שו"ת מהרי"ט/ב/יורה דעה/מ
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה שטר שכתוב בו שחייב פלוני לפלוני כך גרושוש לזמן פלוני בין יעלו ובין ירדו וכו' ונשבע הלוה ועלו הגרושוש נשאלתי מה יפרע הלוה.
תשובה הנה נא ערכתי משפט זה התשובה שלמה לעד עתה מקרוב פעמים שלש בארוכ' ועתה אבא בקצרה דלע"ד וכפי מה שראיתי מרבותי ז"ל דדבר זה היינו סאה בסאה ואסור להרמב"ם ז"ל אפילו יש לו כיון שקבע זמן ואע"פ ששאר הפוסקים ז"ל חולקים כבר כתב רבינו ירוחם ז"ל שכן כתב הרי"ף ז"ל כהרמב"ם ואף על פי שלא נכתב בהלכו' אולי כתב כן בתשובה ואם כן אין מוציאין מיד הלוה דיכול לומר קים לי כהרי"ף והרמב"ם ז"ל.
אמנם בנ"ד צריך תלמוד גדול על דברת שבועת האלהים שנשבע הלוה שכתבו המפרשים שהשבועה חלה על ביטול מצוה דרבנן והר"ן בתשובה סי' פ' והביאה הרב בב"י בטור י"ד סימן רל"ט כתב וז"ל אם לענין שיהא חייב לעבור על האיסור כדי לקיים שבועתו כיון שנשבע בכולל זו לא אמרה אדם מעולם או שנשבע לאכול נבלות ושחוטות אין ספק שאין מאכילין הנבילות לקיים שבועתו ואף כאן אף על פי שהרבית מדבריהם אין מחייבין אותו לפרוע שחכמים העמידו דבריהם בשל תורה בשב אל תעש' עכ"ל ושמעינן מינה דמה שאמרו שבועה חלה על דברי סופרים אינו אלא כשנשבע שלא לקיים מצוה מדרבנן בשב ואל תעשה כגון שלא להדליק נר חנוכה וכיוצא אבל הנשבע לעבור בקום עשה מיד כשנשבע הרי עבר ומותר לקרותו עבריינא ואפשר דבנ"ד עבריינא ממש לא הוי על השבועה דלביה אנסיה שחשב שלא יעלו הגרושוש ויקיים שבועתו ואין זה מיקרי עבריין כמו הנשבע ברבית דרבנן כמו משכנת' בענין שהוא אבק רבית או הנדון דהר"ן וכיוצא בה שהרבית אינו מפני הספק שמא יבא לידי רבית אלא ודאי הוא אבל היה מותר מן התורה מפני שהוא דרך מקח וממכר וחז"ל אסרוהו בהא הוא דקאמרינן דהוא בשבועת שוא אבל סאה בסאה וכיוצא בו לא ואפילו החולקים על רש"י ז"ל דס"ל דבשבועת ביטוי דלהבא נמי מיקרי חשוד אפשר דהכא מודו דבשעת השבועה חשב לקיים כאמור ובשעת הפרעון ארי' דאיסורא דרבנן הוא דרבצה עליו ואונסא הוי ואין כאן אלא איסור שהכניס עצמו לידי ספק שבועה ובטא בשפתיו בין יעלו.
אך כיון שביארנו שהאיסור הוא פלוגת' דרבוותא בנ"ד א"כ יכולים אנו לומר שאין כאן איסורא כלל דהא ספקא דרבנן הוא ולקולא ואם הוא היה רוצה לפרוע כמו שהתנה לא היה עליו עון אשר חטא אלא שלענין הממון יכול לומר קים לי כהרמב"ם ואין כח בידינו להוציא ממון מיד המוחזק בפלוגתא דרבוותא אבל בשבועה כיון שהדבר ספקא דרבנן חייב לקיים שבועתו שאין כאן איסור כאמור ואי קשיא דחזינן להר"ן בתשובה שזכרנו שכתב שאם כל הריוח לבעל הפקדון אעפ"י שכל האחריות על הנפקד מותר כי כן כתבו חכמי לוניל ואעפ"י שהרשב"א מחמי' בזה לא ישרו דבריו בעיניה' וכו' ודברי חכמי לוניל מחוורים וקרוב אני לעשות מעשה כדבריה' עכ"ל ולפי דברינו כיון דנדון דהר"ן בשבועה הוה אפילו היו הסברות שקולות הא אמרן דחייב לקיים שבועתו כיון שנחלקו הפוסקים באיסור דרבנן הא ודאי לאו קושיא היא ויש לדחות דהר"ן אתא לאשמועינן רבותא דאין אנו צריכים מכח השבועה דאפילו בלא שבועה לית' לסבר' הרשב"א.
ועוד יש טעם אחר בנ"ד לחייב הלוה לקיים שבועתו שכתב הרשב"א ז"ל בתשוב' הביאה הרב בב"י בטור י"ד סוף סי' ק"ס וז"ל דאבק רבית אינו עובר אלא המלוה ולא הלוה כדאמרי' רב עיליש גברא רבה הוא וכו' וכיון שזה נשבע ליתן חייב ליתן לו ואין זה כנשבע לבטל אפי' מצוה דרבנן דאעפ"י שהמקבל עובר וזה הנותן מושיט לו איסורא דרבנן מוטב שיעשה איסורא זוטא משיעשה איסורא רבה עכ"ל ויש לדקדק בדבריו חדא דהא עבר אלפני עור דרבנן שהוא א' מהלאוין שעובר הלוה בדאורייתא ותו מעיקרא קאמר שאינו כנשבע לבטל מצוה דרבנן דמשמע שאין כאן איסו' כלל ובתר הכי קאמר דאיסורא זוטא מיהא איכא.
ונראה דהרשב"א ז"ל ס"ל דלא החמירו חז"ל על הלוה אפילו בלאו דלפני עור שאינו עובר בו כמו שאינו בלאו דלא תשיך בדרבנן כן אינו עובר בלאו דלפני עור בדרבנן ודייק לה הרשב"א מדלא קאמר רב עיליש וכו' ואיסורא לא הוה עביד והוה במשמע נמי איסורא דלפני עור או הוה ליה לומר ולא עבר אלפני עור ולמה ליה לומר לשון זה דאיסורא לאינשי לא הוה ספי דאין נראה להרשב"א ז"ל לו' דאיסורא לאינשי לא הוה ספי הוא הלאו עצמו דלפני עור כדמשמע קצת מדברי הרא"ש ז"ל שם בפסקיו אבל הרשב"א משמע ליה דאם כן מי שאני ליה לישנא דקרא וכדאמרן בכוליה גמרא ולפני עור וכו' לכך פירש דלא שמו עליו לאו דלפני עור ממש אלא איסורא זוטא כמו מסייע ידי עוברי עבירה וכן כתבו התוספות בפרקא קמא דע"א לגבי ענין אחר שאין בו איסור דלפני עור דאורייתא אלא איסורא דרבנן דמסייע ידי עוברי עברה שאדם מצווה אדרבה להפרישם ובזה יבאו דברי הרשב"א ז"ל על נכון ובהדיא יראה הרואה שהר"ן ז"ל באותה תשובה שזכרנו חולק על הרשב"א בכל זה אבל נמוקי יוסף הביא דברי הרשב"א גבי עובדא דרב עיליש בלי חולק איברא לא הזכיר שם ענין שבועה ואני מקצר במקום שיש לי אריכות דברים אך השואל נחוץ לא יתנני השיב תשובה ארוכה כאשר עם לבבי.
והכלל אומר כיון שהדבר פלוגתא דרבוותא בענין השבועה עצמה וגם בענין הרבית מיראי הוראה אני ואין אני סומך על מה שכתבתי להוציא כל הממון בספק רבית אפילו שהוא דרבנן וגם לא מלאני לבי למעשה להעביר הלוה על שבועתו עם שגם זה להרשב"א כבר עבר על השבועה והוא מעוות שאינו יכול לתקון ואין כופין אותו עליה כמו שכתב בסוף התשובה הנז' ודבר זה הרא"ש נחלק עליו וס"ל דכופין לכן אמרתי הטוב והישר בעיני אלהים ואדם שיכופו ב"ד את שניהם שיעשו ככל אשר אנחנו עושים פה היום ע"י תקנת הרב כמהר"ר אליהו ן' חיים ז"ל שיחלוקו ההפרש לחצאין וכן תעשה והיה זה שלום על דייני ישראל זה הנלע"ד הצעיר יחיאל באסן.
תשובה אם באנו לדון נדון שלפנינו בדין לוה סאה בסאה כמו שבא בשאלה באנו למחלוקת הגדולים שהרמב"ם ז"ל בפרק י' מהלכות לוה כתב דהא דשרי ללות סאה בסאה כשיצא השער או כשיש לו דוקא כשלא כתב זמן הפרעון שהוא ז"ל מפרש לווין סתם ופורעין סתם דהיינו בלא קביעות זמן וכתוב בספר התרומות שכן פירשו הגאונים ז"ל אבל רש"י והראב"ד ז"ל ושאר רבוותא לא פירשו כן אלא לווין סתם היינו בלא עשיית דמים וכן תפסו הרשב"א והרא"ש ז"ל וכיון דספקא הוי בענין אבק רבית של דבריהם אזלינן לקולא וכתב אדרבה כיון דספקא הוא ניזול בתר קולא לנתבע ולא נוציא מתחת ידו מספק נ"ל דלא אמרינן הכי דכיון דחיובו של לוה ודאי הוא שנתחייב לתת גרושו"ש בגרושו"ש בין יעלו בין ירדו שאדם מתחייב במה שאינו חייב ואין מי שמונעו מלפרוע אלא איסורא דרבנן דאיכא גבי מלוה ולוה נמי לית ליה למספי איסורא למילתא דקא עבר משום לפני עור לא תתן מכשול השתא דקליש איסוריה שהותר הלוה לקבלו אף המלוה אין עליו חשש איסור כלל דאמרינן בפרק בתרא דע"א גבי כותאי דקסרין מותר להלוותן ברבית מאחר שקלקלו מעשיהם לאו עושה מעשה עמך הוא ואסור ללוות מהם ברבית דקעבר אלפני עור וכו' אבל שנותני' הם לישראל רבית אינם עוברים על לא תשיך כיון שמותר להלוותן ברבית כדברי התוספות והרא"ש ז"ל הכא נמי כיון דמטעם ספקא דרבנן לקולא הות' אבל מלוה מי פטרו ללוה מחיובו ודמי להא דאומר רבינו תם במה שנהגו האידנא היתר ברבית העכו"ם ומשום דבשל סופרים הלך אחר המיקל וקי"ל כהנך לישנ' דמתני' דרב הונא אברייתא ולא אסר רבית דעכו"ם. ומטעם זה הותר לנו להוציא הרבית מיד העכ"ום דבדיניהם לא מפקי מיניה ואף בדיניה' ספק' הוי מפקי' מיניה ואי מדין גזל אתינא עלה אין לחל' בין העכו"ם ליש' כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מה' גנבה אחד הגונב ממון ישראל ואחד הגונב ממון עכו"ם וכו' ובפרק הגוזל ומאכיל נפקא לן מוחשב עם קונהו דקדק עם קונהו אלא מאחר שכבר נתחייב מצותו נפיק מתורת גזל וכיוצא בזה שמענו במלו' את חברו לי' שני' בפ"ק דמכות ואיכ' ב' לישני ללישנא קמא שביעי' משמטת וללישנ' בתר' אין משמט' דאיפליגו רבוות' כמאן פסקי' וכתב הרא"ש דהלכה כלישנ' בתר' דפשט' דמתני' מסייע' ליה ועוד דשביעי' בזמן הזה דרבנן ואזלינן לקול' ע"כ ובה' שמיטה בח"מ סי' ס"ז הביא דבריו הרב מהרי"ק ז"ל וכתב וא"ת והא בספקא דממונא נקטינן קולא לנתבע והכא הוי קולא לתובע ונ"ל דטעמיה משו' דשמטה דרבנן ומקלינן דלא תנהוג כיון דרבנן היא בזמן הזה ונהי דנפקא מינה לענין ממונא כיון דמעיקרא דדינא לא אתינא למבעי אי מפקינין מינה לענין איסורא אי כהנה שביעית אזלא לקולא נקטינן כנ"ל וכתיב במישרים וכו' והרי"ף לא הביא א' מהלשונות נראה דפסק כלישנא קמא דשביעית משמטתו דאיסור הוא ומצאתי למהר"ר שמואל חיון ז"ל בספרו סי' מ"ו נסתייע מדברי הרא"ש אלה ודח' דברי רבינו ירוחם דהא ללישנא דשביעית משמטתו מתני' דכמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז וכו' צריך לאוקומה במלוה על המשכון או מוסר שטרותיו לב"ד ומדהביא הרי"ף ז"ל למתני' ולא הזכי' דמיירי במלוה על המשכון נראה דמיירי כולל ולזה כתב דטעמא דרבינו ירוחם דחזי מעיקרו ולא הוי דיחוי דתירוצא דגמרא לאו אוקמתא היא דמתני' לאו לענין שמיטה מתניא אלא לענין עדי זוממין היאך הם נעשים זוממין בדבר זה והלא בין היום בין למחר סופו לפרוע אלא אומדים כמה אדם רוצה וכו' בין נותנין מכאן ועד שלשים יום ובין נותנים מכאן ועד עשר שנים הרי שנים בהדיא שסוף צריך ליתנם לעשר שני' ומשכחת לה במלוה על המשכון ובמוסר שטרותיו לבית דין אי נמי דעביד פרוזבול כדאמרינן בעלמא לא שביק התירא ואכיל איסור' והא לא מיקרי אוקמת' דבידו לעשותו בכל עת ואף משכון ומוסר שטרותיו לאו אוקמתא היא דהא לאו בדיני שמטה אירי' שיהא צריך לפרש אלא לענין עדות ומשכחת לה במילי טובא ועדיין לא נתברר טעמו של הרי"ף ז"ל בהשמטתו זאת ושוב מצא מה שכת' הרמב"ם ז"ל שהבי' האי דפרק השולח המוכר עבדו לעכו"ם או לחוצה לארץ יצא לחרות ומבעיא לן מכרו לשלשים יום חוץ ממלאכתו חוץ משבתות וימים טובים מהו וסלקא בתיקו וכתב בפרק י"א מהלכות עבדים הרי זה ספק לפיכך אם תפס העבד כדי דמיו לרבו כדי שיצא בהם לחירות אין מוציאין מידו אלמא מהניא תפיסה במלתא דהויא איסור דרבנן ואף הראב"ד ז"ל נראה שכן דעתו ממה שכתב שם דכיון דקנס הוא אין תפיסה מועלת בו הא מודה הרב במילי דרבנן דלאו קנסא נינהו שתפיסה מועלת בהם.
ונראה בעיני שאין ענין שמיטה ועבד אצל רבית של דבריהם דשאני הכא שחיובו ברור ומדעתו נתחייב ואמרי' בריש פ' איזהו נשך מ"ט דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית ואמרינן רבית דמדעתיה יהיב אצטריך למכתב ומכיון שנתחייב לו בקנין ובשעבוד נכסי מההיא שעתא קם ליה ברשותיה דמלוה דאדם מתחייב במה שאינו חייב כדאמרי' בפרק אלו מציאות דמוקי ההיא דמצא שטר חוב בשטר אקנייתא דמההיא שעתא נתחייב אעפ"י שכתב ללוות ולא לוה אף כאן מההיא שעתא נתחייב לו הלוה ואין מוציא מידי חובו אלא איסור הרבית דלא מצי למגבי מיניה דבי דינא לא מזדקיק ליה דלא שבקינן דנספי איסורא ולא שייך לומר בכה"ג קים לי כמ"ד שיש איסור בדבר דאפי' למ"ד דיש איסור מ"מ אין חיובו נפקע שם אלא שאין ב"ד מנכין לו כי היכי נעביד מלוה איסורא השתא דליכא איסורא מגבינן ליה שפיר שהרי נתחייב ובדבר המותר נתחייב שאם אצל המלוה הותר אכל הלוה לא כל שכן ואצ"ל היכא דליכא איסורא כלל לגבי לוה באיסור רבית של דבריה' כמו שאפר' וכ"ת דהא אמרינן דאי שקיל מלוה אבק רבית שלא מדעתו של לוה גזל הוא בידו כמו שכתב הרשב"א באותה תשובה שהביא הרב מהר"י קארו בסי' קס"ד כן כתבו הריב"ש בתשובה סימן ש"ח אלמא ליכא שעבודא גבי לוה כלל התם היינו טעמא שאעפ"י שנתחייב ליתן הרבית מכל מקום מגב' בעי ונכסי בחזקת לוה קיימי דאי בעי מסלק להו בזוזי מסלק ואם בא בעל חוב לתפסן כל שאין לו רשות לתפסן שאינו בדין להגבותם לו אין גבייתו כלום וכל היכא דאיתנהו ברשותיה דמרייהו איתנהו ולאו כגבוי דמי ומפקינן מיניה ולא מיקרי יוצא בדיינים דנכסי דלוה נינהו אבל ספק אבק רבית שאין איסור אצל מלוה ליקח בספקא דרבנן שרי אפי' לכתחילה הואיל והלוה חייב מי פטרו מחיובו וכי מטי לבית דין מגבינן מיניה בע"כ מאחר שנשתעבדו נכסיו בדבר של היתר אי נמי טעמא דבאבק רבית לא מפיק מיניה אעפ"י שמדעתו נתחייב משום דכיון דאיסורא דרבית רביעא עילויה כארי' ואין המלוה רשאי ליהנות ממנו מן הדין זכה הלוה במה שבידו מדין הפקר כמו שאמרו בפרק בתרא דנדרים קונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו על כרחו ולמד משם הרשב"א דאדם שאסר נכסיו על עצמו כל הקודם בהם זכה בהם אף כאן לוה גופיה קודם בשלו הוא ואפילו אם מת מלוה ונפלו הנכסי' לפני בניו דליכא איסורא גבייהו מכל מקום מההיא שעתא קמייתא הופקר חוב זה וזכה בו הלוה דומיא דאוסר נכסיו על עצמו שאם מת מותרי' הם לבניו אלא שקדמה זכותו של זוכה ושוב לא פקע אבל כל שבתחלת שעבודו נעשה בהיתר גמור דכיון דשרינן למלוה ללוות בכי האי גוונא כיון דספק איסורא דרבנן הוא כל שכן דשריא למלוה להתחיי' שאין שייך כאן לפני עור וכולי וגם לא מחזיק ידי עוברי עבירה הרי נתחייב ושוב אינו יוצא מידי חיובו לעולם הילכך ההיא דעבד שמכרו רבו לשלשים יום לא דמי כלל דספקא הוא אם יצא לחירות ואם כופין אותו ומספקא אין בית דין כופין אבל אם תפס אין כח להוציא מאומה מידו וההיא דהמלוה את חבירו לעשר שנים נמי לדברי רבינו ירוחם בדעתו של הרי"ף כיון דספקא הוא הרי אנו מסופקי' אם נשמט כבר חוב זה בשביעית דשביעית אפקעתא דמלכא היא ושל דבריה' כעין אפקעה של תורה היא דהפקר ב"ד הפקר וכיון דספק הוא אם הופקע המע"ה.
איברא שבדברי הרא"ש קשה לי דמאי איריא משום דשביעית בזמן הזה דרבנן אי אמרת ניזל גבי איסור לקולא דרב' ניזיל גבי ממונא לקול' ולא מפקינן ולא נתברר לי טעמו של מהרי"ק ז"ל דמעיקרא דדינא לא אתינא למבעי אלא לענין איסורא ומה בכך נ"מ נמי לענין ממון ועוד דאי שביעית משמטתו או אין שביעית משמטתו לענין ממונא הוא לידע אם הופקע בשביעית וכן ההוא דפ' השולח דמכרו חוץ למלאכה חוץ לשבתות וכו' דסלקא בתיקו שהרא"ש כתב שם דכיון דלא אפשיטא לא יצא לחירות והתם ליכא ספק איסורא השתא דאיסורא דעבד עבד ולא מבעיא לן אלא אם יצא לחירות וכיון דס' הוא הרי העבד מוחזק בגופו ואין רבו יכול לשעבדו כדמוכח בפרק קמא דקדושין דעבד לגבי עצמו מקרי מוחזק בגופו והרא"ש עצמו כתבה כן ונ"ל דטעמא דהרא"ש כיון דשביעית בזמן הזה דרבנן וחיובו דאורייתא נהי דאיסור שביעית דרבנן מפקיע חיוב של תורה בזמן שהוא ודאי אבל בזמן שהוא ספק אינו מפקי' דומיא דמאי דאמרינן גבי דינא דבר מצרא שאם היה הדבר ספק אם מכר למזוני ולקבורה דלית בהו משום דד"מ כתב הרמב"ם ז"ל דכל ספיקא מעמידים ביד הלוקח לפי שהוא לוקח מן הדין והמצרן בא מכח תקנת חכמים ועדיפא מינה כתב הרא"ש היכא דאיכא ספיקא אי לכ"ע מוזיל בכה"ג ואיכא דינא דבר מצרא או לדידיה דוקא הוא דאוזיל דעל המצרן להביא ראיה אף על גב דאיכא למימר התם ארעי כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמי מ"מ כיון דמכח תקנתא דרבנן אתי מספק לא מפקינן מיד הזוכה מן התורה ואין לומר דהתם משום דחשבי' ללוקח כמוחזק שהוא זכה בה תחלה ולוקח בא להוציאה מידו דהא לוקח שלוחי של מצרן כדאמרינן גבי זבן במאתן ושוה מאה וכו' ועדים עצמם שקנו ללוקח כותבים שטר למצרן שקנה מיד הבעלים אלא טעמא שהלוקח בא מכח קנין של תורה והמצרן מכח ספק של דבריהם איברא דבמה שכתב הרא"ש בספק' דלכולי עלמא מוזיל טעמא אחרינא איכא דכיון דטעמא דתקנתא היינו משום ועשית הישר והטוב וכיון שיש ספק בדבר שמא הוא מאבד זכותו דדילמא לדידיה דוקא הוא דאוזיל אין זה ישר וטוב להפקיע זכות הלוקח מספק ולהכי מהני אע"ג דאיכא טעמא דארעא לגוביינא קיימא אעפ"י שהרב מוהר"י קארו ז"ל שם השוה דברי הרא"ש לדברי הרמב"ם ז"ל מ"מ טעמיהם חלוקים מקצת ושניין דא מן דא מ"מ הדין דין אמת דלא אתי ספק דרבנן ומפקיע חיוב ודאי מן התור' וכיוצא בזה כתב הרא"ש ז"ל בענין תקנת ירושת האשה שכל ספק שאירע בו יד התקנה על התחתונה שהיא באה להוציא מידי ירושה של תורה ומסתמא שאפי' תפסו היורשים מוציאים מידם ואפי' אם היורשין היו חייבין לה מעות הבעל מוציאם מידו דיד התקנה על התחתונה וכן בתקנה שיחתמו ג' עדים בשטר כתב כיון שיש ספק אם נהגו לגבות בדיעבד בב' אין למנוע לגבות מפני ספק תקנתכם ולכך כתב הרא"ש ז"ל לענין שמטה כיון דשביעית בזמן הזה דרבנן אזלינן ביה לקולא דלא אתי ספק דרבנן ומפקע חיובא דאורייתא וכן לענין מוכר עבדו לעכו"ם כיון דהא דאמרי יצא לחירות תקנתא דרבנן היא ודחייא שעבודא בזמן שהוא ודאי בזמן שהוא ספק אינו דוחה ומיהו להרמב"ם ז"ל צריך טעמא אמאי כתב שאם תפס העבד לא מפקינן מיניה כיון שהוא מכח תקנת חכמים ועוד דהיכא דלית ליה דררא דממונא אלא מדין קנסא מה כח תפיסה יפה כמו שהקשה הראב"ד ז"ל ואיכא למימר דלענין דאסור למכרו לא איבעיא לן בגמרא דפשיטא דאסור אפי' לפי שעה דבההיא שעתא מפקיעו מן המצות וכן חוץ ממלאכה חוץ משבתות וימים טובים משום דמפקיעו ממצות אחרות ולא איבעיא לן אלא שמא לא קנסו חכמים שיוציא עד עשרה בדמיו ויצא לחרות אלא כשמכרו ממכר עולם דמפקיעו לגמרי אבל מכרו לשלשים יום או חוץ ממל' נהי דאיסורא עבד מי קנס ליה או לא ולהכי נקט לשון מכרו דמשמע דיעבד וכיון דלא איפשיט' נהי דעד עשרה בדמיו לא קנסינן ליה אפילו אם תפס אבל כדי דמיו שנטל כיון דלכולי עלמא איסורא עבד באותה מכירה הנהו דמי באיסורא אתו לידיה לא חשיב מוחזק בהם ואם תפס לא מפקינן מיניה לפיכך כתב אם תפס העבד כדי דמיו משמע דוקא כדי דמים שקבל ותו לא ומה שכתב כדי שיצא בהם לחרות לאפוקי שלא יתפסם לעצמו אי נמי שאם יכול לצאת בפחות מזה יחזיר לו את השאר ולא הזכיר הרב ז"ל ענין יציאתו לחירות מרבו ראשון דודאי יצא לחירות ואינו יכול לשעבדו לפי שהעבד מוחזק הוא בגופו ואשכחן בפרק נגמר הדין בההיא דהאומר אם מת לא תקברוהו מנכסיו דהוי בעיא דלא אפשיטא וכתב הרמב"ן דאזלינן לחומרא ואפילו רצו יורשים שלא לקברו מפקינן מנייהו בע"כ כמו שאמרו במשרים בנ"ח. אלמ' סוף דינא כתחלת דינא כיון דאזלינן להחמיר משום כפרה דידיה מפקינן מיורשים זהו מה שכתבתי בעניינים אלו ועוד צריך אני לדקדק עליהם ממקו' אחר אבל לענין ספק רבית של דבריהם דבר ברור הוא אצלי שכל שהתנו מתחלה על כך חל חיובו הואיל ואין איסור בדבר כיון דלכתח' מקלינן בספק אבק רבית מי פטרו מידי חייובו הרי בדבר המותר נתחייב בתחלה.
ובר מן דין אפילו לא היה חיוב קנין בדבר מאחר שנשב' לפרוע חייב לקיים שבועתו דחלה עליו שפיר חדא דאפילו בודאי אבק רבית אין המלוה עובר בכך כמו שכתב הרשב"א בתשובה הובאה בבית יוסף סוף סי' ק"ס שאבק רבית אינו עובר לא המלוה ולא הלוה והוכיח מדאמרינן בעובד' דרב עיליש דגברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא הוה ספי ואילו היה האיסור אף על הנותן הול"ל דגברא רבה כרב עיליש לא הוה עביד איסורא ולא עבר אדרבנן לכך דכיון שנשבע ליתן חייב ליתן ואין כנשבע לבטל אפי' מצוה דרבנן ומיהו מצינו תשובה להר"ן הובאה בי"ד סי' רל"ט והיא בתשובותיו סי' פ' וז"ל אם לענין שיהא חייב לעבור על האיסור כדי לקיים שבועתו כיון שנשבע בכולל זו לא אמרה אדם מעולם שהנשבע לאכול נבלות ושחוטות אין מאכילין לו הנבלות כדי לקיים שבועתו ואף כאן אע"פ שהרבי' מדבריהם אין מחייבין אותו לפרוע שחכמים העמידו דבריהם בשל תורה בשב ואל תעשה עכ"ל שוב מצאתי מתשובות הרב א"מ ז"ל סימן ע"ג הרחיב בזה ע"ש ועיין בזכרונות אלף שצ"ג ודברי תשובה זו קשי' חדא דמשמע שהוא סבור שיש איסור אבק רבית אצל לוה דלא מוכחא הכי מההיא דרב עיליש כמו שדקדק הרשב"א ז"ל ועוד דאפילו היה אצל המלוה איסור כיון דאיסור' דרבנן הוא חיילא עליה שבועה כמ"ש בטור סי' רל"ט תשובת הרא"ש כלל י"א מהא דאמרינן יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות ופריך מושבע ועומד מהר סיני הוא פר"ת מושבע הוא לשתות יין קדוש דאיצטריך קרא לאיתויי מהא שמעינן דשבוע' חלה על דבר מצוה דרבנן ואסור לעשות' וכן נמי עביר' דרבנן ע"כ והרשב"א ז"ל הכי ס"ל כמו שכתב בתשובה והבי' הא דכתב הרמב"ם שהנשבע להתענות בשבת לוקה משום שבועת שוא דמשמ' שהוא סבור שאין שבוע' חלה על דברי סופרים שהרי תענית מדברי סופרים הוא ואפשר שהוא ז"ל סבור דתענית בשבת דאורייתא והר"ן ז"ל עצמו (בהלכות) פ' שבועות שתים משמע מדבריו שהנשבע לחבול בעצמו כיון דלא אתי אלא מדרשא חיילא עליו וכן בתשובותיו סי' ל"ב כתב שהדין כך הוא שכל מצוה שהיא מפורשת מן התורה אין שבועה חלה עליה לבטלה אבל מה שהוא מדרש חכמים שאינו מפורש בתורה שבועה חלה עליה וזה ימי' חדשתי דבר זה ע"כ הרי שדברי' סותרים זה את זה אם לא שנאמר כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה דמשמ' שהוא אומר זה ימים חדשתי דבר זה משמע ימים ולא שנים שנרא' שלא היה סבור כן בתחלה עד שנתחדשה לו הלכה ואולי שבאו לידו אח"כ חדושי התוספות וראה דבריו של רבינו תם וקבען להלכה שכן הוא כותב בתשו ו' שכשחבר פירוש נדרים לא היו לו חידושי התוספות ואח"כ היה בדעתו לחזור עליה ולהוסיף מדברי התוספות וכאן בנידון דידן דספקא דרבנן היא כיון דאזלינן בה לקולא חל עליה שבועתו שפיר ואפי' איסורא דרבנן ליכא וחייב לקיים מכח שבועתו כל זה כתבתי לפי הנחת השואל ויש כאן איסור לוה סאה בסאה.
הרי לפי הטעם של הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות מלוה וכת של קודמין מן הגאונים ז"ל דכל שקבע זמן לפרעון אפי' ביש לו או יצא השער אסו' וכל מעות שהם נחשבים כפרי כך הוא דינן אבל נראה בעיני דאעקרא דמילתא דהרמב"ם דבקביעו' זמן אסיר טעמא כדפירש הרב המגיד ז"ל שכיון שדרכן של פירות להתיקר לפרקים לכך קבע זמן שדעתם שאז יתיקרו בחזקה שלא יפרענו תוך הזמן נמצא שהוא קובע זמן לתועלתו שיהיו הפירות באחריות הלוה עד שעת היוקר שאילו היו בביתו היה חושש לפסיד' דפירי ולאונסא עכשיו מעמידן ברשות מלוה עד שיתייקרו וכן מוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בלוה סתם חייב לפרוע עשר סאין אעפ"י שהוקרו החטין שהרי כשלוה ממנו היה השער ידוע ואילו רצה היה קונה ומחזיר לו שהרי לא קבע לו זמן משמע שקביעות הזמן מעכבו עכשיו שאף על פי שהוא רוצה לקנות ולהחזיר אינו רשאי שרוצה המלוה שיהיו באחריותו עד הזמן שיתיקרו שהוא צריך להם והך טעמא לא שייך אלא בפירות דוקא שדרכן להתייקר לזמן ואית בהו פסידא אבל מעות בעין כשמתנה להחזירם לו כמו שנתנם דינר בדינר האי קביעות זמן אין בו תועלת למלוה חדא שאין דרכן של מעות להתייקר לעתים מזומנות ואם אירע שנתייקרו לו הזמן גרמא ועוד שקביעות הזמן רווחא דלוה היא ולא רווחא דמלוה שאם היה נותנם לו קודם זמן כל שכן דניחא ליה שיהיו הגרושוש צרורים ומונחים אצלו ורווחא דידהו ממילא אתיא ואי רמי ליה זבינא זבין מה שאין כן בפירו' דמאחר שאינו צריך להם לאכילה עד הזמן רוצה הוא שיהיו באחריות הלוה ועל דעת כן התנה שיחוייב לתת לו פירות מובחרים באותו הזמן שצריך להם וזהו משמעות דברי המ"מ שכתב והטעם אפשר שכל שזה קובע זמן למה שהוא מתייקר ומוזיל נראה שדעתו של אותו זמן יתייקר וחזקה שלא יפרענו הלו' תוך זמנו ומפני כך אסור פירוש כיון שדעתו של אותו זמן יתייק' חזקה שעל דעת כן הלוה שלא יפרענו תוך זמנו שאין לפרש הך חזקה דומיא דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו דהכא שיודע שיתייקר לאותו זמן למה יעכבם בידו אדרבה עשוי הוא להחזיר תיכף כשבא' לידו לצאת מאחריות אלא חזקה דקאמר משום דדיינינן בדעתא דמלוה דאדעתא דהכי יהיב שאין לו שום הנאה בהלואה זו אלא לצאת מאחריותו הוא ומילתא הוא דעביד גבי לוה שהוא צריך להם עכשיו וכן מוכיח להדי' מדברי הרשב"א זכרונו לברכה שהביא המ"מ ז"ל שכן הבין בדעתו של הרמב"ם שכתב וי"מ לווין סתם בלא עשית דמים שלא קבע לו זמן הפרעון מפני שיכול הוא לפרוע בכל עת שירצה אבל אם קבע לו זמן אינו יכול לפרוע תוך זמנו וחוששין שישתנה השער בנתים ואין דינם מחוור בעיני שקביעות זמן פרעון לתועלת הלוה הוא שאין המלוה יכול לכופו בנתים אבל אם בא לוה לפרוע תוך זמנו פורע וכו' הרי שביאר שטעמן של בעלי סברא זאת הוא שהם דנין בנדון זה שלא יוכל לפרוע תוך הזמן כיון דאיכא פסידא למלוה. והרשב"א ז"ל חלוק עליהם בדינן מטעם שקביעות זמן פרעון בעלמא לתועל' הלוה הוא ליכא גילוי ממה שקבעו זמן שיאמר לתועלתי קבעתי שלא תכופני קודם הזמן עד שיפרשו בהדיא שלא יוכל לפרוע קודם הזמן. והרב המ"מ כתב וכבר הראתי פנים וכתבתי טענה אחרת לדברי רבינו כלומר דשאני הכא שדעתו של לוה שלאותו זמן יתייקר וע"ד כן קבע זמן ואילו היה משמעו' דברי המ"מ דחזק' לא יפרע תוך הזמן כדאמרי' בעלמא לא היה אומר וכתבתי טענה אחרת שעל זה דלעיל הרשב"א ז"ל כתב אין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו אמרו אין אדם רשאי לא אמרו אלא שנתן טע' דב"ד אינו רשאי. גם הרא"ש ז"ל בתשובתו כלל ק"ח כתב על דברי הרמב"ם ז"ל לקביעות זמן לא ידענו מאין הרגלים לאסור גם לא ידענו לחפש אחריו טעם לדבריו זולתי ע"ד אמת אם קבע לו זמן וא"ל לא אקבל קודם בכה"ג היה ראוי לאסור דמאיזה טעם שרינן ללוות על שער שבשוק משום שבידו לקנות בכל עת שירצה אבל כשלא יוכל לפרוע לו עד זמן קבוע דמי להלויני כור חטים עד הגורן דאסור. הרי שגם הרא"ש ז"ל לא מצא מקום לדברי הרמב"ם אם לא כשלא יוכל לפרוע תוך הזמן. וכבר ביארנו דלטעמו של המ"מ ז"ל כך הוא הדין דבסתם אין יכול לפרוע לפי שדעתו שאז עשוי להתייקר מה שאין לומר כן במלוה דינר בדינר.
ועוד נראה דהך מלתא דסאה בסאה חומרא דרבנן היא ולכך התירו דאם יש לו טיפת יין לוה עליה כמ"ש המפרשים ולא אמרו הדבר להחמיר אלא להקל הילכך מסתברא שלא החמיר בקביעות זמן בהלואה דאיכ' דררא דאיסורא דאורייתא יש להחמיר בכל ענין שיש לחוש שיתייקרו אבל בזביני כעין נ"ד שמכר לו סחורה ופסקו ליתן מטבע ידוע לזמן פ' כיון דליכא דררא דרבית דאוריית' כלל דמתחלה ע"ד כן מסר דהא גבי פוסקים על הפירות אפי' בקציצת זמן איתיה כי הא דאמרי' בגמר' הני דבי רב דיהבי זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי להו בטבת א"ל אחמרא יהבי אחלא לא יהבי ואע"ג דהשתא היין ביוקר. וכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב כשם שמותר לפסוק על שער שבשוק כך מותר ללוות סתם ופורעים סתם בלא קביעות זמן מכלל דפסיקת הפירות אפי' בקביעות זמן שריא. וכן מוכח נמי מלשון ס' התרומות שכתב היכא דבעי ללות סאה בסאה לא תמצא שיהא מותר לדעת כלם דרך הלואה אלא על שני דרכים אחד שילוה בלא קביעו' זמן וכו' ומדקאמר דרך הלואה אי אתה מוצא מכלל דבדר' מקח אתה מוצא וראיה נמי ממלו' את אריסיו חטי' בחטי' לזרע קודם שירד אע"ג דאגר נטר איכא שאם הי"ל לפרוע עכשיו היה מוצא חטים בזול משום דדמיא לזביני דמעיקרא כי נחית לבצור מהכי קנחית שם הנלע"ד כתבתי הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |