שו"ת מהרי"ק/קיח

שו"ת מהרי"ק ‏ קיח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

א

שאלה ראובן היה דר בנהרדעא ושמה היה לו חנות כנהוג בינינו להלות לכותים בנשך לאחר ימים עתק דירתו משמה והושי' שמה שמעון והניח נכסיו ביד שמעון ושיתן לו סך פלו' לככר לשנה וגם שמעון יכול להלו' השלו בריוח שלם ולפעם ההוא נעשה שטר ביניהם איך שראובן אונו נותן ולא מוכר המעמיד ולא החזקה לשמעון אך בכל זמן שראובן ירצה יוכל לסלק את שמעון ולחזור בחנותו כבראשונה ואחר כלות ימים אחדים מת האדון אשר משל לפעם ההוא וקם אחר תחתיו והנה שמעון הלך וחדש תנאים וקיימים מאותו האדון אשר משל לפעם ההוא על שמו לבדו ואת שם ראובן לא הזכיר בם ואחר כך נזדמן שראובן ושמעון נעשו שותפים בחנות הנז' והתנו שהריוח אשר יפול היה לחצאין ונעשה שטר שיתף בינם זמן מוגבל אכן דובר ביני לביני מבלי כתב וראיה שראובן יתן לשמעון מאה דוקטי בכל שנה מחלקו והנה במקרה נזדמן כי נפלו הפרישות וטענות רבות בין ראובן לשמעון ואחר מהן היתה שראובן לא נתרצה ליתן לשמעון המעות הנ"ל לסיבה מהסיבות ולקחו להם פשרונים ופשרו שראובן יתן לשמעון הק' דוקטי משך זמן התנאי' והשטר שיתוף שנעשה בינם והנה נתגלגל שאחר כלות זמן שטר השיתוף נשאר ראובן עוד שותף ועוד שנה ובעצמו עמד בחנות השנה ההוא ואחר כלות השנה חלקו השותפין הנז' וראובן לקח חלקו ועשה חנות אחר לפני עצמו גם בנהרדעא והנה ראובן תובע משמעון שאל ילוה עד שמה ואל ימכר בלי רשותו כי המעמד והחזקה שלו עד אשר יפייסנו או ירצנו כטוב בעיניו. והנה שמעון משיב לו כי אין לו דין ודברים עוד בחזקה זאת כי לו היא כי הוא השיגה מאדון זה וכבר כלו גיריה דידיה וראובן אומר לו כי גם בזה עשה שלא כדין רוצה לומר במה שחדש בלא רשותו אף שמו לא הזכיר בם.

ב

שאלה ראובן תובע משמעון מאה וחמשים דוקטי המגיע לחלקו ע"ד דברים אשר נמכרו והמעות לא יפלו עד כלות ששה חדשים. וראובן אמר לשמעון אם אתה רוצה ליתן לי המעות במזומנים מיד על יד אקח מאה ועשרים דוקטי ואמחול לך על המותר ושמעון משיב לו כן שיתנם לו ולא נעשה ואחר ששה חדשים תבע ראובן ממנו המאה וחמשים דוקטי והוא אומר שנתנם לו ורצונו בזה שכבר חייב לו המאה דוקטי דלעיל ומחשיבו כאשר נתנם במזומנים אבל לא פירש דבריו אלו בטענותיו יבאר לו אפילו אם תימצי לומר שהיה חייב לו המאה דוקטי חיוב גמור אם יחשוב כנתינת מזומנים.

ג

שאלה שמעון תובע את ראובן המאה דוקטי הנ"ז באמרו מאחר שלא דובר דבר ולא נשתנ' דבר כי לוקח חצי הריוח שגם יתן לו מאה דוקטי וראובן משיב לו כי מעולם לא עלה בדעתו לתנם לו ועל הראשונים הוא מצטער שהוצרך לעשותו מצד הפשרוני' שפשרו ככה וכבר שלא מרצון נפשו נתנם לו ואיהו דהוה ליה לאתנויי כו'. ומה שחלקתי חצי הריוח למה לא אקחנו אחרי כי המעיד והחנות הוא שלי את שלי אני לוקח ושמעון לא כתב בטענותיו תביעה זאת מקטן ועד גדול והטעם יובן במה שאכתוב אח"כ:

ד

שאלה עוד על זאת משיב שראובן הוא פושע עד עשרים דוקטי ורוצה לקבל שבועה כדין מודה מקצת וכו'. ורצונו בזה בעבור המאה דוקטי שחייב לו ראובן באמרו כי בינו ולבינו נתרצה ליתן לו ואדוני מורי יבאר לי אם שמעון חייב לבאר איך ואנה ומתי שפרע אותי.

ה

שאלה ועוד יבאר לי אדוני מורי ננחי על דרך משל שראובן ושמעון לקחו ובררו להם לוי לדיין ולפסוק ביניהם ושמעון אומר ללוי הכוונה בטענותיו כאשר בארתי אותם לעיל אבל שמעון לא העלם על ספר ואמר ללוי תפסוק על הטענו' והתשובות שנתנו לך מה יעשה לוי אחר יודע שהדבר הוא מרומה.

ו

שאלה שמעון היה לו עסק דין על ראובן אם ראובן נאמן לומר פרעתי ואם יש הבדל בין היותן ביד ראובן או ביד שמעון:

ז

שאלה לשמעון יש כתיבת יד מראובן משיעבודי' וכתיבתו נכרת לכל אכן שמו לא נחתם עליו אם יקרא כתיבת יד ואם אית ליה למשתעי דינא בהדיא.

ח

שאלה ראובן היה לו נכסיו ביד שמעון ושמעון חייב לראובן לתתנם לו לזמן מוגבל וכאשר הגיע הזמן מוגבל דחה אותו מיום ליום ושאל מראובן שעבודו וראובן נתרצה לכל אשר שואל ממנו שמעון כדי להוציא נכסיו מתחת ידו ולאחר שראובן היה לו נכסיו טוען ואומר אונס הייתי ומסרתי מודעה היה דברי כדי להוציא השלי מידו לי.

[על שאלה א]

על אשר (א) תובע ראובן משמעון שלא ילוה עוד בחנות ולא ימכור בלתי רשותו כי כן התנה עמו בתחילה בעת השיבו תחתיו כמבואר בשאלה. ושמעון משיב כי הוא השיגה מאדון זה וכבר כלו גיריה דידיה. לע"ד נראה כי הדין עם שמעון דמאחר שמת האדון הראשון אשר מכחו בא ראובן והחזיק במעמד ההוא והוצרך שמעון להוציא מעותיו בחוקים ותנאי' חדשים כבר נסתלקו מעשה ראובן וזכה שמעון במעמד ההוא כדגרסינן בבבא בתרא פרק חזקת הבתים א"ר יודא אמר שמואל נכסי הכותי עע"ג הרי הן כמדבר כו' מאי טעמא כותי מכי שקיל זיזי אסתליק וישראל לא קנה אלא בשטרא הלכך הוו ליה נכסי מדבר וכל המחזיק בהם זכה בהם. ותו מייתי בתר הכי רב הונא זבין ארעא מכותי אתא ישראל אחר רפיק בה אתא לקמיה דרב נחמן אוקמי בידיה כו' ופי' שם רבינו שמואל וז"ל נכסי הכותי שמכר' כותי לישראל שקבל הדמים ממנו ועדיין לא החזיק בה ישראל זה הקונה אותם כדמפר' לקמן שאם קדם ישראל אחר והחזיק בהם קנה כאלו הן נכסי הגר שמת עכ"ל. עוד פי' שם וז"ל מכי מטו זוזי לידי' מן הלוקח אסתל' ליה הכותי שהרי כל קניינו של כותי בכסף הרי לך בהדיא דאע"ג שהישראל הראשו' הוציא מעותיו במקח השדה מן הכותי ואלמלא מעשה ישראל הראשון שנתן מעותיו לכותי וסלקו מן הקרקע ההוא לא היה הישראל השני יכול להחזיק בקרקע ההוא שהרי לא היה הכותי מסולק ממנו אפי' הכי אמרינן דמאחר שנסתלק הכותי מחמ' מעותיו של ראשון נשאר הקרקע הפקר וזכה בו הישראל השני שהחזיק בה אחר הסתלקות הכותי כל שכן וכל שכן הכא שמת הכותי ר"ל האדון הראשון שאין לך הסתלקות גדול מזה וכבר פקע כוחו ושעבודו ממדינתו כדגרסינן בב"ק פ' הפרה (דף מט) משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו מאי טעמא כיון דמית ליה גר פקע ליה שיעבודיה. משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קונה את השאר אלמא דכיון שמת הגר נשארו נכסיו הפקר וזכה ישראל השני המחזיק במשכונו כמה ששום המשכון יותר על המעות שהלוה ישראל הראשון ואפילו היה המשכון בשעת מיתת הגר וחזקת ישראל השני בחצר הישראל הראשון שאינה משתמר' וליתיה לישראל הראשון בחצירו באותו שעה כדפירש שם רבינו יצחק כל שכן וכל שכן הכא דלא שייך למימר שיזכה ראובן במעמד ההוא מכח חצר כדהתם ופשיטא דאפילו רש"י מודה בו ואפילו אם תימצי לומר דפליג על רבינו יצחק דהא פשיטא דאין לישראל הראשון כח לזכות במה שהמשכון שוה יותר על מעותיו אלא מטעם חצר כדפרי' שם ותקני ליה חצרו כו' וכן פי' שם רש"י בהדיא אבל הכא פשיטא דלא שייך כלל קנין חצר ופשיטא יותר מביעות' בכותחא שזכה שמעון בישוב בימות האדון הראשון והחזיק בו מכח האדון השני. ואל תשיבני ממה שכתב במרדכי בפרק חזקת הבתים דמספקא ליה לראב"ן באם משכונו של כותי ביד ראובן והלך ראובן למקום אחר והפקידו ביד שמעון ומת הכותי אם זכה בו שמעון ויתן לראובן מעותיו שחייב לו הכותי או נימא כיון שמכח ראובן תופס אותו לא קנה שמעון דעל כרחך עד כאן לא מספק' ליה לראב"ן אלא דוקא היכא שהפקידו אצלו ושמא בשעת מיתת הגוי מיד זכה בו המפקיד שהנפקד הזה כשלוחו כל זמן שלא פירש שהוא רוצה לזכות בו והרי לא גילה דעתו שירצה לזכות בו עד לאחר זמן שבא המפקיד לתבוע משכונו דאי לא תימא הכי תקשי לו דלפשוט בעייתו מההיא דמשכונו של גר ביד ישראל כו'. דזה קנה את השאר כדאומר רבא בפ' הפרה והבאתיו למעל' אבל הכא פשיט' דלא שייך למימר האי טעמא שהרי כשמת הכותי לא היית' חזקת המעמד אפילו ביד שמעון ונשאר המעמד ההוא כמדבר להחזיק בו ולזכות בו כל הקודם לזכות וכבר פקע כח ראובן מאותו מעמד במות האדון הראשון וכאשר בא שוב שמעון והוציא חוקי' ותנאים חדשים על שמו מהאדון השני זכה בהן כזכה מן ההפק' מידי דהוה אישראל שקנה קרקע מן הגוי בדמים ובא ישראל אחר והחזיק בו דקני כדכתבתי לעיל. ועוד שהרי עיקר ירידת שמעון במעמד ראובן הייתה אדעתא דנפשיה להלוות שם מעותיו בריוח שלם וכן עשה מיום הפרד ראובן משם ולא דמי למה שנסתפק בו ראב"ן כדפי' לעיל הטעם ועוד דאפילו אם תמצי לומר שגם בנדון הזה הוה מסתפק ראב"ן מ"מ כיון ששמעון מוחזק ביישוב מספיקא לא מפקינן מיניה ולא מבעיא לפי' רבינו שמואל בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף לב) גבי הלכת' כוותיה דרבה בארעא וכו' שפירש שם דמספקא לן אי הלכה בהא כרבה או כרב יוסף ומשום הכי אמרינן דהיכא דקיימא ארעא תיקום ולא מוקמינן ליה לארעא בחזקת מרא קמא אלא בחזקת המחזיק בה דוודאי פשיטא דכל שכן הכא דליכא למיזל בתר חזקת מרא קמא דהיינו ראובן אלא אמרינן היכא דקאי המעמד תיקום דהיינו שמעון דכיון דמספקא לן דינא מספיקא לא מפקינן מיד המחזיק ולא דמי לההיא דאוקי תרי בהדי תרי ואוקי ארעא בחזקת בר שטיא כדפירש שם התוספו' לשיטת רבינו שמואל אלא אפי' לפי' רבינו יצחק שפירש שם הטעם דלא אמרינן מגו להוציא הא לאו הכי הוה אמרינ' אוקמי בחזקת מרא קמא כדפי' שם התו' מ"מ פשיטא דבכה"ג מודה רבינו יצחק לרבינו שמואל דשאני התם שהיו דנין על הגוף הקרקע ומשום הכי הוה לן לאוקמי בחזקת מרא קמא דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא כדאמרי' בכולה תלמודא אבל הכא שהם דנין על יישוב המקום ולא על המקום עצמו פשיטא דלא שייך למימר בכי האי גוונא אוקמא בחזקת מרא קמא. ותדע דכן הוא שיש לחלק בכך דהא מסיק רב נחמן בשילהי השואל (דף קב) דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואע"ג דאפיך מיפוך ואפי' בא בסוף הקדש כולן למשכיר וצריך השוכר לפרוע כל שכר החודש למשכיר אע"ג שהבית בחזקתו לענין הדירה שהרי מושכרת לשנה ואפי' הכי לא אמרינן דתהוי בחזקתו לפוטרו מספק כדמוכח שם בהדיא וכדפי' שם רש"י אלא אמרינן העמד קרקע בחזקת בעליה. וע"כ היינו טעמא דמאחר שגוף הקרקע למשכיר אע"ג שהדירה לשוכר יפה כח המשכיר בקרקט מכח כשוכר וחייב השוכר לפרוע כל השכירות אף על גב דמספק' לן אי אומר תופס לשון ראשון או לשון אחרון כדאיתא התם. ונחזור לתחילת דברינו שהבאתי ראיה מההיא דפרק חזקת הבתים דנכסי הגוי עע"ג הרי הן כמדבר וכו' ונאמר דאע"ג שפירש שם רבי' שמואל דאותו ישראל השני שהחזיק בה נקרא רשע דלא גרע ממהפך בחררה וכו'. וכן כתב המרדכי בשמו בקדושין פרק האומר ובפ"ק דבבא מציעא וכן כתבו התוספות שם ובפרק שני דבבא בתרא אכן לדברי רבינו תם הסכימו הפוסקים האחרונים כמו מהר"ם והביאו המרדכי בפרק קמא דבבא מציעא שפסק הר"ם בראובן שהפך בקרקע של גוי כו' דלא מקרי רשע דהוי כמו מציאה דלאו בכל שעתא מתרמי ליה לקנות על המיצר שלו כ"ש וכ"ש הכא דכמו מציאה תחשוב לגבי שמעון לקנות המעמד מן השר השני מאחר שכבר הלוה שם מעותיו ברשות ראובן מימות השר הראשון ואם יצטרך לצאת משם תגיע לו יציאה מרובה והפסד רב וכן הסמ"ג הביא דברי רבינו יעקב ולא דברי רבינו שמואל במצות הגזילה וכן פסק גם בטור חשן משפט בסימן קצ"ו דז"ל גוי שמכר קרקע לישראל כו'. עד לפיכך אם החזיק בו ישראל אחר זכה וכו' עד ורשב"ם כתב שנקרא רשע ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כ' דאפי' רשע לא מקרי דלא אומר דהוי רשע אלא במכ' ושכירות שנמצא במ"א אבל במציאה והפקר שאין נמצא במקום אחר לא עכ"ל.

הרי לך בהדיא שפסק רבינו אשר כדברי רבינו יעקב וכבר הוכחתי למעלה מתוך דברי הר"ם דבכהאי גוונא חשיב כמו מציאה לגבי שמעון מקל וחומר דמכר בקרקע שהיה על המצר שלו. ועוד (ב) בר מן דין ובר מן דין פשיטא דאפילו רבינו שמואל מודה בכי האי גוונא דלא מיקרי רשע דדוקא התם שהישראל הוציא מעותיו ומחזר לגמור מקחו הוא דנקרא רשע אבל בכהאי גוונא שראובן לא היה בנהרדע' באותו זמן ששמעון הוציא החקים והתנאים החדשים מן המלך החדש וראובן לא הוציא החקים והתנאים החדשים מן המלך החדש וראובן לא הוציא מעותיו בחקים ההם ולא מחזר אחריהם לפי הנראה מתוך השאלה אלא אדרבה שמעון הוא שהוציא בהם מעותיו פשיטא ופשיטא דבכה"ג מודה רבינו שמואל דלא מקרי רשע. וגדולה מזו כתב רבינו מאיר והביאו המרדכי בפרק חזקת הבתים וז"ל הרי הן כמדבר פירש רשב"ם דישראל הזוכה בו נקרא רשע וכתב הר"ם דאם ישראל מחזר אחר הגר לקנות וקדם ישראל אחר וקנה אינו נקרא רשע דלא שייך עני המהפך בחררה אלא אם כן גמר ראובן המקח עם הגוי ולא היו חסרון רק כתיבת השטר והעלות בערכאות שלהם לברר המקח כה"ג אם הופך שמעון וקדם לקנותו מן הגר נקרא רשע אבל אם לא גמר ראובן המקח עם הגר ודוחה אותו שמא יזלזל לו הגוי וקדם שמעון וקנאו לא מיקרי רשע עכ"ל. הרי לך בהדיא דאפי' במכר דמודו בה כולי עלמא דאית ביה משום עני המהפך בחררה אפילו הכי לא מקרי רשע אלא אם כן גומר ראובן המקח וכו' ופשיטא שבזה מודה רשב"ם דודאי לא עדיף מילי דהפקר לרבינו שמואל ממכר לרבינו מאיר וזה פשוט וישר לכל מבין. ועוד נראה לעניית דעתי כי הדעת מכרעת שמאחר שראובן ידע במיתת האדון הראשון וישב לו במקומו חוץ מנהרדעא ולא השתדל להוציא אותיות וחוקים חדשים מן האדון השני אלא ישב לו ועל משמרתו עמד יש לדמותו לפי ע"ד לההיא דתניא ומייתי ליה בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיו) שיירא שהייתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד מהם והציל כו' אם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו כו' ומוקי לה רב אשי ביכולים להציל על ידי הדחק וכו' עד אומר להו ושתקי אסוחי אסחי דעתייהו מיניה הכי נמי איכא למימר דכיון ששותק ראובן ולא נתעורר להשתדל בהוצאה אות וחוקים מאת השר השני דגלי אדעתיה דאסחו אסחי דעתי' מן המעמ' ההוא ואע"ג דהתם משמע מתוך לשון רש"י דדוקא אומר במעמד הבעלים לעצמו אני מציל הוא דאומר אסוחי אסחי דעתייהו היינו משום דמשמע ליה לשון דהציל לעצמו דמיירי אפילו עמדו הבעלים וצווחו תכף אחר ההצלה דודאי סתם דין הוא שהן יכולין לומר אי הוה ידעינן דבעי' לאצולי לדידך הוה מסרינן אנפשין כו'. כדאיתא התם אבל הכא דמסתמא ידע ראובן במיתת האדון הראשון דקלא אית ליה והחריש לה ולא השתדל להוציא חקים חדשים במעותיו אומדן דעתו הא דמידע הוה ידע ששמעון לא יוצא מעותיו כדי שיאכל ראובן וחדי ומסתמא אדעתא דידיה הוציא שמעון מעותיו ולא אדעת' דראובן וכל זה היה לו לראובן לידע ומדלא עמד והציל אסוחי אסח דעתיה מן המעמד ההיא דפשיטא דכיון שהיה צריך הוצאות מעות בלי קצבה אל האדון השני דלא עדיף מיכולין להציל על ידי הדחק לפי הנראה לע"ד ואיכא למימר דראובן אסוחי אסח דעתיה כדפי'. ועוד דמאחר שלאחר שמת האדון הראשון אשר היה ראובן בא מכחו התנה ראובן לשמעון לתת לו מאה דוקטי לשנה מחלקו בחנות למען יקח ראובן חצי הריוח אשר יפול בחנות כמבואר בשאלה איכא למימ' דאודיי אודי ליה ראובן לשמעון שאין לו עוד זכות במעמד ההוא אחולי אחיל לגבי דשמעון כמו שכתב המרדכי בשלהי חזקת הבתים וז"ל אי דלי ליה צנא דפירי וכו' פי' רבי חננאל וכו' עד מכאן פסק הר"ם על אודות שמעון שיש לו עדים שבקש מראובן שיוותר לו היישוב שנה א"כ הודה שאין לו כח ביישוב או שמחל לו היישוב דכי היכי דאומר הכא אם איתא דהקרקע של המערער לא מקבל ממנו דורן הכי נמי בנדון הזה אם היה לו כח ביישוב לא מבקש ממנו שיוותר לו. ולא דמי להא דאמרינן עביד איניש דזבין דיניה הני מלי היכא דאמר זבנ' ניהלה לכל הקרקע עביד איניש דזבין דיניה שלא יתרעם עוד על הקרקע אבל לא עביד דזבין מגמלא אונא וכ"ש כשיקנה דבר מועט משכנגדו שיחזיק הלה בטענותו ויחזיק במותר ולא יחזיר לו השאר עכ"ל. הרי לך שכתב דאם היה לו כח בישוב לא היה מבקש ממנו שיתיר לו כ"ש וכ"ש שנאמר שאם היה לראובן כח ביישוב שלא היה נותן מעותיו דהכא נמי איכא למימר דלא דמי להא דאמרינן עביד אניש דזבין דיניה מאותו טעם עצמו שפי' הר"ם כדכתבתי לעיל לשונו וה"ה והוא הטעם לנדו' הזה שאנו עומדין עליו ומיהו קצת יש לדחות ראיה זו ולימא דההוא עובדא דשמעון שבקש מראובן שיתיר לו היישוב אשר עליה פסק מהר"ם שהורה שאין כח ביישוב כו'. דראובן היה בא מכח טענה והיה אומר ששמעון מחל לו וכן נראה מתוך מה שמצאתי בקוב"ץ תשובת שאלות שם הביא אותו תשובה ממהר"ם כמו שכתבה במרדכי וסיים בה וז"ל ואם תאמר והלא ראובן עצמו אינו טוען שקנהו מאתו יש לומר שהוא אומר שמחל לו כח יישובו אחרי שטוען שאומר לו תחלה יש לו יישוב אחר ואיני צריך לשוב עוד שמה ויש בלשון הזה לשון מחילה אחרי שהוכיח סופו שהוצרך לבקש התרה עכ"ל. הרי לך בהדיא דדווקא משום שאומר לו תחילה יש לי יישוב אחר דיש בלשון הזה לשון מחילה הא לאו הכי לא. אמנם נראה לכאורה שבעל המרדכי סבירא ליה דאפילו לא היה אומר סיומא דמילתא דהיינו מה שכתבתי למעל' שהוסיף בקוב"ץ התשובות כדכתבתי למעלה מאחר שעיקר הדין תלוי ביה אלא וודאי לכאורה דסבירא ליה לבעל המרדכי מסברא דנפשיה דמאחר שיש עדים ששמעון בקש מראובן שיתיר לו היישוב דבלא שום טענה אחרת אית לן למימר ששמעון הודה שאין כחלו ביישוב או שמחל כו' כדמשמע פשטא דמילתא שהביא המרדכי בשם מהר"ם.

[על שאלה ג]

ועל המאה (ג) דוקט"י שתובע שמעון מראובן כמבוא' בשאלה לע"ד נראה שהדין עם ראובן ואין שמעון יכול להוציא ממנו המאה דוקט"י דעליה דשמעון הוה רמי לאתנויי שיתן לו ראובן המאה דוקטי כאשר עשה משך זמן השותפות ומדלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה ובפרט כאשר ידע שמעון שגם בזמן משך השותפות אשר נעשה ביניהם היה ראובן ממאן מליתן המאה דוקטי לשנה אלא שהפשרונים הזקיקהו לכך ואפילו נאמר שמאחר שהפשרונים חייבו את ראובן ליתן המאה דוקטי לשנה כל ימי משך השתוף חשיב כאלו נפסק על פי הדין כיון שקבלום עליהם מ"מ דבר פשוט הוא דלא היה המאמר הוא אלא כל ימי משך השתוף ההוא כמבואר בטענות ואע"ג שראובן עומד בסתם עוד שנה תמימה אחרי כלות השותפות מכל מקום אין לומר שעל תנאי הראשון עמד עד שנוצי' ממנו המאה דוקטי' אלא אדרבה אוקי ממונא בחזקת מריה וראיה מהא ששנינו בכתובות שילהי פ' הכותב (כתובות דף צ) קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה וכן בן שנתגייר ואשתו עמו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה. וגרסינן עלה בגמרא אמר רב הונא לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספות אין לה כו'. ותניא כוותיה דרב הונא וכמותו פסקו כל הפוסקים דהא רב יודא דפליג עליה איתותב הרי לך בהדיא דאף על גב שמתחילה התנה והוסיף לה על מנה ומאתים וקיימה בסתם על דעת כתובה הראשונה אפילו הכי לא אמרינן שיתחייב להוסיף לה מה שהוסיף בתחילה קודם שנתגייר אלא אומרים מאחר שמכח כתובה הראשונה שנעשית בגיות אין לה עליו כלום דהא חספא בעלמא הוא ולא נתחייב הבעל בתוספת אף על גב שקיימה סתם ולא פירש לה שאינו רוצה ליתן התוספת ואף על גב דעל כתובה הראשונה סמך שהרי לא כתב כתובה אחרת ומהניא ההיא כתובתה לענין מנה ומאתים כ"ש וכ"ש הכא שכבר עבר הזמן השיתוף אשר בו התנה ראובן לשמעון לתת לו מאה דוקטי לשנה וכבר פסק כח התנאי הראשון לגמרי ככלות זמנו וגם ליכא שום גלוי דעתא שעל התנאי הראשון היו סומכין כאשר ישנו בענין הכתובה דמסתמא לא נתכוון זה להיות עם אשתו בלי כתובה ולעבור על דברי חכמים אשר גזרו על כך ולכך יש לה מנה ומאתים ואפי' הכי מנה ומאתים הוא דאית לה מטעם שפירש' אבל לא תוספת שכתב כבר כיון שכבר פסק כח הפיסוק ההוא כשנתגייר כ"ש הכא דודאי פשיטא שראובן הטור מהמאה דוקע"י מהשנ' ההיא אשר עמד מאליו אחר תום זמן השתוף.

[על שאלה ד]

(ד) ומה שטוען שמעון שראובן נתרצה ליתן לו המאה דוקט"י בינו לבין עצמו פשיטא דאם יש לו לשמעון מאתים זוז דיכול לחזור בו כמו שהשיב מהר"ם והביאו המרדכי שילהי פרק הזהב וזה לשונו נ"ל דאם ראובן אינו עני שיש לו מאתים זוז אז יכול שמעון לומר אעפ"י שאמרתי שאני רוצה לתת לו מעכשיו חזרתי בי דאומר בפרק הזהב האומר לחבירו מתנה אני נותן לך מותר לחזור בו במתנה מרובה עכ"ל ואפי' מעשר הוה חשיב מתנה מרובה אין לאו משום דאין לבעלים בו אלא טובת הנאה כדמשמע מתוך לשון רבינו שלמה בפרק הזהב ואם נדון זה כמתנה מרובה אם כן מותר לחזור בו. אמנם נראה שמאחר שראובן הלוה מעותיו בחנות שמעון בסתם ודעת שמעון היתה שיתחייב לתת לו המאה דוקט"י כאשר בתחיל' דנהי דמתוך שורת הדין נתבייש ראובן באותו מאה דוקט"י כדפי' למעלה מכל מקום מאחר דאנן סהדי ששמעון על דעת אותו מאה דוקטי הניח לראובן להלות בחנות חשיב כמתנ' מועטת מה שנתרצ' ראובן לשמעון לתתם לו ואסור הוא על ראובן לחזור בו דהא טעמא דבמתנה מועט' אסור לחזור בו היינו משום דסמכ' דעתי' דמקבל מתנ' כדאי' בפ' הזהב הכא נמי הוה סמכא דעתיה דשמעון שראובן יתן לו המאה דוקט"י אם כן הוא כדברי שמעון שראובן הבטיחו בינו לבין עצמו לתתם לו. ומכל מקום פשיטא דאי בעיא ראובן למהדר ביה לא מצינו למכפייה לקיים דבורו כמו שכתב שם וז"ל ואפילו במתנה מועטת נמי נהי דאסור לחזור בו מכל מקום אי בעי למהדר ביה לא מצינו למכפייה כו' עכ"ל. והכי נמי פשיטא דלא מצינו למכפיה ואף על גב דלכאורה איסורא מיהא איכא עליה דראובן למהדר ביה כיון דחשוב כמתנה מועטת כדפי' לעיל.

[על שאלה ב]

ואשר (ה) תבע ראובן משמעון מאה וחמשים דוקט"י כמבואר בטענות נראה לע"ד שהדין עם ראובן מכמה טעמים חדא דמה שטוען שמעו' שכבר נתנם לו ור"ל שכבר נתחייב לו ראובן מאה דוקט"י מדבר החנות כמבואר למעלה הלא כבר כתבתי למעלה שאין שמעון יכול לתבוע מראובן המאה דוקט"י דאיבעי ליה לאתנויי כדפי' לעיל ואפי' יהיה אמת שראובן הבטיח לשמעון בינו לבין עצמו לתתן לו כאשר טען שמעון מכל מקום לא מצינו למכפייה לראובן לקיים דבורו כדפירש לעיל:

ועוד דפשיטא דמה שאמר ראובן לשמעון שאם יתן לו מאה ועשרים דוקט"י במעות מזומנים שהיה בדעתו שיתנם לו במעות מנויות ולא שינכה לו המאה דוקט"י אשר לא הודה לו בהם וגם יש לדרוש לשון יתר כרבי עקיבא דדריש לישנא יתירא כדאיתא בבבא בתרא שילהי פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלח) וכמותו פסקו הפוסקים וגם כתב שם רבינו שמואל דאפי' רבנן מודו דכל לישנא יתירא לטפוייי אתא והכי נמי נדון ונאמר דמדקאומר ליה ראובן לשמעון במעות מזומנות ולא אומר ליה במעות סתם דלטפויי אתא לאפוקי שלא יוכל שמעון לפרעו אלא במעות מנוית ולא לבקש ממנו חשבונות רבים שעברו כבר וכן הדברים מוכיחים. ועוד בר מן דין ובר מין דין דבר פשוט הוא דאפילו יקרא זה מעות מזומנים כדברי שמעון מכל מקום ראובן יכול לחזור בו במה שמכר חלקו מהקפות החנות באותו חוב שטוען שמעון שנתחייב לו ראובן דהיינו המאה דוקט"י הנ"ל ולא מבעי לדברי רב האי גאון שפיר' גבי יש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה וכו'. שפסק דליתא הלכתא הכי דהא למאי דסלקא דעתא מעיקרא הוא איתמר אבל לא לפי המסקנא אלא אפילו לדברי רב אלפס דפסק דהלכתא הכי והחליף דמי שור בפרה קנה בדיבורא בעלמא כדאומר התם מכל מקום פשיטא דהכא לא קני דדוקא היכא שהחוב הראשון היה מחמת מכר כמו שכתב רבינו משה בהלכות זכייה ומתנה וז"ל אם היה עליו חוב שלא מחמת מכר ואומר לו מכור לי חפץ שלך בחוב שיש לי אצלך ונתרצו שניהם לא קנה עד שיגביה או עד שימשוך עכ"ל. הרי לך בהדיא דהיכא שנתחייב לו שלא מחמת מכר כיוצא בנדון שאנו עומדין עליו דלא קנה עד שימשוך כו' ועוד דפשיטא דאפי' היתה תביעות שמעון מראובן בענין המאה דוקט"י מחמת מכר כמו שהצריך רבי' משה וכדמשמע מתוך הגמרא דקאומר כיצד החליף דמי שור בפרה וכו' אפ"ה לא יועיל כאן לענין הקפת החנות להקנותה בכי האי גוונא דדוקא לענין קנין מטלטלין דמדאורייתא נקנו בכסף כר' יוחנן דאומר דבר תורה מעות קונות הוא דמהני בכה"ג דכיון דמילתא דלא שכיחא הוא לא גזרו בה רבנן ואוקמיה אדאורייתא כדאיתא בפרק הזהב (בבא מציעא דף מו) ובפרק קמא דקדושין (דף כח) אבל הלואה שאינו נקנה בכסף אפי' מדאורייתא מדהוצרכו התוס' וכן הסמ"ג להעמיד הא דממעטינן שטרו' מאונאה בפ' הזהב דווקא כגון שמצא שטרות לאחר יאוש וחזר ומכרו לבעלים כו' שמע מינה דמדאוריית' לא מקניי' מלוה בשטר בנתינת המעו' דאי מהני' למה הוצרכו לדחוק הדוחק הגדול הזה ולהעמיד כגון שמצא שטרות לאחר יאוש כו' לוקמי כגון שנתן הדמים בדין קנין דאורייתא לר' יוחנן אלא ודאי פשיטא דאפי' מלוה בשטר לא מקני בכסף אפי' מדאורית' וכ"ש מלוה על פה כגון הקפות חנות ומאחר דלא מקניא דאורייתא פשיטא ופשיטא דלא מקני' בכי האי גוונ' דהחליף דמי שור בפרה דהתם היינו טעמא משום דמדאורייתא קני כדפירש לע"ל וכדאיתא בפרק הזהב ובפ"ק דקדושין.

[על שאלה ד]

ואשר שאלת אם שמעון חייב לברר דבריו כו'. אם לאו אמת הוא שבזה נחלקו רבינו (ג) משה מיימון ורבינו אשר רבינו משה פסק שצריך לברר במה הלוהו כו' ורבינו אשר כתב שאין צריך לברר ובנו בעל הטור חשן המשפט כתב והכריע דהכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו וכן ראוי לפסוק לפי הנראה לע"ד אמנם בנדון הזה לא מעלה ולא מוריד דאפילו יטעון שמעון שראובן נתרצה לו ליתן לו המאה דוק"טי אם היתה טענה זו מועלת לפוטרו מתביעות ראובן היה שמעון נאמן בשבועתו לומר שראובן נתרצה לו לתת לו המאה דוק"טי במגו דאי בעי אומר פרעתי לך המאה וחמשים דוק"טי שתבע ראובן שגם כן היה נשבע היסת ונפטר ואם כן אין מקום לשאול האם שמעון צריך לברר אם לא אמנם אמת הוא שאין טענת שמעון מועלת להפטר מכל הלין טעמים דלעיל.

[על שאלה ה]

ואשר שאלת ראובן ושמעון שבררו לוי לדיין כו'. האם יש ללוי הדיין לדון על פי טענה כאשר בקש ממנו שמעון או אם יש לדון על פי מה שנתבאר לו מפי שמעון ואם כי לא רצה לבאר בתוך הטענות לע"ד נראה דבר פשוט יותר מביעותא בכותחא שעל הדיין מוטל לדון על פי האמת אשר נתאמת אצלו ולא על פי הטענות אם הם מכחישות את האמת כי למה תהא האמת נעדרת מפני טענות רמאות חלילה וחס ואם היה זה צריך להביא עליו ראיה נראה לע"ד שיש להביא ראיה מפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף לב) ההוא גברא דאומר ליה לחבריה מה בעית בהאי ארעא אמר ליה מינך זבינת' והא שטרא אמר ליה שטרא זיופא הוא גחון ולחיש ליה לרבה אין שטרא זיופא הוא ומיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס ואפלגו עלה רבה ורב יוסף לרבה נאמן במגו ולרב יוסף לא מהימן כדקאמר התם אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא זיופא הוא ומדקאמר התם גחין ולחיש ליה לרבה וכו' משמע דלבעל דינו היה טוען דשטרא מעליא הוה אפילו הכי אמר רב יוסף דהלכתא כוותיה בדיני דלא מהימן במגו כיון שהודה ולוחש לדיין שהשטר היה מזוייף ואף על פי שלבעל דינו מסתמא היה טוען דשטרא מעליא הוא הוה דאם לא כן מה היה משיב חורפו דבר הטוען עליו ששטר מזוייף היה והוא לא רצה להודות אלא דגחין ולוחש לרבה כו'. אלא ודאי משמע דאע"ג שהיה טוען לבעל דינו ששטר כשר היה כיון שהודה לדיין ששטר מזוייף היה לא דנו על פי טענתו אלא על פי הודאתו כדקאמר רב יוסף אמאי קא סמכת אהאי שטרא כו' ואפי' רבה לא המנוה אלא מטעם מגו דאי בעי שתיק כמו שפירשו שם התוספות וכן בריש פרק קמא דב"מ הא לאו הכי לא היה דן על פי הטענה אלא על פי ההודאה וזה דבר פשוט.

[על שאלה ו]

ואשר (ח) שאלת על שמעון שהיה לו פסק דין על ראובן אם יהיה ראובן נאמן לומר פרעתי דבר זה מחלוקת דרבי אבי"ה בשם אביו רבינו יואל וכן ריב"א ורבי מאיר דרבי אבי"ה כתב וכן העיד בשם אביו וקבלת ריב"א שהוא נאמן לומר פרעתי ואף על גב שהפסק דין יוצא מתחת יד התובעים. ומהר"ם פליג והביא ראיה מפרק גט פשוט אמנם נראה לע"ד דבר פשוט דאפילו לדברי מהר"ם היינו דוקא ראובן ושמעון שנתעצמו לדין בפני ב"ד עצמו ואמר להן ב"ד איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב וכתבו פסק דינם ומסרוהו למי שזכה בדין בהא קאמר מהר"ם דאינו נאמן לומר פרעתי דלכך כתבוהו בית דין ומסרוהו ביד הזוכה כדי שלא יהיה הלה נאמן לומר פרעתי דאם להודי' להיכן הדין נוטה הרי כבר אמרו להם לבעלי דינים איש פלוני אתה זכאי כו' ומשום הכי קאמר דאין נאמן והביא ראיה מפרק גט פשוט אבל אם אירע שמקבלי טענות כתבו לדיין אחר חוץ לעירם ושלח הדיין דבריו בכתב בהא לא שייך כלל למימר טעמא דפירש' לעיל ופשיטא דבזה מודה מהר"ם לדברי רבי אבי"ה ולכל הפירוש דבר פשוט שאם הפסק דין ביד הנתבע דלית דין ולית דיין שהנתבע נאמן לומר פרעתי לכולי עלמא ומזה אין צ' אריכות כלל.

[על שאלה ז]

ואשר (ט) שאלת אם יש לשמעון כתיבת יד מראובן משעבודים וכתיבתו ניכרת לכל אכן שמו לא נחתם עליו אי אית ליה לראובן לאשתעויי דינא בהדיה כו' נראה לע"ד כיון שכתיבתו ניכרת דמהני כאלו שמו נחתם עליו שהרי כתב בטור חשן משפט וז"ל מי שלוה מחבירו ולא עשה לו שטר אלא כתב בכתב ידו בו'. עד וכתב הר"ם דהוא הדין נמי לא חתם למטה כו'. עד אפילו לא כתב שמו אלא כתב אני חייב לפלוני כך וכך כיון שהוא כתב ידו לפיכך פתקאות השותפין שמוציאין זה על זה הואיל והוא כתב ידם אפילו אין בו חתימה כלל אלא קבלתי ביום פלוני כך וכך כו' דגובין מבני חורין כיון שהוא כתב ידו ואין לומר דדוקא לענין הודאות כגון קבלתי ממעות פלוני כך וכך. או כגון אני חייב לפלוני כך וכך כו'. אבל לענין שיעבודים דבעי קנין לא מהני בכי האי גוונא שהרי פסק דקנין מועיל בלא עדים רק שיודו הבעלי דינים והביא ראיה מפרק קמא דסנהדרין ומאחר שהוכחנו דחשיב הודאה בכה"ג מדמהני לענין פתקאות השותפין כולי ה"ה והוא הטעם דמהני גם לענין שעבודין והקנאות מאחר שהוכחנו דקנין מועיל בלא עדים כדפסק ר"ת.

[על שאלה ח]

ואשר (י) שאלת על ראובן שהיה לו נכסים ביד שמעון וכו' ודחה אותו שמעון עד שהוצרך ראובן לעשות לו שיעבודים כדי להוציא נכסיו מתחת ידו ושוב רצה ראובן לבטל שעבודים באמרו שאונס היה על כך כדי להוציא מעותיו מיד שמעון שהיה מעכבם שלא כדין. הנה לא נתבררה שאלה זו כל הצורך שהרי לא פירש בה אופן השעבודים אשר נשתעבד ראובן לשמעון ופשיטא שיש לחלק בהם שאם השעבודים ההם כעין מתנה כלומר שנתחייב ראובן לשמעון בדבר אשר לא תגיע לראובן שום הנאה ותועלת תמורת השעבוד ההוא אלא שמתוך כך נתרצה שמעון לשלם לראובן את אשר לו בידו משלו כבר מושבע ועומד היה שמעון מהר סיני לשלם לראובן את ממונו אלא שלא כדין היה מעכבו עד שהוצרך ראובן להשתעבד לשמעון לתת לו כך וכך או לעשות לו כך וכך בלתי תגי' לראובן תועלת חלף השעבוד ההוא ויתברר זה בעדים שידעו אונס ראובן בשעבוד ההוא אז ודאי יכול ראובן לטעון טענת אונס דהוה כתלוה ויהיב מתנה שפסקי הפוסקים דאין צריך למסור מודעא שגם בלא מודעא תתבטל המתנה אי ידעינן באונסיה כדכתבו התוספות וטור חשן המשפט וכן מצאתי כתוב בשם רבינו אפרים. אמנם דבר פשוט הוא דלאו כל כמיניה דראובן לומר אנוס הייתי אם לא יביא עדים על כך אבל אם יביא עדים על כך חשיב אונס בכהאי גוונא דקיימא לן תלוה ויהיב לא הויא מתנה ל"ש אונס גוף כגון הוצאות ויסורין ולא שנא אונס ממון כי ההוא מעשה דפרדיסא וכאשר הביאו הפוסקי' משם ראיה אבל אם השעבודי' ההם שהכריח בהם שמעון לראובן היו על דרך מכירה כגון שנשתעבד ראובן לשמעון לתת לו כך וכך או לעשות לו כך וכך ובכן נתחייב שמעון לעשות לו גם הוא לראובן איזה דבר תועלת חלף הדבר ההוא אשר נשתעבד ראובן לעשותו לשמעון בכהאי גוונא דבר פשוט הוא לע"ד דאע"ג שבעיקר הדבר היה ראובן אונס והיה ראובן אומר לא הוא ולא שכרו אלא שנאנסו שמעון בעכבות ממונו בידו כמבואר בשאלה מ"מ כיון דמטי הנאה לראובן בההוא שיעבודא דאשתעבד לשמעון שמתוך כך נתחייב גם שמעון לראובן באיזה דבר חלף השעבוד ההוא הוה כתלוה וזבין דזבוניה זביני כל זמן שלא מסר מודעא וכיון שלא מסר ראובן מודעא איהו דאפסיד אנפשיה דאיכא למימר דאגב אונסיה גמר ומקני:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף