שו"ת מהרי"ק/קסא
|
< הקודם · הבא > |
אשר כתבת אלי אחי על אודות הריב אשר נפל בין ק"ק מבולוניי"א יצ"ו ובין הנכבד כמ"ר יואב עמנואל יצ"ו על דבר כלי הקדש אשר עשה אחיו כמ"ר שלמה נ"ע והזקקתני להשיב לך דעתי הקצרה לא יכולתי להשיב את פניך ואם כי חי נפשי רבו עלי טרדות אחרות אמרתי לפנות מהן לאהבך (א) ראשונה אשר כתב ידידי מה ראו הקהל על ככה כולי דלמעבד דינא לנפשייהו בדבר שאינו מבורר כו' עד אע"ג דקי"ל כר"נ כו' הא כתב המרדכי וז"ל פסק ר"מ ז"ל דהני מילי בחפץ המבורר שהוא שלו וכו' דודאי ר"נ לא פליג אמתני' דפרק המקבל (בבא מציעא דף קי"ג) המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו ועוד קרא כתיב בחוץ תעמוד וגומר וכן כתב בס"ה דר"נ איירי בגזלן שדבר שלו בעין ורוצה לגזול ממנו או הוציא גזילו ולא נזקף דמי גזילתו במלוה כו' עד כל שכן וכ"ש הכא דאין להם לקהל שום ברור בזה הממון דלא יכלי למעבד דינא לנפשייהו ולאחזוקי בממון עכ"ל אלא שדלגתי קצת אכן מתוך דבריך נר' דענין זה אתה מחשב' כעביד דינא לנפשי' ולפי דעתי אינו דהא לא מיקרי עביד דינ' לנפשי' אלא היכא שעושה מעשה כעין דיין לגבות ממון בשביל ממון אחר או להכות את חבירו או להפסידו עד שישלם הממון בכה"ג שייך למימר דינ' לנפשי' אבל בכה"ג לא מקרי אלא תופס בכולי תלמוד'. ולפי דבריך שאתה מחשיבו כעביד דינא לנפשי' נבהלתי שהרי רצית לומר דלא עביד דינא לנפשי' אפילו בממון שהוא בעין אלא דוקא היכא שידוע לנו שהוא שלו ולא כשאין ידוע לנו אלא ע"פ עצמו ואע"ג שטענותו על הממון עצמו ולכשתדקדק בדבר אי אפשר לומר כן שהרי כל ראיותיו שהבי' ממתני' דפרק המקבל לא מיירי בכה"ג שיש לו תביע' על הממון עצמו אלא דווקא בהלואה קאמר שאין לו תביעה על שום ממון שיהא בעין אלא חוב בעלמא הוא דאית לי' עליה ויכול הלוה לסלקו בכל מאי דבעי ואפילו בסובין בעלמא ומש"ה קאמר דאינו רשאי למשכנו והיינו דנקט לישנ' דלמשכנו דמשמע שאינו יכול ליטלו אלא בתורת משכון אבל בשיש לו תביע' על גוף הממון עצמו כי הכא שהקהל היה להם תביע' על גוף המנורה ושאר כלי הקדש באמרם שנתנדבו לבהכ"נ שלהם בהא לא דבר רבינו מאיר כלל וכן מוכיח גם מתוך דברי ס"ה דמחלק בין זקף למלוה ולא זקף ואם היה הדבר תלוי בידיעותינו האם הוא שלו היה ואם לאו א"כ מה לי זקף מה לי לא זקף הא למדת שלא בא רבינו מאיר אלא לאפוקי היכ' שאין לו תביע' על אותו ממון עצמו וכדפירש'. ותדע שכן הוא דלפי דעתך יקשה מיני' שסיים שם המרדכי וז"ל וראי' מפ"ק דברכות דגרסינן בתר גנבא גניב טעמא טעום והקש' הר"ר קלונימוס הלא מן הדין לקח דקי"ל עביד איניש דינא לנפשי'. וי"ל דהיינו דוק' באותו דבר עצמו שנלקח לו לאדם כו' על אבל הכא לקח זמורות אחרת שלא גנב לו הארים. ומכאן הבי' רבינו מאיר ראי' לדבריו דהא הכ' ידע רב הונא בברור שגנב לו דחליל' לו לרב הונא לעכב מספק וכן משמע הלשון מי שביק ליה מינייהו עכ"ל. ומדהבי' רבינו מאיר ראיי' מדברי רבינו קלונימוס משמע בהדיא שר"ם ורבינו קולנימוס סביר' להו דהיכא שיש לו תביע' על גוף הממון עצמו דשפיר מצי עביד דינא לנפשי' דאלת"ה למה הוצרך רבינו קלונימוס לומר שלקח זמורות אחרות לא נוציא לעז על אותו צדיק ונאמר דלא לקח אלא הזמורות עצמו שגנב לו האריס ומ"מ אמרי לי' רבנן בתר גנבא גנוב וכו' משום דלא הוה ידוע לנו שהאריס גנב לו כדמשמע התם וכן מתוך דברי רבינו מאיר עצמו שכתב דהא הכא ידע רב הונא בודאי שגנב לו כו' משמע דדוקא רב הונא הוה ידע אבל לא רבנן דהוו התם אלא ודאי צריך לומר דאם היה לוקח הזמורות עצמו שגנב לו דשפיר הוה עביד ואע"ג דלא הוה ידוע שגנב לו אלא לרב הונא עצמו ולא בא רבינו מאיר להוכיח משם אלא דבעינן שיהא לו תביע' על אותו ממון עצמו לאפוקי ממון אחר כדהתם שלקח זמורות אחרות וזה ברור למבין. ואמנם אם יש להביא ראי' דאע"ג שהוא טוען על הממון עצמו אפ"ה לא מצי למעבד בי' דינא לנפשי' כיון שאין ידוע שהוא שלו ואפילו בא עליו בטענת ברי יש להבי' ראי' ממה שכתב המרדכי בפ' הגוזל בתרא גבי ההוא שות' וז"ל ההוא שותא וכו' משמתינן לי' עד דמייתי לה לבי דינא פסק רבינו אליעזר מטו' דתלמיד חכם הוא כו' עד אע"פ דאין לו לעשות כן דהא דקי"ל עביד איניש דינא לנפשי' ה"מ בחפץ המבורר לו וידוע שהוא שלו אבל לא בדבר אחר מ"מ אי תקיף בידי גוים לא דיינינן בי' דין מסור ואפילו הפסיד אותו שתוקפו מידו כגון שהעלילו עליו כו' עכ"ל. והרי לך בהדיא שאע"ג דיש לו טענות על אותו ממון עצמו וגם טוען ברי כי ההוא שותא דהתם דכל חד וחד הוי טעין דידיה הוא אפ"ה לא אומר בי' עביד איניש דינא לנפשי' ומ"מ אין ראייה לנדון דידן דודאי למוסרו בידי טע"ז העשוין להעליל ולהתנפל ולהתגולל ודאי אין לו למעבד דינא לנפשיה אם לא יהיה דבר ידוע שהוא שלו דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה דכל חד יהא תוכף בטליתו של חבירו ע"י גוים ויאמר ברי לי דדידי הוא ובכה"ג נמי איירי כולה שמעתת' דהתם דריש פרק המניח כלומר שהנתבע נפסד על ידו או בגופו או בממונו כי ההיא דשקל אפדנא דמרא מחייה כו' וכן ההיא דשובר את שיניו וכו' וההיא דשור שעלה על גבי חבירו וכו' אבל היכא שאין הלה נפסד על ידו לא שייך בכה"ג למימר בי' לא עביד איניש דינא לנפשי' ואפי' למ"ד לא עביד איניש כו' דמאי דינא שייך הכ' לא הוי אלא תופס בעלמא דבשלמא להכות חבירו או להזיקו בממונו בידי' או ע"י גוי שייך למימר בי' עביד דינא לנפשי' או לא עביד דינא דהא נמי כמו דינא שהרי הדיין יש לו כח לרדוף ולכוף בין בגוף בין בממון עד שיקבל הלה עליו את הדין והיינו דפליגי התם רב יודא ור"נ אי עביד אי לא עביד וכן אי הוה מצינו למימר דאפילו בחפץ שאין מבורר כלומר שאין לו תביע' על אותו ממון שהוא תופס אלא על ממון אחר אפ"ה מצי שקיל לנפשיה בתורת גוביינ' אז הוה שייך שפיר למימר ביה עביד או לא עביד כו' דודאי התם נמי הוא דינא דנחית לנכסיה דחייב ומגבי לאידך שהוא זכאי ומשום כך הוצרך רבינו מאיר להוכיח דבכה"ג לא אמר עביד אינש כיון שאין לו תביע' על אותו ממון עצמו אבל היכא דיש לו תביעה על אותו ממון עצמו וגם טוען טענת ברי ואין חבירו נפסד על ידו כלום בתפיס' זו ואינו נפסד מצד אחר אלא אותו חפץ עצמו אשר טליו הם דנין בהא מודו כ"ע דלא שייך למימר בזה עביד או לא עביד מכח ההיא דרבינו קלונימוס דלעיל אשר ממנו הביא רבינו מאיר ראייה וכדפי' לעיל. ואם באנו ליפות כח כמריוא"ב יצ"ו ומפני שהיו הנכסים בחזקתו מאחר שהוא יורש את אחיו ואם יהיה הדין במסופק נימ' המוצי' מחבירו עליו הראייה ואע"פ שהקהל תפסו הלא כתב בספר מצות גדול וז"ל כל שתחילת דינו המוציא מחבירו עליו הראייה אין מועלת תקיפה שאחרי כן ומוציאין אותו מיד התוקף כדמסיק רבא בפ"ק דב"מ גבי ספק בכורות עכ"ל (ב) ולכאורה משמע שדעתו לומר אפילו היכא שטוען המחזיק ברי מדהבי' ראייה אחר כן אם תפס קודם שנולד הספק דמהני' תפיסה מההיא דפ"ב דכתובות (דף כ) דקאמר אוקי תרי לבהדי תרי ואותי ממונ' כו' ושם פרש"י דאם תפס לא מפקינן מיניה א"כ משמע דלא מחלק בין טוען התוקף ברי ללא טוען ברי דא"כ מאי מייתי ראייה נימ' דשאני התם דהלוה טוען ברי ומנא לו דיש לחלק בין תפס קודם שנולד הספק ובין לאחר שנולד הספק והיינו כחד שיניי' דתוספות פ"ב דכתובות גבי ההיא דאוקי תרי לבהדי תרי שם כתבו וז"ל ומוקי ממונא בחזקת מריה פירש הקונטרס ונפק' מינה דאי תפס לא מפקינן מיניה וקשה דאמרינן בפ"ק דב"מ (דף ו) גבי ספק בכור תוקפו כהן מוציאין אותו מידו אלמא תפיסה דאחר ספק' ולא כלום היא כו' עד וי"ל דשאני גבי בכור שהכהן תופס בספק דאינו יודע אם בכור הוא כו' עד ועוד י"ל דהכא מיירי בשתפס קודם שנולד הספק עכ"ל ומ"מ לאידך שינויי' משמע דאפילו תופס לאחר שנולד הספק אי הוי עעין ברי דמהני' תפיסה מדהקשו מההיא דתפסו כהן דהוי לאחר שנולד הספק וכ"ת מ"מ ראוי לפסוק כאידך שינויי' דתוספות כיון דלכאורה ס"ל כוותיה וכדפי' לעיל הרי תשובתך בצידך דמאי חזית דסמכת אסמ"ג ואשינויי' בתר' אדרבה נסמוך אהר"ר שמואל בן רבינו ברוך דס"ל כשינוי' קמ' דמהני תפיסה ולא מבעי' בטענת ברי ממש אלא בטענת דקים לן דלא ברי ליה מ"מ כיון דמצי למימר קים ליה הכי אפ"ה מהני תפיסה כמ"ש המרדכי בשמו בכתובות פרק נערה גבי כתב לה כסות או כלים כו' דאיפליגו בה רש"י ור"ת ורש"י מפרש לה במן האירוסין דוק' אבל במן הנשואין גובה הכל. ור"ת מפרש לה במן הנשואין כדאית' התם במרדכי ובתוספות על זה כתב וז"ל ואמר הר"ר שמואל בן רבינו ברוך דאם יתפוס החתן המוצי' מחבירו עליו הראייה שיאמר קים ליה כרש"י וכו'. והרי לך דאפילו במילי דלא מצי למטען ברי לי כי הכא דמי יוכל לטעון ברי לי שהדין הוא כרש"י ולא כר"ת דמי יכניס ראשו בין ההרים הגדולים והלא אנו סהדי דליכא איניש בדור הזה שיוכל להכריע ביניהם ואפילו בימי רבינו מאיר היה פוסק דהיכא דאיכא פלוגתא דרברבת' כגון רש"י ורבינו אם דהמוציא מחבירו עליו הראיה משום דהוה מספק' ליה מילת' דהלכת' כמאן כל שכן וכל שכן בדור הזה יתמי דיתמי ועניי הדעת דאין לנו לטעון ברי לי כרש"י או כרבינו תם אלא ודאי צריך לומר דס"ל להר"ר שמואל דכיון דבא מחמת טענה דמצי אומר סבר' דידי כרש"י מ"מ מהני תפיסה דהא לא דמי לתפסו כהן דהתם אין לו אמתל' ושום טענה שיוכל להסמך עליה אבל היכא דאית ליה טענה כל דהוא אפילו תהיה רעועה כי ההיא דקים ליה כרש"י כדפי' מ"מ מהני' עם התפיסה וכיוצא בזה כתבו התוספות בפרק המדיר (כתובות דף עו) גבי ההיא דאומר שמואל המחליף פרה בחמור וכו' שם האריכו התוס' הרבה ליישב השמועה ולא עלתה בידם רק לבסוף מתוך דברי רבינו יצחק בר אברהם ז"ל שם בתבו וז"ל ונראה לריצב"א דדוק' הכא שהמחזיק עצמו מסופק בפרה אין לו טענה ברורה והויא חזקתו כמאן דליתה הוא דאזלינן בתר חזקה דמרא קמא דדמי לתקפו כהן דמוציאין אותו מידו אבל במוכר שור לחבירו ונמצ' נגחן דגבר' זבין להכי ולהכי יש לו לטעו' למחזיק לשחיטה מכרתיו לך דאם אית' דלרדיי' קא בעית ליה לדידך הוה ליה לפרושי ולא לדידי וכיון שיש לו טענה ודאית אהני ליה חזקתו וכן ההיא דכור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך יש לו לטעון לכך אמרתי לך בשתי הלשונות שבאיזה שארצה אתפוס וכיון שהוא מוחזק אין להוציא הממון מחזקתו כיון שיש לו טענה עכ"ל. והרי לך דבטענה רעועה מצי לאחזוקי בממונ' ומהני' ליה תפיסה דהא פשיטא דהא דקאמר אם איתא דלרדיי' קא בעית ליה לדידך הוה לפרושי דהא מני טעין אנא ארובה דאינשי קא סמכנ' דזבני לרדיי' ותדע דכן הוא דאי לא תימא הכי יקשה לך מנ"ל דשמואל לא אזיל בתר רוב' בממונ' כי אם באיסור' נימ' דבכי האי גוונ' בין באיסור' בין בממונ' לא אזלינן בתר רוב' דהא אתרע ליה משום הך סבר' דלדידיה הוה ליה לפרושי וכן יקשה דמה מקשה לשמואל התם בריש פרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צב צג) מההיא דנמצ' גנב או קוביוסטוס הגיעו וכן מההיא דרב אחא דגמל אוחר בין הגמלים כו' נימא דטעמא דשמואל משום הך סבר' דלרדיי' הוה ליה לפרושי דלא שייכי גבי מום דעבדים ולא גבי נגיחות השור או שגעון הגמל אלא ודאי פשיטא דלא עלה על דעת ריצב"א לומר שתהא טענה זו מספקת כלל להכריע בעיקר הדין אלא מהני' לענין דמצי למטען ומשום הך טעמא תפסינן ליה והויא טענת ברי' ולא דמי לתקפו כהן דגבי ספק בכור דהת' אין לו שום טענה כלל רק תופס בטענת ספק וכן משמע כן מתוך לשון התוספות דלעיל שהבאתי מפרק המדיר דקא מסיימי ואומר דכיון שיש לו טענה ודאית אהני ליה חזקתו משמע דלא בעינן אלא טענה ודאית וכן לאחר כן בסוף דבריהם מסיימים ואומרים וכיון שהוא מוחזק אין להוציא הממון מחזקתו כיון שיש לו טענה משמע טענה כל דהוא וגם מדהוצרכו לחזור ולהאריך בזה דאי טענה מעלי' היא פשיטא שכיון שיש לו טענה מעלי' שיחזיק במה שבידו וזה ברור ונכון לכל מבין ואם כן דבר פשוט הוא שיש לק"ק בולוניי"א כמה טענות ואמתלאות לטעון טענות ברי באותם כלי הקדש אשר תפסו בדרך שתועיל להם תפיסת'. ומה שהבאתי ראיה ידידי ממה שכתב המרדכי בסוף פרק דבבא קמא גבי ואי תפס לא מפקינן מיניה דדוק' אם תפס קודם שבאו ליד הבעלים וכו' וכתבת על זה וז"ל והא הכא דבדי' הוא חייב לו כו' הכא לא כל שכן עכ"ל לא ירדתי לסוף דעתך כלל דמה ענין זה לזה הלא פשיטא דהתם מיירי גבי כלב' דאכל אימר' דהוה תולדה דקרן תמה דאין גובין אותה בבבל כיון דקי"ל כמאן דאמר פלג' נזק' קנס' ומשום הכי בעינן דתפיס המזיק עצמו דאז אין נרא' כגבוי שהרי דינו על המזיק עצמו כמו שאמרה תורה וחצו את כספו ומתוך כך אינו משתלם אלא מגופו אבל אם היתה תפיסה מועלת גם לאחר שבאו ליד הבעלים והיה הניזק תופס מיד הבעלים אם הי' אלם כמו שכתב שם המרדכי אם כן אין לך גבייה גדולה מזו ואלי' כוחיה דהאי ניזק כדיינא בארץ ישראל דנחית לנכסיה אפילו בדיני קנסות אבל בנדון הזה דלא שייך האי טעמא כלל מהיכ' תיתי ראייה משם דלא מהני' תפיס'. (ג) ואשר כחבת ידידי שאפילו יהיה כדבריהם שהקדישן לשמים ונפלה לגורל בית הכנסת מבולניי"א כוי עד יקום על שם אחיו ולמה יגרע נחלתו כו' לא נהיר' לע"ד שהרי השיב רבינו מאיר ומביאו המרדכי בפרק שבועת הדיינים וז"ל נשאל לר"ם על שתי זקוקי' שתובע שמעון את ראובן שנתנו להריוח בהם ולתת מהם כך וכך לשנה להזכיר נשמת זוגתו ותובע עתה שיחזיר גם קרן גם פרי כאשר יכשר בעיניו ואינו רוצה להחזיר. והשיב נ"ל אם שמעון אומר שנותן לצדקה אך רוצה שלא יהא עוד תחת יד ראובן והוא בעצמו רוצה לחלקם אז אין צריך ראובן להחזיר לו ולא ישבע על ככה שהוא כדבריו ולכאורה נראה דטובת הנאה אינו ממון וא"כ י"ל דכל שכן הכא דאין הקהל צריכין להחזיר ליורש כיון דאפילו המוריש לא היה בה אלא טובת הנאה. ועוד דיש לדמותו לקנס דאין אדם מורישו לבניו וה"ה הכא כיון דאינו ממון דלא יורישו לבניו ואע"ג דלענין שררה מצינו שאם בנו ראוי קודם הוא לכל אדם ע"כ צריך לחלק בין שררה להך דהכא דאי לא תימא הכי יקשה לרבינו מאיר שפסק שאין צריך להחזיר לו כו' והלא אפי' בנו קודם לכל אדם וכל שכן הוא בעצמו. וגם מה שכתבת שלא שמעו מפי כמר' יואב שדעתו להוציאם חוץ לעיר וכו' נפלא בעיני כי מפורסם הוא ומזה לא חשתי להאריך ואשר כתבת שבעיני כמר' יואב יפלא מאד מה שכתבתי לו שגם מתוך דבריו משמע שסילק עצמו מגוף הממון ואי הוה בעי למשתי בהו שכרא לא הוה מצי. גם בעיני יפלא למה יתפלא בי והלא כתב אלי וז"ל מעשה רב וכדי ראיה הוא שלא להקדישו להקדש רוצה לומר לחלוטין עכ"ל ומדהוצרך לפרש מה שכתב שלא הקדישו להקדש שרצו לומר לחלוטין ולא הניח המאמר דלא הקדישו להקדש כמשמעו יבין כל מבין מתוך זה דמודה שהקדישו אך לא לחלוטין ומדהקדישם כלל פשיטא דלא הוה מצי למשתי בהו שכרא דאין הקדש לחצאין ואשר כתבת שהדעת נותנת ואומדנא דמוכח הוא שלא הקדישן לחלוטין אדרבה לעניות דעתי נראה להפך ומכל מקום לא אאריך בזה. (ד) ועל דבר הכתוב שהביאו ממנו ראייה לדבריהם וכתבת ידידי שבני העיר אינם כשרים לקיימו ואפילו על ידי סילוק והבאת ראיה מההיא דהכל עניים אצל ספר תורה יישר כחך כי יפה דבר' ויפה הבאת ראייה. אמנם מה שכתבת דאפילו ימצא אנשים מחוץ לעיר שיקיימו דלא מהני מאחר דלא נמצא אלא בביתו ולא מסרו לקהל כו' דכי היכי דאמרינן בשטר הנמצא ביד הלוה שמא כתב ללות ולא לוה כך נימא שמא היה בדעתו להקדיש ולא הקדיש. אין נראה לע"ד דהא פשיטא דלא דמי לשטר הנמצא ביד הלוה וכן להא דאמרינן בסוף פ"ק דבבא מציעא (דף כ) סמפון היוצא מתחת ידי המלוה כו' אינו אלא כמשחק ופסול דדוק' התם כיון דאיכא למימר ספר' אתרמי ליה וכתב או משום דילמא אתא בין השמשות ופרע ליה כולי כדאית' התם ואדרבה משם ראיה דטעמא דאיכא למימר ספר' אתרמי ליה או דילמ' אתי בין "י וז"ל לא רגילין למעבד הכי למכתבה גיעא ולאנוחי בכיסיה דכיון דלא ניחא לו בגרושין פורענותא הוא לגביה ולא מקדים ליה עכ"ל כ"ש וכ"ש הכא דהא התם אע"ג דאיכא למימר ספרא אתרמי ליה כדאמרינן בסוף פרק קמא דבבא מציעא אפילו הכי כיון דהוי פורענותא לגביה ואפשר שלא יצטרך לכתוב גט לעולם דשמא תתפייס אשתו לא מקדים ליה כל שכן הכא דליכא למימר ספרא אתרמי ליה וגם איכא נמי למימר דאי לא ניחא ליה לאקדושי לגמרי א"כ פורענותא לגביה ולא הוה מקדיש ליה דגם הכא אפשר שלא יצטרך לכתיבה זו לעולם רצוני לומר שיכתוב שהוא מקדישו לחלוטין כדברי התוספות אם איתא דלא הוה גמר בדעתיה לאקנויי בלי שום ספקא. ואשר כתבת שכמר' יואב טוען דמאחר שיש בו מחקים ותליות ואין בו זמן גם לא עדים נראה לע"ד דלא גרע ממה ששנינו במסכת מעשר שני ומייתי לה ביבמות פרק האשה שלום (יבמות דף קטו) מצא כלי וכתוב עליו ק' קרבן מ' מעשר ד' דמוע ט' טבל ת' תרומה שכן בשעת הסכנה היו כותבין ת' תחת תרומה ומשמע דאפילו שלא בשעת הסכנה הוי הדין כן מאחר שלפעמים עושין כן גם שלא בשעת הסכנה משום רגילות דשעת הסכנה וכן משמע מתוך דברי רבינו משה בפרק ששי דמעשר שני וז"ל המוציא כלי וכתוב עליו מ' הרי מה שבתוכו מעשר שני ד' דמאי ע' טבל וכו' עד ק' קרבן ואם היה של מתכת הוא ומה שבתוכו קרבן שכן היו כותבין אות אחת מן השם בשעת הסכנה משמע דאפילו בזמן שאינו הסכנה הדין כן הוא מאחר שכן היו כותבין בשעת הסכנה כל שכן וכ"ש הכא דמהני בכהאי גוונא לעשות הכלים הקדש מאחר שראינו שבחייו היה מביאה תמיד לביה הכנסת בחגים ובמועדים ולא היה משתמש בהם אלא לדבר שבקדושה כנזכר ועוד יש להביא ראיה מן הירושלמי אשר שם במסכת מעשר שני ומביאים אותו התוספות בפרק האשה שלום בשם רבינו חננאל וז"ל פירש רבינו חננאל ירושלמי דמעשר שני פרק ב' רבי יונה ורבי אסי הוו שותפו בגריבי דחמרא כדדמך רבי יונה אמר רבי מני בריה דרבי יונה לרבי אסי כל גרב דכתב ביה רבי יונה דידי הוא א"ל אשתקד הוה דידיה השתא דידי עכ"ל משמע בהדיא דאי לאו משום דאיכא למימר אשתקד הוה דידיה והשתא דידי דלכולי עלמא הוו הני גריבי דכתיב בה ורבי יונה לרבי מני בריה ואע"ג דלכאורה היה ר"א מוחזק בממון מדהוה מהימן למימר אשתקד דידיה והשתא דידי ואע"ג דלא היה שם שום סגנון שטר או הודא' אלא סימנא בעלמא שהי' שמו כתוב על הגרב כ"ש וכ"ש הכא לפי הנלע"ד דאין לו' דשאני התם שכך היו רגילין מתחל' שלא היה מניח ר' אסי את שלו בהנך גרבי דהוה כתוב עלייהו ר' יונה וכן ר' יונה היה רגיל תמיד להניח את פירותיו באותן הכלים שהיה שמו כתיב עליהם דא"כ מה השיב לו ר' אסי אשתקד הוה דידי' והשת' דידי והא אמרת דלא היה מניח שם את שלו כיון ששם ר' יונה הוה כתוב עליו אלא ודאי צריך לומר כי לא היו יודעין בהם שום רגילות אלא מן הסבר' היה אומר ר' מני דאות' ששם אביו הוה כתיב עליו שהיו שלו והשיב לו ר' אסי אשתקד הוה דידהו כו' אבל בשנה ראשונה אשר נכתב השם היה מודה ר' אסי שמע מינה כיון דעביד מעשה ליכ' למיחש לאימלוכי דאי לא תימא הכי גם אשתקד אמאי היה דידיה כו' נימא דנכתב השם עליו על מנת להניח שם את פירותיו ושוב נמלך ר' יונה ולא הניח' שם אלא ודאי לא חיישינן לאמלוכי. והא דאמרינן בפ"ק דבב' מציע' (דף יח) ובגטין בפ' כל הגט (גיטין דף כז) מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים כו' הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם פשיטא שאני התם דאיתרעי בנפילה ומשום הכי חיישינן לנמלך עליהם (ה) ואשר כתבת וז"ל וכי תימא כיון שהיה בדעתו להקדיש כו' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט זה אינו דהא כתיב בטור חשן משפט וכו' תשובה לא"א הרא"ש ז"ל שאלת אדם שקנה קרקע אדעתא שיעשה הקדש ואחר כך נמלך ולא רצה להקדישו כו' עד אם קנאו אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא בפיו כלום הוי דברים שבלב ואומר שמואל כו' ואף על גב דאומר כל נדיב לב עולות הא אמרינן חולין מקדשים לא ילפינן והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין עתה הקדש לבדק הבית ואינו אלא צדקה הלכך צריך להוציא בשפתיו עכ"ל לכאורה נראה שרבינו אש"ר תפס שיטתו כר"י שפסק גבי תענית דצריך להוציא בשפתיו ולא סגי בקבלת הלב משום דס"ל דחולין מקדשים לא ילפינן או משום דהוי שני כתובים הבאים כאחד (ו) אבל רבינו תם נחלק עליו ופסק דסגי בקבלת הלב כמו שכתבו התוס' בפרק שני דע"ז וז"ל ור"י כשהיה רוצה לידור תענית היה אומר מבערב בתפילתו קודם אלהי נצור הריני לפניך בתענית יחיד למחר כולי עד ור"ת היה אומר דאין צריך לקבל עליו מבעוד יום כו'. וגם אין צריך להוציא בשפתיו קבלת התענית אלא סגי במחשבה בלבו שדעתו להתענות למחר ואע"ג דאמרינן בשבועות לבטא בשפתים ולא בלב שאני שבועה דגלי קרא לבטא בשפתים אבל גבי תענית סגי במחשב' הלב ע"כ ושיט' אחרת מצאתי שם בע"ז וז"ל וקבלת תענית רב אומר במנחה כו' עד ואפי' לא הוציא בשפתיו אלא שמחשב בלבו להתענות למחר חשיב תענית דהוי בכלל נדיב לב כמו צדקה דדרשינן בפרק שלישי דשבועות (דף כו) גמר בלבו מנין תלמוד לומר כל נדיב לב עכ"ל. וכן הגיה רבינו פרץ בסמ"ק וז"ל ומיהו שמעתי בשם ר"ת דסגי בקבלה בלילה וגם סגי במחשבה דלא בעינן הוצאה בפה כי אם גבי שבועות דכתיב לבטא בשפתים עכ"ל רבינו פרץ משמע דהאי מילתא דהוצאה בפה תליא באשלי רברבי הלא הם רבינו תם ור"י וגם משמע שהשיטה השנייה מתו' דעבודה זרה שהבאתי לעיל. וגם רבינו פרץ דבתראה הוה וגם הוה דייק טובא תופס עיקר כדברי רבינו תם. (ז) וגם רבינו אשר עצמו דלכאורה סבירא ליה באותה תשובה שהבאתי דטור חשן משפט מכל מקום כתב בפרק קמא דתענית וז"ל בתו' עבודה זרה כתב הר"ר יהודה בשם רבינו תם וז"ל אם בדעתו להתענ' מאתמול ולא קבל עליו במנחה כולי אלא שלא הוציאו מפיו מקרי שפיר תענית דהוי בכלל נדיב לב כדאמרינן בפרק שלישי דשבועות דאם גמר בלבו אע"פ שלא הוציאו בשפתיו מועיל ואע"ג דקאמר התם דלענין שבועה לא מהני עד שיוציא בשפתיו דכתיב לבטא בשפתים מסתברא דכל ענייני נדר ילפינן מהדדי דהא גבי צדקה דרשינן מוצא שפתיך תשמור ומועיל גומר בלבו והוא הדין גבי תענית כו' עד ואם הרהר בשעת תפלה תעניתו טובה ונוכחת וקרינן ביה שפיר קבלה עליו עכ"ל האשר"י בפ"ק דתענית והרי לך דכתב דכל ענייני נדר ילפינן מהדדי ודוקא לענין שבועה הוא דבעי' הוצאה בפה. וגם אמר בהדיא דגבי צדקה מועיל גמר בלב הפך מה שכתב בתשובה והיינו כדברי רבינו תם ואל תתמה אם פסק בספרו בהפך מתשובתו שכן תמצא גם לענין מלוה על המשכון דבספרו פסק הוי ש"ח ובתשובתו השיב דהוי שומר שכר כמו שהביאו בטור חשן משפט עצמו. ונחזור לדברינו דא"כ דרבינו פרץ ורבינו אשר בספרו וגם התוספות דעבודה זרה ר"ל בשיטה השנייה שהבאתי כולם פסקו כרבינו תם ראוי הוא לפסוק כמותו ולומר דלא בעינן הוצאה בפה כי אם לענין שבועה דוקא דגלי קרא לבטא בשפתים אבל לגבי נדר כי הכא לא בעינן הוצאה בפה ועוד דאם יש לדמות שום נדר לההיא דנדיב לב עולות יש לדמות זה יותר מכולם לפי' רש"י שפירש התם בשבועות דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד כו' דתרומה היינו תרומת המשכן דכתיב כל נדיב לב ואם כן ראוי לדמות נדבת בית הכנסת לנדבת מלאכת המכשן שהרי בכל מקום דמו רבותינו ז"ל בית הכנסת לבית המקדש כדאמרינן בפרק בתרא דמגלה (דף כט) ואהי להם למקדש מעט אומר שמואל בר רב יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות ותנן נמי בית הכנסת שחרב אין מספידין בו כו' שנאמר והשימותי את מקדשיכם וכו'. ומתוך זה כתב שם המרדכי דאסור לנתוץ דבר מבית הכנסת כי היכי דתניא בספרי מנין לנותץ אבן מן ההיכל וכולי שהוא בלא תעשה כולי ושמעת מינה דילפינן בית הכנסת ממקדש ותניא בספר' מקדש מקדשיכם לרבות בתי כנסיות ואמרינן נמי בפ"ק דשבת (דף יא) כל עיר שגגותי' גבוהין מבית הכנסת סופה חריבה דכתיב לרומם בית אלהינו ולהעמיד חרבותיו ואע"ג דההוא קרא דלרומם בית אלהינו כתיב בעזרה גבי בנין בית המקדש אלא שמע מינה דיש להדמות זה לזה. ומיהו נראה לע"ד דלפי' רש"י אשר שם יש לפרש הפסוק עצמו בבית הכנסת לפי המדרש הזה אם יעיין בו במקומו ומכל מקום פשטיה דקרא פשיטא דבבית המקדש מיירי וגם לפי מה שפירש רב אלפס נראה דאף לפי המדרש מפרש ליה לקרא בבנין בית המקדש ואפילו הכי מוכיח מיניה לבית הכנסת משום דדמו להדדי כדכתיב ואהי להם למקדש מעט וכן כתב נמי רבינו מאיר ומביאו המרדכי שם בפרק קמא דשבת וז"ל ושמא דומה לעליות היכל שנתקדשה כדאמרינן בפ' צולין (פסחים דף פו) דמקדש מעט שלנו יש לנהוג בו מקצת קדושה ומעיין קדושת היכל הרי שרוצה לומר דאפילו למאן דאמר דעליות עזרה לא נתקדשו מכל מקום בית הכנסת שלנו חמורה יותר דיש לדמות לעליות היכל דנתקדשו ומאחר שכן הוא אפשר לומר דאפילו לרבינו יצחק דסבירא ליה דלא ילפינן מהתם לענין קבלת תענית מודה דילפינן לענין קדושת בית הכנסת כיון דדמו אהדדי לפי מה שפי' רש"י דתרומה וקדשים דקאמר התם דהיינו תרומת המשכן וגם התוספות הביאו אותו פי' פרק שלישי דשבועות ולא סתרו אותו. ואשר כתבת ידידי דאומדנא דמוכח הוא שהכתב ההוא נעשה אחר המתנה אדרבה נראה לע"ד בהפך דאומדנא דמוכח שנעשה לפני המתנה או שלא היה בדעתו של כמ"ר שלמה נ"ע שיהא הכלים ההם נתונים בכלל המתנה דאם כן לא היה נדבה לשמים דאין אדם מקדיש דבר שאין שלו ואין אדם מוציא דבריו ולא עושה מעשיו לבטלה. וגם השטר מתנה אשר עליו בנה כמר יואב יצ"ו את יסודו הלא הוא יסוד רעוע מאד וכמעט יסוד נופל לפי שהוגד אלי נאמנה שהוא שטר עשוי בערכאות של א"ה ואין בו ממש אם לא מכח דינא דמלכותא דינא. והנה ידעת דמחו ליה מאה עוכלי בעוכלא אמנם אינו תופס עליך בזה כי באולי לא נודע לך אופן השטר ואיכותו אלא נאמר לך בסתם שיש לו שטר מתנה וגם לא אאריך בדין זה דשטר העולה בערכאות של א"ה מאחר שלא הוזכר במכתבך. ואשר כתבת ידידי דאפילו היה השטר כתוב כדין וכשורה מכתיבת ידו מכל מקום לא מהמנינן ליה נגד השטר מתנה דלא אמרינן הודאת בעל דין להפקיע ממון אחרים. יפה כתבת ויישר כחך אם כן היה שהשטר מתנה היה עשוי בישראל ולא עוד אלא אפילו הודאת בעל דין לא היה דאינו עוד בעל דין כיון שכבר יצאו הנכסים מרשותו ונכנסו לרשות אחיו מכח שטר המתנה. (ח) ואשר כתבת אחי שמעשים בכל יום באותו הגלילות שמשימין נרות של כסף ושלשלאות של כסף כולי ולאחר זמן נושאין אותם עמהם גם לפעמים כשיורדין מנכסיהם מוכרין אותם לאחרים כו' עד ואם כן המשים אותם בבית הכנסת אדעתא דמנהגא קא משים אותם כו' הלא ידעתי שמנהג זה נגד דין התלמוד דמדינא כיון שהודלק פעם אחת במנורה בבית הכנסת חלה קדושתו עליו ולא פקעה כי אם על ידי הקהל כדמוכח ההיא דפרק קמא דערכין (דף ו) דקתני התם מי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת כו' משבאת ליד הגבאי אסורה לשנות כו' וכן פשוט הוא מדינא דגמרא דכיון שנתעטף הספר תורה במעיל פעם אחת דגם כן חלה עליו קדושתה כדמוכח בסנהדרין פרק נגמר הדין (דף מא) דקתני התם כיפה שהוא טמא מדרס ונתנה על הספר תורה טהור מן המדרס כו'. אלא שחל עליו קדושתה ומשום הכי טהור מן המדרס משום דאמרינן לו עמוד ונעשה מלאכתינו כדפי' שם רש"י וכן מוכח שם הסוגיא בהדיא מדפריך מינה לרבא ומאחר דפשיטא שכן הוא שחלה קדושה על הכלים מכח דין התלמוד ואתה בא להפקיע מכח המנהג הלא ידעת שאין המנהג מבטל הלכה אלא אם כן הוא מנהג קבוע על פי חכמי המקום לא על פי המון בעלי בתים כמו שכתב המרדכי בשם א"ז בריש פרק הפועלים וגם כתב שם שצריך שיהיה דבעינן קבוע קודם שיבטל דין התלמוד. ועוד כתב ריש פרק הפועלים המנהג שיהיה מנהג וותיקון אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשקול הדעת דכמה מנהגים גרועים דלא אזלי בתרייהו כדפי' רבינו תם ריש בבא בתרא וכו' גבי בגויל ובגזית כו' ע"כ ומדכתבו גבי משנתינו דהשוכר את הפועלים ואומר להם להשכים ולהעריב וגם מדהביא ראיה מההיא דריש בבא בתרא גבי גויל וגזית וכו' משמע לכל מבין דה"ה בכהאי גוונא דהכא דבעינן שיהיה מנהג ותיקון וראיה לו מן התורה מה שאין כן בזה המנהג וגם לפי דעתי שאינו מנהג קבוע כלל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |