א"כ ה"ל בטבעת דר"י ונר' דודאי נ"ד לכולי עלמא לא קדש אלא ביין וכדרך השותים ועוד נלע"ד דלכ"ע לא פליגי אלא כשאמר התקדשי לי בכוס זה סתם והיה בו יין אבל כשאמ' בכוס של יין לכ"ע משמע דלא קדשו אלא ביין דאלת"ה למה הזכיר יין ועוד שכן דרך ב"א ואם יתברר שלא נתן לו הכוס כ"ש שנתקיים מ"ש ואם א"א להתברר אין לחוש דבין הכי ובין הכי אשה זו מותרת להנשא ואין חשש כלל הנלע"ד וענין כזה בתשו' מורי כמוהר"ר לוי ן' חביב נדפסו ובאו לידי אחר זמן רב:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |