שו"ת מהרי"ט/ב/יורה דעה/כד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שו"ת מהרי"טTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png יורה דעה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה ראובן היו מסרבין בו שיקח בת אחיו יום אחר יום ולמחרתו הלך בפני שנים ואמר שי טומארי לה הי' גה די מי אירמאנו פ' פור מוגיר הריני מקבל בפניהם נ"ש בר מנוח בעל דלולה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים את עיניו בכל משפטיו ובכל תנאיו והעדים מעידים שלא אמר אלא בזה הלשון הריני מקבל עלי נ"ש וכו' שלא אקח את בת אחי פ'. והנה עתה גלה דעתו ראובן ואמר כי הוא לא קבל עליו נ"ש אלא מפני שידע שלא היה רצון אביו שיקח אותה וכי ראה שהיו מסרבין באביו אמר אין טוב אלא שאדור בנ"ש כדי להשקיט מעליו ההפצרו' שהיו מפצירין בו להצילו בשפת לשון ודבת עם. אכן עתה נתברר לו כי עד שלא קבל הנ"ש כבר נשתנית דעת אביו והיה רוצה שיקחנה וכיון שכן אומר אילו הייתי יודע שכן היה רצונו של אבא לא הייתי מעביר על דעתו אדרבא בחשבי שהייתי מקיים רצונו קבלתיו עלי למען יהיה לו כסות עינים את כל ונהפוך הוא כי עתה נתברר שהדבר קשה בעיני אביו מר ממות יורנו מורנו מורה צדק דין נזירות שמשון זה אם יש לו התרה אם לאו ושכרו כפול מן השמים.

תשובה ראיתי ללישא וליתן בארבעה דברים שצריכין חקירת חכם לדעת איזה מהם יכשר להקל בנ"ש זה.

החקירה הא' בעיקר נ"ש וחומר שלו שאין לו שאלה. לפי שראיתי לרב כמהר"ר אברהם ירושלמי ז"ל בתשובה א' בענין נ"ש שהקל בה כפי ענינה וכתב וכ"ש גבי נ"ש שהיא מדרבנן כדמוכח בירושלמי ע"כ. וכמדומה שכיון למה שהביאו בירושלמי פ"ק דנזיר הריני נזיר לאחר ל' יום נזיר שמשון נזיר מנדר א"ר חנינא מסתברא שתדחה נזירות תורה לנזירות שמשון מה טעמא כן יעשה על תורת נזרו את שנזירותו תורה יצאה נ"ש שאינה תורה ע"כ. והרבה יש לתמוה כבוד הרב במקומו מונח היאך היו נוחין אצלו דברי הירושלמי לפי מה שהבין הוא ז"ל בהם ומשנה שלימה שנינו מה בין נזיר שמשון לנזיר עולם. ואי נ"ש דרבנן מה שייך לומר מה בין ועוד דבגמרא אמרינן מתניתין דלא כר"ש דאמר לא אמר כלום דבעינן שידור בדבר הנדור ושמשון לא יצאת נזירות מפיו ואימא אפילו כר"ש ואע"ג דמדאורייתא לא חיילא מתני' מדרבנן אלא דמוקי גמ' מתני' כרבי יהודה דלא בעינן שידור בדבר הנדור א"כ מדאורייתא חיילא שפיר ובירושלמי עצמו שם מוקי מתני' כר"י דלא כר"ש בגמרא דידן. ועוד אי נ"ש מדרבנן ודאי דלא חיילא איין מצוה דמפקיה מקרא דמיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות וכן אם אמר שבועה שאשתה ונזר דאילו בנזירות תורה חיילא והכא בנ"ש מדרבנן ודאי דלא חיילא אשבועה דאורייתא. וכ"ת ה"נ א"כ ליתני נמי במתניתין דמה בין נ"ש לנזיר עולם שנזיר עולם חל על יין מצוה ועל שבועה מה שאין כן בנ"ש. ועוד דבפ"ב דנדרים מייתי הא דתניא הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור ונגנב דר' יהודה מתיר ור"ש אוסר ורמינן דר' יהודה דנזיר אדרבי יהודה דסתם נדרים להחמיר ומשני גבי נזירות מתוך שספקו חמור מודאי לא מעייל איניש נפשיה לספקא ופרכינן והתניא בההיא ברייתא מנ"ש ונ"ש לא חמיר ספקו מודאי וסלקא בקושי' ואי נ"ש דרבנן אתי שפיר טפי דאע"ג דסתם נדרים להחמיר נ"ש דרבנן לקולא ואדרבא לר"ש שאוסר קשה הא ספקא דרבנן הוא. ועוד דבפ"ב דנזיר בעי גמרא בההיא דירושלמי הריני נזיר לאחר ל' יום נזיר שמשון ומעכשיו נזיר סתם מהו הכא כיון דלא אפשר לאתשולי עליה חיילא או לא. ואי נ"ש עיקרה דרבנן אמאי לא חיילא שניה עליה כיון דמדאורייתא לא יש כאן נזירות ומה לי אי לא אפשר לאתשולי עליה כיון שהכל הוא מדרבנן ורבנן היא דאמרו דלא אפשר לאתשולי עלי' והיכי אתי דרבנן ועקר לדאורייתא וכי הא דאמרינן בנדה פ' יוצא דופן על הא דתניא יתומה שנדרה בעלה מפר לה ואי סלקא דעתך מופלא סמוך לאיש דאורייתא אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרה דאורייתא. וכן לענין תרומה פרכינן התם אתי גברא דרבנן ומתקן טבלא דאורייתא. וכן לענין דמוע אתי דמוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא. וההוא עובדא דר"א שנכנס לב"ה ולא מצא עשרה שחרר עבדו והשלימו לעשרה ומשם הק' התוס' בפ' ג' שאכלו לבה"ג שכ' דמי שמת לו מת בי"ט האחרון דאבילות נוהג דלא אתי י"ט האחרון ודחי אבילות יום א' דאורייתא דכתיב ואחריתה כיום מר יש לי בה להשיב כמ"ש במ"א. ועוד מוכח להדיא משמעתא דמכות פ' אלו הן הלוקין אמתני' דיש חורש תלם א' וחייב עליה ה' חטאות וחד מינייהו נזיר ומוקי לה בגמרא בנזיר שמשון אלמא נ"ש דאורייתא וחייב עליה. והדבר מעצמו קשה דהיכי אשכחן מידי מדאורייתא לא הוי נדר כלל ואתו רבנן ואמרו דחייל שהרי כמה נדרים שאינם בלשון המועיל ולא חשו להו רבנן כלל ואי בנזירות בעינן דבר הנדור אמאי חייל הא גבי נדרים לא חייל כלל דתנן פרק אלו מותרין כע"ז כעורות לבובין מותר ולא החמירו אלא בע"ה לגבי אשתו שאמר הרי את עלי כאימא לפתוח לו פתח ממקום אחר שלא יקל ראשו בנדרים כ"ש שיאמרו שלא יהא יכול לשאול על נדרו זה לא ראינו מעולם שחכמים עושים משמרת וסייג לדברי תורה לא שיהא חמור משל תורה. ויותר קשה להלום דברי הירושלמי עצמו דבעי לאיתויי שנ"ש אינה תורה מדכתיב וכן יעשה על תורת נזרו את שנזירותו תורה יצאת נ"ש שאינה תור' והא היא גופא אתינא למילף שנ"ש נמי תורה ולא ממעט מעל תורת ודברים רחוקים מן השכל ומן הסברא הם לפרש הירושלמי כשיטה זו אין דעתינו להאריך בהם.

והנראה לע"ד דהך דירושלמי מתפרש כהך דתניא בספרי או אמר הריני נזיר ע"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים קורא אני עליו כפי אשר ידור ת"ל וכן יעשה על תורת נזרו פי' דכיון דכתב בה רחמנ' תור' משמע שיהא בה כל התורה שכתוב בו ואם אמר הריני נזיר מן החרצנים וכו' הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו אפי' אמר ע"מ שאהיה מטמא למתים והיינו דאמר ר' חנינא מסתברא שתדחה נזירות תורה פי' שנאמר בה תורה שכל הדברים האלו בה שאין נזירות מן היין ולא מן הטומאה אלא תורה היא שכל דקדוקי נזירות עליו ומסתברא שתדחה לנ"ש שאינה תורה שהרי הוא מטמא למתים ואין כל תורת נזירות עליו. מה טעמא אנזירות סתם קאי כלו' היכא אשכחן דקפיד רחמנא אתורה שכל הדברים האלו בה דכתיב על תורת נזרו שנזירותו תורה אחת יצתה נזירות שמשון כלומר דין הוא שתדחה נז"ש שאינו תורה שהרי הוא מטמא למתים. והא דלא קאמר בהדיא מסתברא שתדחה לנ"ש שכן היא בטומאה היינו משום דאי מחמת קולה הוא דאתינ' עלה אף אנו נאמר שתדחה נ"ש לנזירו' סתם שכן נזיר סתם מקל בתער ואיתיה בשאלה אמטו להכי קאמר מסתברא שתדחה נזירות סתם דקרייה רחמנה תורה מה שנוהגת ביין ובגידול שער ותגלחת וטומאה לנ"ש שאין בה תורת נזירות בטומא' ובתגלח' ועוד נראה שאינה תורה דקאמר היינו דהויא הלכה למשה מסיני דומיא דמדיר את בנו בנזיר שהלכה היא וכן רביעית דם הלכה היא בנזיר כדאמ' בשלהי נזיר והך נ"ש שיה' מטמא למתים ושהיא ע"פ מלאך לא כתוב בתורה אלא בדברי קבלה כדאמ' בגמ' וזה מקמי דאתא יחזקאל לא ידעי' אלא הלכתא הוא ואתיא יחזקאל סמכה אקראי וכה"ג אשכחן בדוכתא אחריתי בירושלמי בפ' כ"ג ונזיר דמייתי ב' טמאי' כמת וכו' ג' טמאי' כמת א"ר יוחנן בשם ר' ינאי וכלהון תורה הם אצל תרומ' והרמב' בפ"א מה' טומאת מת כתב אעפ"י שהלכה למשה מסיני הם אינן דין תורה ואיכא נפקותא בכמה מילי בדבר שהוא הל"מ לדבר שהוא מן התורה ממש ולעולם נ"ש דבר תורה היא דקי"ל כר"י וכסתם מתני' דלא בעינן דבר הנידור דמלהזיר לה' מרבינן אפי' דבר הנידור ואע"ג דגבי נדרים כתיב נמי לה' ולא חיילי אלא על דבר הנידור כדתנן פ' אלו מותרים משום דאיכא לאוקומיה לרבות חטאת ואשם כדאמ' בפ"ק דנזיר זהו מה שנרא' לי בזה ואחרי כמה שנים ראיתי ביד חכם א' תשובה לרב מהר"ב שמואל חכם הלוי ז"ל שנחלק על רב מהרר"א ירושלמי ז"ל בדבר זה וברו' ראיותיו כוונתי לדעתו ז"ל אמנם בפי' דברי הירושלמי הפליג לדרך אחרת ואני כתבתי הנלע"ד.

איברא דבההיא דפרק אלו הן הלוקין דיש חורש תלם א' וחייב עליה ה' חטאות דמוקי לה בנ"ש פי' ריב"ן ז"ל תלמידו של רש"י ז"ל דנ"ש ע"י מלאך קבל נזירותו עליו וההו' אין לו שאלה דצווי של מעלה וכשהק' נ"ש בר אטמויי למתים הוא פירש כלום הוא אסור להטמא למתים אדם שקבל עליו נזירות על פי מלאך הא אמר במס' נזיר שמשון הותר להטמא למתים וכו' ואית דמפרשי נ"ש אסור מן הבטן וקשיא לן ההיא נמי בשאל' איתיה שהיה אביו יכול לשאול עליו וקשה מאי פריך התם נ"ש בר אטמויי למתים שמא יבא מלאך לאיש א' וידירנו בנזיר ויזהירנו אף על הטומאה ועוד היכ' חשיב ליה התם בהדי מלקיות דמתני' אטו מאן דאכיל תמרי בארבל' לקי מי שקבל נזירו' על פי מלאך ולא יצתה נזירו' מפיו אזהרתיה מהיכא אפילו אם הוחזק לנביא העובר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתו בידי שמי' דכתיב אנכי אדרוש מעמו אבל מלקיות ליכא ועוד הדבר קשה דכי אמרינן ליתי' בשאלה היינו נ"ש דמתניתין דתנן האומר הריני כשמשון וכו' דא"כ הוה ליה לגמרא לפרושי וכן בההיא ברייתא דמייתי פ"ב דנדרים הריני נזיר אם יש בכרי זה מאה כור אוקמה בגמרא בנ"ש דלא חמירא ספקו מודאי ולאו ע"פ מלאך הוא ועוד דמוכח בהדיא דהתולה בשמשון ליתיה בשאלה מההיא דפ"ב דנזיר דבעי הריני נזיר לאחר עשרי' יום נזיר שמשון ומעתה נזיר סתם מהו כיון דלא אפשר לאתשולי עליה מי חיילא או לא אלמא דאף במתפיס עליו נ"ש שלא ע"פ מלאך ליתיה בשאלה ושם פי' רש"י ז"ל לא אפשר לאתשולה עליה לפי ששמשון לא היה נדור ותימה הוא שאם רבו ז"ל לא שנאה איהו מנין ליה ונראה שהוקשה בעיניו קושיא גדולה היא בעיני מה טעם נ"ש ליתיה בשאלה נהי דשמשון עצמו לא היה יכול לישאל שעל פי מלאך קבל אבל אדם שהתפיס בו ואמר הריני כשמשון כבן מנוח כלום נאסר אלא ע"פ עצמו ואיהו קאמר דאדעתא דהכי לא נדר אטו מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני דתנן הותר הראשון הותרו כלם הותר האחרון הוא מותר והאחרים אסורים מי נימא הואיל והראשון שתלה בו לא מצא פתח לנדרו יאסר זה שמצא פתח לפי שנתלה עליו אלא כיון שזה האחרון אומר דאדעתא דהכי לא תלה בו חכם עוקר הנדר מעיקרו והרמב"ם בפ"ט כתב ומי שנדר נזיר כשמשון אינו יכול לשאל עליו שנ"ש לעולם היתה ודבר תימה הוא ונזיר עולם מי לית ליה הפרה ויהא נזיר לעולם והרב מהרי"ק ז"ל נדחק בפירושו אלא נרא' לי דלזה בא הרב המפרש ז"ל לתת טעם אמאי ליתי' בשאלה לימא אדעתא דהכי לא נדר לכך כתב אדם שיקבל נזירות ע"י מלאך כלומר כאלו קבל נזירותו ע"י מלאך דהא קי"ל דבנזירות אפילו בדבר האסור יכול להתפיס דנפקא לן מלה' וכיון שהתפ' אותו כאילו נאסר ע"פ מלאך שאסר לשמשון הרי זה כמי שתולה דעתו ומוסר למלאך שא"א לו לישאל עליו לומר אדעתא דהכי לא נדרי וכי היכי דאמרינן דנודר ע"ד רבים לית ליה הפרה לפי שתלה נדרו בהם אף זה כן והתוס' כתבו בפר' השולח וא"ת ע"ד יחיד נמי לא יהא לו הפרה כיון שתולה בו נדרו וי"ל דמבטל דעתו משום רבים ולא משום יחיד ע"כ נמצא שתולה על פי אסור המלאך כיון דחשיב כרבים דמי ומבטל דעתו אצלו לגמרי והרשב"א והר"ן כתבו טעמא דע"ד רבים אין לו הפרה שאין חרטתם שוה ופתחו של זה אינו כפתחו של זה הילכך העוקר דעתו לגמרי דלא מצי למימר אדעת' דהכי לא נדרתי שמא אין דעת הרבים מסכמת בכך ובחרטה נמי הוא הדין והוא הטע' וכת' עוד הר"ן בתשו' דלדעתו של ר"ת אם שתף דעת אחרת לדעתו בהדי' אפי' ע"ד היחיד הוי כע"ד רבים אבל באומר ע"ד סתם מפלגי' שאם אמר ע"ד א' או ב' אין פרושו אלא באומר ע"מ שלא ימחה ואין הכונה לשתף דעת אחרת לדעתו אבל בשנודר ע"ד רבים מתוך שאין הרבים רגילים להתאסף ולמחו' אנו מפרשי' דבריו שכיון לשתף דעת אחרת לדעתו ע"כ והנה אף לפי טעם זה בתולה נזירות שמשון שהוא ע"פ מלאך לא הוי כאומר ע"מ שלא ימחה שאין דרכו לבא ולמחות אלא כמי שמצרף דעת המלאך לדעתו ולא דמי לע"ד המב"ה דאיתי' בשאל' דהת' אין כוונתו אלא שלא תהא הערמ' בדבר דומי' דקני' דרבא דמייתי התם בפ' שבועות שתים ובהכי שייך להזכיר דעת המב"ה כדאמרי' בהזהב דברים המסורים ללב נאמר בהם אני ה' אבל בנ"ש שע"פ מלאך צרף דעתו נתכוון שלא יהא הדבר תלוי בדעת עצמו ומ"ש הרמב"ם ז"ל שנ"ש לעולם היתה בכל גוונא קאמר דלא אפשר ליה לומר אדעת' דהכי נדרי ואדעתא דהכי לא נדרי אלא לעולם בכל ענין היתה דעת המלאך וזה תלה בדעתו ומיהו בנדרים ושבועת דעלמא הנודר או הנשבע ע"ד מלאך לאו כלום הוא דמה ענינו של מלאך בהם לא אמרו אלא בנזירות כעין נזירות שמשון שהוא מקבלה כמפי המלאך שצוה עליה ועל דעתו ואם הדבר כן דדמי לתולה נדרו בדעת אחרים כי היכי דאמר בנודר ע"ד רבים דלדבר מצוה יש לו הפרה כדאמרי' בהשולח בההוא מקרי דרדקי דודאי דעת הרבים מסכמת להתרו אף בנ"ש מסתמא דעת המלאך מסכמת בכך ומן הטעם הזה אפשר ג"כ שלא אמרו נ"ש ליתיה בשאלה אלא במקבל עליו נ"ש בהדיא שאין לו לישאל מצד הנזירו' לומר ע"ד כן לא נזרתי אבל בתולה נזירתו בדבר א' שהוא קשה עליו ופותחין לו פתח מצד אותו דבר כדי שלא יחול הנזירות בהא ודאי לא תלה בדעת המלאך שאין עסק למלאך בזה שהמלאך מזהיר על הנזירות בלבד ואע"ג דבע"ד רבים בכל ענין ליתיה בשאלה התם הכל תלה בדעתם של רבים אבל כאן אין במשמע תלייתו במלאך אלא בגוף הנזירות עצמו בלבד כך נראים הדברים בטעמם ולא מפני שאנו מדמין נעשה מעש' ומה גם כי לא ראינו לא' מרבותינו הראשונים שיפרשו דלדבר מצוה איתיה בשאלה אי נמי ע"י תלייה ואם איתה לא הוי שתקי מינה ומה גם כי כל הנהוג עכשיו לידור בנ"ש ע"י תליה הוא ואעפ"כ החמירו עליו אלא שבקשו לו פתח ממקום אחר ובמקומו כתבתי טעם אחר אמאי כשתולה בשמשון אין לו הפרה ולא נתקררה דעתי לא בזה ולא בזה מ"מ מה שכתבתי כאן נכון הוא לעשותו סניף לדבר אחר.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף