שו"ת מהרי"ק/קנה
|
< הקודם · הבא > |
על (א) דבר ריב אשר נפל בין ראובן לשמעון על דבר ספר אשר נלקח באלכסנדריא בעלילת מכס מיד שמעון שלוחו של ראובן כמבואר לעיל בטענות. והנה ראובן טוען ששמעון נעשה עליו ש"ש מאחר שאמר לו לשמעון שאם ימכר הספר יותר מל"ד דוקט"י שיהיה המותר של שמעון ושמעון שתק ומתוך אותם הדברים נשא הספר עמו למוכרו ושמעון טוען כי לא נעשה ש"ש שהרי ראובן עצמו הודה שמתחילה לא שאל ולא בקש ממנו דבר רק אמר לו אם תרצה אשרתך ואשאנו עמי ואמכרנו עבורך בסך אשר תעריך וכו'. בזה אני רואה את דברי ראובן דודאי נעשה שמעון ש"ש מאחר שבסוף אמר לו ראובן לשמעון שאם ימכר הספר ההוא ביותר מל"ד דוקט"י שהמותר יהיה של שמעון דפשיטא שאע"ג שמתחילה לא ירד אדעתיה דאגרא כיון דלסוף אמר לו ראובן שהמותר יהיה שלו ושתק שמעון נעשה עליו ש"ש מידי דהוי שומר אבידה לרב יוסף דנעשה ש"ש ואע"ג דלא נחית כלל אדעתא לאגרא כ"א לקיים מצות ואפי' רבה לא פליג עליה דר' יוסף אלא משום דלא מחשי' ליה ש"ש משום הנאה פורת' דלא בעי למיתב ריפת' לעניי' כמו שפי' התוספות בפ' הכונס (בבא קמא דף נו) וכן בפ' אילו מציאות (דף כט) אבל משום דלא נחית אדעתא דאגרא לא הוה פטר ליה כיון דסוף סוף אתי לידי הנאה ותדע דכן הוא שהרי משנה שלמה היא בפ' אילו מציאות (שם דף כח) דתנן כל דבר שעושה ואוכל וכו'. עד ושאין עושה ואוכל ימכר. ומה יהא בדמיהן ר' טרפון אומר ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותו וכו' ומוכיח בגמרא דאפי' קודם שנשתמש בהם חייב בגניבה ואבידה כדין ש"ש לכל הפחות ולא פליג ר' עקיבא אלא משום דסבירא ליה דאין רשאי להשתמש בהן הא אי הוה רשאי להשתמש בהן הוה מודה ליה לר' טרפון דנעשה עליהן ש"ש אפי' קודם תשמיש וגם פסיק שם בהדיא בגמרא הלכה כר' טרפון וכן פסקו כל פוסקי הלכות הרי לך בהדיא דנעשה ש"ש ע"י היתר תשמיש המעות אפי' קודם תשמיש ואע"ג דמעיקרא לאו אדעתא דאגרא נחית ותנן נמי בפ' המפקיד (בבא מציעא דף מג) המפקיד מעות אצל שולחני מותרי' ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן ומפ' בגמרא דאפי' לרב נחמן הוי עלייהו ש"ש ואפי' קודם תשמיש דכיון דנהנה מהנה כדאיתא שם ולרב הונא אפילו שואל נעשה עליהן ואע"ג דמעיקרא לא ירד הנפק' אלא לעשות קורת רוח למפקי' לשמור פקדונו כסתם מקבלי פקדון. אלא ודאי פשיטא ופשיטא דאע"ג דמעיקרא לאו אדעתא דאגרא נחי' מ"מ כי מטי הנאה לבסיף נעשה ש"ש דהואיל ונהנה מהנה כדמפרש רב נחמן שם בשלהי המפקיד (בבא מציעא דף מג) ו הכא ששמעון תגר ובקי בסחורה לפי הנראה מתוך הטענות ואע"ג דא"ל מעיקרא אשרתך ואשאנו ואמכרנו בסך אשר תערי' מ"מ לא יוותר לו שמעון לראובן שאם ימכרנו יותר ממה שיעריכנו ראובן שישלם לו את העודף רק מה שיעריך אותו ראובן שהרי אמכרנו בסך שתעריך אותו קאמר ליה כמו שכתב בתוך הטענות והרי חשיב ש"ש לדברי רבי' מאיר ומביאו המרדכי פ' האומנין. וז"ל על ראובן שמסר טבעת לסרסור למכור נראה דסרסור ש"ש אפי' בהליכה ואע"ג דאכתי לא מכר שמעו' החפץ כו'. עד כ"ש שהוא תגר עצמו ואם ירגיש שיש ריוח בדבר יקחנו לעצמו עכ"ל. וה"נ איכא למימר לא שנא וה"ה דגם בלא טעם דאם ירגיש וכו' נעשה שמעון ש"ש כמו שהוכחתי לעיל מההיא דשומר אבידה ומתוך משנתינו דפרק אילו מציאות ודפרק המפקיד. ופשיטא דאע"ג שלא נעשה בתנאי מפורש רק דיבור' דראובן שאומר לו המותר יהיה לך ושתיקת שמעון דמ"מ נעשה שמעון ש"ש מאחר ששתק וראייה מדגרסינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלח) הכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים ואמר הלה אי אפשי בהם אם היה רבן שני כהן יאכלו בתרומה רשב"ג אומר כיון שאמר הלה כו' כבר זכו בהם היורשים וכו'. ומפרש התם דבשתק ולבסוף צווח כ"ע לא פליגי דיאכלו בתרומה דמדשתק ודאי קנה והשתא הוא דהדר ביה ולא פליגי כ"א היכא דאיכא למימר הוכיח סופו על תחילתו כדאיתא שם בהדיא וכן בפרק ב' דחולין (דף נט) מייתי לה אהא דהוכיח סופו על תחלתו הא לאו הכי מודו ליה כ"ע דאמרינן דמדשתק קנהו. וסמכינן אהא אפי' לעניין איסור תרומה לזרים שהיא במיתה כדקאמר דיאכלו עבדים בתרומה מכח רבו שני דהיינו מקבל מתנה כדפירש שם רבי שמואל כל שכן דיש לסמוך על השתיקה לעניין ממון הקל לכ"ע דהא פשיטא יותר מביעתא בכותחא דבצווחת שמעון שהייתה אחר עלילת המכס לא שייך למימר בה הוכיח סופו על תחילתו דאדרבה מדלא צווח עד השתא שראה שהייתה הוצאה יתירה על השבח מוכח' מילתא דהשתא הוא דהדר ביה ועד האידנא ארוצויי ארצי. וכל שכן לדברי רבינו שמואל ורבינו אשר שפסקו כת"ק דאמר דאפילו היכא דאיכא למימר הוכיח סופו וכו' כי התם אפילו הכי לא אסורים אלא אזלינן בתר שתיקה דמעיקרא ואין לומר דשאני התם שעם השתיקה הים מעשה שהרי קבל השטר כמו שפי' רבינו שלמה בפ' ב' דחולין (דף לט) גבי הא דקאמר בשתק ולבסוף צווח כ"ע לא פליגי כו' וכתב שם וז"ל בשותק וקבל השער וכו' וכן פיר' גם רבינו שמואל בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלח) דהא על כרחך דהא דקאמר וקבל השטר היינו משום דקשיא להו אם לא קבל השטר במאי קנה רבו שני כדי שיאכלו עבדים בתרומה הא ע"כ בלא קניין אי אפשר להם לאכול בתרומה מכח מקבל מתנה דהיינו רבו שני ומשום כך מפרש להו בדאיכ' מסירת שטר. ורבינו שמואל לטעמיה דמפרש לההוא סוגי' במתנת ברי' מדלא גריס הכותב כל נכסיו אלא הכותב נכסיו כמו שכתב שם בפירושו ומשום כך הוצרך לפרש שקבל בשטר כדפירשתי. ותדע שכן הוא דאלת"ה יקשה בריש פרק שני דחולין (דף לט) דקאמר שחטה ואח"כ חשב עליה זה היה מעשה בקסרי ולא אמרו בה דבר לא איסור ולא היתר. ומסיק דלא אמרו בה איסור משום כבודן דחכמים ולא היתר משום דרשב"ג ואם אית' דאפילו חכמים לא נחלקו אלא היכא דאיכ' מעשה מוכיח נגד הצוחה דלבסוף כי התם דקבל השטר אם כן איזהו כבודן של חכמים דמשום כך לא אמרו בה אסור נימ' דבכה"ג דליכ' שום מעשה נגד הוכחה דלבסוף כי התם דלבסוף חשב עליה ולא עשה שום מעשה שיורה נגד המחשבה ההוא אפילו רבנן מודו דאמרינן הוכיח סופו וכולי ותאסר הבהמה אפילו לרבנן אלא ודאי דאין לחלק בזה כלל. וגם אין לחלק ולומר דשאני הכא שאין זכות גמור שהרי מתוך זכיית המותר נעשה עליו ש"ש. ואי לאו הכי לא הוי כ"א ש"ח ואית לן למימר דמשום כך שתק שלא היה חפץ באותו זכות שהיה יכול להגיע אליו לחובה. זה אינו שהרי גם בההיא דיש נוחלין שהבאתי למעלה יש לו למקבל מתנה צד חובה כמו שכתב שם רבינו שמואל וז"ל והיו בהן עבדים ומתוך כך צווח שאין רוצה לזון את העבדים. ואפילו למ"ד יכול הרב לומר וכו' אפילו הכי לא ניח' ליה לעשות כן עכ"ל. הרי לך בהדיא דאע"ג דשייך בה קצת חובה במתנה זו אפילו הכי אמר דמדשתק מעיקר' דודאי נתרצה והא דצווח לבסוף מהדר קא הדר ביה כדאית' התם כ"ש וכ"ש הכא דלא צווח שמעון כלל כשאמ' לו ראובן לתת לו את העודף רק לבסוף כשנתגלגל עלילת המכס.
ואשר טען עוד שמעון כי דברי ראובן שאמר לו המותר מל"ד דוקאט"י יהיה שלך לא היו כ"א דברי הבאי. שהרי אין הספר שוה שיהיה בו שום מותר. נראה לע"ד שאין טענותו טענה שהרי דבר ידוע הוא שאם לא היה מכדי האיפשר שימצ' ממנו ל"ד דוקאט"י כאשר העריכו ראובן לא היה שמעון משתדל וטורח בו ומכניס את ראשו בספח עלילת מכס כאשר קרהו. דאין אדם עשוי לחרוש ולזרוע במקום שאין מגדיל צמחים כלל אלא בודאי היה באפשר להמצ' ממנו הסך ההיא וכיון שכך הוא אי אפשר לצמצם ולומר שעד הסך ההוא דווק' אפשר להמצ' ולא יותר אפילו פרוטה זה ודאי אין ראוי לומר כלל אלא ודאי היה באפשר גם המצ' ממנו אי זה מותר רב או מעט ומאחר שכן הוא פשיט' דנעשה שמעון ש"ש שהרי בקל נעשה ש"ש כמו שכתב רבינו מאיר באותה תשובה דלעיל וז"ל ובקל יכול להיות דחשיב ש"ש כדאמר טוב' בתלמוד בההיא הנאה כו'. עכ"ל וגם יש להבי' ראייה משומר אבידה דחשיב ש"ש לרב יוסף מטעם דלא בעי למיתב ריפת' לעניי' והוכיחו התוספ' דלא מיפטר מלמיתב ריפת' לעניי' אלא בשעה שהוא עוסק במצוות ההשבה כגון אם הוא בגד בשעת שטיחתו או ניעורו. ואע"ג דלא הוי אלא אחת לשלשים יום ומילתא דלא שכיח' היא שיזדמן שיבא העני באותה שעה ממש כמו שכתבו התו' בפ' אילו מציאות. (דף כט) ואמרינן נמי בנדרי' פ' אין בין המדיר (דף לג) מאי איכ' משום פרוטה דרב יוסף פרוט' דרב יוסף לא שכיח'. הרי לך דאפי' בהנאה דלא שכיח' כלל חשיב ש"ש לרב יוסף וכוותיה פסקו ה"ג ור"ח ורב אלפס ואפילו לדברי רבינו יצחק שפוסק כרבה דלא חשיב ליה ש"ש משום הנאה פורת' כי האי כמו שפירש שם מ"מ פשיט' דע"כ לא קא פליג אלא דווק' התם דלא שכיח' כלל אבל היכא דשכיח' קצת מודו כ"ע דחשיב ש"ש משום הנאה פורתא כמו שכתב רבינו מאיר והבאתיו לעיל. ואמרינן נמי בפ' המפקיד (בבא מציעא דף מ"ג) בההיא הנאה דאי מתרמי ליה זבינא דאית ביה רוחה כו' הוי עלייהו ש"ש ואין מחלק בין מקום שהתגרים מצוין שם ובין מקום שאין התגרים מצוין שם ולא שכיח' זבינ' דאית ביה רוחה. וכן לא מפליג בין איש מסכן לאיש עשיר שיש לו הרבה מעות מבלעדי מעות הפקדון. ומילת' דלא שכיח' הוא שתזדמן לו סחורה גדולה כ"כ שלא יספיקו לו מעותיו אפילו הכי מחייב בכל עניין כיון שהוא באפשר לבא לידי ריוח הוי עליה ש"ש ה"נ לא שנא. ואשר טוען עוד שמעון שאף אם היה שום מותר אפילו הכי היה ראובן יכול לתבעו מן שמעון שהרי שמעון לא היה זוכה בו שיכול ראובן לומר לו כשאמרתי לך שהמותר יהיה שלך לא ענית אלא שתקת וכו'. כבר נתבטלה טענה זו שהרי היה שמעון זוכה במותר על פי הדין ששתיקת שמעון הייתה כהודאה כיון שהיה לו זכות בדבר כדפי' לעיל מההיא דיש נוחלין (דף קלח) ודפ' שני דחולין (דף לט) וזה פשוט לפי הנר'.
ואשר טען עוד שמעון דאם היה בדע' ראובן שיתחיי' שמעו' באונסין א"כ היה לו לראובן נפרש בהדי' ולומר אנ"ח לך המותר כדי שתתחייב באונסי' וכו'. והבי' ראייה מאותה דעת שכתב המרדכי בפ"ג דבבא בתר' גבי שמור לי ואשמור לך דיכול לומר לו אם הייתה אומר לי וכו' לא הייתי נזקק לכולה אלא לחצי וכו'. הלא רבינו משה חולק בדבר. וכתב לעיל מינה דאדרבה מן הסתם הוי ש"ש כדמשמע לישנ' דבריית'. ואפילו לאותו דעת אין ראייה כלל לכאן דדווק' התם צריך לפרש מפני שמן הסתם אין השותפין מקפידין זה על זה כדאית' בבבא מציעא בפר' בתר' (דף קיו) ודרך השותף לשמור ולטרוח בשבילו ובשביל חבירו ואין מקפיד לומר שמרתי יום אחד או שנים וגם אתה תשמו' כנגדו ומשום הכי ס"ל לאותו דעת דה"ל לפרוש' לאידך ולמימר ליה גם אני אשמור כיוצא בך ועוד חלוק גדול יש דבשלמ' התם מסתמ' אין לנו לומר דיעש' ש"ש דמה תועלת יש לו בעשותו ש"ש הלא אין אדם עשוי לחייב עצמו באחריות על חנם וכל זמן שלא פירש בהדי' אין לנו לומר שנעש' ש"ש אבל הכא דמט' ליה הנאה שהמות' הוא שלו איכ' למימר הואיל ונהנה מהנה כדאיתא בפ' המפקיד (בבא מציעא דף מ"ג) ו שכן הוא דאי לא תימ' הכי יקשה לאותו דעת ממשנתינו דפ' אילו מציאות (דף כט) דתנן ר' טרפון אומר לישתמש בהן לפיכך אם אבדן חייב באחריות' דמשמע בהדי' שנעשה ש"ש מן הסתם כיון דמט' ליה הנאה מיניה גם יקשה ממשנתינו דהמפקי' מעות אצל שולחני מותרי' לישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן וכן מההיא דהלוקח כלים מבית האומן ע"מ לשגרן לבית חמיו וכו' דפ' האומנין (בבא מציעא דף פ"א) ודפ' ד' דנדרים (דף לא) דבכולהו נעשה ש"ש מן הסתם ותנן המלוה על המשכון ש"ש וכן כל האומנין ש"ש ואפי' בסתם אלא ודאי פשיטא ופשיטא שצריך לחלק כדחלקתי ועל טענת (ב) הפשיע' שטוען ראובן ששמעון פשע שלא הראה הספר למוכסנים מיד ושמעון כופר ואומר שהראהו להם מיד בבואו אליהם כמבואר בטענות הלא דבר פשוט הוא ששמעון נאמן בשבועתו כדין ש"ש שנשבע על השבורה ומתה אמנם א"כ הוא ששמעון נעשה ש"ש אינו נפטר כ"א בטענם אונס גמור כדאיתא בשילהי פ' הפועלים (בבא מציעא דף צג) איזהו אונס שש"ש פטור עליו כגון ותפול שבא ותקחם וכו'. או כגון הייתי ביום אכלני חורב וכו'. והכי קיימ' לן הלכת' כאביי ולא כרבה כמו שפסקו שה כל פוסקי הלכות וא"כ יתחייב שמעון אפילו בקרוב לאונס רק שלא יהא אונס גמור ויצטרך שמעון לשבע שבאונס גמור לוקח הספר. ומה שכתב שמעון בטענותיו שמאחר שיצ' צדיק בריבו זה יוכיח שלא פשע בשום דבר נראה לע"ד שאין זו ראייה לדבר דאפי' נאמר שלא פשע בענין שיחשב כמעביר את המכס עד שיפסיד את הספר מכל מקום אפשר להיות שפשע קצת עד כי מצאו המוכסנים עילה לבא עליו בעקיפין כמנהגם. ובאולי היה שמעון יכול לעשות באופן שלא היה שום פתחון פה לבעל הדין לחלוק רוצה לומר המוכסנים ולא היה צריך להוציא שום הוצאת. ואשר הביא ראובן ראייה לדבריו ששמעון פשע מדלא פסק הדיין שיתחייבו המוכסנים ההוצאות. והשיב שמעון שזה היה בגרמתו של ראובן שאמר לו בתחילה שאין פורע מכס ועל זה סמך לטעון בערכאותיה' שאין פורע מכס. והנה פסק הדיין שהוא פורע ומשום כך לא זכה בהוצאות נראה לע"ד שתשובת שמעון מספקת בזה כי הדבר ידוע שבדיניהם ההוצאות הולכות לפי הטענות ואם יטעון אדם בדיניהם טענה שאינה נכונה אף כי לא יתחייב בעיקר הדין מ"מ יתחייב בהוצאות לפי המורגל בערכאות אשר בינינו. גם (ג) מה שטען שאלמלא שאמר לו ראובן שאין פורע מכס לא היה מטפל בספר ההוא כלל להוליכו עמו כאשר ידוע כי בסחורה המחוייבת מכס יש טורח מרובה וסכנת עלילות יותר ויותר מכשאינה מחוייבת מכס. רואה אני בזה את דברי שמעון א"כ הוא האמת שהיה מחויי' לפרוע המכס על פי דיניהם שהרי מוטעה היה שמעון כשקבל עליו שמירת הספר ההוא והשתדלותו בו. וכל דבר שהוא בטעות חוזר דודאי איכא למימר דכי היכי דראובן לא ידע שהיה הספר פורע מכס ה"נ שמעון לא ידע. וכה"ג אשכחן בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מא) גבי רב ענן דשקל בידק' בארעיה וכו'. עד אתא לקמיה דרב נחמן וכו'. עד מחילה בטעות היא וכי היכי דלא ידעת איהו נמי לא הוה ידע ה"נ איכ' למימר הכי וכ"ש שגלה שמעון בדבריו שהיה סבור שאין ספרים פורעי' מכס וראובן קיוה הדבר שאין ספרי' פורעי' מכס כמבואר בטענו' ראובן עצמו וא"כ שהם פורעים מכס לא מיבעיא שנפטר שמעון מכל ההוצאו' והגלגולים שנתגללו מחמת חיוב המכס בדיניה' דודאי שמעון לא הכניס עצמו בחיוב שמירה ואחריות גדולה כזו ודמי לההיא דאמר בב"ק שלהי פ' הכונס (בבא קמא דף סב) אמר רבא הנותן דינר זהב לאשה. ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא וכו'. פשעה בו משלמת של כסף דאמרה ליה נטירות' דכספ' קבילית עלאי דדהב' לא קבילית עלאי. וה"נ פשיט' דמצי לומר נטירות' דאינו פורע מכס קבילית עלאי דפורע מכס לא קבילית עלאי אלא אפילו מהוצאות שנתגלגלו שלא מחמת חיוב המכס נפטר שמעון כיון שבטעות הייתה קבלת השמירה על שמעון כדפי'. וראיי' מדאיתא בברייתא ומייתי לה בפ' ד' וה' (דף מ) שאלו בחזקת תם ונמצ' מועד בעלים משלמין ח"נ ושואל משלם חצי נזק. ופריך עלה ולימ' ליה תורא שאילי' אריה לא שאילית ומשני כגון שהכיר בו שהוא נגחן. והדר פריך ולימר ליה תם שאילית מועד לא שאילית. ומשני משום דא"ל סוף סוף אי תם הוה ליה פלג' נזקא בעי' שלומי ה"נ שלים פלג' ניזקא וכו'. ומדהוצר' להעמיד' כגון שהכי' בו שהוא נגחן ולא סגי ליה במאי דמשני לבסוף סוף כי תם הוה לאו פלג' ניזקא בעית שלומי משמע דאי לא הכיר בו שהוא נגחן אפי' מפלגא ניזקא היה מיפטר ואע"ג דכל תם משלם חצי מיהא ונהי דבחזקת תם שאלו ולכל הפחות מיהא היה לו להתחייב בחצי נזק וכדקתני בבריית' אחריתי ומייתי לה בשילהי ההיא פירקא (דף מה) ד' נכנסו תחת הבעלים ש"ח השו' וכו' כלומר ומתחייב השומרים בהיזק הבהמה שקבלו עליהם שמירתה תחת הבעלים וכן פסקו כל הפוסקים דליכ' מאן דפליג אפילו הכי משמע בהדיא דאם היה כבר מועד ולא הכיר בו השומר שהוא נגחן לא נתחייב השומר בנזקין משום דאמר תורה קבילית עלאי אריה לא קבילית עלאי ופירש שם רש"י אריה לא קבילית עלאי נטירות' דארי' לא קבילית עלאי וכו'. ה"נ מצי שמעון למימר נטירות' דמחייב מכס לא קבילית עלאי וכדפרשתי.
ואשר טען ראובן דהיה לו לשמעון לומר למוכסנים יש לי ספר אחד שמו ביבל"ייא וכו'. והשיב שמעון לא כך צוה לי ראובן אלא אמר תראהו אותו וכו'. נראה לע"ד שאין תשובת שמעון מספקת בזה דכיון דאמר ליה שמוכסנ' מאלכסנדרי' רעים מאד הוה ליה לאסוקי אדעתי' תן לחכם ויחכם ועוד וגדול' מזו אית' בכתובות פ' הכותב (כתובות דף פה) גבי אבימי הוו מסקי ביה זוזי בי' חוזאי וכו'. ומסיק התם דאפי' אמר ליה הב זוזי ושקול שטר' ואזיל איהו ויהיב זוזי מקמאי דלישקול שטר' ואמרי סטראי ננהו חייב השליח משום דא"ל משלח לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ומפרש שם רש"י וז"ל לתקוני שדרתיך יהיה לך לדקדק בתקנתי עכ"ל הרי לך דאע"ג דמתוך לשון המשלח היה נשמע דלא איכפ' ליה אם יתן המעות קודם לקיחת השטר אפילו הכי מחייב השליח. משום דהוה לו לוקח השטר בטרם יתן המעות מאחר דמ"מ הזכיר לו לקיחת השטר וגלי אדעתיה שהיה ירא פן יאמרו סטראי נינהו כמו שפירשו התו' בגיטין פ' כל הגט כ"ש הכא לפי הנראה לע"ד שהרי הזהי' ראובן לשמעון מאותה מוכסנים באמרו שהם רעים מאד ואפילו לא נעשה שמעון כ"א ש"ח היה מתחייב לפי הנראה לע"ד כי ההיא דפרק הכותב דלא היה השליח כ"א ש"ח כ"ש הכא שהוא ש"ש לפי הנראה לע"ד אם לא שימצ' אמת וספרים פורעים מכס כמו שטען שמעון דא"כ הוא אפילו ש"ח לא הוי מיפטר כדפי' לעיל.
ואשר חדש ראובן בטענות השניות ששמעון פשע מפני שכשנתפס הספר במכס היה יום השוק ורבים בוקעים במקום המכס והיה שמעון יכול להראותו להם בפני עדים. בזה רואה אני את דברי ראובן א"כ הוא כדבריו. ולא מיבעי' אם נחשיב שמעון כש"ש דיש לו לשמור שמירה מעולה ואפי' בשכר אלא אפילו לא נחשביהו רק כשומר חנם. מכל מקום פשע מה שלא עשה כן מאחר שכבר הזהירו ראובן מאותם המוכסנים מאלכסנדרי' וגם מוחזקים ועומדים הם לבלבל ולעות כל היהודים העוברים שם ודמי למאי דאמר התם שומר שהיה יכול לקדם ברועים ובמקלות ולא קדם חייב ש"ש בשכר. וש"ח בחנם. וה"נ הוה ליה לקדם בחנם על פי הנכנסים והיוצאים כמו שכתב ראובן ועוד יש לדמותו להא דגרסינן התם בשלהי הפועלים (בבא מציעא דף צג) אייבו אפקיד כתנא בירוניא אזל שבו שמתיה לסוף הוכר הגנב אתא לקמיה דר"נ חייביה. לימא פליגי אדרב הונ' בר אבין וכו' עד אם ש"ח הוא רוצה נשבע רוצה עושה עמו דין ואינו נשבע. אמר רבא גברי דפולמוס' דפומבדית' הוו התם דאי רמא קלא אתו ומצלו ליה ופי' שם רש"י וז"ל שבו שם הגנב וליסטים מזוין הוה וחייבי לשלם וכו'. עד והיינו פליג' דהא רוניא ש"ח הוא וחייביה רב נחמן עכ"ל. הרי לך בהדיא דאפי' ש"ח חייב כשיכול להציל ע"י אנשי השלטון וה"נ ל"ש דמאי לו ע"י אנשי השלטון מה לי ע"י העוברים דרך שם וכל שכן אם נחשיב שמעון כשומר שכר שיתחייב. ואשר (ד) טען עוד ראובן בטענות השניות שהמוכסנים תבעו קנס לשמעון כפלי כפליים מדמי הספר ונמצ' שכשנתפשרו וגם הוציאו הוצאות אין מגיע לו רק הרביע וכו'. כמו שכתב באותן טענות הלא שמעון כופר ואומר שכל ההוצאות בא מצד הספר כמו שכתב שמעון בטענותיו השניו' ופשיטא ששמעון נאמן בשבועתו עד כדי דמי הספר אשר בידו לפי מה שכתב שמעון שהספר בידו ואפילו את"ל דלא הוי מהימן למימר' לקוח הוא בידי כיון דנפיק עליה קלא שמסרו לו למוכרו בפאוויא"ה ר"ל כשנתפס במכס יצא הקול ששמעון היה נוש' עמו ספרי של ראובן ונתפס במכס ונדמהו לההיא דרבה בר שרשום דפ' ח"ה (דף לג) דאמר לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפק עליה קלא דארע' דיתמי היא וכו' מכל מקום אם בשעה שירדו לדין בראשונה וטען שמעון טענותיו לא היה לו לראובן עדי ראייה שראו אז הספר בידו מהימן שמעון עד כדי דמיו במגו דאי הוה בעי הוה טעון אז החזרתיו לך כמו שפסק רבינו מאיר. והביאו המרדכי שלהי פרק המקבל ואע"ג שלדברי רבינו אלפס לא מהימן היכא דאיכ' עדים אם לא ראה. ומ"מ הרי רבינו יעקב פסק דמי שאין אומן יש לו חזקה לעולם. גם בדאיכא עדים וראיה. ורבינו שמואל פסק דהיכא דאיכא חד מינייהו עדים בלא ראה או ראה בלא עדים יש לו חזקה וכיון שר' מאיר דבתראה הוא הכריע כדברי רבינו שמואל המכריע בין דברי ר' יעקב לדברי רבינו אלפס. פשיטא שיש לפסוק כמותו. דהא איהו הוה ידע בדבר רב אלפס טפי מינן ואפי' הכי לא פסק כמותו הלכך שמעון נאמן אם לא היו עדי ראייה בשעת הטענות הראשונות וכדפירש' ומיהו דווקא בשבועה וזה פשוט. ועל (ה) אשר פרע שמעון המכס מן הספר ותובעו מראובן וראובן ממאן כמ"ש בטענות נראה לע"ד דבר פשוט שאם לא פשע שמעון כלל דפשיט' שישבע שמעון כמה הוציא בפרעון המכס ויטול מן הספר עצמו מידי דהוה ארועה שקדם ברועים ובמקלות שחוזר ונוטל מבע"ה עד כדי דמי הבהמה ואפילו שומר חנם ששכר רועים וכו' כמו שפרשו התוס' בסוף פ' אילו מציאות (דף כט) וכן כתב רבינו מאיר ומביאו המרדכי בב"ק פרק הכונס וז"ל וא"כ בנדון הזה כיון דהצילו מן ההפסד שפדאו חייב לפרוע לו שהרי היהודי לא היה חייב מן הדין לכותי שתפסו עכ"ל. הרי לך בהדיא דאדרבה כשזה מוציא הוצאות כדי להציל ממון חבירו מיד האנס המחזיק בו שלא כדין דיותר מתחייב בעל הממון לשלם לזה מה שהוציא משאם היה הכותי מחזיק בו כדין. דאז היה ראוי לפטור בעל הממוו משום דחשיב זה המוציא הוצאות כמבריח ארי כמו שכתוב שם באורך לעיל מינה וזה הוא הפך גמור מדברי ראובן ופשיטא שישבע שמעון שכך וכך הוצרך ליתן מפני המכס על פי השופט אשר שם בעיר המכס. ויטול מעותיו מן הספר. (ו) ואשר תבע שמעון מראובן בטענות הראשונות והשניות שישלם לו זמו בטלתו ובושתו וצערו על מה שנתפס בתפיסה נראה לע"ד שראובן פטור מכל זה שהרי נשאל לרשב"א וז"ל שליח שהגיע לו היזק בממון שלו מחמת שליחות שולחו. או שהעלילו עליו מחמת השליחות. והפסידוהו ממון אם על המשלח לשלם נזקו אם לאו וכן שותף שהיה הולך בפרגמטי' ונתפס על ידי ליסטים עם הפרגמטי' אם על השותף חבירו לפדותו עכ"ל השאלה. והשיב וז"ל אין המשלח חייב בתשלומי נזק השליח שלא מצינו בתשלומי נזק אלא בנזקי עצמו או בנזקי ממונו האי כדיניה והאי כדיניה ונזקי ממונו כעין נזקי עצמו הן כלומר לפי שפשע בשמירת ממונו אבל בנזק שהגיע לשליח זה מה היזק המשלח ומה הגיע לו מחמת פשיעתו. וכ"ש אם השליח שכיר שהרי הלך בשכירותו כדכתי' ואליו הוא נושא נפשו וכו'. עד ואפילו תאמר שבגרמ' זה השליחו' הגיעו נזק גרמ' בנזקין פטור עכ"ל הרי לך בהדיא שאין המשלח חייב בנזקי השליח אפילו היה עושה עמו בחנם וכ"ש אם היה עושה עמו בשכר וכמו כן יש לדקדק מתוך דברי רבינו מאיר והביאה המרדכי שלהי פרק הפועלים דאין לחייב ראובן לשלם לשמעון בטלתו ובושתו שהרי כתב שם וז"ל פסק רבי' מאיר על האב ששלח בנו בשליחותו שנתפס ואין לו ממון לבן דהאב חייב לפדותו אי אית ליה לאב דלאו כל הימנו שיעשיר את עצמו ויפיל את בניו על הציבור וכו'. עד ואפילו אינו סומך על שלחנו כיון שהלך בשליחותו אם כן היה גופי שאול לאביו ומחוייב לפדותו עד כדי דמיו דלא גרע מבהמה דקיימ' לן שומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ש"ח בחנם וש"ש בשכר ולא קדמו חייבים אם כן שואל נמי יש לו לקדם ברועים ובמקלות בשכר עד כדי דמיו ומחייב בהשבת גופו וכו' עד אבל היכא דיש לו לבן אם האב חייב לפדותו כשהוא שאול גופו למלאכתו צריך עיון. אמנם זה פשוט היכא דלית ליה לבן כופין את האב לפדותו עכ"ל ובנדון דידן הלא לא געשה גוף שמעון שאול לראובן כדי שנאמר שיתחייב באונסיו שהרי לא חייב רבינו מאיר את האב לפדות את הבן אלא משום שהיה גוף הבן שאול לאב הא לאו הכי לא. אלא אפילו נחשב שמעון כש"ח או כאין שומר כלל מ"מ לפי הנראה לע"ד אין לחייב ראובן דדווקא התם שהלך הבן בשליחות האב ולא לצרכו שייך למימר דנעשה גוף הבן שאול לאב שהרי במלאכת האב היה עוסק ולא במלאכת עצמו ואיכא למימר דלא גרע מבהמה וכולי כמו שכתב רבינו מאיר. אבל בנדון הזה עיקר הליכת שמעון בפוויא"ה לא לצורך ראובן הייתה ואדעת' דנפשיה הוא קא אזיל להתם כמבואר בטענות שאמר לו שמעון לראובן מאחר שבדעתי בלאו הכי ללכת בפווי"אה וכו' אם תרצה אשרתך וכולי. ולא שייך לומר בזה שהיה גוף שמעון שאול לראובן מפני טובת הנאה שעשה לו אגב אורחיה לישא הספר עמו. ועוד דהתם שהיה גוף הבן נתפס הוה שייך למימר דחייב האב בהשבת גופו. אבל הכא לא מבעי' בבושת וצער דלא שייך הא טממא דלא הוי אלא גמרא בעלמ' אלא אפילו במה שנתפס שמעון שם אין נראה לחייב ראובן מאחר שכבר יצא שמעון מתפיסתו ודמי למבריח ארי אלא שאין לי להאריך ללא צריך דבלאו הכי מיפטר ראובן כדפירשתי. ועוד דאפילו התם שהלך הבן בשליחות האב ולא לצורך עצמו וגם הייתה התביעה מפני פדיון גוף הבן שהיה נתפס אפי' הכי לא הוה פשיטא לי' לרבי מאיר לחייב את האב בדאית ליה לבן לפדות את עצמו. כמו שכתב בסוף דבריו אבל היכא דיש לו לבן וכו'. צ"ע כ"ש הכא דאיכ' למימר דלא מספק' ליה כלל מן הטעמים שפירשתי:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |