שו"ת מהרי"ק/ג
שו"ת מהרי"ק 
ג
|
< הקודם · הבא > |
על דבר הה' אלפים אשר שאל האדון מאת היהודים בדרך הלואה ואמר לנכותם על המסים הקבועים העתידים לגבות ובטרם הגיע תור המסים להגבות העליל האדון על היהודים ואמר לשלוח יד בכל אשר להם ולבסוף נתפשרו וגם לא רצה לנכות ליהודים מהמסים הקבועים בעבור החמשת אלפים שלוה מהם אלא הפיל עליהם לפרוע המסים הקבועים בשלימות ולא נכה כלום בעבור החמשה אלפים הנז' ואחר כך נהרג האדון כמו ששה חדשים אחרי הפשרה מהעלילה הנז' והנה נתן הש"י את היהודים לחן בעיני אדו' הדוכסית יר"ה ובעיני השרים ונאותו אל היהודים לנכות החמשת אלפים הנז' על המסים הקבועים העתידים לבא וע"ז נפלה חלוקה בין הקהילות ובין קצת יחידים אשר היו להם חנות כשהלוו החמשת אלפים הנז' אל האדון ופרעו חלקם מההלואה הנז' כמנהג כל בעלי חניות שהם שותפים בכל מס וארנוניות הבאים אליהם ובטרם הסכימה הדוכסית יר"ה לנכות החמשת אלפים ירדו אותם היחידים מנכסיהם מחמת צוק העתים ותובעים היחידים ההם מאת הקהלות שיפרעו להם חלק המגיע להם ממה שכבר ניכו אחרי ניתנה הדת לנכות על המסים כי כאשר סייעו בהוצאה דהיינו הלואה החמשת אלפים כן יסתייעו בריוח היוצא מאותה הלואה דהיינו ניכוי המסים הנזכר לעיל. והנה הקהלות טוענים כי בעת ההלואה כבר היו המעות אבודות וכל שכן אחר כך כשלא רצה לנכות כששאלו לו לנכות מהי"ג אלפים שנתפשרו עמו וגם כפה היהודים לפרוע המסים קבועים בלי ניכוי כאלו לא הלוו לו החמשת אלפים וכן נהג עם היהודים עד יום מותו הרי שהיו המעות אבודות בחיי האדון ואם אחרי מות האדון היתה מיושר לבב הדוכסי' יר"ה לנכות אל היהודים על המסים הקבועות הרי זכו היהודים כזוכה מן ההפקר ר"ל אותם היהודים שהיו פורעים מס כשניתנה הדת מאת אדון הדוכסי' יר"ה אבל לא אותם היהודים שלא היו פורעים מס כשניתנה הדת כמו אותם יהודים הנז' שאין להם חנות וגם לא היה להם כשניתנ' הדת מאת אדו' הדוכסי' יר"ה שינכו היהודים החמשת אלפים על מסים הקבועים העתידים להיות עכ"ל הטענות. נלע"ד דבר פשוט מאחר שהדבר ידוע שהאדון לא היה רוצה לנכות ליהודים החמשת אלפים מהמסי' כאשר גלוי וידוע לכל וכמבואר בטענות דפשיטא דנתייאשו הבעלי' מאות' ה' אלפים ואף כי טענו היחידים שלא נתייאשו מעולם אלא שמו על הש"י את יהבם שיהפוך לבב האדון יר"ה על היהודים לטוב ושבזמנים הבאים ינכה להם ואף כי כבר עברו שני פורענות שלא רצה לנכות נלע"ד שאין בטענה זו ממש דלאו כל כמינייהו לומר לא נתיאשנו אלא יש לאמת ולראו' אם היה ראוי להתיאש אם אין וכיון דודאי כן הוא שהיה ראוי להתיאש מהם כאשר כבר הותחל להחל דברו פעמים שלא לנכות ליהודים כאשר כתבתי לעיל וכל שכן האדון ההוא היה רגיל לשלוח יד בממון היהודים ואפילו באותו שלא בא לידו לעולם כל שכן בהלואה שהגיע לידו כבר אשר סופו הוכיח על תחלתו שלא עלה על לבו מעולם לפרוע פשיטא דלאו כל כמינייהו לומר לא נתייאשנו כדגר' פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ד) רבא הוה קאזיל בתרי' דרב מזמן כו' עד מצא כאן אביד' מהו א"ל הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו א"ל הרי אלו הם שלו והלא עומד וצווח א"ל נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים הרי לך דאפילו עומד וצווח שלא נתייאש ונתן בה סימן אפילו הכי כיון שראוי להתייאש מפני שרבי' מצויי' שם לאו כל כמיני' לומר לא נתייאשתי אלא נעשה כצווח וכו' ועוד ראיה מפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קט"ו) דתנן נשברה חבית של דבש ושפך זה את יינו אין לו אלא שכרו ופריך עלה בגמרא ולימא לי' מהפקירא קא זכינא ודחיק לשנויי כשעקל בית הבד כרוך עליה ואי איתא כשאומר אינו מתייאש לא הוי יאוש אפילו היכא דראוי להתייאש לוקמי' כשעמד וצווח שאינו מתייאש ולא יצטרך להעמידם כשעקל בית הבד כרוך עליה אלא ודאי דבר פשוט הוא דלאו כל כמיניה לומר לא נתייאשתי במקום שראוי להתייאש ולא מבעיא בנדון הזה דודאי היה ראוי להתייאש מכמה טעמים וכדכתבתי לעיל וה"ל כאבידה ששטפה נהר שאבודה ממנו ומכל אדם אלא אפילו היכא דלא ברי היזיקא בודאי ואפשר לומר שלא יאבד הממון אפילו הכי כיון שנאבד הוא ע"פ הרוב יש לומר שמתייאש דאמר בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ד) וכן היה רשב"א אומר המציל מן הארי ומן הדוב וכו' הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם והרי לך דחשיב דריסת הארי יאוש גמור דומיא דזוטו של ים ושלולותו של נהר דקתני סיפא ואלו בפ' הפועלים בסופו (דף צ"ג) וכן בפרק המקבל (בבא מציעא דף ק"ו) קתני ברייתא רועה שהיה רועה עדרו ובא לעיר בא ארי ודרס זאב וטרף כו' אין אומרים אלו היה שם היה מציל אלא אומדים אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור מדקתני אומדים אותן ש"מ שלפעמים אדם יכול להציל מן הארי דאם אין יכול להציל לעולם מה אומד שייך שם ואפי' הכי' אמר בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כד) דהמציל מן הארי הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים ממנו. הרי לך אף על גב דלפעמים דלעתים רחוקים אדם יכול להציל גם מן הארי מ"מ אין לתלות בכך ולומר דלא מייאש דאימר אמר שיציל מן הארי כיון דפשיטא דרוב פעמים אין אדם יכול להציל מן הארי כל שכן הכא דודאי לא היו יכולים להציל גם הדבר ברור שלא היה האדון רוצה לנכות המסים בשביל החמשת אלפים דכמה הוכחות וראיות יש בזה וכמו שכתב בטענות הקהלות יצ"ו ואפילו הממון שהיה מונח בתיבת של אדם לא היה בטוח בחיי האדון ההוא עד כי היו רוב היהודים רוצים לברוח מתחתיו וללכת אל ארץ כאשר ימצאו כי נפל פחדו עליהם ק"ו בן ק"ו שהיה בידו וגם אמר כבר לעכבו ושלא לנכותו דודאי היה אבוד יותר מאבידה ששטפ' נהר ונתייאשו הבעלים ממנו ואם חסד הדוכסי' יר"ה גבר על היהודים אחרי מות האדון לנכות להם החמשת אלפים מן שמיא הוא דרחמו על הקהלות יצ"ו וזכו בו כל הבעלי חנויות הפורעים מס כי כולם שותפים בענין זה לאפוקי הני שכבר נתפרדו משותפות הקהל יצ"ו בטרם תנתן הדת מאת הדוכסיי' יר"ה לנכות ליהודים מהמסים העתידים שכבר נתייאשו כדפי' לעיל[1]. ופשיטא דלא דמי לההיא דהגוזל בתרא (דף קטו) אדעת דארי' אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקריה וה"נ נימא אדעתא דאדוכוס אפקרינהו אדעתא דכ"ע לא אפקרינהו דהא לא דמי כלל חדא כמו שכתבו שם התוס' וז"ל ולא דמי להא דאמר בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כד) המציל מן הארי ומן הדוב כו' עד דהתם ודאי שהארי בא לטרוף כו' עד אבל הכא הארי היה עמהם כו' רק שהיו נותנים לו חמור לאכול בכל לילה ואפשר שלפעמים היה שבט ולא יאכל הילכך אין מפקי' אלא אדעתא דאכיל לי' אריה והא לא אכיל ליה עכ"ל התו' והרי לך בהדיא דלא הוה אמרי' אדעתא דארי' אפקרי' כו ' אלא שלפעמים היה שבע ולא היה אוכל אבל במידי סתם לא הוה אמרינן הכי אפילו היה מזדמן שלא הי' אוכלו וכל שכן הכא דלא היה דרכו של האדון לוותר אל היהודים כלל ואדרבה היה גובה מסים בלתי ניכוי מהחמשת אלפים אפקריה כאלו לא היו ועוד בר מן דין ובר מן דין פשיטא דלא דמי דהתם שלא הפקירו אלא אדעתא שיאכלנו הארי זה והארי לא אכלו נמצא למפרע שלא היה הפקר כלל כדקאמר התם אדעתא דארי' אפקריה כו' אבל הכא הפקירו החמשת אלפים אדעתא דהדוכוס שהיה חי באותו שעה וכבר זכה בהם והגיע לידו הרי נתקיימה מחשבת ההפקר ואם אחר מותו נדבה רוחה אותה לרחם על היהודים משום הכי לא שייך למימר אדעתא דהדוכוס אפקריה וק"ל ואדרבה יש להביא ראייה מההיא דשור הנסקל דאם הוזמו עדיו כל הקודם לזכות בו זכה בו בו משום דמההיא שעתא אפקריה ולא אמרינן שיחזור השור לבעליו אחר הזמת העדי' ה"נ נימא כיון דמההיא שעתא שלא רצה האדון לנכות אפקרינהו להני חמשת אלפים כל הקודם זכה בהם ולא אמרינן שיוחזרו לבעלי' הראשוני ולא מבעיא לרבינו יקיר שהביא ראיה מההיא דשור הנסקל לעניין ראובן שקנה חפץ במנה כו' ושכח הגוי המנה כו' ופסק שזכה בו שמעון שהרי ראובן נתייאש מאותו מנה כמו שכתב המרדכי בפרק הגוזל בתרא כל שכן להביא ראיה בנדון שלפנינו אלא אפי' לרבינו מאיר שחלק על רבינו יקיר ואמר שלא זכה שמעון במנה אלא יחזור לראובן אפילו לדידיה יש להביא ראייה בנדון זה שיזכו הקהלות מההיא דשור הנסקל וכדפי' לעיל שהרי לא דחה הראייה של רבינו יקיר משור הנסקל אלא כמו שכתב המרדכי בפרק הגוזל בתרא וז"ל ומשור הנסקל שהוזמו עדיו אין נראה ראייה דשאני התם כי מיד שנגמרה דינו אסור בהנאה אסחו בעלים דעתייהו מיניה דלא שכיחי דלייתו סהדי ומזמו להו אבל הכא לא הוי הפקר דאפילו בתר דיהבינה ביד שמעון אי הוה אמר תנם לי ואשא ואתן בהם עד שיתבעם הא"י היה צריך ליתנם לו וכיון דאכתי יש לו זכות בהם לא מסיח דעתו ולא אפקרינהו כלל אלא אדעתא ליתנם לא"י ונתנם לו הרי טוב ואם לא נתנם יחזירם לראובן עכ"ל והרי לך בהדיא דאפילו מהר"ם היה מודה לרבינו יקיר דזכה שמעון במנה שנתן לו ראובן כדי ליתנם לא"י מאחר שא"י שכחה מההיא דשור הנסקל כו' אי לאו משום דאכתי היה לו לראובן זכות בהם שהיה צריך ליתנם לו כו' הא לאו הכי כגון בנדון זה שלא היה ליהודים תפיסת יד באותם החמשת אלפים שהלוו אל האדון ולא רצה האדון לנכותם כלל אלא רצה שיהיו שלו לחלוטין היה מודה מהר"ם דלא הדרי לבעלים ראשונים אלא כל הקודם זכה בהם וכדפי' ואם יעלה על לב איש להשיב על דברי ממה שנמצא כתוב בשם רבינו בנימין וז"ל ואפי' נתייאש ראובן מאותו חוב ואמר ווי לחסרון כיס אין בכך כלום ואין זה יאוש לגבי חוב עכ"ל וירצה להוכיח מכאן דלא מהני יאוש לעניין חוב ואם כן לא יועיל יאוש לענין החוב מהחמשת אלפים שהיה להם ליהודים על האדון. דבר פשוט לפי ע"ד שתשובה גנובה הוא זו דמאיזה טעם לא יועיל יאוש לגבי חוב והלא דברים ק"ו ומה ממון שהוא מוחזק ביד בעליו בעין אפי' הכי מועיל בו יאוש כדמוכח בכמה משניות בפרק אלו מציאות ובכולי פירקין חוב בעלמא שאין בעין וספק אתי ספק לא אתי לא כ"ש דמהני ביה יאוש אלא ודאי צ"ל (ב) דווקא יאוש התלוי בדעת בעלים ואין ראוי להתייאש בו מן הסתם אם לא שיגלו הבעלים את דעתם שנתייאשו כמו דאמרו ווי לחסרון כיס כאבידה שיש בו סימן דמסתמא לא אייאש וכי אמר ווי לחסרון כיס הוי יאוש דאהא מייתי ליה בפרק אלו מציאות אבל בענין שסתמו הוי יאוש דומיא דאבידה דאין בו סימן וכל שכן בדדמי לאבידה ששטפה נהר כגון בנדון הזה דהוי ביה יאוש טפי מבאבידה ששטפה נהר כאשר נתפרסם מנהג האדון ההוא כמבואר למעלה פשיטא דמהני ביה ייאוש מק"ו דשאר ממון שהוא בעין כדפירש לעיל בשלמא בעניין דסתמא לא הוי ייאוש אלא שהבעלים נתייאשו ואמר ווי לחסרון כיס התם הוא דס"ל לרבי בנימן דלא הוי יאוש לגבי חוב משום דיש לתלו' ולומר דאייאש בטענת חוב מה שאמרו הבעלים ווי לחסרון כיס כיון דכל אשראי ספק אתא ספק לא אתא לפעמים המלוה סובר שהלוה עני והוא עשיר או שהוא אלם ואין דעתו לפורעו ואינו כך ומשום כך לא מהני ביה יאוש אבל בדבר שסתמא הוי יאוש וא"צ גילוי דעת דבעלים וכל שכן בדדמי לאבידה ששטפה נהר דליכא למימר ביה שהוא בטעות שהרי אבודה ממנו ומכל האדם פשיטא דמהני ביה יאוש מק"ו מממון שהוא בעין ומוחזק ביד בעליו כדפי' וכן משמע לשון רבי בנימין כמו שכתבתי שהרי כתב ואפילו נתייאשו בו אין זה יאוש לגבי חוב מדקאמר אין זה יאוש כו' ולא קאמר אין יאוש מועיל בחוב או אין יאוש לגבי חוב וקאמר אין זה יאוש משמע לכל מבין דדוקא יאוש זה שאין מועיל בחוב מאחר דסתמא לא הוי יאוש וכדפי' אבל היכא דסתמא הוי יאוש וכל שכן בדדמי לאבידה ששטפה נהר פשיטא דמהני יאוש בחוב מק"ו מממון שהוא בעין מוחזק ביד בעליו וכדפ' לעיל ועוד תדע שכן הוא שהרי הקשה בסמ"ג וכמדומה אנכי שראיתי גם בתוספ' סוטה אמאי אצטריך קרא לפטור שטרות מאונאה וכן מפדיון הבן בפ' יש בכור (בכורות דף נא) תיפוק ליה דאין קנין שטרות מדאורייתא אלא מדרבנן כדמוכח בפרק מי שמת ותי' דאצטריך קרא להיכא שמצא שטרות לאחר יאוש ואחר כך מכר השטר לבעליו שהשטר יוצא על שמו דכה"ג הקנין דאוריית' כיון שהשטר נכתב על שמו ואהא אצטריך למעוטינהו מאונא' ומפדיון הבן והרי לך בהדיא דמהני יאוש לענין חובו והנה דבר פשוט הוא דבכל מקום שאנו יכולים להשוות דעת הפוסקים ולעשות שלום בפמלי' של מעלה אין לנו לעשות מחלוקת ביניהם וראוי לומר דל"פ דדברי ר' בנימין בדבר שסתמו לא הוי יאוש אם לא יגלו הבעלים דעתם שמתייאשים ואיכא למימר דיאוש בטעות כדפירש לעיל ודברי סמ"ג בענין דסתמא הוי יאוש כמו ששטף נהר שטרותיו של זה ומצאם אחר ומכרם לו כמו שכתב הסמ"ג ונמצאת שלום מתוך זה בין הסמ"ג ובין רבינו בנימין ואפילו אם ירצה אדם לרדוף המחלוקת ויאמר שהם חולקים ויכפור החלוק שחלקתי ואם כי נכון הוא אפילו הכי לא יועיל כלום דלכ"ע שייך יאוש גם בחוב לדברי הסמ"ג ואפילו יחלוק רבינו בנימין יאמרו הקהילות מאי חזית דאזלת בתר רבי בנימין זיל בתר רבינו משה מקוצ"י בעל הס"מג שהרי הקהלות מוחזקים ואפילו לא היו מוחזקים דין הקהילו נגד היחיד או יחידים להיות מוחזקים כמו שכתב ר"מ ומביאו המרדכי סוף פרק לא יחפור.
- ↑ פסקו של מהרי"ק הובא להלכה ברמ"א (חו"מ סי' קסג ס"ג), ועי' חכם צבי (סי' קמד) שחולק, ועי' קצות החושן (שם ס"ק א) וקהילות יעקב (יבמות סימן לד אות ה במוסגר).
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |