שו"ת מהרי"ק/קב

שו"ת מהרי"ק ‏ קב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

על דבר היבם המסרב לחלוץ ליבמתו אנכי הצעיר ראיתי את אשר כתבו רבותינו שבאשכנז י"ץ. ואיני כדי שישאלו לי בהיותי קטון שאין בו דעת לשאול ואולם על כי עשאוני רבותינו כמי שיש בו לישאל. עכ"פ צריכני לסור אל משמעתם ואשיב מפני הכבוד והיראה אך בקצרה באפס פנאי ובפרט מפני בטול בית המדרש של חבירים מקשיבים בישיב' אשר עתה הגיע זמן והוא כי דבר פשוט הוא דתלי באשלי רברבי אם כופין לחלוץ או לאו לדברי רב אלפס והשאלתות ורבינו משה ורשב"ם וריב"א פשיטא שאין כופין דהא סבירא ליה דמצות יבום קודמת וגם לדברי רבינו יצחק בעל התוספות והנמשכים אחריו אין כופין לחלוץ אפילו למשנה אחרונה דס"ל דמצות חליצה קודמת ולדברי רבינו שלמה כופין לחלוץ אי לא מצינו למטעייה ומאחר שנחלקו בזה אבות העולם אנו אין לנו אלא מה שהכריעו הפוסקים האחרונים לפי הנראה לע"ד וע"כ ראוי לחלק בין אם היבם נשוי אשה אחרת ובין אם אינו נשוי אשה אחרת כאשר חלקו בזה הפוסקים האחרונים שהרי כתב בספר מצות קטן וז"ל והיכא שאין יכולין להטעותו אומרים אם לא תשמע לעצתינו לחלוץ נשים חרם בינינו להבדיל ממך עד שתחלוץ עכ"ל דמשמע דהיכא שאין נשוי אשה דאין בידינו לנדותו להדיא אלא משימין חרם להבדיל ממנו. ושוב כתב וז"ל ואם יש לו אשה אחרת מנדין אותו בהדיא עד שיחלוץ. וגם השיב רבינו אביגדור כהן להר"ר חזקיהו וז"ל מי שהיה נשוי אשה ונפלה לפניו יבמה קבלתי ממורי רבינו שמחה בשם רבינו שמריה שבזמן הזה כופין אותו לחלוץ וראייתו מדתנן בפ' ב"ש (יבמות דף קיא) הנודרת הנאה מיבמ' בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה אף על פי שהיא גרמה הואיל ולא נתכוונה לכך כל שכן הכא שלא גרמה היא כלל אלא גזירת הגאון המבדלת ביניהם עכ"ל. הרי שחלק גם כן בין נשוי אשה אחרת לאינו נשוי דבנשוי ס"ל דכופין לחלוץ ובאינו נשוי אינו כופין וכדברי רב אלפס וסייעתו ורבינו יצחק וסייעתו כדפירש' לעיל וכן נמצא במרדכי זקן מאד וז"ל ושלח רבינו יחיאל מפרי"ש אל רבינו נתנאל מקינון וז"ל אל מורי רבינו נתנאל שלום בקשנו פני כבודו לראות על אודות יבם אחד שיש לו אשה ואינו רוצה לחלוץ ליבמתו ומעגן אותה כי נתן עיניו בממון ונחתום עליו הנכון בעיניו שאין יכול ליבם גם אין דעתו לחלוץ וכו' עד כי למה יעגן נערה אחת אם אין הדין עמו ושלום יחיאל בר' יוסף. ורבי נתנאל הודיע הדבר אל רבינו יצחק בר טודרוס והוא השיב קטנתי להורות לפני עמודי עולם אמנם ראיתי רבינו תם שצוה לכפות על בעל אשה לחלוץ ולא יטול שכר לעשות מצוה ושלום יצחק בר' טודרוס ע"כ מה שמצאתי במרדכי ישיש עד מאד משמע דמשום שהיה בעל אשה אמרו הגדולים לכוף לחלוץ וכן העיד ר"י בשם רבינו תם. ואע"ג שכתב רבינו ברוך בספר התרומ' וז"ל ולא מבעיא אם אין ליבם אשה דלא כפינן ליה לחלוץ אלא אפילו יש לו אשה דאמרינן בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף סה) הנושא אשה על אשתו כופין אותו להוציא וליתן כתובתה וגם בלא ההיא יש במקומינו חרם שלא לישא שתי נשים אפילו הכי לא כפינן לחלוץ דשמא כיון דממילא נפלה ליה אינו קרוי נשוי שתי נשים כיון דהשנייה אשה הקנה לו מן השמים הילכך לא כפינן ליה לחלוץ וגם לא שבקינן ליה ליבם כיון דמצות חליצה קודמת עכ"ל מכל מקום רבו הפוסקים האומרים דכופין בנשוי אשה אחרת ועוד דבתראי ננהו וראוי להלך אחר הפוסקים האחרונים וגם כי רבינו ברוך עצמו לא פשיט ליה כל כך כמו שכתב דשמא כיון דממילא נפלה ליה אינו קורא נושא שתי נשים כיון דשנייה אשה הקנה לו מן השמים הלכך לא כפינן ליה לחלוץ וגם לא שבקינן ליה ליבם כיון דמצות חליצה וכו' משמע דמספקא ליה ואין ספק פוסקים הראשונים מוציא מידי ודאי פוסקים האחרונים ואם כן הוא ראוי לנדות היבם הזה ולכופו בכל מיני כפייה עד שיחלוץ אבל אם אינו נשוי אשה אם יש ליבמה מממון בעלה בידה אני בעניותיו איני רואה שיהא בידינו לכופו אלא על דרך שכתב ר"י מקורבי"ל בסמ"ק שלו לשום חרם להבדל ממנו עד שיחלוץ כמו שכתבתי לעיל לשונו דבכה"ג שרי אפילו לדברי האומרים דאין כופין לחלוץ וראייה לדבר שהרי ידוע הוא שר"ת הפליג לדבר ולאסור לכוף הבעל לגרש בטענת דמאיס עלאי וכתב שכל המעשה בטענה זו טועה גמור ומרבה ממזרים בישראל ואפי' הכי בתשובה המתחלת מקול מחצצים כו' אשר שם האריך לאסור הכפייה בטענה זו כתב וז"ל אך כל רבותינו שוו בדבר תגזרו באלה חמורה על כל איש ואשה מזרע בית ישראל והגלוי' עליהם שלא יהיו רשאין לדבר עמו ולישא וליתן עמו ולהרוויחו ולהאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחלותו ועוד יוסיפו חומר כרצונם על כל אדם אם לא יגרש אותו האיש ויתיר את הילדה הזאת שבזה אין כפייה עליו שאם ירצה ימצא לו מקום והוא לא ילקה בגופו מתוך נדוי זה אך אנו נתפרד מעליו עכ"ל הגאון רבינו יעקב שהשיב על הטוענת מאיס עלאי. הרי לך בהדיא דאפי' טוענת מאיס עילאי דס"ל דאין כופין וחשיב גט המעושה שלא כדין לפי דבריו אפילו הכי כתב שיכולין לגזור להבדל ממנו ולהרחיקו בכל מיני רחוק שאין זה קרוי כפייה כ"ש וכ"ש בנדון זה שהוא מותר לכ"ע אפי' לדברי האומר שאין כופין לחלוץ ולפי הנר' לע"ד מתשובת זו למד רבינו יצחק מקורבי"ל להתיר להבדל ממנו אבל לנדותו להדיא אנכי הצעיר לא מלאני לבי וחוששני בדבר משום חליצה מעושה לדברי האומרים דאין כופין לחלוץ ורבים המה וכן כתב רבינו יעקב באותה תשובה הנזכרת לעיל וז"ל ואם אומר האומר לא נכופנו בשוטים אבל בגזירת חרמות נכופנו זאת לא זאת דאמרינן צורבא דרבנן לא מזדקקינן ליה אבל משמתינן ליה האי לנקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימיה. ותו אומר במערבא מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא ורב יוסף אומר דטבא ליה עבדו ליה כו' עד הרי לך דחמיר מנגיד' ואין כפיי' גדולה מזו כו' עד וטוב להלקו' מלהתנדו' עכ"ל הרי לך בהדי' דנדוי חשוב כפייה גמור' ובמקו' שאין כופין ג"כ אין מנדין עד שיעשה. וה"נ אין לנדות להדיא עד שיחלוץ אם אינה נשוי אשה אחרת מ"מ אם מימים קדמונים נהגו באשכנ"ז לכוף לחלוץ הן יהיה המנהג כולל הן לא יהיה אלא במקצת מדינות כגון בקהלות שו"ם אשר היבם הזה מפרוותהון לפי מה אשר כתב מהר"ז הלוי יצ"ו וכן נר' גם מתוך מה שכתב מהר"ר משה מינץ הלוי יצ"ו ועשו תקנותם קבועות על זה וגזרו בפירוש באלה על היבם לחלוץ בלי דחוי פשוט הוא שעל רבותינו לנדות ולהחרי' על כל העומדים באותן המקומות אם לא יקיימו התקנה אשר נתקנה על פי גדולי עולם רבותינו הקדמונים אשר היו מדור דור. ואולם כי מתוך מה שכתב המרדכי בשם ר' אבי"ה פרק החולץ משמע שבימי רבינו אבי"ה לא היו כופין לחלוץ. ואדרבה היו מיבמים לפעמים שהרי כתוב וז"ל וזאת אשר השיב רבי אבי"ה לרבינו שמחה וז"ל אשר שואל אדני אם זקנה מותרת להתיבם ואם לאו משום שאין ראיה לילד אני לא באתי לידי מדה זו מעולם לשאול מרבותיו אך בבחרותי ראיתי כו' והיבמים היו רבי הלל והר"ר אפרים ובאו לדון לפני רבותינו בוועד הקהילות שפייער ווארמי"ז ומגינצ"א ואף אבא מורי היה שם וכפאום שנתנה כו' כי היתה תובעת לחלוץ והם היו רוצים ליבם ואעפ"י שהיה להם נשים וכו' עד אלו היה בדבר איסור ייבום לא היתה נותנת כלום כי קרוביה היו קרובים למלכות עכ"ל. ואף אנו נאמר שאם היתה שום תקנה באותו זמן לכוף לחלוץ שלא היתה נותנת כלום מאחר שקרוביה היו קרובים למלכות שהרי בוועד הקהילות היו דנין לייבם ואפילו שהיו להם נשים ומ"מ יש לומר דמאז חדשו תקנות וגדרו גדרים מפני עגון בנות ישראל ואם כן הוה פשיטא שעל כל העומדים במקומות אשר פשט שם גזירתם לקיימה והעובר עליה פורץ גדר וישכנו נחש שהרי הלכה רופפת היא אם יש לכוף לחלוץ אפילו אינו נשוי אשה אחרת ואם לאו שהרי רש"י פוסק דכפינן ליה לחלוץ ופשיטא דאפי' בלא נשוי אשה אחרת מיירי. וכן כתב המרדכי שעכשיו פשט הדבר לכוף לחלוץ וגם לפי' רבינו תם דפירש דההיא דאומר רב אין כופין קאי אמשנה ראשונה דלמשנה אחרונה כופין לחליצה לפי דברי הסמ"ג אלא שרבינו יודא חולק בשיטת רבו רבינו יצחק וגם כל הני דס"ל דמצות יבום קודמת ס"ל דאין כופין לחלוץ. מ"מ היכא דאמרה מאיס עלאי פשיטא דכופין אותו לחלוץ לדברי רש"י ורב אלפס ורמב"ם דאית להו דכופין הבעל לגרש בטענה דמאיס עלאי דהא פשיטא דלדידהו לאו דדווקא בטענה מאיס עלאי אלא כל היכא דבעי' גיט' יהבינן לה לאלתר וכן לדברי האומר דרבנן סבוראי תקנו כך כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה וכ"ש ביבמה שאינה רוצה ביבום שיכופוהו לחלוץ דפשיטא דיפה כח הבעל באשתו מכח היבם ביבמתו ואע"ג דפשיטא דהאידנא לא עבדינן עובד' לכוף בטענה דמאיס עלאי וחוששין אנו לדברי רבינו תם והבאים אחריו שאמרו שלא לעשות בטענ' זו מ"מ כדי הם המתירים להעשות סניף לאותם האומרים דכופין לחלוץ למשנה אחרונה ולהצילנו מחשש חליצה מעושה.

ועל דבר הממון נסמך על המנהג כדבעינן למימר לקמן בע"ה ולכל הפחות הוה דיינינן בה דינא דמורדת כמו שכתבו רבותי' דתקון האידנא במתיבתא ואע"ג דאין טעמם שוום דמר אומר דבכל אשה כופין ומר אומר דווקא ביבמה דבעי חליצה מ"מ מצטרפי להדדי וכה"ג אשכחן בפ' שני דחולין (דף לו) גבי השוחט ונתז דם על הדלעת רבי אומר הוכשר כו' ואף אנו נאמר דאע"ג דלענין כפיי' הבעל לא קיימא לן כדברי האומר דכפינן בטענת מאיס עלאי מ"מ לענין כפיית הממון סמכינן עלייהו מאחר דאיכא פוסקים טובא דסברי דכופין לחלוץ גם בלא מענה דמאיס עלאי ודכוותא גמי אשכחן בפרק אלו טרפות (חולין דף מט) בענין בר חמצא דאמר רב נחמן אינהו מיכל אכלי ליה לדיד' מסתם נמי לא סתים בתמיה כדפירש שם רש"י ולפי הנראה לע"ד הכי פירושו אנהו מיכל אכלי ליה דמחזיקי להו בודאי חלב טהור ואם כן פשיטא דסותם דחלב טהור סותם לכ"ע לדידן מסתם נמי לא סתים כלומר נחזקינו האי טמא ונימא דבשר דחלב טמא אינו סותם דלא קיימא לן כרב ששת דאומר דחלב טמא נמי סותם אלא כרב דפליג עליה בהאי נמי נימא דלית הלכתא כרב ששת אלא כרב כולי האי לא מחזקינן ליה בטמא אלא סמכינן אבני ארץ ישראל לענין סתימה כיון דאפילו בחלב טמא גמור אומר רב ששת דסותם ונהי דלא סמכינן אדרב ששת לענין סתימא בשאר חלב דודאי טמא דהא רב פליג עליה ולא אבני ארץ ישראל בבר חמצא לענין אכילה דהא בני בבל פליגי עלייהו לענין סתימה בבר חמצא סמכינן אבני ארץ ישראל וארב ששת דהא איכא תרתי להיתירא כדפי' כך נראה לע"ד לפרש מילתיה דרב נחמן דאי לא תימא הכי לא ידענא מאי אתמהא דרב נחמן דאומר לדידן מסתם נמי לא סתים אין הכא נמי דלא סתים כיון דמחזקינן ליה כטמא מדלא אכלינן ליה.

ונחזור לדברינו מאחר שרבו הדיעות דאית להו דכופין לחלוץ או משום דס"ל דאפילו לענין הבעל כופין כל היכא דבעיא גיטא וכל שכן לענין חליצה כדפירש או משום דס"ל דלענין חליצה מיהא כופין לחלוץ אפילו לא נסמוך על כל אלה במקומות שלא פשט המנהג שכופין לחלוץ (ב) מכל מקום באו ונסמך במקום שנהגו לכוף לחלוץ דלא תהא אלא הלכה רופפת יש להלוך אחר מנהג המקום ואפילו היה המנהג נראה כחולק על דין תורה כדאמרינן בירושלמי עלה דההיא דתנן בריש פרק הפועלים (בבא מציעא דף פג) מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב כו' זאת אומרת מנהג מבטל הלכה כ"ש וכ"ש שאין כאן בטול הלכה מאחר שרבו הדיעות דס"ל דכופין לחליצה כדפי' ופשיטא דאין לומר דהא דאומר בירושלמי מנהג מבטל הלכה דהיינו דווקא לענין ממון דאמתניתין דהשוכר את הפועלים דווקא קאי דמתניא לענין ממון ולא לענין איסור שהרי כתב המרדכי ריש פרק הפועלים וז"ל שנינו עלה דמתניתין בירושלמי זאת אומרת וכולי כתוב בספר אור זרוע כגון שהוא מנהג קבוע על פי חכמי המקום כדאמרינן במסכת סופרים שאין ההלכה נקבעת אלא עד שיהא מנהג וזה הוא שאמרו מנהג מבטל הלכה פירוש מנהג וותיקי' אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת עכ"ל שמע מינה אפילו לענין איסורא אתמר דמנהג מבטל הלכה דאי דוקא לענין ממונא אזלינן בתר מנהגא היכי מצי למימר דווקא במנהג וותיק' חכמי המקום והא לענין ממונ' אזלינן בתר מנהג אפי' מנהג חמרים וספנים כדאית' בהדיא בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיו) דתניא שם בבריית' שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה מחשבין לפי ממון ובלבד שלא ישנו ממנהג החמרין וכן ספינה שעמד עליה נחשול לטובע' מחשבין לפי משוי ובלבד שלא ישנו ממנהגי הספנים הרי לך בהדיא דאע"ג דדין תורה הוא לחשוב לפי ממון ולפי משוי מ"מ מנהג חמרים וספנים מבטל ההלכה והיאך אומר רבינו יצחק א"ז דדוקא מנהג וותיקין מבטל הלכה. ועוד דאי אפילו לענין ממון בעינן שיהיה מנהג וותיקין קודם שיבטל הלכה אם כן מאי פריך בפ' הפועלים (בבא מציעא דף פג) אדריש לקיש דאמר פועל בכניסתו משלו כו' ונחזי היכי נוהג והוצרך לדחוק ולהעמידה בעיר חדשה ובלקוטאי וכו' נוקמא אפילו בעיר ישנה ובלא לקוטאי נמי וכגון שאין שם מנהג וותיקין וחכמים ולא הוקבע מנהגא על פי וותיקין אלא ודאי פשיטא דלא עלה על לב שום פוסק לומר דלענין ממון יצטרך מנהג וותיקין ולענין איסורא היא דאומר דבעינן מנהג וותיקין. ועוד תדע דכן הוא דלאו דווקא לענין ממון אתמר הא דמנהג מבטל הלכה מדהביא ראיה כו' ועוד שהרי מתוך דברי רבי פרץ אשר פרץ בארץ וידוע הוא כי אזן וחקר דעת הראשונים אשר היו לפניו משמע דפשיטא ליה דמן הדין יש לכוף לחליצה אם לא מחמת חלוקת הממון שביניהם כמו שאפרש שהרי הגי"ה בסמ"ק במצות ייבום וז"ל ולענין כפייה אם אין ליבמה כל בבית כופין אותו לחלוץ ואם היא עשירה נוהגין לעשות פשרה מן הממון עכ"ל הרי לך בהדיא דכי אין הייבם בא מחמת טענת ממון כגון שאין ליבמה כל בבית וכו' דכופין לחליצה והדין נותן דמאחר דמצות חליצה קודמת ואי אפשר לו ליבם האידנא משום דלא שבקינן ליה מאחר שאין מתכוונין לשם מצוה בדין הוא שיחלוץ ויתירנה לשוק דלמה יעגנ' מאחר שאינו יכול לכונס' ומקל וחומר מההיא דתנן ביבמות פרק ב"ש (יבמות דף קיא) כמו שכתב רבי' אביגדור בשם רבו שמחה והבאתיו למעלה וכן מצינו בכל מקום שמתעגנות האשה שכופין הבעל לגרש לדברי כל הפוסקים כי ההיא דתנן בראשונה היו אומרים שלשה נשים יוצאות ונוטלות כתובתן האומרת טמאה אני לך והשמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים אלא שלמשנה אחרונה אין כופין להוצי' משום דלא מיהמנינן לה וחיישינן שמא עינה נתנה באחר הא לאו הכי מהימני ולכך כופין להוצי' באומרת אינו יכול וכן בבאה מחמת טענה כל שכן וכ"ש (ב) הכא דכולהו איתנהי בה שאין יכולה להבעל לו כלל ואין לך עיגון גדול מזה דודאי יש לכופו לחלוץ כדי להתירה היכא שאין היבם בא מחמת טענ' ממון אבל היכא שהיא עשירה והיבם טוען שהנכסים בחזקתו מכח ירושת אחיו אין בידינו לסלקו מירושת אחיו דממילא נפלה קמיה ונהי דלא שבקינן ליה ליבומי משום דחיישינן לשמא לא יתכוין לשם מצוה האידנא שאינו מתכוין כולי מכל מקום אין כח בידינו להפקיע מירושתו ולכך נהגו לעשות פשרה ומאחר שמן הדין כופין לחליצה דאין לו לעגנו כדפי' אלא שהוא בא מחמת טענת ממון וכדפי' אם כן כי נסתלק' טענת הממון תבענא לדינ' וכופין אותו לחלוץ ולענין ממון לית דין ולית דיין דלא אזלינן בתר מנהגא ואפי' היה כנגד דין התלמוד כגון שכתב רבינו אביגדור והביאו המרדכי בפרק קמא דבבא בתרא והביא ראי' מההי' דירושלמי דריש פרק הפועלים שהבאתי למעלה.

ולפי דרכינו למדנו דלדברי רבינו פרץ דדייק טובא ובתראה הוא וידע במילי דקמאי שיש לכוף ליבם לחלוץ על פי מנהג המקום בעניין הממון מאחר שאין מעכב הכפייה כי אם הממון ואפי' היה המנהג מנהג הדיוטות כ"ש וכ"ש בהיו' המנהג קבוע על פי גדולי עול' יושבי נטעים וגדירה. ומאחר דפשיטא שכן הוא דבר פשוט הוא שהיב' הזה צריך לעשו' כמנהג ק"ק ש"ום כיון שהוא דר בפרוותהון ונתפשטה שם גזירתם ולא מסתייה ערוקיה דעורק כדי לפרוק מעליו גזירת רבותינו שגזרו עליו לחלוץ כמנהג ק"ק שו"ם ותקנתם שהרי אפי' מי שהולך בקביעות לצורך מה במקום אחד ודעתו לחזור במקומו הראשון על כרחו צריך הוא לנהוג חומרי המקום שיצא משם כדמוכח בפ' קמא דחולין (דף יח) ר' זירא דאוכל מוגרמת דרב ושמואל ובפרק מקום שנהגו (פסחים דף נא) גבי רבה בר בר חנה דאכל דאייתרא דמשני רב אשי דאפילו להקל בתר מקום שהוא דר שם גריר כיון דדעתו לחזור כל שכן וכל שכן להחמיר דנותנים עליו חומרי המקום שיצא משם דדעתו לחזור וכן לאביי דלא מפליג בין דעתו לחזור וכו' אלא פסיק ואומר דמבבל לבבל ומארץ ישראל לארץ ישראל ומבבל לארץ ישראל נותנין עליו חומרא המקום שיצא משם וחומרי המקום שהולך לשם וכ"ש בהאי יבם דלא הלך בעיר נוי"וש אלא כדי לעגן היבמה ולפרוק מעליו מנהג מקומו ולא קבע שם כלל ופשיטא דלקבועין קמא הדר ועליו היה מוטל לעשות כתקנת עירו ומנהג מקומו וכל שכן בהיותו נקבע על פי גדולים אשר מעולם אנשי שם לא היה בן חורין לפטר ממנהגן ומתקנתן אשר תקנו במידי דמגדר מלתא ותקנתא ואוי לו לזה הייבם שהקל ראשו נגד מנהג אבות אשר תורה היא וגם נגד רבותינו שבאשכנז הקשה את רוחו ואמץ את לבבו וזלזל בנדוי שלהם ולא אבה שמוע אליהם ויתן כתף סוררת גם לאחר חזרתו לביתו וימאן לחלוץ שם אפילו בעמדו בביתו לפי מה שכתב האדון קרובי מהר"ר אהרן יצ"ו על כן אמרתי שא"כ הוא שתקנת ק"ק שו"ם הם לכוף את היבם לחלוץ והיב' הזה הוא מאותן המקומות אשר פשט שם תקנת שו"ם שיחלוץ לה כפי תקנ' שו"ם בלי דחוי כלל ועל דבר הממון ככל חקת ומשפ' תקנת שו"ם כן יעשה ועל פי הרב הסמוך אל דירת היבם ההוא כאשר יבאר ההוא תקנת שו"ם כן יתחייב היבם לעשות ולא יפיל דבר מכל אשר יבאר הרב ההוא את התקנה וגם החליצה תנתן לפניו ועל פיו בדרך שתהיה מותרת לשוק על פי הרב ההוא וגם אם לא נתבאר הטיב בתקנת ענין הממון כיצד מתנהגים בו הרב ההוא הסמוך לו ובית דינו ידונו ועל פיהם יהיה כל ריב. ויען וביען כי ראה ראיתי שהלך בעקפין וזלזול בכבוד רבותי' שבאשכנז ועבר על גזרתם ונדוי שלהם בשאט בנפש ומתכוין להקניט ולעגן גזרני עליו בגזרת ערין ובמאמר קדישין מפי בית דין העליון ומפי ב"ד התחתון דלהוי ההוא יבם בנידוי ושמתא עד שיחלוץ ליבמתו בדרך הנז' ולא יסור ימין ושמאל וגם לרבותינו שבאשכנז אשר נדוהו וברכוהו על מריו יבקש מחילה ויכנע לבבו הערל וינהג נידוי בעצמו כאשר ישיתו עליו רבותינו אשר נדוהו ושב ורפא לו ואם אין ידע את חטאתו אשר תמצא אתו לא תמוש רעה מתוך ביתו כי דבר ה' בזה ואת מצותיו למען חלל את שם קדשו ועלה באשו ודמו בראשו לא ימלט את נפשו עד שישמע דברי חכמים אז ינקה מאלתי ומבוא בדמים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף