שו"ת מהרש"ל/מט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שו"ת מהרש"ל ‏ מט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאלה ראובן השיא בתו לאיש בעוד אביו יעקב קיים ונתן לחתנו שטר חצי זכר כמנהג הארץ. וזהו נוסח השטר שכתב במתנ' חלוטה שחייב לחתנו אלף זהו' ואלו אלף זהו' יורשיו מחויבים לשלם אך הבריר' יהא ביד יורשיו שאם ירצו לתת לחתנו חלק כחצי זכר בכל דבר הן במוחזק הן בראוי יהיו נפטרים מן החוב הנ"ל.

והנה אח"כ מת ראובן בחיי אביו יעקב ואח"כ מת יעקב אביו והחתן תובע גם חצי חלק מירושת יעקב כי אמר שהם ראוים לגבי ראובן חמיו ויש לו חלק בהן כמו שכתוב לו במוחוק ובראוי.

והיורשים משיבים כי אין לו חלק בזו כי המה יורשי אבי אביהן כו':

תשובה טרם פתחי בעניין צריכין אנו לדקדק בשמעתא דפרק מי שמת שדומה קצת לנדון וכן היא הסוגי' לשם אתמר הבן שמכר בנכסי אבייו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקחות וזו היא שקשה בדיני ממונות ולימרו ליה אבוך מזבין ואת מפוק ומאי קושיא דילמ' מצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא תדע דכתיב תחת אבותיו יהיו בניך וגו' ומסיק בסוף שמעתת' דהאי קרא בברכה כתיב ומ"ה קשה בדיני ממונות אבל לעניין פסק הלכה הוי כמו ששלחו מתם ופיר' רשב"ם הבן מוציא מיד הלקוחות מפני שהן ראוי ולא באו לידי ראובן לעולם וכשם שהראוי אינו משתעבד כך אינו נמכר כדתנן בבכורות פרק יש בכור ולא האשה בכתובתה ולא האשה במזונותיה כולן אינן נוטלין בראוי כבמוחזק כו' ותו פריך התם ולענין דינא לא אשכחן דאמרי מכח אבוה דאבא קאתינא והתנן כו' ודחי התם כו' ופירש נמי רשב"ם אף על פי שדחה דלא אשכחן ראייה מבוררת במשנה דאמרינן דינא מכח אבוה דאבא קאתינא אבל הכי הלכתא כמו ששלחו מתם והקשו הת' אהא דפריך ולימא ליה אבוך זבין ותימא למה לא יכול להוציא מיד הלקוחות אפילו למ"ד אדם מקנה דבר שב"ל היינו כגון שלא מת הבן כו' אבל הכא לכ"ע לא יכול להקנות מה שיפלו לו נכסים לאחר מותו ותירץ הר"י בן מאיר דודאי המכר אינו מכר אלא לעניין חזרת המעות איירי הכא שבנו מוציא השיעבו' שהיה ללקוחו' מן הדין מהם כי אין להם אפי' שיעבוד בקרקע בשביל מעותיהם ולפי זה צ"ל דאדם משעבד רשב"ל דאי לא משעבד מאי מקשי ליה לימרו ליה אבוך זבין כו' והלא אין אדם משעבד דשב"ל כו' וא"ת אכתי מאי פריך ולימרו ליה אבוך זבין ואת מפיק דילמא היינו טעמא משום דאין ב"ח נוטל בראוי כמו כתובת אשה ושמא י"ל דוקא כתוב' אשה אבל ב"ח נוטל בראוי כבמחוזק כו' וצריך אני לפרש שלא תטעה דהאי וא"ת קאי אמאי דמפרש ר"י בן מאיר דאיירי שיכול להוציא בלא מעות ולא איירי כלל בביטול מקח דפשיטא דכבר בטל דאפי' האב היה יכול להחזיר אלא איירי שמבטל השיעבוד של לקוחות א"כ הלקוחו' לא הוי אלא כב"ח ואינו נוטל בראוי כו' וכן דעת כל המפרשים דאיירי לעניין חזרת המעות כמו הרא"ש והר"ן והטור רק שהרמב"ם והרשב"ם לא הזכירו זו בדבריהם אלא סתמ' כתבו שהבן מוציא מיד הלקוחות אכן המגי' משנ' שפי' דברי הרמב"ם הביא דברי הרשב"א וז"ל ולאו דוקא הבן אלא אפי' הוא עצמו כדתני מה שאירש מאבא מכור לך לא עשה ולא כלום אלא הבן מוציא מיד הלקוחו' בלא כלום אבל הוא מוציא הגוף הנכסים מידם לפי שלא חל עליהם המכר אבל מ"מ חייב לשלם דמי המכר שקיבל מהם ע"כ והשת' נוכל לפרש אף רשב"ם שסבר כן אלא שקיצ' ולא העלה כ"כ הפילפול אבל כ"ע מודי בטעמא שפי' רשב"ם לפי שהראוי אינו נמכר כלומר מאחר שלא באו מעולם הנכסי' ליד אבי הבן דאי הוה נמכר ממש א"כ פשיטא שאף הבן לא היה יכול להוציא מודה לקוחות מאחר שכבר נמכר מכירה גמורה א"כ קדמה מכירתו ליורשיו אף שהן באין מכח אבוה דאב' והיינו טעמא לפי שהטעם דאמרינן מכח אבוה דאבא קאתינ' אינו טעם מוחלט ונצחי דהאי קרא בברכה כתיב כדמסיק תלמודא במסקנא ולא דרך דיחוי כלל שהרי לא אמר דילמא האי בברכה כתיב אלא שכן אמת ומ"מ פסקינן דינ' הכי והיינו היכ' שלא הית' מכירה ראשונ' מכירה כראוי שהרי אף הוא היה יכול לחזו' או בענין שלא היה שום מכירה כמו שאכתוב לקמ' בשם רב האי גאו"ן אבל לבטל מכירת אביו לא יספיק האי טעמא ודוק וכן יראה להדיא מן הרמב"ם שכתב הטעם לפי שלא באו עדיין הנכסים לרשות' ונמצאו הנכסים ברשות אבי האב ובא זה לירש אבי האב אלמא דתרוייהו בעינן דהיינו דלא הוי מכירה וגם הבן בא מכח אבי האב ואף הטו"ר בסי' רי"א שכתב כדברי התו' דאיירי דמוצי' בלי מעות א"ה פי' הטעם מאחר והנכסים לא באו לעולם ליד ראובן כו' והיינו כמו שפי רשב"ם והרמב"ם ולפי הנראה דאף לפי רשב"ם צ"ל נמי דאיירי שמוציא בלא מעות כמו שפי' התו' דאי משום ראוי לחוד כלומר שאינו נמכר א"כ האי טעמא דבן אתא מכח דאבוה דאבא אין בו תועלת כלל לדעתו והלא משמע בהדיא מפירוש רשב"ם מסוף המסקנה דדינא הכי הוא דבן אתא מכח אבוה דאבא אלא שאין כאן ראייה מבוררת ולמאי נ"מ מהאי טעמא אי לאו שיוציא מן הלקוחות בלא דמים ואף שיש תועלת בהאי טעמא כמו שכתב רב האי' והטור הביאו וז"ל כתב רבינו האי ראובן שלוה מיעקב אביו ואח"כ מכר נכסיו ומת ראובן ויעקב וירש חנוך בן ראובן שטר חוב מיעקב מוציא הנכסים שמכר אביו מיד הלקוחות דמצי אמר אנא מאבוה דאבא יריתה ע"כ מ"מ בהאי שמעתת' דמי שמת אין נפקותא בהאי טעמא כלל א"ל כדפרי' וכן דעת הר"ן שפי' נמי דאיירי שמוציא בלא מעות וא"ה פי הטעם משום שלא באו הנכסים מעולם ליד ראובן כו' אכן תימה בעיני מאחר שהטור תפס דעת התו' א"כ סבר בע"פ דב"ח נוטל בראוי והטור עצמו כתב סוף סי ק"ד שאין ב"ח נוטל בראוי ופירש המשנה דנפל הבית עליו ועל מורישיו כו' משום דב"ח אינו נוטל בראוי ואין זו קושיא לדברי התוספות כי כבר פירשו שאין להבי' ראייה ממשנה זו אכן קשה מאחר שהטור מפרש דאיירי שהבן מוציא בלא דמי' אם כן צ"ל כמו שפי' התו' דנוטל ב"ח בראוי כמו שפי' וקשה דידיה אדידיה ונ"ל מה שפירשו התוספות לעיל ויש לומר דשמא ב"ח נוטל בראוי אינו תירוץ מוחלט שהרי נושאין ונותני' בו ונשאר בספק אצלם ואדרבה בפי דעת האומרים ב"ח נוטל בראוי עלה בקושיא בתו' מכח פרק אף על פי דאמאי לא חשיב נמי לשם לעניין שדין התוספות ככתובה שהרי ראוי אינו בכתובה ואיתה בב"ח אלא אף בב"ח ליתא ומ"ה ליכא למימר שדין תו' ככתוב' שהרי אף אם תאמ' שהתו' אינו ככתוב' אלא כב"ח מ"מ ליתא בראוי והשתא צ"ל דאפשר ליישב הקושיא שהקשו בתו' תיפוק ליה משום דב"ח אינו נוטל בראוי אין הכי נמי ומכל מקום הוא קשה בד"מ דלימרו ליה אבוך זבין כו' כלומר ואיך תסלק אותנו בלא דמים ותהיה עדיף יותר ממורישך שלא היה יכול לסלק אותנו בלא דמים אף אתה הבא מכחו לא תוכל להוציא בלא דמים אלא שהם בא בדינא דמכח אבוה דאבא קאתינא וכן יראה להדיא מלשון הרי"ף וז"ל הבן מוציא מיד הלקוחות משום דמצי למימר אנא מכח אבא דאבא קאתינא דאלו אבא מעולם לא זכה בנכסיו אלו ואין אדם מקנה דשב"ל ומכל מקום קשה הוא בד"מ שיוציא מידם בלא דמים שהרי אלו אביו קיים ורוצה לחזור בו ה"ה צריך לחזור הדמים זה שבא במקומו וקם תחתיו היה נראה שיהיה חייב לעשות כן אלא שכך פסקו במערבא שמכח אבא דאבא אתי והכי הלכתא ע"כ ולפי דעת זו מחוור ומלובן העניין לשרשו שכל הפוסקים כמעט בסגנון אחד רק עלתה קצת חלודה לתחילת התבוננות במשא ומתן של התוספות והרשב"ם שהתו' מפרשים שיכול לשעבד הדשב"ל דהיינו אף הראוי ממש כדמשמע לשם להדיא ומדעת הרשב"ם יראה דפשיטא ליה שאין הראוי משתעבד אבל לכשתתבונן ותרד לעומקה של הלכה תראה מה ההפרש יש בין שניהם כי התוספו' סוברים שיכול להשתעבד נכסים הראוים לו לבא לאדם אחר דהיינו בתורת מתנ' ובקניין או אפילו לב"ח אי מטיל בראוי היכא דליכא בן שאתא מכח אבוה דאבא אלא שיש לו אחים והוא יורש מכח אבי אמו כדאיתא הג"ה באשר"י ומה שפירש הרשב"ם שהראוי אינו משועבד היינו שיגבה ב"ח מהם ולא כתובת אשה ולא שום בושה כדמשמע מדבריו וע"ז כתב וה"ה שאינו נמכר אבל לעניין מקבל מתנ' בקניין שגובה מן הראוי כמו שנפרש אי"ה או היכא שמפרש להדיא שמשעבד לו הראוי בודאי מהני השיעבוד ולא אמרו שאינו נוטל מן הראוי בשיעבוד אלא מן הסתם ואין זו תימה שהרי אין יכול להקנות לאחרים דבר שלא בא לרשותו ויכול לשעבד עצמו לכך כגון בשטר פסיקתא ושיעבוד בתוכה כדאיתא בהגה"ה מימונ"י והיינו טעמא כדפירשי' לעיל והוא מתו' דריש אף על פי ודוק היטיב וה"ה ה"נ גבי מכירה אם יסבור רשב"ם כפירש התוספות דהבן מוציא בלא דמים נ"ל דאדם יכול לשעבד הראוי כזה דהוה כאלו פירש להדיא דלא גרע מכירה ממש מאילו שיעבד לו להדיא הראוי על מעותיו וק"ל והשתא נדקדק בעניין ונרד לנדון לא מיבעי' לדעת האומר שב"ח נוטל בראוי א"כ פשיטא שהבן מוציא ומבטל כח השיעבוד שהיה ראוי לב"ח או כל כה"ג אלא אפילו אי נאמר שאין הב"ח נוטל בראוי ואין ראיה מסוגי' זו שהבן מבטל כח הראוי המשועבד לאחרים וראוי לגבות ממנו מ"מ פשיט הוא בלי ראייה מאחר שאין לזה החתן על חמיו שום דבר ממש שנאמר שכבר זכה בו מחיים אלא שיעבוד שהיה משעבד לו הראוי ולא מתנה ממש אם כן פשיטא שהבן שבא מכח אבוה דאבא שקדם לשיעבוד ומבטל ליה וזו אין צריך בשש אבל מ"מ נראה בעיניו פשוט שהאי חתן זכה בירושה מכח תנאי שהרי אדם יכול להתנות בדשב"ל לכ"ע והוא התנה או שישלמו לו החוב או יתנו לו חלק ירושה אפילו מן הראוי וא"ל שדעת האב לא היו על ראוי כזה דזה אינו חדא דראוי כזה הוא מן המעולה שבראוי עד שדומה קצת למוחזק כדאית' להדיא בפרק יש בכור ולא בראוי כבמוחזק לאתויי נכסי דאבא אבא אלמא דעדיף מכל שאר הראוים ובודאי אין לטעות ולומ' שמלוה יותר חשוב מוחזק ועדיף ראוי דידיה מראוי נכסי אבא דאבא שהרי הב"ח וכתובה נגבים ממלוה וחשבינן כבמוחזק זה אינו דבודאי מלוה הוא ראוי ממש ומה שב"ח גובה ממנו הוא משום דרכי נתן כמו שפי' התו' בפ' מי שמת ואף לכתובה דלא שייך למימר הא דר' נתן כה"ג שהרי לא נתנ' הכתובה לגבות מחיים מ"מ אלמוה רבנן לשעבודו שתגבה מהם ועשאה מלוה מגבה כבמוחזק כדי שלא יבריח כל אדם כתוב' אשתו באשראי והקיפו' כמו שתקנו הגאונים אח"כ לרווחא דאשה כדי שתהא נגבה אף ממטלטלי דיתמי אבל אין לפ' מאחר שקדם השיעבוד להלואה ובאותו הפעם היתה מוחזק בידו ז"א דאם כן לא תגבה ממלוה שהיה לו קודם שנשאה ומתני' בפ' הכותב משמע סתמא שנגבת ממלוה כלי פלוג וזו אינה צריכה פני' וא"ל דדעתו של אב לא הי' רק על סתם ראוי דהיינו מלוה ז"א חדא דמן הסברא סתם ראוי אינו על המלוה לפי דעת לשון בני אדם ובפרט האידנא שכל משא ומתן הוא באשראי ועוד אין הדעת נוטה לומר כן דאי אמרינן ששייר ולא כלל כל הראוי טפי אמרינן ששייר הלואה כדי שתשאר בהן ירושה לבנים ולא תבטל ירושה בצד מה כמו שהדרך שמשיירי' ספרים וקרקעו' שלא יהא כמעביר אחסנת' דאפי' מברא בישא לברא טבא כו' ולא נימא ששייר נכסי אבא דאבא שהרי לא תפול בהן ירושה מכחו שהרי הן לא באין מכחו אלא מכח אבוה דאבא ונמצא ביטול הנחלה בממונו ועוד מנ"ל לומר דשייר מאחר שכתב סת' בראוי ובמוחזק ואף מלשנא דשטרא נראה לטפויי מדכת' הן במוחזק הן כראוי ולא כתב במוחזק ובראוי או אף בראוי לחוד אלא כלומר הן מוחזק הן ראוי שלא תיפול בהן השתנות כלל אלא בכולן יטול חלק הירוש' בלי פלוג וא"ל שנוס' השטרות כך ולא לטפויי הוא וגם הנותן לא צוה להדיא על הראוי כמו על המוחזק הלא כבר האריך מהר"ם בנדון זה דסת' נותן דעתו שיכתבו השטר כנוסח השטרו' וכפי נוסח משמעות השטרות הקנה לו ושפר נוכל לדקדק דאפילו האידנא לא גמרי ודייק מ"מ סופרי דקמאי דייקי וגמירי ויגעו ומצאו כל התועלת היוצא לבעל השטר וע"כ אין לפקפק בזה ואף שי"ל דהך מילתא גופא לטפויי אתא מאחר שכתב שיסלקו אותם בחלק חצי שטר זכר דמשמע הכל בכלל בין ראוי בין מוחזק פירש בראוי להדיא ש"מ לטפויי אתא דא"ל אי לא הוי פי' ה"א שדינ' במתנה דאינה בראוי דאי אפשר שישמוט לשון מתנה בתחילה או בסוף על אותם חלק חצי זכר ויהיה דינו כמתנה דאינו נוטל בראוי כדמשמע בהדיא בפר' י"ג דאמרינן גבי בכור שאינו נוטל בשבח ששבחו נכסים לאחר מות אביהם דהיינו ראוי משום דמתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דאתא לידו כו' אלמא דמתנה אינו נוטל בראוי הכי פירושו בסתם מתנה שאדם נותן לחבירו שאין בה ממש עד שיבא לידו ה"נ לעניין ירושה בכור אין ממש אלא במה שכבר בא לידו של אביי ולאפוקי ראוי אבל המתנות שהן בקניין פשיטא שקונה אף היכא דלא אתא ליד וגובים מראוי ומשבח לכ"ע והיינו טעמא מאחר שמקנה לו בקניין משעבד לו כל נכסיו להדיא ואלי' כחו בירושה ונוטל מן הכל אפ"ה נ"ל דלישנ' בראוי אינה מיותר דאי לא הוה כתיב ביה ה"א מאחר דכתוב חצי חלק ירושה והיינו בירושה שהיא באה במתנה כירושת חלק בפירו' דמתנה קרייה רחמנ' וה"א שאינה נוטל בראוי מ"ה כתבתי דדוק' דלישנ' דהן בראוי הן במוחזק בא לטפויי מדקדוק ספרי קדמאי ועוד מאחר שכתב ככל נוסח השטרות וכל לשנא דמשתמ' לתרי אפי' שיהא ידו על העליונה ק"ו בלשון שכולל הכל ועל המוציא להביא ראייה ומ"ה לית ספיקא בהאי דינא שבודאי נוטל החתן חצי חלק ירושה מכל וכל אף בכל ראוי א"ל שיסלקו אותו בחוב הכתוב בשטר והמפקפק בדבר מעוות הדין והוא יתן הדין ושלום לדייני ישראל המצדיקים על בוריו: כה דברי שלמה בן ה"ה מהר"ר יחיאל זצ"ל לוריא: שוב השיב לו הגאון שאירו מהר"ר משה יניק על כתב זה ואני השבתי עליו:

יסגא שלותיך: וירומם דלותיך: ויפוצו מלותי' אהו' שאירי המרומם מהר"ר משה י"ץ מה שראת לחלוק על דברי שכתבתי שכ"ע מודים בטעמא שפירש הרשב"ם לפי שהראוי אינו נמכר כלומר מאחר שלא באו הנכסים מעולם ליד אבי הבן וכתבת וז"ל וצ"ע דבר זה כי הטו"ר כתב בהדיא סי' רי"א דאף במקום דמכירתו מכירה כגון במקום שאמר מה שאירש היום מכור לך א"ה יכולין לומר מכח אבוה דאבא קאתינן כו' והרחבת בעניין שהטעם שלא יוכל למוכרן כו' והטעם שלא באו הנכסים מעולם ליד האב תרי מילי נינהו ודברי רשב"ם הוא בכלל דברי הטו"ר אבל לא להיפך כו' אשתומם על המראה דאם כדבריך שהטו"ר סבר דאפילו בנמכר ממש חוזר ומוציא א"כ אמאי לא כתב בנמכר ממש כגון לרבינו תם שאומר שדה זו שאירש מאבא דהוי מכר כמו שכתב הטו' משמו בלי מחלוקת ולא הוה צריך למידחק נפשיה ולומר במי שאמר מה שאירש מאבא היום דאיירי דוקא במוכר מעט לצורך קבורת אביו והוא מילתא דלא שכיח אלא בודאי היכא שהוה מכר גמור פשיטא שאין הבן מוציא אפילו בטעמא דמכח אבי אבא קאתינ' אלא דוקא כה"ג שמכר לו מה שאירש מאבא היום שאינו מכר כלל לפי שאין אדם מקנה דבר שב"ל אלא שחכמים תיקנו הדבר משום כבוד אביו ומשום כדי חייו כדאיתא בפרק קמא דמציעא ואם כן דוקא היכא שהבן קיים הוי מכירה מדרבנן וכשיבא לידו לא יוכל לחזו' אבל היכא שמת בודאי אזלא המכירה שהרי לא בא מעולם לידו כמו שכתוב הטור דאל"כ מה מועיל טעמא מאחר שלא בא לידו מאחר שקנאה ממש בקניין גמור ויש נפקותא בדין זה כי לפי דבריך אף היכא שאמר שדה זו כו' מוציא הכן מיד הלקוחות וליתא ומה שכתבת שהרי התוספות נמי לא ס"ל כדברי הרשב"ם שהטעם משום שאינו נמכר אלא עיקר הטעם משום דמכח אבא דאבא קאתינ' דאל"כ מאי הקשו התו' בתחלה הלא אין אדם מקנה דבר שלא ב"ל כו' אדרב' היא נותנת משום דאין אדם מקנה דשב"ל יכול לומר מכח אבוה דאבא קאתינ' כך היא תצמי' שאילתך כי שיניתי הלשון שלך כי באלף מחילו' הרגשתי שלא הבנת אותו הדיבור יפה שכתבת וז"ל שהרי ע"כ צריך להודות כשהוא גוסס כו' מה בא הודאת גיסס לכאן אלא שהתו' מוכיח מגוסס שאין אדם מקנה דשב"ל היכא שמת הבן קודם שנפל לו בירושה אבל אין זה תועלת לדברינו ע"כ אניח מזה ואומר לא אוכל לה תאפק בודאי כי ניים מר אמר להא מילתא דבודאי לפי סיום קושט דברי התו' שמפרשי שהבן מוצי' בלא דמים סוברים כמו שפי' רשב"ם אלא מקודם שהוכיחו שהבן מוציא בלא דמים היו מבינים התלמוד כפשוטו דאיירי לעניין חזרת המקח ואז בע"כ היינו מוכרחים לפרש שהמכר היה קיים לולי שהבן בא ומוציא מיד הלקוחות וע"כ תמהו התו' מה ששאל התלמוד ולימרו ליה אבוך זבין ואת מפיק כלומר וזו היא שקשה בד"מ הלא אין אדם מקנה דשב"ל ומ"ה מוציא ומבטל המקח עד שהוכרחו לומר דמפיק בלא דמי קאמר וזה נגד הסברא א"ל שנאמר שאינו נמכר ממש דאי נמכר ממש נהי שבא היורש לבטל המקח מ"מ צריך לסלקו בדמיו שהרי קנה בקניין ממש ועוד מאחר שלא נצטרך לאדחוקי ולומר דאיירי לעניין בטול מקח אלא לענין דמי' למה לא נפרש דאיירי דוקא בכה"ג במה שאינו נמכר אבל בדבר שנמבר אין הבן מוצי' כלל מיד הלקוחות אפי' את' מכח אבוה דאב' שהרי קדמה מכירתו כדפי' לעיל בפסק הארוך ותדע שכן הוא שהרי ר"י מפרש בסוף הדיבור דאיירי בנכסי' שכתב האב לבן כו' וס"ל לשלחו מתם כר' יוחנן דאמר לא קנה כו' מכלל ריש לקיש דאמר קנה לוקח לא אמרינן שהבן מוציא אף שבא מכח אבי אבא ולפי דבריך שפי' יתכן לומ' דאפי' בה"ג מוצי' הבן אף שהו' נמכר ממש ס"ס מאחר שלא באו מעולם הנכסי' לידו שהרי היה לאב הזקן בהן קניין פירות כל ימי חייו ונהי שלא הוי כקניין גוף מ"מ קרויין בנכסי שלא באו מעולם לידו וע"ק לפי דבריך אין מבין הטור הסוגיא דיש נוחלין דק"ל כר"ל דאמר קנה לוקח ואמאי אינו מוציא בנו מיד הלקוחות מכח אבי אבא ואף אם תאמ' שאין כאן כן כ"ש שיוציאו יורשי האב אלא בודאי כל היכ' שנמכר במכירה גמורה שוב לא יכול להוציא בכח ירושה אפי' את' מכח אבי אבא א"ל שתדחוק ותאמר מאח' שאביו הקנ' לו גופו מחיי' קרוי כאלו באו הנכסי' לידו אבל אין טעם לדבר ועוד לפי דבריך שהתו' ג"כ ס"ל בדברי הטו' ואף היכא שנמכר מ"מ יכול הבן להוציא כו' א"כ ממאי הקשו בתחילת הדיבור הלא אין אדם מקנ' דשב"ל כו' אמאי לא תירצו דאיירי במכר לו מה שאירש מאבא היום כו' כדברי הטור אלא בודאי אף כה"ג אינו מכר לכשימו' הבן מקודם וא"כ מה זו היא שקשה בד"מ דלימרו ליה אבוך זבין כו' כדפירי' וא"ל אמאי לא תירצו התו' דאיירי במכר לו שדה זו וכפי דברי ר"ת אפשר דלא ס"ל בפשיטו' דברי ר"ת שהרי בפ"ק דמציאות לא הזכירוהו אלא בפרק מי שהיה נשוי חילק ר"ת הכי מכח קושיא ושם כתבו התו' דאין ראייה לדבריו לפירש"י גם מה שהביא ראיי' לשם מהא דהכא ואוקי בשדה זו פשיטא שאינה ראייה שהרי פירשו כל המפרשים דלא איירי הכא לענין מכירות המכר אלא לעניין חזרת המעו' שמוציא בלא דמים ממלו' ועוד אפשר דס"ל לפי האמת היכא דהוה נמכר ממש אין הבן מוציא מיד הלקוחות ומ"ה לא ניחא להו לאוקמי בהכי כדפרישית לעיל ומה שהקשית על דברי שכתבת שאף הטור בע"כ ס"ל ב"ח גובה בראוי מדקא פסיק שהבן מוציא בלא דמי' וכתבת כ"ש כשאינו גובה מן הראוי והרחבת המליצה ובסוף כתבת וז"ל ואין להקשות על דברי מניין לטור שהבן מוציא בלא דמים שהרי התוס' לא הוכרחו לזה אלא מכח קושיית כו' עד די"ל דמיסתבר לטור דהא בהא תליא כו' וכשם שאינו מכירת' מכיר' ה"ה שמוציא בלא דמים כו' ע"כ כך דרכך בכל מכתב שעשיתך עצמך כאילו אינך מרגיש פשיטא שזו היא עיקר ראייתי ויסודי שהרי התו' לא הוכרחו לזה אלא מכח קושיא הא לאו הכי היו מפרשין כפשוטו לעניין ביטול מקח וכן הרשב"א להדיא ומניין לו לטור לפסוק שיוצא בלא דמי' ומה שלא הזכירו הרמב"ם והרשב"א בדבריה' דמוציא בלא דמים כו' אדרבא זהו סיוע לדברי שהכל תלוי במה שאינו נמכר שהזכירו בדבריהם דאז מוכרחים אנו לפרש דאיירי שהבן מוציא בלא דמים מכח קושית התו' וכמו שפי' הרשב"א אבל לפי דברך שכתבת שהטו' מיישב השאלה בע"א ומוקי תלמוד דאיירי בכה"ג שמכר לו מה שאירש מאבא היום ששפי' נמכר א"כ מניי' לו שהבן מוצי' בל אדמי' א"ל כדפי' שאף הטו' סבר כדע' התו' אלא שרבות' קמל"ן דאף בכה"ג שמכר לו מה שאירש מאבא היום אפ"ה הבן מוציא לפי שאינו מכר כלל כשמת הבן בחייו וכדפרישי' לעיל ועוד שדבריך סותרים זה את זה שכתבת דהא בהא תליא בלא ראייה ואדברי הרא"ש דקדקת בפסק שלך מניין לו שהבן מוציא בלא דמים א"ל שקשה להרא"ש קושית התו' כו' אלמא דבלא ראייה וקושיא א"ל שהבן מוציא בלא דמים אף שבאות' ראייה שכתבת בפסק שלך שהרא"ש בודאי קשה לו קושית התו' וז"ל ויש להקשות דמנ"ל להרא"ש דאפי' הדמים שקיבלו אין צריך להחזיר אלא ודאי גם לו קשה הקושיא של התו' למה הוא קשה בד"מ דילמא היינו טעמא משום דאינו נוטל בראוי ולכך פי' דלזו הוא הוקשה דאפילו הדמים שקיבל אינו צריך להחזיר ובזו אינו מספיק טע' דראוי וכן כתב הר"ן להדיא כו' עכ"ל חי ה' לא אידע מה אשיב חורפי דבר כי מרגיש אני שלא ירדת כלל לשור' של דברי התו' עד שעררתי אות' בעניין אדרבה כשאנו מפרשי' שאיירי שהבן מוצי בלא דמי' אז קשה ת"ל שב"ח אינו נוטל בראוי ואכתי מה קשה כד"מ שהבן מוציא מיד הלקוחות בלא דמים אבל כשאנו מפרשי' דאיירי בביטול מקח איך בא לכאן קושי' דב"ח אינו נוטל בראוי הלא מדבר העניין בביטול מקח וכן דברי התו' מקושרים מאחר שאיירי שמוציא בלא דמים כו' תיפוק ליה דב"ח אינו נוטל בראוי וכן כתבתי בפסק שלי ובטוח אני במעלתך שעכשיו ירדת לשורש של העניין אכל לא מקודם וכן מה שכתבת דמוכח שפיר מדברי הר"ן אף היכא דלא מהני טעמ' דראוי אינו משתעבד כפי מה שתרצתי דברי התו' דאף אם הב"ח אינו נוטל בראוי מ"מ הוא קשה בד"מ שיוציא בלי דמים ויהיה עדיף יותר ממורישו כו' ומר הבין ממה שב"ח אינו גובה בראוי ומה שראוי אינו משתעבד הכל אחד וטעית טעות גדול דבודאי התו' סברי להו אף לפי תירוצ' דראוי משתעב' דהיינו רשב"ל דאל"כ אף האב היה מוצי' בלא דמים שהרי לא היה לו עליו שיעבוד כלל אלא שהיה מחוייב ושלם הממון שקבל ממנו ומ"מ יש נפקות' בדין שאם היה מוכר אח"כ לאחרים היה מכר אפי' אין לו לשל' דמיו ללוקח ראשון ודוק' ואתה תמהת עלי במה שכתבתי שאף רשב"ם ס"ל דראוי משתעב' מאחר דהבן מוצי' בלא דמי' וכתבת מי יתן ואדע דברי מר כ"ש אם אינו יכול לשעב' דהבן מוצי' בלא דמים כו' ע"כ האלקים ביישני מדבריך כי לבך לב ארי ואיך נכשלת בזה דאם ישבור רשב"ם דראוי אינו משתעבד לא יכול לפרש כלל דשמעתא איירי שהבן מוציא בלא דמים ומכח דקאמר מכח אבי אבא קאתינ' וזו היא שקשה בד"מ דס"ס הדר קושיא לדוכת' מאי קשה בדיני ממונות הלא לא משתעב' מעיקרא ולא חל עליו שיעבוד ופשיט' שמוציא בלא דמים ותמה אני איך הבנת דבור התו' שכותבין ופיר' ריב"ם דאיירי שמוצי' בלא דמים כו' ולפי זה צ"ל דס"ל דאדם משתעב' דבר שלא בא לעולם כו' איך מקושר זה לזה א"ל כדפרישית אבל מה שפירשו התו' אח"כ דב"ח נוטל בראוי כו' על זה כתבתי שאינו תירץ מוחלט כו' כמו שפירשתי דאפילו אינו גובה מן הראוי מן היתמי מ"מ קשה הוא בדיני ממונות שיוציא בלא דמים אבל אי לא הוי אפי' משתעבד כלל פשיטא שמוציא בלא דמים פקח עיניך בדברי התו' וראה שזה שיכול לשעבד דשכ"ל כו' וב"ח גובה בראוי תרי ענייני הם מכל וכל ועוד איך הבנת בפסקי שכתבתי שהתירוץ של תו' אינו מוחלט ויכלנא לומ' שב"ח אינו גוב' בראוי וא"כ איך כתבתי בטו' דאם יסבו' רשב"ם כתו' דס"ל דראוי משתעב' כו' א"ל כדפירשי' אלא שלא דקדקת יפ' ועת' כל מה שהקשית על דברי אין בו מתום ודבריך בפסק הארוך אשר קבלתי הכל מוסת' ולפרוך מיניה וביה אם תעיין בכתבי היטב בלבך ותודה על האמת וא"ל יהא כמוס אצלך ולא תצטרך להשיב עוד ומה שכתבת ותמהת עלי לפי טעמך שמלוה נקר' מוחזק לגבי ב"ח וכתוב' לפי שהם קדמו למלוה ואז היה מוחזק והקשית א"כ לא יגבו ממלוה שקודם להן כו' ודחית אות' בקנה רצוץ דמשום לא פלוג כו' אטו משום לא פלוג יוציאו ממון היתומי' שלא כדין שהרי אין כאן תקנה שיפול עליה לומ' לא פלוג כי לפי דבריך מכח דינא גובה מן הראוי בשלמ' לפי פירושי שכתבתי שאלמוה רבנן לכתו' ועשאוה מלוה לגבי מוחזק כדי שלא יפקיע כל אדם כתובת אשתו באשראי לפי זה שייך לומר לא פלוג דמאחר שאלמוה לכתובה א"כ נביא מכל הלואה דלא אלמוה למחצית ומה שהקשית מתוספות דפרק מי שמת שכותבין שאין להוכיח שב"ח גובה בראוי ממה שגובה ממלוה דהיינו משום דר' נתן כו' תיפוק ליה משום טעמ' דכתוב' אשה זה לא קשה מידי דלמה להו לאדחוקי משום טעמא דאלמוה כו' מאחר שגובה מן הדין משום דר' נתן ועוד הא דכתובת אשה גובה ממלוה לא כך ברירא להו להוכיח טעמא מינה אלא שהוכיח דין זה מפר' הכות' אבל לא נאמר להדיא בשום מקום לאפוקי ב"ח לכ"ע גובה ממלוה כדאיתא להדיא ביש נוחלין וכן יראה להדיא מאשירי דפר' יש בכור שכתב שב"ח גובה מדר' נתן וגבי כתובה כתב דעמ' דבר להגבות כו' משמע דשניהם כחדא גובין שהרי לא חולק אלא שזה מכח הדין וזה מכח המנהג שאלמוה לכתובת אשה ובמחילה מר פסק הדין לפי תומו שלא כשורה שכתובת אשה אינה נגבית אלא ממלוה שלוה אח"כ כי לא אישתמיט בשום פוסק שבעולם אלא סתמא כתבו שב"ח וכתובה גובה ממלוה ועוד שהתו' פרק יש בכור השוו לגמרי כתובת אשה לב"ח אף בטעמא דר' נתן וכתבו שבין ב"ח בין כתובת אשה גובה ממלוה מדר' נתן אלמא דדין אחד להן רק שלא מלאני לבי לומר שטעמא דר' נתן מספיק בכתובת אשה מאחר שלא נתנה כתובה לגבות מחיים כאשר כתבו התו' בכמה מקומות בגיטין ובב"מ והעליתי אותם הדברים בחיבורי ותמה אני עליך לפסוק במהרות שכתובת אשה אינה נגבית ממלוה הקודם לה ומה שהקשית לפי טעמי שלא יפקיע כו' הלא בימי חכמי התלמוד כו' לא הייתה כתובה נגביתת ממטלטלי דיתמי אלא דלא חשו חכמים להפסד כתובה אצל מטלטלי משום דלא היה שכיח כו' אמת מה יפה הקשית אבל מ"מ אומר אני נהי דעיקר סמיכתה אמקרקעי איכא למיחש להפקעה דאי אפשר לאדם או שלא יהא בעל קרקעות או בעל הקיפות ואשראי ואם היית אומר שאין הכתוב' נגבית ממלוה אלא מקרקעותיו רוב בני אדם לא יהיו בעלי קרקעות אלא בעלי הקיפות ואשראי כדי שמפקע כתובה אבל מאחר שהיא נגבית אפילו ממלוה בשום פנים לא מפקע כתובת' שהרי אף המלוה נגבית ממקרקעי ותמצא שתגבה ממקרקעי בכתובה ועוד אפשר בלא הפקעה אלמוה לכתובה שתהא נגבית אף ממלוה הנגבה ממקרקעי דשכיחי יותר ממטלטלין בימי חכמי התלמוד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.