שו"ת מהרי"ק/צו
|
< הקודם · הבא > |
את אשר הוקשה על מה שכתב בספר מצות גדול בעשה קמ"ז דהלכתא כשמואל גבי פודה הבכור בתוך שלשים יום דאין בנו פדוי ואחר כך כתב דבאומר לאחר שלשים יום דבנו פדוי. ובפרק יש בכור (בכורות דף מז) קאמר רבא דכ"ע מעכשיו אין בנו פדוי וכו'. כי פליגי לאחר שלשים יום ונתאכלו המעות וכו'. ואם כן נראה כסותר דברי' הראשונים דפסק כשמואל לע"ד נראה דס"ל לסמ"ג דהא דאומר רבא דכולי אלמא מעכשיו אין בנו פדוי כו'. כי פליגי לאחר שלשים יום וכו' לאו באומר מעכשיו ואומר לאחר שלשים יום הוי הפירוש אלא בפודה סתם בתוך שלשים מיירי והכי פי' מעכשיו כ"ע סברי דאין בנו פדוי כלו' שיחול הפדיון מעכשיו דכ"ע לא פליגי דלא חייל ונ"מ לענין טריפת ב"ח או להיכא דהדר ביה האב ורוצה שיחזור לו הכהן מעותיו שרוצה להוציאן בהוצאה או לתתם לכהן אחר. אחר שלשים יום ואיתנהו למעות ודאי בנו פדוי כשעברו השלשים יום ואיתנהו למעות וכו'. דבתוך שלשים יום סתם נתן המעות לכהן כי פליגי אחר שלשים יום ונתאכלו המעות פי' שעברו שלשים יום ונתאכלו המעות רב אומר בנו פדוי מידי דהוה אקידושין התם לאו אע"ג דנתאכלו המעות הוי קידושין הכי נמי לא שנא. נראה לע"ד דהכי מדמה דכי היכי דמקדש לאחר שלשים יום חיילי הקדושין ואע"ג דבתוך שלשים יום לא מצי חיילי שהרי התנה כך הכא נמי לא שנא ואע"ג דגזירת הכתוב דבתוך שלשים יום לא חיילי הפדיון דרב לא פליג בין דבר התלוי בדעתו לדבר שאין תלוי בדעתו ושמואל מפליג כדקאמר התם בידו וכו'. ואין להקשות מאי פריך מההיא דמת בתוך שלשים יום נוקמי באומר לאחר ל' יום ומשום הכי טעמא דמת וכו' דיש לומר דפשיטא ליה לתלמודא דעל כרחך ההיא דמת בתוך שלשים יום לאו באומר לאחר שלשים יום איירי דאם כן פשיטא דהיכא דמת בתוך שלשים יום דאין כאן שום פדיון ויחזיר המעות לכהן כיון שהתנה שלא יחול הפדיון עד לאחר שלשים יום והרי מת קודם שיחול אלא על כרחך בפודה סתם איירי ואפילו הכי טעמא דמתכו'. ואין להקשות נמי מאי פריך מההיא דבחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה נימא היינו שיביא ראיה שנתן לו הפדיון כדי שיחול אחר שלשים יום דמשמע ליה לתלמודא דמדקאמר עד שיביא ראייה שנפדה ולא קאמר עד שיביא ראייה שנתן על כרחיך אתא לאשמועינן דאם הביא ראיה שנפדה כבר שבנו פדוי ואם כן לאו באומר לו לאחר שלשים יום איירי דהתם לא שייך למיתני כלל שנפדה דמשמע שנפדה כבר כיון דמפרש שלא יחול הפדיון עד לאחר שלשים יום קמיירי אבל כי מוקי בפודה סתם ובאיתנהו למעות בעינייהו שייך למיתני נפדה ואע"ג דלפי האמת לא חייל עד לאחר שלשים כיון דבתורת פדיון מעכשיו נתנו אבי הבן. ואם נפשך לומר סוף סוף מי דחקו לרבינו משה מקוצי להוציא ההלכה מפשטה ולפרשה כדפירשתי לעיל יש לומ' דסוגיא דשילהי פרק השואל (דף קב) הביאתהו לזה דגרסי' שם בעו מיניה מרבי ינאי שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא קבלתי על מי להביא ראייה ופריך עליה אימת אי בתוך זמנו תנינא מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה עד שהביא ראייה שנפדה וכו'. ואי אמרת בשלמ' דכי פריק ליה בתוך שלשי' ואמ' ליה בהדיא שיחול הפדיון לאחר ל' יום דבנו פדוי כמו שכתב הסמ"ג היינו דמדמה שכירות בתוך זמנו להך דפדיון בכור דכי היכי דבתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה ולא אמרינן דילמא איתרמי ליה זוזי ואומר איזיל ואפדה כיון דאכתי לא מטי זמן הפדיון הכי נמי גבי שכירות נימא הכי כיון דאכתי לא מטי זמן הפרעון. אלא אי אמרת שאין כח לפדיון בתוך שלשים יום אפילו לענין שיחול אחר שלשים אי לא איתנהו לזוזי בעינייהו לאחר שלשים יום אם כן היכא מדמה להו תלמוד' אהדדי לעולם אימא לך דאפי' בתוך זמנו לגבי שכירו' על המשכיר להביא ראיה ושאני גבי פדיון דלא עביד אינש דפריק בגו זמניה פן יתאכלו המעות או יאכל אותם הכהן וחדי ונמצא שהוציא האב מעותיו ואין בנו פדוי ומשום כך אומר שהוא בחזק' שלא נפדה דלא שדי איניש זוזי בכדי אבל גבי שכירות פשיטא שלא יוכל לבא לשוכר שום הפסד בהקדמת הפרעון אלא ודאי דגם גבי פדיון לא יוכל לבא לידי הפסד היכא שמפרש האב בהדיא שנתן דמי הפדיון כדי שיחול לאחר שלשים יום כמו שכתב הסמ"ג וזו היא ראייתו לפי הנראה לע"ד. ועל השנות פסק הלכתא כשמואל פעמיים חוששנו קצת לטעות סופר אלא שמצאתיו בספר אחר ואולם כי שמא יש לומר דתרווייהו צריכי הראשון שהוקבע אמילתייהו דרב ושמואל היינו משום דמכח הא דקים ליה לתלמודא דרב דאומר בנו פדוי דמקדושי אשה יליף לה משום הכי פסוק כשמואל דמסתברא טעמיה דמפליג בין קדושי אשה לפדיון משום דבידו לקדשה מעכשיו כו'. ומשום הכי מסיים ומסיק עלה ואע"ג דקיימא לן וכו'. ומה שהוצרך לחזור ולפסוק גבי ההיא דתני תנא קמיה דרב יודא כו'. היינו דמההיא שמעינן דאפילו בפודה סתם בתוך שלשים יום ואין מפרש אם מעכשיו ואם לאחר שלשים אפילו הכי קאמר שמואל דאין בנו פדוי דאי לא תימא הכי מאי אומר ליה רב יודא לתנא שמואל אומר אין בנו פדוי כו'. נוקמא לההיא מתניתא בפודה סתם כדמשמע לישנא אלא ודאי מינה שמעינן דקים ליה לרב יודא דשמואל רביה אפי' בפודה סתם קאמר דאין בנו פדוי וכו'. והיינו דהדר מסיק הלכתא כדשמואל לאשמועינן דאפילו בפודה סתם הלכתא כוותיה דלא תימא דהא דפסקינו לעיל כשמואל היינו דווקא במפרש שמעכשיו הוא רוצה שיחול הפדיון. (ב) ועל אשר ספרת עלי מאשר ברכתי בפ"ה באמצע סעודה לפני הבדלה לאחר שנזכרתי ממנה נראה לע"ד דדבר פשוט הוא כן לכל הפחות לדברי רב אלפס והסמ"ג שפסקו דמפסיקין אף להבדלה בודאי חשיכה וכיון דמפסיקין פשיטא שצריך לחזור ולברך כמו שכתב רבינו משה בפרק ד' דהלכו' ברכות היו שותים ואמרו באו ונברך ברכת המזון ואמרו באו ונקדש קדוש נאסר עליהם לשתות עד שיברכו או עד שיקדשו ואם רצו לחזור ולשתו' קודם שיברכו או יקדשו אע"פ שאין רשאין צריכין לחזור ולברך בפ"ה תחלה ואחר כך ישתו אבל אם אמרו באו ונבדיל אינם צריכין לחזור ולברך עכ"ל. הרי לך בהדיא דהיכא שצריך להפסיק כגון בקדוש שאם רוצה לשתות שצריך לחזור ולברך. ואע"ג שכתב הוא שהבדלה אין צריך היינו הוא משום דלא מפרש כרב אלפס דמוקי ההיא דאומר רב דהבדלה אינה קובעת בספק חשיכה דוקא אלא מוקי לה אפילו בודאי חשיכה אבל לדידן דסבירא לן כרב אלפס פשיטא שאפילו בהבדלה צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן משנזכר מהבדלה והחשיך בודאי. וגם דבר פשוט הוא דמתסר לאכול משהחשיך היום בודאי כדמשמע מלשון המ"ג וז"ל. והא דאמר רבא להבדלה אינה קובעת פי' ומותר לאכול משתחשך היכא שהתחיל מבעוד יום מפרש לה רב אלפס בספק חשיכה כו'. משמע בהדיא דמדאינה קובעת מותר לאכול אבל אי קבעה אסור לאכול והיינו בודאי חשיכה ואם כן דאסור לאכול אין לך היסח דעת גדול מזה ולא מבעיא לדברי הר"ר יום טוב דאית ליה אפילו עומד להתפלל באמצע סעודה שחוזר ומברך אלא אפילו לפי' התוס' דפליגי עלה הני מילי לענין הפסק התפלה דאין זה סילוק מאחר שלא נאסר עליו לאכול אלא הוא שצריך להתפלל ואי אפשר לאכול ולהתפלל יחד ומשום הכי מחלקין בין זה לההיא דהב לן ונברך אבל היכי שנאס' באכילה אין לך סילוק גדול מזה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |