שו"ת מהרי"ט/ב/יורה דעה/מז

שו"ת מהרי"ט ‏ ב יורה דעה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נשאלתי על מי שארס בת קטנה אחת בסבלונות כמנהג העיר וכתוב בשטר האירוסין שנשבע הבחור לחותנו על כל הכתוב לעיל וגם שבועת הבחור היתה שלא לארס ושלא לקדש את שום בת ישראל עליה בחייה ושלא יגרשנה אם חלה עליו שבועה זו לפי שהבחור הרי הוא כבן שלשי' שנה והנערה כבת חמש כב' שש והו"ל כנשבע לבטל את המצו' שצריך להמתין לה עד שתגיע לפירקה שתהא ראויה להריון.

איברא דודאי ביטול מצוה איכא משעברו עליו עשרים שנה כדאמרינן בפ"ק דקדושין עד עשרים שנה הקב"ה יושב ומצפה וכו' וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מה' אישות כיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אש' הרי זה עובר ומבטל מצות עשה ויש לפקפק שמא לא אמרו שאין שבועה חלה על ביטול מצוה אלא כשהמצוה מתבטל' לגמרי כאותה ששנינו באלו מותרין סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל וכו' בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצות אבל זה הואיל ולבסוף הוא נושא ומקיים מצות פריה ורביה לא מיקרי ביטול וכי תימא הא אמרי' בפ' שבועות שתים בתרא אהא דאמרי' דבעינן דאיתיה לשבועה בלהבא ולשעבר מתיב רב המנונא אם לא אכלתי היום אם לא הנחתי תפילין היום מי איתיה בלא אניח אלמא אם אמר שלא אניח תפילין היום מיקרי ביטול מצוה אע"ג דלא מבטל לה למצות תפלין לגמרי איכא למימר דהתם ביטול מצוה איקרי דלכל יומא ויומא איתא למצוה ואפי' אם יניח היום חייב להניח למחר ולא מקיימא מצוה דיום זה במה שיניח למחר אבל מצות פריה ורביה א' היא כל ימי חייו ומשקיימ' נפטר הימנה הילכך כל שמתעצל בה שיהוי מצו' היא ולא ביטול שהרי אם עשאה לבסוף קיים את המצוה ומיהו מאחר שהוא מצווה מעתה הרי הוא מבטל קיום מצוה כמו שהוכיח מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב הרי זה עובר ומבטל מצות עשה.

ואם נפשך לומר הואיל ולא נשבע שלא לישא אשה כלל אלא לזמן ידוע לא מיקרי ביטול לגמרי דהשתא אם לא מצא אשה שתתרצה לינשא לו מי קא עבר הילכך לא אלימא מצוה זו כדי שתדחה את שבועתו דומיא דהא דאמרינן בס"פ אלו נערות אנמצא בה דבר ערוה או שאין ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה ופרכינן וניתי עשה ונדחי לא תעשה ומשני כי אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומי לעשה אבל הכא אם אמרה דלא בעינה מי אתיא לעשה כלל וזו תשובת הרב ר' יוסף ן' פלט להראב"ד ז"ל הובאה בתשובת הרשב"א ז"ל סי' י"ח מפני מה אין מברכין על כמה מצות כגון מתנות עניים והלואה וצדקה והענקה וכיוצא בהם מפני שאין המצות תלויה כולה ביד העושה שאפשר שלא יתרצה בה חבירו וכתב וז"ל ומנ"ל דכל מצוה שאפשר למעקרא אף ע"ג דהשתא לא מעקרא כמאן דמעקרא דמיא מדאמרינן באלו נערות וכו' ע"ד אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל אע"ג דאכתי לא עקר' לה כמאן דליתא דהא לא קביעא וכו' וגמרי מינה למורא וכיבוד אב ואם ועמידה בפני רבו הואיל ואפשר למעקרינהו שהאב שמחל על כבודו כבודו מחל וזה הטעם בהלואה וצדקה ע"כ דבריו ואני בעניי ראיה זו איני מכיר דע"כ לא אמרו אלא לענין הא דאמרינן דאתי עשה ודחי את לא תעשה ממילה בצרעת דמה מצינו דלא מצינן למילף מינה אלא כיוצא בה דלא אפשר למעקרא אבל הני דאפשר למעקר ינהו כגון אם אמרה איהו לא בעינא לא אלימא עשה למיעקר לא תעשה ולא דמיא למילה שלא הותר מכללא בשום ענין אבל לענין ברוכי כי איתיה השתא לעשה אמאי לא מברכינן כל שכן לפי מה שפירש רש"י ז"ל שם מי איתיה לעשה כלל והשת' נמי מלמדין אותה לו' איני רוצ' וטעמא משום דכל היכא דאיהו מפקד שלא לישא אותה איהו נמי מיפקדא כדאמרינן בפ' עשרה יוחסין הילכך מלמדין אות' לו' איני רוצה וליתיה למצוה כלל אבל בשאר מצות אע"ג דאפשר למעקרינהו כיון דהשת' מיהת חייב לקיימן מצוה היא ומברכין עלה וה"ה נמי שהנשבע לבטלן מקרי נשבע לבטל את המצוה שהרי מושבע ועומד הוא לקיימן עכשיו תדע דהא צדקה לעני קחשיב התם באותה תשובה שאין המעשה תלוי בו ואם אמר עני לא בעינא ליתא למצוה ומהאי טעמ' אמרי' דלא מברכי' עלה ובהדיא אמר' בפ' שבועות שתים מהו שאתן לאיש פלו' אי לימא צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא אלמא בכל ענין אמרינן שאין נשבעין על המצוה וזו ודאי מצוה היא לחזר אחריה לקיים המצוה ואי אפשר לו ליבטל שהרי כופין אותו על כך כמ"ש הרא"ש בפ' הבא על יבמתו דמשמע מלשון הרי"ף ז"ל דכופין אותו בשוטין לישא אשה לקיים פריה ורביה והוה ליה כמו שאר מצו' עשה שכופין אותו עד שתצא נפשו או יקיימנה וכת' וכן היה נכון ברווק שעבר עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא שיכפוהו ב"ד לישא לקיים פרי' ורביה הרי שמשעברו עשרים כופין בשוטין והשוה אותה הרא"ש לשאר מ"ע שאמרו סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו ומינה דדמי להו בהא שאם נשבע שלא לישא אפי' שנה אחר עשרים הו"ל נשבע לבטל את המצוה ולא חיילא.

אלא שיש להסתפק אי הכא בנ"ד חיילא מגו דחיילא אשאר מילי שהשביעוהו בשטר לכתוב לה שטר כתובה ושלא יגרשנה וכדאמרי' בירושלמי הביאה הרי"ף ז"ל בהלכות שלהי פסחים ובפ' שבועות שתים שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח מותר לאכול מצה בלילי הפסח ורבינו זרחי' ז"ל דחאה להא מהלכה מפני מה שאמרו בגמר' דידן בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה דלא משכחת לה אפי' ע"י כולל דאו' דנבלות ושחוטו' ובתוס' בשם ר"י ז"ל חלקו בין מילתא דהויא קום עשה לאכול נבלות לא חיילא אפי' ע"י כולל אבל בשב ואל תעשה חיילא והכא נמי שב ואל תעשה הוא ובשם הריצב"א תירצו בענין אחר דדוקא לא חיילא התם משום שהזכיר נבילה ונשבע עלה אבל הכא דלא מדכר פסח חיילא על השבוע' ולפי תירוץ זה הכא נמי הזכיר ביטול המצוה בפי' גם שלא לישא ולא חיילא אבל נראה שבתרוצו של ר"י תפסו האחרונים ומ"מ אכתי לא פסיקא לן מילתא דניחול ע"י כולל לפי שבאנו למחלוקת דבפ' שבועת הפקדון דתנן שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך וכו' חייב על כל א' וא' ר' אליעזר אומ' עד שיאמר שבועה באחרונה ר' שמעון אומר עד שיאמר לכל א' וא' דלת"ק החטאות חלוקות כמנין הפרטים שפרט ולר"ש עד שיאמר שבועה לכל א' וא' ובהא איפליגו רבוותא שיש גדולי' שפסקו כר"ש וכסתם מתני' דבפ' פותחין לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל א' וא' וכסתם מתני' דריש האיש מקדש התקדש לי בתמר' זו התקדש לי בזו כמ"ש הר"ן שם בנדרים משם רבי' חננאל והרמב"ן ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ד דנדרים פסק כת"ק דאיכא סתמי אחריני כוותיה דכל פרט ופרט חשוב שבועה בפני עצמה תדע דלענין הא דאמרי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו כתב הריב"ש בתשובה סימן רצ"א בראובן שנדר או נשבע שלא יאכל ענבי' ולא ילבש בגדי משי ונשאל לחכם על א' מהם והשיב שלא הותר בשני דשתי שבועות הן שהרי אם עשא' שתיה' בהעלם א' חייב שתים וכיון שהן שתי שבועות מוחלקות צריך היתר לכל א' וא' וכמ"ש הרמב"ם כר"ש וכ"ש כשהן פעולות מוחלקות לגמרי כמו אכילה ולבישה ואם לענין נדר שהותר מקצתו אע"ג דחכם עוקר הנדר מעיקרו אמרו דלא מפני שהותר בזו הותר בזו הואיל והם חלוקות לחטאות כ"ש שלא נאמר מתוך שחל לדבר זה של רשות חל לדבר זה של מצוה כיון דחשיבי ב' שבועות באנפי נפשיהו ותמיהא מילתא למה לא הזכיר הריב"ש ז"ל סברת אותם הגדולי' שפסקו כר"ש דשבועות מחלקות לחטאות אלא נר' דהתם דחומרא הוא פסק הריב"ש דלא הותר כולו על פי פסקו של הרמב"ם ולא הכיר מחלקותן של גדולים שנחלקו בזה אבל הכא בנ"ד יש לפנינו חומר ב' דברים חומר השבועה שמא חלה אף על דבר מצוה בכולל לרבוות' דפסקו כר' שמעון דשבועה א' היא וחומר ביטול פריה ורביה דשמא לא חלה שבועה עליה ע"י כולל כיון דשתי שבועות הן לדעת הרמב"ן ובהא איכ' למימ' דשב ואל תעשה עדיף כדאמר' בפ' כל הזבחים שנתערבו דאמר לי' ר' יהוש' לר' אליעזר כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעש' בידך וכשלא נתת עברת על לא תגרע ולא עשית מעשה בידך ועוד אפי' תימא כר"ש ואינה אלא שבועה א' עדיין יש להסתפק שלא אמרו דחלה שבועה על דבר מצו' בכולל אלא בדבר א' ופעולה א' כגון שבועה שלא אוכל מצה שכשם שחל' באכילת מצה של רשות חלה באכילת מצה של מצוה אבל בשני דברים חלוקים ושתי פעולות כגון זה שנשבע לכתוב לה כתובה ושלא לגרשה ושלא לקדש אשה אחרת כל א' וא' פעולה בפני עצמה ואם חלה על אותם שהם רשות לא חלה על פעולה שהיא ביטול מצוה שבשעה שהוציאה מפיו יצתה שבועה לשקר שהרי מושבע עליה מהר סיני היא וחלה על שאר הפעולות שאין בהם ביטול מצוה ותו איכא למימר שמא כולה שבועה ביטול מצוה היא דהיינו להכניס אותה לחופה כיון דתינוקת היא ושלא לגרשה אלא אדרבא מצוה וכופין על כך דכל זמן דאגידא ביה לא יהיבי ליה אחריתי כדאמרינן בפ' הבא על יבמתו וכי תימא מצוה דרבנן היא לכוף לגרשה וחלה שבועה כמו שדקדק הרא"ש מדאמרי' בריש נזיר מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות יין מצוה מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא ופר"ת בתמיהה וכי מושבע ועומד לשתות יין קדוש זו ודאי יש בה קיום מצוה פריה ורביה דכתיב בהדיא דאי לא הא לא קיימא הא תדע דבביטול מצוה דרבנן לא כייפין אלא דשרי למקרי' עבריינ' אבל זו כופין עליה וכשכופין אותו לגרש כמו שכופין אותו לישא אשה בת בנים דמי ואפי' תימא שאם נשבע שלא לגרש חלה עליו שבוע' כיון דיכול להקדים ולישא אשה אחרת השת' דנשבע על שתיהן כא' תרוייהו ביטול המצו' נינהו.

אך אפשר לה לשבועה שתחול מצד אחר מטעם כולל הואיל שיש בכלל שבועתו אף נשי' שאין בהם קיום מצו' כגון עקרה וקטנה ואילונית וכמ"ש בריב"ש בתשובה סי' צ"ח דמיגו דחיילא שבועתו על אותן הנשי' שאין בהם מצוה חלה נמי אף על הנשים שיש בהם קיום מצוה איברא יש לי בסברא זו דקדוקי דברים דאיכא למידק דע"כ לא אמרו בירושלמי אלא דוקא שבועה שלא אוכל מצה משום דמשכחת רווחא למיחל קודם הפסח ומגו דחיילא אשאר ימות השנה חיילא נמי אלילי הפסח מדלא מפליג באומר שבועה שלא אוכל בלילי הפסח דמגו דחיילא אשאר אוכלים חיילא נמי אמצת מצוה דהא לא משכח רווחא למיחל דמשעה שאמר לא אוכל יצתה לה שבועה לשקר שהרי חייב לאכול ואיכא למימר דלא משמע ליה לחלק בהכי מדלא אפליגי רבוותא בין הא דשבועה שאוכל נבלות ושחוטות דמההיא שעתא יצתה שבועה לשקר והא דלא נקט בלילי הפסח שבועה שלא אוכל רבותא קמ"ל דאע"ג שהזכיר מצה בפירוש דמשמע דמבטל לה למצות מצה לגמרי קמ"ל דחיילא ע"י כולל של שאר ימים וא"ת אם איתא דאמרי' מגו דחיילא אזקנה ואיילונית חייל נמי אשאר נשים בשבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח נימא מגו דחייל אמצה שאינה של מצוה כגון שנילושה במי פירות ודברים שאינן באים לידי חימוץ ואפשר דלא מיקרי מצה סתם אלא אותם דברי' שאפשר להם לבא לידי חימוץ אלא שנעשו לכתחילה מצה אבל שאינו בא כלל לידי חימוץ לאו מצה איקרי אך קשה נימא מגו דחיילא אמצה עשירה חיילא נמי אלחם עוני וכ"ת מצה עשירה אינה בכלל מצה סתם שהרי יש לה שם לווי כאות' ששנינו הנוד' מן היין מות' ביין תפוחי' מן השמן מות' בשמן שומשמין הת' יינות חלוקים ושמנים חלוקים הם אבל מצה ומצה עשירה מין א' הוא אלא מתוך תבלין שיש בה מצה עשירה קרו לה ועוד כי היכי דבפת חמץ פת שעורים ופת כוסמין יש להם שם לווי והוו בכלל פת סתם דהכי מוכח מדאמרי' בפ' שבועות שתים גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא וכו' טעמא משום דגמר בלבו לפת חיטים דוקא הא סתמא בכלל פת הוי אע"ג דסתם פת של חטים הוא כדכתבו שם התוס' וי"ל דבשאר ימות השנה כל פת שהוא מחמשת המיני' קרי פת נמי סתם וכן בלילי הפסח כל שעושין מהם מצה למצוה אבל מצה עשירה אין מזכירין אותה אז מצה סתם אלא בשם לווי וא"ת בנשבע שלא אשב בצל סוכה נימא מגו דחיילא בישיבת עראי שלא באכילה ושינה חלה נמי אישיבה דאכילה ושינה וי"ל כיון דא"א לישיבת קבע בלא כניסה כולה חדא מילתא היא שהרי אותה ישיבה עצמה של עראי אפשר לו לעשותה קבע וקרויה מצוה וא"ת נימא מגו דחיילא אצל סכך סוכה שחוצה לה חיילא נמי אצל שלפנים הימנה דתנן בפ' כל הצלמים גבי אשירה לא ישב בצילה ואם ישב טהור לא יעבור תחתיה ואם עבר טמא אלמא צלה שאינו תחתיה צלה מקרי וי"ל דשאני סוכה דלתוכה עשוי' שאין קרוי צלה אלא בתוכה אבל אילן לצלו עשוי וא"ת אעיקרא דדינא פירכא דעקרה זקנה ואיילונית אסירן נמי לסבא שאין לו אשה ובנים כאותה ששנינו בפר' ארוסה לא שותות ולא נוטלות כתובה שאסורות לקיימן שהרי נצטוו ישראל על פריה ורביה הילכך מושבע ועומ' מהר סיני הוא ולא חיילא נמי שבועה עלייהו והו"ל כנשבע שלא לאכול מצת מצוה ובשר חזיר וכאו' שלא ישב בצל סוכ' ואשירה ואין לומר מגו דחיילא אלאחר שישא בת בנים שאין בדבר איסור חלה נמי קודם דכיון דמ"מ צריך לישא בת בנים הרי נעקרה שבועתו ותו לא חיילא אף לאחר מכאן דא"ל דנימא מגו דחיילא לאחר שאכל כזית מצה ולאחר שאכל סעודת סוכה אלא ודאי הא ליתא כלל י"ל דהא לאו על דבר מצוה מפורשת היא אלא דאיסורא בעלמא איכא שלא לקיימה משום פריה ורביה וחיילא שבועה עלה כדמוכח התוס' בפ' שבועות שתים אהא דבעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי משתבע אהיתרא קמשתבע וכתבו התוס' לחד לישנא דאפי' לר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה כיון דליכא אלא איסורא בעלמא לא חשיב ליה מושבע ועומד וכן כתבו לקמן אשבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות וכו'.

ועדיין קשה לדבריו ז"ל כי אמר בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה נימא מגו דחיילא אמצה שאינה משומרת לשם מצוה כגון בצקו' של עכו"ם דתניא אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה דאע"ג דאין בהם חשש חימוץ אינו יוצא בו י"ח לפי שלא שמרה לכך וכן מצות ורקיקי נזיר שעשאן לחובתו דתנן אין יוצאין בהם אי נמי מצת ביכורים לפי שאינה בכל מושבות חיילא נמי אמצת מצוה אלא משמע דכיון דעיקר מצה של מצוה משתמ' ביטול מצוה מיקרי אף עיקר אשה הראויה לפריה ורביה היא. מ"מ אחר שהרב היה חוכך בזה להחמיר אנן מה נענה בתריה. ושוב מצאתי בתשובה אחרת להריב"ש ז"ל סי' שצ"ח על ענין זה שנחלק עליו הרב ר' חסדאי בר שלמה ז"ל בסברא זו מטעם דגם בשבועה שלא אוכל מצה כולל כמה מיני מצה שאין אדם יוצא בה י"ח כגון דברים שאינם באים לידי חמוץ ומצה עשירה וחלוט ואשישה אעפ"י שהוא אסור בכולם וכתב הרב ז"ל אני אומר באלה שאינו אסור בכולם. ואין כאן כולל שהאומר שלא אוכל מצה בלילי הפסח לא נתכוון אלא למצה הראויה לצאת בה י"ח בלילי פסח ודמיא למאי דאמר ר' יהודא בפ' קונם אמר קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח אינו אסור אלא עד לילי הפסח שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין הכא נמי כיון שהזכיר בלילי הפסח לא נתכוון אלא למצה של מצוה. ודבר תימה הוא זה אטו האי גברא על ביטול מצוה קאזיל דנימא במצה שאינו יוצא בה י"ח לא אסר עצמו בה זה תימה. והראיה שהביא פליאה היא בעיני דאדרבה התם אמרינן אין דעתו על ביטול מצוה וכי אמר יין שאיני טועם עד שיהא הפסח אעפ"י שלשון עד שיהא בעלמא עד שיצא הוא הכא איכא סברא לומר שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין דאז ישתה דמסתמא רוצה לקיים מצות ד' כוסות והאיך נאמר כאן דשלא אוכל מצה סתם כונתו לביטול מצוה לבד ולהכעיס הוא מתכוון. וטפי מסתבר לומר שאין הקפדתו אלא על עוגות מצות כי לא חמץ בין אותם שיוצא בהם י"ח בין אותם שאינו יוצא בהם ידי חובתו ע"כ. וכ"ש במצה עשירה שיש לה שם לווי כדאמרי' בהנודר מן הירק מותר בירקות שדה מפני שיש להם שם לווי ולא דמי לחמרא מבושל וקונדיטון שכתבו המפרשים בהנודר מן היין אסור בהם מפני דהנהו תחלתו יין ובשביל שבישלו או שערבו בו דבש ופלפלין לא הפסיד שמו. והמסתכל בתשובת הרא"ש כלל ל"ג יראה דלית ליה להרא"ש הא דהריב"ש ז"ל לפי שכתב על מה שנוהגים לכתו' בכתובה על מנת שלא ישא אשה אחרת עליה. תשובה דע דלא הוי כמתנה ע"מ ש"ב דאף אם שהתה ולא ילדה והוא רוצה לישא אחרת צריך לגרש הראשונה וליתן לה כתובתה וכולי משמע שאם נשבע שלא ישא אחרת כלל הו"ל מתנה על מה שכתוב בתור' ולא חיילא ע"י הכולל שכת' הריב"ש ז"ל אלמא דכדרב חסדאי ס"ל.

ומטעם אחר אני חוכך בזה להחמיר דשמא אין בשבועה זו ביטול מצוה שנשבע שלא לקד' לא לישא שום אש' אחר' עליה שאפשר לו ליקח פילגש ולפרות ולרבות הימנה ממ"ש הרא"ש ז"ל בפ"ק דכתובות על נוסח ברכת אירוסין שהקשה ולמה אין מברכים אקב"ו לקדש אשה וכו' עד ונ"ל כי ברכה זו אינה ברכה לעשות המצוה כי פריה ורביה היינו קיום המצוה ואם לקח פילגש וקיים פריה ורביה אינו מחויב לקדש. ודבר זה גם הוא תלוי במחלוקת דאית ספרים דגרסי פילגשים בלא כתובה ובלא קדושין וזו היא גרסתו של הרמב"ם ז"ל כמ"ש בפרק ד' מהלכות מלכים. ואית ספרים דגרסי פילגשים בקדושין בלא כתובה ואיסור קדשה ליכא אלא במיוחדת לזנות. ועוד נחלקו הגדולים ז"ל אם ההדיוט מותר בפילגש שהרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים אסר פילגש להדיוט והרמב"ן ז"ל וכמה רבוותא התירו. ואפשר דאפילו למאן דאסר במקום ביטול מצות פריה ורביה היכא דאי אפשר בענין אחר יהא מותר לחסר מצות קידושין כי היכי דמבטלין עשה דלעולם בהם תעבודו משום קיום מצוה דלא תהו בראה דעבד חייב בה דתנן בפר' השולח כופין את רבו ועושה אותו ב"ח אע"ג דעבד אין לו חייס מ"מ עשה דלא תהו אית ביה כ"ש בישראל דאיכא עשה דפרו ורבו דחמיר טפי ואת"ל דאסור וכ"ש למאן דגריס פלגשים בקדושין בלא כתוב' אזלינן הכא לחומר' והכא לחומרא דלא ישא פלגש ושיאסר בנשים אחרות מחמת שבועתו דשמא חלה עליו את"ל דמותר בפלגש בלא קדושין.

ויש לעיין בזה הלשון שאמר שלא ישא שום בת ישראל אחרת עליה אם מותר בגיורת דבפרק מצות חליצה פסלינן בן גרים לחליצה מונקרא שמו בישראל ואפשר דבלשון בני אדם גר נמי ישראל מיקרי דתניא בתוס' ומייתי לה הרא"ש בהלכותיו פ"ד דנדרים הנודר מישראל אסור בגרים הנודר מן הגרים מותר בישראל מכל מקום נהי דגרים ישראל מיקרו בת ישראל מיהת לא מקריא דבפרק נערה שנתפתתה אמר בהורתה ולידתה בקדושה ישראלית מעלייתא הוא אבל הורתה שלא בקדושה ולידת' בקדוש' נפ"ל מדתני אמי בתולת ישראל ולא בתולת גרים. ובפ' עשרה יוחסין בענין גיורת איפליגו תנאי דכתיב כי אם בתולות מזרע בית ישראל רבי אליעזר בן יעקב סבר מזרע ואפילו מקצת זרע לאפוקי בת גר זכר רבי יוסי סבר מי שנזרעו בישראל רבי שמעון בן יוחאי סבר מי שנזרעו בתוליה בישראל. ומכל מקום נראה דמציא למקריא בת ישראל אפילו גיורת דבפרקא קמא דבכורים תנן הגר מביא ואינו קורא לפי שאינו יכול לומר אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו ואמרו בירושלמי שם תני בשם רבי יהודה גר עצמו מביא וקורא מאי טעמא שנאמר כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם מכאן ואילך אב לכל הגוים אריב"ל הלכה כרבי יהודה ופירש רש"י ז"ל לענין תפלה דמצי למימר אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם וכו' וכיון דמקריא בת אברהם מקריא נמי בת ישראל דהא אלהינו ואלהי אבותינו קאמר. ועוד נראה דבת ישראל בת ברית משתמע ובכמה דוכתי קרינן הכי ולאו דוקא אלא לאפוקי נכרית כדתנן בת ישראל לא תילד את הנכרי' וכן נכרי ועבד הבא על בת ישראל.

ואם לחשך אדם לומר שאין בכלל מה שנשבע שלא ישא ולא יקדש אשה אחר' עליה בחייה אלא לאחר שישא את זו אבל קודם שישאנה לא ממה שכתב הרשב"א ז"ל והביאה הרב מהר"י ן' לב ז"ל בחלק א' מתשובותיו על ראובן שנשבע ליש' אשה בזמן וכלל בשבועתו שלא ישא אשה עליה בחייה ושוב נפלה לפניו אשת אחיו ליבום ושאלו ממנו אם הוא מוכרח מכח השבועה שלא לייבם וחלה השבועה אפי' על היבמה באיסור כולל. תשובה לדעתי לא נשבע זה אלא שלא ישא אשה אחרת עליה כלו' לאחר שישאנה אפי' שיגרשנה לא ישא אשה אחרת עליה בחייה אבל שלא ישא אחרת קודם שישא זו בזה אינה חוששת שהרי היא אינה אגיד' אצלו ואם ישא אחרת ולא תיישר בעיני' ולא תנשא לו ע"כ. והיא בדפוס סי' תתי"ב. ואינה ענין לנ"ד חדא דהתם מיירי במשודכ' לו בלבד כדמוכח הלשון שהאומר שהוא אינה אגודה אצלו ואם לא תיישר בעיניה לא תנש' לו הילכך לא מיקרי עליה אלא לאחר נישואי' דומי' דאחות אשה דכתיב לצרור לגלות ערותה עליה בחייה וה"ה בקידושין כגון בנ"ד שהו' במקום שחוששין בסבלונו' במקום קידושין הרי היא אגודה אצלו ושייך שפי' לומ' עליה. ועוד דאפי' תימא דלא מיקרי שלא לישא אחרת אעפ"י שזו הוא מקודשת לו כל שאינה נשואה דדומיא דידה קאמר כאן שכתב לה שלא יקדש אחרת עליה שפיר משמע עליה דומיא דידה שהיא מקודשת. ומה שיש להקשות על תשובה זו מתשובה אחרת כיוצא בה שהביא הרב בב"י בי"ד סי' רכ"ח וגם מה שקשה על מה שכתב שאפי' לאחר שיגרשנה אינו יכול לישא אשה אחרת בתשובה אחרת הרחבתי בכל מה שיש לדקדק בדבר אין כאן מקומו.

ולענין מה שכתב הרשב"א באותה תשובה שהובא' בסימן רכ"ח שאם לא נשבע ע"ד רבים טוב שיתיר שבועתו בפני המשודכת ומדעתה אם היא מתרצה אם לאו יתיר בפניה או לאחר שיודיענה הנה כתבתי בתשובה כל מה שיש להקשות על דבריו אלו והקפנוה בהלכות מרובות כאשר יראה כל הבא ועמד עליה. ולענין זה שכתב להתיר בפניה שלא מדעתה דודאי קשה דהא דקי"ל המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו היינו מדעתו והרשב"א ז"ל עצמו כתבה כן בפר' השולח ואפילו התירו אינו מותר כדמוכח בתשובה שהביא הרב בב"י מהרשב"א ז"ל ושם כתבתי להעמיד דבריו בב' פנים או מטעם דסמך אהא דכתב ר"ת דלא אמרו אלא בנודר מחמת טובה שעשה לו דומיא דמשה שנתן לו את צפורה וכצדקיהו שהיה מסור ביד נבוכדנצר והרשב"א ז"ל הביא דבריו בפרק השולח כמסכים עמו ושם לא יקבל שום הנאה ממשודכתו אם ממה שנתרצית להנשא לו אין זו הנאה דיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא כדאמרי' בריש הנזקין דמהך טעמא כתובת אשה בזיבורית דלא שייך נעילת דלת. אי נמי שכיון שלא נשבע שישאנ' ואם בא לחזור חוזר בו מעתה אין שבועה זו לתועלתה כמו שהוכחתי מדאמרינן בפרק השולח דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה וכדמשמע מדברי הרשב"א ז"ל שם בחידושיו. ובנדון דידן לא שייכי הני טעמי דהכא כיון שיש לו עליה כעין קדושין ונתנו לה המעות המדודים שנושא ונותן בהם הוה ליה כמקבל טובה ממנו. ותו נהי שהרשב"א ז"ל סמך על ר"ת ונראו לו דבריו אנן מי סמכינן ושבקי' כמה רבוות' דאמרו דבכל ענין אין מתירין לו אעפ"י שלא קבל הנאה ממנו. והטעם השני לא שייך כאן דודאי כיון שאי אפשר לו לגרשה מכח שבועתו הרי שבועה זו שלא לקדש אשה אחרת לטובתה היא. ועוד יש לומר שלא כתב הרשב"א ז"ל שם שיתירו לו אלא על צד היותר טוב לפי שהוא ז"ל העלה שאין בכלל שבועתו שנשבע אלא לאחר שישאנה אבל קודם בהיותה משודכת לא נשבע ואעפ"כ כתב שיתירו לו לרווחא דמילתא ויודיעוהו שלא תחשבנו כעובר על השבועה אבל היכא דמדינא נאסר מחמת שבועתו לא היה מודה הרשב"א ז"ל להתי' שבועתו שלא ברצונה. ואע"ג שכתבתי זה לענין אותה שבועה של הרשב"א ז"ל מ"מ איני מחליט התורה לפי מקומה ושעתה אלא שאיני מאריך במה שלא נשאלתי:

כללן של דברים שאין בנו כח לעקור שבועה זו שלא תחול עליו מן הטעמי' שביאר' וחתמתי שמי יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף