שו"ת מהרי"ק/קלג
|
< הקודם · הבא > |
את מי נועצת ויבינך ילמד באורח משפט יודיעך דרך תבונות והרי חסר לפניך חסרון לא יוכל להמנות וכל יקר ראתה עיניך ומאחר שכן גזירת ענותיך למלאות מצותיך יצאתי לקראתיך בוצינא דנהורא דמטמרא ליה גלויין מרי אברהם תלוי תניא בדלא תניא שדר ליה גמלי טעונים ספקי ומני' זקוקים דנורא ואודין דאשא ומני' בוקי' סריקי מידי דלית ביה מששא. ראשונה על השטר שכתוב בו וקבל עליו פלוני מצד פלוני מצד הכח שיש לו מרבי פלוני לקיים ולאשר כל מה דכתב לעיל עכ"ל. ונסתפק מר דאם חל השעבוד הזה ונשתעבד מדין ערב או לא. נראה (א) לע"ד דבר פשוט דמשום כך לא משתעבד שהרי הלשון מוכיח ואומדנא דמוכח הוא שלא נתכוון זה אלא לשעבד משלחו שנתן לו כח לעשות בעבורו כדמשמע לישנא דקאמר מצד הכח שיש לו מצד פלוני משמע שכוונתו היתה לשעבד פלוני משלחו מצד הכח שנתן לו. דאלת"ה מה לו להזכיר מצד הכח שיש לו אם לשעבד עצמו נתכוון ולא יהא אלא לשון מסופק פשיטא דמספק לא נחייב את זה משום ערב דהמע"ה וגדולה מזו כתב רבינו אלפס בתשובה והביא בטור ח"מ וז"ל תשובה לרב אלפס ישראל שהיה ערב לחבירו בשביל כותי ונטל הערב משכון מהכותי ונתנו למלוה ובא לו הכותי אצל הערב בע"ש בין השמשות ואומר לו יהא ערב בשבילי לזה שנתחייבתי לו שיחזור לי משכוני שאני צריך לו ואומר לו הערב כבר נכנס שבת ואיני עושה שום ערבות פייסו הכותי לערב עד שאומר לו הריני כמו שהייתי והחזיר המלוה המשכון לכותי לאחר זמן תבע המלוה לערב טען הערב כשאמרתי הריני כשהייתי לא היה בדעתי כקודם שבא המשכון לידך אלא כמו שהייתי לאחר שבא המשכון לידך שלא הייתי משועבד לך. וראיה לדברי שכבר ראית סרבנותי כנגד הכותי מלהכנס ערב בשבילו ותליתי הדבר באיסור שבת הדין עם הערב שהיה לו למלוה לפרש ערבותו עכ"ל. הרי לך שפטר הערב משום שלא פירש הערבות יפה ואף על גב שהיו הדברים מוכיחים קצת שנעשה לו ערב כ"ש הכא לפי הנלע"ד דהא אדרבה הלשון מוכיח שלא נתכוין להיות ערב וגם הדברים מוכיחים שהרי אין דרך מורשים להכנס ערבות וגם בלא דברי רב אלפס שהבאתי למעלה מילתא דפשיטא היא דכל היכא שיש להסתפק בלשון דיד בעל השטר על התחתונה ואפילו היכא שהלשון מוכיח קצת כדברי בעל השטר מכל מקום ידו על התחתונה לפי הנראה לעניות דעתי כדמשמע בכתובות (פרק הכותב דף פג) גבי מתניתין דהכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך הרי זה אוכל פירות בחייה. ופריך תלמודא ותימא ליה מכל מילי סלקת נפשך. ומשני אביי יד בעל השטר על התחתונה ואף על גב דפשיטא לפי הנראה לע"ד דריהטא דלישנא הוו משמע דכי כתב לה דין דין ודברים אין לי בנכסייך דמכל וכל סילק עצמו מנכסים ואפילו הכי משני אביי דאוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה ומפרשינן דהאי דין ודברים כו' דהיינו דוקא לענין שאם מכרה ונתנה קיים דיש לנו לגרוע כח בעל השטר ואף על גב דמשני רב אשי התם שינוייא אחרינא ואומר בנכסייך ולא בפירותייך כן נראה לע"ד שלא בא לחלוק על אביי שלא נאמר יד בעל השטר על התחתונה אלא משום דקשיא ליה ואימא מפירי כו' ואימא מירושה וכו' דלא סבירא ליה שינויי דמשני התם בוצינא טב מקרא כו' מיתה דשכיח כו' אבל לענין דינא דיד בעל השטר על התחתונה מודה הוא לדברי אביי לפי הנלע"ד:
ועוד יש להביא ראיה לפי הנלע"ד מההיא שטרא דהוה כתוב שית מאה וחד זוזא וכו' בב"ב פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קסו) וע"כ וחד זוזא גרסי' ולא שית מאה וחד זוזי דאם כן מאי מספקא להו בפרוטי או באיסתרי וזה פשוט ואפילו הכי פירש שם רבי שמואל דזוזי יקבל ולא איסתרי משום דיד בע"ה ע"ה דס"ל לר' שמואל דסתם איסתרי הוו ד' זוזי כדפי' שם והנה דבר פשוט הוא לכל מבין שאם נלך אחר דקדוק משמעות הלשון טפי הוה לן למימר דשית מאה איסתרי וחד זוזי קאמר דאי שית מאה זוזי קאמר הל"ל שית מאה וחד זוזי ולמיחת להו בחדא מחתא ובחדא כללא אבל מדנקט שית מאה וחד זוזא משמע דלא איירי בזוזי כ"א לענין האחד לבדו ומשום הכי קאמר זוזא ולא זוזי. ואפילו הכי פוסק רבי שמואל דזוזי יקבל משום דיד בעל השטר ע"ה ע"כ הרי לך דאף על גב שהלשון משמע קצת ליפות כח ב"ה אפילו הכי אמרינן דידו על התחתונה. גם מההיא דפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צד) גבי הנהו תרי שטרי דחד הוה כתוב ביה בחמשה בניסן וחד בניסן סתמא יש קצת ראיה דבעל השטר על התחתונה אף על גב שיש קצת רגלים לחזק ידו אלא שאין בידי ספק להאריך כ"כ כ"ש וכ"ש דאדרבה הלשון וכל הענין מוכיח דלא נתכוון להיות ערב לפי הנראה לע"ד. ואולם כי לא הוצרכנו לכל זה אלא אם כן הוא כאשר חשבתי שאותה החתימה נתבארו תנאים מראובן לשמעון ומשמעון לראובן ע"י ההרשאה אשר הרשה ראובן את לוי לשעבד אותו לשמעון. אבל אם לא היו תנאים באותה חתימה כ"א מראובן לשמעון אבל לא משמעון לראובן נלע"ד דדבר פשוט דגם בלא כל הני טעמי דלעיל דלא נשתעבד לוי המורשה לשמעון כלל שהרי פשוט הוא דמן הדין אין לערב להשתעבד מאחר דקיי"ל דאסמכתא לא קניא דכל ערבות הוי אסמכתא אלא היינו טעמא דמשתעבד דבההיא הנאה דמהימן ליה וסמיך עילויה גמר ומשעבד נפשיה כדאיתא בהדיא בגמרא בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קעג) ואם כן הוא דשמעון לא נשתעבד לראובן כלל אם כן במאי מהימן ליה ובמאי סמיך עילויה דליגמר ולשעבודי נפשיה דבשלמא אם היה שמעון משתעבד באיזה ענין לראובן באותה חתימה איכא למימר בההיא הנאה דסמך שמעון על לוי הערב גמר ומשעבד נפשיה לראובן על סמך שגם ראובן יקיים לו תנאיו ג"כ שכן ערב לו לוי אז דמי לערבות דעלמא שהמלוה סמך על אמונת הערב ונותן מעותיו ללוה ומתוך כך גמר הערב ומשעבד נפשיה וכן ההיא דפרק קמא דקידושין (דף ה ו) תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב. התם נמי שייך האי טעמא והכא נמי נימא הכי אם נשתעבד שמעון בשום דבר לראובן. אבל אם לא נתחייב שמעון לראובן כלל לא דמי לדין ערב כלל כדפירש לעיל דהא פשיטא דאין להסתפק אם יש לדון אותו כערב קבלן דפשיטא דלכל הפחות מהני מאי דמסיים מאת הכח הניתן לו מצד פלוני לדחותו מדין ערב קבלן וזהו פשוט לכל מבין. ועל דבר (ב) ראובן שהבטיח שמעון להשתדל בעבורו חנם זולתי ההוצאה ואחר אשר הוציא הלה את מעותיו והיה הדבר עומד להגמר חזר בו ראובן מדיבורו ואומר לו שלא יגמור אם לא יתן לו כך וכך. וכן עשה שמעון פייסו בממון כרצונו ושוב באו מעות ראובן ביד שמעון ורוצה שמעון לעכבם באמרו כי שלא כדין הכריחו לפייסו בממון האם יש לדמותו לההיא דשוכר עליהם או מטען דפרק האומנין (בבא מציעא דף עה) לע"ד אין נראה לדמותו כלל דהתם דוקא הוא דשוכר עליהן או מטען משום דנשכרו לו לעשות מלאכתו וכי הדרי בהו עבדי שלא כדין שהרי שכירין או קבלים ננהו ולא מצו למהדר בהו דאף על גב דגם בשכירות אמרינן דשוכר עליהם או מטען בדבר האבד וקי"ל דפועל יכול לחזור בו וכו' מ"מ פשיטא דכל כמה דלא הדר ביה או דלא מצי הדר כגון בדבר האבד שכירו דבע"ה הוא וחייב לעשות מלאכתו. וכן מוכיח בהדיא בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיו) גבי שיירא שהיא מהלכת במדבר וכו' ומשני רבא הכא בפועל עסקינן וכו'. וכן בפ"ק דב"מ (דף י) גבי ההיא דמציאות פועל לעצמו וכו'. ומאחר שכן הוא שאפילו פועל בדבר האבד שאין יכול לחזור בו כשהוא חוזר בו ורוצה להפקיע שכירתו שלא כדין דין הוא שיהא הלה שוכר עליהן או מטען מדינא או מקנסא. אבל הכא בנדון הזה שלא היה ראובן נוטל שום שכר משמעון ולא נשכר לו לעשות מלאכתו כי הדר ביה אפשר דלאו שלא כדין עבד דנימא שישכור עליו כו'. ואף על גב שהוציא מעותיו על סמך דברי ראובן שמעון הוא דאפסיד אנפשיה דה"ל לאסוקי אדעתא דלמא הדר ביה ראובן ואפילו אם שמעון זה עני ואמרינן גבי מתנה אני נותן לך דבעני נעשה נדר אפשר דבכה"ג דאיכא טרחא דגופא דלא אמרינן דנעשה נדר אפילו בעני אפילו את"ל דלא מצי ראובן למיהדר ביה או משום שהוניא שמעון מעותיו או מטעם נדר אם עני הוא שמעון מכל מקום כיון שנתרצה שמעון ופייסו בממון איכא למימר דאגב אונסיה גומר ומקני ואפילו הוה חשיב אונס מה שרוצה לחזור בו ולהפסיד הלה מעות ההוצאה שהוציא דהא לא גרע מתלוה וזבין דזבוניה זבין אי לא מוסר מודעא וכן גבי ההוא מעשה דפרדס' דפרק ח"ה (דף מ) שפסקו הפוסקים דאי לאו הוי מוסר מודעה דהוה זביניה זבין ואף על גב דאי לא הוה מזבין ליה הוה מפסיד ליה מכל וכל דהא הוה כובש לשטר משכנתא כדאיתא התם ופשיטא דהתם שלא כדין הוה עביד. ואין לך שלא כדין גדול מזה מכל מקום אי לאו מודעא ה"א דאגב אונסיה גומר ומקני ה"נ איכא למימר הכי ואפילו אם יקרה אונס בענין זה דפשיטא דהא חשיב כתלוה וזבין ולא כתלוה ויהיב דכיון דעל ידי נתינת המעות עושה לו ראובן השתדלותו אשר שואל ממנו. ואשר הוציא מעותיו בשבילו ודאי דחשיב כמו תלוה וזבין דהתם טעמא מאי דכיון דמטא ליה הנאה דהיינו קבלת דמי המכר אגב אונסיה גמר ומקני הכי נמי מטי ליה לשמעון הנאה שהרי השיג לדרושו וחזרו המעות שנתן שמעון להיות כקרקע והנאות השתדלות אשר קבל תמורתו חזרה להיות כדמי הקרקע. ואף על גב שחוזר בו ר' יצחק ממה שהיה רצה לפרש דגט המעושה חשיב כתלוה וזבין שע"י הגט נפטר משאר וכסות ועונה משום דאם כן יקשה גט המעושה שלא כדין נמי יהיה כשר מן התורה ובפ' המגרש (גיטין דף פח) מוכח שהוא פסול מן התורה מ"מ פשיטא דלא דמי דודאי גבי גט המעושה לא חשיב פטור דשאר כסות ועונה כקבלה מעות דמי המכר שהרי אין זי טובה אצלו ולא ראינו שתחשב לו טובה כלל להאי גברא דמגרש ואדרבה היה רוצה שלא לגרש שלא להפטר משאר כסות ועונה אבל הכא בנדון הזה הרי גלה שמעון דעתו שהוא חפץ בהשתדלות ההוא ובשבילו הוציא מעותיו פשיטא ופשיטא דלא גרע מתלוה וזבין וכן מההוא מעשה דפרדיסא:
ועוד בר מן דין ובר מן דין נראה לע"ד דאפילו אונס לא חשיב בכה"ג מאחר שראובן לא כפה שמעון ליתן לו מעות אלא שלא היה רוצה לטרוח בעבורו אם לא יתן לו. ולא דמי להא דתלוה דזבין דהתם כופהו ומכריחו וכן גבי ההוא מעשה דפרדיסא היה רוצה לכבוש השטר ולגזול לו הקרקע אבל הכא לא היה עושה עמו דבר אלא שהיה בשב ואל תעשה ולא היה טורח בעבורו וראייה לדבר שלא חשוב אונס בכה"ג שהרי ר"ת הפליג לדבר בענין מורדת דמאיס עלאי ואומר שכל הכופה לגרש בטענה זו טועה גמור הוא ומרבה ממזרים בישראל ואפילו הכי נמצא בשם ר"ת וז"ל גם אומר ר"ת שאם קדש אדם אשה כדת משה וישראל ולבסוף אין האשה חפיצה בו אין לכופו לא בישראל ולא בגוים אך אם נחבש בידי גוים בשביל מס או דבר אחר יכולים לומר לו לא נעזוב אותך להתיר מהתפיסה אם לא תגרש פלונית בגט כשר ואין זו כפיה כיון שאין עושים לו דבר רע כי אם מלמנוע מלעזור לו. הרי לך דלא חשיב אונס מניעות עשיית הטובות ואף ע"ג דפשיטא דכל אדם מצוה ועומד להוציא ישראל חבירו ממסגר בהיות לאל ידו א"ה לא חשיב אונס במניעת ה"נ לא חשיב אונס מניעותההשתדלות ואפילו את"ל שעל ראובן היה מוטל לגמור ההשתדלות מאחר ששמעון הוציא מעותיו על סמך שלו דלא עדיף מהוציא ממסגר אסיר דלא חשיב אונס אפילו לענין איסור אשת איש החמור כדפירשתי לעיל. ועל (ג) הפודה בכור אם צריך להוסיף חומש אני בעניותי לא שמעתי בלתי היום והדבר זר מאד לכמה טעמים:
ועוד דקשיא לי דאם כן נחשביה במתני' בפרק הזהב (בבא מציעא דף נה) בהדי אינון חומשי' דקתני שם ה' חומשין כו' האוכל תרומה ותרומת מעשר כו' לכן בקשתי לשלוח לי אותה נוסחא עתיקא אשר כתבת דאומר הכי (ד) עוד בקשתיך להודיעני דעתך הנכונה על מ"ש בסמ"ג בלאו פ"ח ליישב פי' ר"ח וז"ל ואפשר שרב יעקב בר נפתלי היה סובר כו' עד וההוא דכסא דכספא נעמיד כשתפסה לאחר מיתה עכ"ל משמע דבעי למימר לרבא דתפיסא דלאחר מיתה מהניא דהא רבא הוא דאומר להו זילו הבו לה מזוני בעובדא דכסא דכספא ובפרק הכותב (דף עד פה) שמעינן ליה לרבא בהדיא דתפיסה לאחר מיתה לא מהניא כדאיתא התם גבי ההוא דיימר בר חשו שכיב כו' עד אתו לקמיה דרבא אמר ליה קאקי חיורי משלחי גלימי דאינשי הכי אמר רב נחמן והוא שתפס מחיים משמע בהדיא דסבירא ליה דתפיסה לאחר מיתה לא מהניא:
עוד אשאלך והודיעני לדברי ר"ת שנחלק על ר' שלמה גבי ריחא מילתא היא ואומר דפלוגתא דאביי ורבא בפרק בתרא דע"ז (דף סו) גבי בת תיוהא לא שייכא בפלוגתא דרב ולוי בפרק כיצד צולין (פסחים דף עו) ואומר דאע"ג דאומר רבא דריחא לאו מילתא היא גבי בת תיוהא מ"מ מצי סבר כרב דאומר ריחא מילתא היא פרק כיצד צולין גבי בשר נבילה שצלאה עם בשר שחוטה וחלק ואומר דדוקא גבי בת תיוהא אומר רבא דריחא לאו מילתא היא משום שאין נהנה מן האיסור אלא אדרבה מזיק לו וכו'. ועתה יקשה לך א"כ היכי קאמר התם גבי פלוגתא דהרודה פת חמה ונותן על פי חבית יין של תרומה דלרבא ודאי תנאי היא מאי ודאי תנאי לימא רבא אנא דאמרי אפי' לר' מאיר דע"כ לא קא אסר ר' מאיר התם אלא משום שהוא נהנה מן האיסור דפשיטא דטעם מן היין משביח בפת וכן צ"ל ע"כ דאלת"ה יקשה לך בפרק כיצד צולין דמייתי ההיא גופא דהרודה פת חמה גבי פלוגתא דרב ולוי ובעיא לאוקמא כתנאי ומסיק לרב מי לימא תנאי היא הא איתמר עלה אומר ר"ל בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסור כו' ואם איתא דההיא דהרודה פת חמה הוי דומיא דההיא דבת תיוהא שאין נהנה כו' אמאי איצריך רב לדר"ל אפילו נוקי פלוגתייהו גם בפת חמה וחבית פתוחה מצי רב למימר ע"כ לא קאמר רבי יודא גבי הרודה פת חמה כו' אלא משום שאין נהנה מן האיסור אבל הכא נהנה כו' כמו שפר"ת. עוד (ה) בקשתיך להודיעני דעתך הרחבה בענין מי שמניח תפילין של יד וברך עליה בעוד שהוא מהדק הרצועות על זרועו ובתחלת ההידוק נפסק הקשר של יד והוצרך לעשות קשר אחר אמנם לא הסיח דעתו ועשה קשר אחר האם יצטרך לחזור ולברך על של יד אחר שנעשה הקשר החדש וחזר והניח תפילין של יד או לא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |