שו"ת מהרי"ט/ב/יורה דעה/כא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
פאטראס להחכם כמה"ר משה צנוע נר"ו.
שאלה ראובן נתן לשמעון הדר בעיר פ' מעות דרך עסקא להלבישם במשי שם בעירו למחצית שכר כנהוג ובלכת שמעון לדרכו הלך בכפרים והלביש המשי בחברת גיסו וחזר לביתו עם ההלבשה ואחר זמן גנבים באו לשמעון וגנבו נכסיו מתוך הארגז ושמעון הוציא קול וגם כתב לראובן שמעותיו שנתן לו להלבישם נגנבו בכלל נכסיו מתוך הארגז וראובן כאשר צר לו על נכסיו חקר על הדבר על פי יהודים הבאים מעיר שמעון ומצא מי שהעיד יאמר שסבת הגנבה היתה לפי שאשת שמעון בעת לדתה יעצו אותה הנשים שתניח הארגזים פתוחים כי כן תורת הנשים כדי שתהיה רחם היולדת פתוח ללדת מהרה ושלסיבה זו מצאו הגנבים הארגזים פתוחים היינו בלי מסגר במפתח וגנבו מה שגנבו. ואיש אחר העיד שאחר הגנבה כשהיה רוצה ראובן הנזכר להטיל חרם על קצת אנשים שבאו ממקום מושב שמעון להגיד מה שיודעים מענין אבידת המעות והוא מנע להטיל החרם יען ידע שההלבשה ניצולה וחשב בודאי שבכלל אות' ההלבש' היו גם המעו' של ראובן ואיש אחר העי' ששמעו את שמעון מתנחם לאמר שת"ל ההלבשה ניצולה להיותה בבית גיסו. וראובן הנזכר בהיות בידו כל העדיו' האלו היה קצת נכון לבו בטוח שלא הפסיד מעותיו כי אמר שאפי' את"ל שנגנבו מעותיו הרי נגנבו בפשיעתו של שמעון ועליו לשלם יען הניח הארגזים פתוחים לניחוש הנשים ואין זה דרך שמירה אפילו לשומר חנם ובפרט לשמירת המעות וכ"ש שהוא טוען שודאי היו מעותיו מלובשים כי להלבישם נתנם ואיך יצויר שהלך להלביש והלביש המשי ובא ואלו המעות לא הלבישם אלא ודאי שהלבישם והם תוך ההלבשה שלא נגנבה. ואולם בהיות שמעון אל מקום רחוק דרך חמשה ימים לפחות לא יכול ראובן ללכת אחריו אלא בשמעו שבאו קרובי שמעון והיו קרובים לראובן דרך יום א' ושהביאו הלבשת שמעון עמהם לשלחם לויניזיא"ה כי שם הנמל קם ראובן הנזכר והלך אחריהם בחשבו אולי בא שמעון עמהם כמו שכן דרך המתעסקים להביא העסק באותו מקום לבעליהם או אולי שלח אליו הלבשתו ולא זה ולא אותו מצא ועל זה בקש ויחפש למצוא נכסי שמעון לעכבם בדין עד שיבא שמעון לראות על דבר אמת מה בפיו ולהתדיין עמו. ומה גם שהיה חושב כי בכלל הלבשה הנז' היו מעותיו ושאם היה מתברר כן היה רוצה לקחת חלקו. וקרובי שמעון כאשר העלימו הלבשתו וראובן לא מצא אמר להטיל חרם שיודו על האמת כדי שיתברר הדבר והם בראותם שראובן היה רוצה להטיל החרם לגלות ההלבש' יראו לנפשם אם לא יגידו קודם הטלת החרם נכנסו למפשרים עם ראובן שבדבור הקול היו נותנים אליו מאה זהובים החוב כלו היה מאה וששה וששים זהובים שאם היה אמת שנגנבו היה לפרוע חצים שהיו מלוה על שמעון והיה ראוי לתת שמונים ושלשה זהובים והם נתנו מאה חשב בלבו והאמין לודאי שמעותיו לא נגנבו. האמנם ראובן הנזכר מחמת כמה אונסין שראה ששמעון כתב לו שנגנבו מעותיו ומצד אחר היה רואה שההלב' לא נאבדה והיה חושד לשמעון שהיה משקר ביען שאחר שהלך שמעון בכפרים והלביש ובא והביא ההלבשה מה היה לו שלא הלביש מעותיו כלל אלא ודאי שהלבישם ומשקר במה שכתב שלא הלבישם וגם שאפילו בדבריו פשע כאשר הניח הארגזים פתוחים ואם גנבו' חייב לשלם וגם שהסתיר פניו ולא בא לתת חשבון לבעל המעות כנהוג וגם שהעלים הלבשתו וכתב' בשם אחר וגם שלא היה יכול ראובן לסכן עצמו דרך ה' ימים וה' ימים חזרה לעלות הרים גבוהי' ולרדת בקעות ולהוציא מנה על מנה ללכת אחרי שמעון גם כי חשב שאולי העדיו' שבידו לא הספיקו לזכותו לכן הוכרח מחמת כל אונסים אלו לעשות כל אשר בקשו מאתו למכור השטר במאה זהובים ולהתחייב בנזירות על שמעון האמנם ראובן הנז' מפני כל האונסים הנז"ל ומה גם שנתברר אליו שקונה השטר לא לעצמו הוא קונה אלא בעד שמעון כדי להועילו לכן חשב ראובן לתקן כל מה שיכול ויערער על שמעון ושלא יתפס בנזירות ולהיותו בן תורה עשה בערמה שיחתי' עדים פסולים בשטר הנזירות בהזמנה ובכונה להעיד ולכן טועה ראובן שאפי' שהעדים מעידים בשטר בתוכו שקבל הנזירות ואמר הריני נזיר ולא ביטא בשפתים עכ"ז אלא הביאו לו השטר כתוב ואמרו לו תרצה שנחתום והוא מחמ' אונסו הנז"ל אמר להם תחתמו ואפי' באותה שעה היה אומר בינו לבינו בשפתים נעות שהוא אינו מקבל עליו נזירות כלל. ועוד זאת שהו' התל בם לענין הנזירות לפי שהזמין עדים פסולים בכלל הכשרי' כדי לבטל הנזירות והשטר ראיה יען החתים ה' עדי' בשטר הנזירות כשרים ופסולים שכלם כאחד ישבו מוכנים ומזומנים ומכוונים להעיד והיו בתחלה חתומים שני עדי' כשרי' ואחריהם באותה שטה עצמה עד א' פסול ואחריו באותה שיטה עצמה עד א' כשר ואחריו בסוף השיטה עצמה עד א' פסול באופן שהעדים היו כלם בשיטה א' באמצע ובסוף עדים פסולי' ומפסיקי' ביניהם עדים כשרים ועשה כל זה ראובן הנזכר להטעותם הן במה שלא ביטא בשפתיו הנזירות הן במה שהזמין עדים פסולים והחתימם באותו הדף ובתחבולה שיהא הכל בטל ולחזור ולערער וכן עשה שאחר קצת זמן ברשות הב"ד הקבוע בעיר כי ראו הנבל' שהמעות לא נגנבו שכן היה הדעת נותן מכמה אמתלאו' ואומדנות נתנו הב"ד רשו' לתבוע לשמעון בדיני ישר' לראו' את דבר הדין וכאש' לא רצה נתנו הב"ד רשות לתובעו בעש"ג ולהכריחו עד שיתרצה להתדיין בד"י וכן עשה ראובן שחזר וערער על שמעון. ועתה קצת אנשי' אחרי' שאינ' לא שמעון ולא קרוביו דקונה השטר אלא אחרים המתכוונים להכעיס ולהקניט אומרים שראובן הנזכ' חייב בנזירות כיון שחזר וערער וראובן הנזכר אומר שהוא פטור מכל הטענות והאונסים הנזכרים לעיל ואפי' העדים הכשרים אינם בחיים להעיד על הנזירות בפני עצמם אם ביטא בשפתיו והעד הכשר הקיים אינו זוכר להעיד אם ראובן ביטא בשפתיו או אם חתם בפיוסו של ראובן בלבד שאמר לו לחתום. ולכן אנא גאונינו ילמדנו רבינו אם יש ממש בדברי המחייב לראובן על הנזירו' הנז' או אם כל טענו' ראובן בריאות וטובות לפטרו ובפרט אם יש איזה פוסקים שעפ"י הטענות האל פוטרים אותו אם יוכל לומר קים לי כהנהו רברבי דפטרי אותי ופטור הוא על הכל יבא דבר אדוננו כמלקוש יורה ארץ כי לדברו יחלנו באשר ידענו כי דבר ה' בפיו אמת.
תשובה הנה עופלה לא ישוה נפשי כי מאז יצאה בי יד ה' ותצת בסבכי יערי עם דבשי מנפש ועד בשר תאכל אל הלקח ממני מחמד עיני וטובי בחירי רצתה נפשי אבד ממני מנחם משיב נפשי זכור אזכרנו עוד תמיד תהלתך בפיו ימתיק ובכל פונו' שהיה פונה ער ועונה להשתבח בתהלתך בצדק כל אמרי פיו על עוני כי רב הוא ואדע כי דבר ה' הוא עתה אתה האדון ברוך ה' אליך לא יגש ובשבע לא יגע בך רע ואת מלכים לכסא כארי תתנשא על התורה ועל העבודה ולימי' ראשוני' הגעתני מכתב טפחה ימינו דגול מרבבה תוכו רצוף אהבה שמתיו חותם על יד ימיני ולטוטפות בין עיני כי כבודו חדש עמדי בברית האהבה רבה ומ"ד אהבת עולם לא משתבש ואני לעשות רצון מצותו חפצתי להשיב בדבר הלכה אשר נשאול נשאל מעמדי גם כי לא אוכל מלט משא שקידת חכמי הישיבה אשר מאריות גברו וקביעות החברים אשר עמם אמתיק סוד בגופי הלכות שונות ואיני בודל מהם כל בין השמשות רק כי לעתים מזומנים אלי דבר יגונב בהלכה למעשה יום יום ידרושון ואני בחפזי למצותו שמתי פנאי שלי בשאלותיו וכתבתי עליה בשני קונטריסין יען ענין פיסול העדים יש בו דברים צריך לעמוד עליהם ורצתה חכמתו אברר ענין מחלוקת של הגדולים נוחי נפש לכן שמתיו קונטריס א' בפני עצמו ומאז כתבתים עוד לא השלמתי חתימתן נקבצו באו לי עניני' אחרים אשר יש להם תובעי' לא ירפו ממני עד אשלי' תשובת' והאיש אשר נתן אלה השאלות של כת"ר אשר בטחתי בא יבא אלי להעירנו לא יסף עוד לדעתי. עברו ימים רבי' שלא ראיתיו ולא הכרתיו זולתי אנכי הולך בשוק אצל פנה כתמונ' לנגד עיני לקחתי הקונטריסי' עד כי נתיאשתי ממנו וצויתי' להעתיק' אם ארא' את מי אשלח ומי ילך לנו והשאלה האחרת אשר שלח אלי כת"ר לא השיבותי עליה יען כי ערך החכם ההוא אינו ידוע אצלי ולא קים לן בגויה ואין כבודו של חכם תלוי בהיותו חכם קהל אם יהיה מקרי דרדקי או ישב בראש ובפרט בזמן הרע הזה אשר רבו הקופצים בראש לפסוע על ראשי עם קדש וכל רוח אין בקרבם רק הדבר תלוי כפי גודל חכמתו ויראת חטאו ובמופלא ממני איני רשאי לדרוש פן יקראני עון. לדבר הזה יסלח כי נתכוונתי לשם שמים:
שטר עיסקא זה פלגא מלוה ופלגא פקדון כדמוכח בסוף פרק המוכר את הבית ובאיזה נשך וכשמכרו בכתיבה ומסירה לא מהני אלא לפלגא דהויא מלוה אבל פלגא דפקדון אין שעבוד בשטר שיהא עליו דין מכירה ופקדון כל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה ואין השטר ענין לו כלל. ואף על גב דבשטר של קנייה אמרינן בשלהי בתרא שהוא נקנה לרבן שמעון בן גמליאל במסירה ולרבנן בכתיבה ומסירה הרי כת' שם הרא"ש בהלכותיו דדוקא בשטר קנייה שכת' שדי קנויה לך שהקרקע נקנה על ידו אם מסרו לוקח ראשון ללוקח שני קנה אבל אם נקנה השדה בכסף או בחזקה או בקנין סודר וכתבו השטר לראיה אם מכר אותו השטר לאחר וכתב ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה לא קנה השד' ואעפ"י שכתו' הקנין והאחריו' ובטור סי' ס"ו הביא משם הר' ישעיה ששטר שכתוב בו קנין נקנה במסיר' אעפ"י שעיקר החיוב לא היה בשטר אלא בקנין כי היכי דש"ח נקנה במסירה אעפ"י שעיקר החיוב לא היה ע"י השטר וכתב אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב שאין שטר של קנייה וכו' ובשט' זה של עיסק' לדברי הכל אין בו דין מכירה שהרי אפי' קנין ושעבוד אין שם דפקדון ברשות בעליו הוא ולא מהני ליה שטרא אפי' לראיה דמצי למימר החזרתי כדאמרי' בס"פ המוכר את הבית אטו כי אמר נאנסו מי מצי אמ' ליה שטרך בידי מאי בעי השתא נמי מצי אמר החזרתי ולא מבעיא דלא נקנה הפקדון ע"י מסירת השטר וכתיבה אלא אפי' אם היה מקנה אותם בקנין ואגב לא מקנו הואיל וכפ' בהם ואמ' שנגנבו וקי"ל כר' יוחנן דאמ' גנב ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כדאמרי' בפ"ק דמציע' בההוא מסותא דהוו מנצי' על' בי תרי האי אמר דידי היא והאי אמ' דידי היא קם חד מיניה ואקדשה ופשטי' מהא דאמ' רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים והקדישו אינו קדוש ופרכי' הא יכול להוציאו בדיינים קדוש והא אמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלי' שניה' אינם יכולים להקדיש וכו' ומסיק מי סברת במסותא מטלטלים עסיקי' במסותא מקרקעי עסיקי' וכי יכול להוציאו בדיינים ברשותא דמריה קיימא וכתב הרב האלפסי ז"ל ומטלטלי נמי דאמרי' אעפ"י שיכול להוציאו בדיינים והקדישו אינו קדוש ה"מ היכא דכפריה דצריך להוציאו בדיינים אבל היכא דאית ליה פקדון גבי חבריה ברשותא דמריה איתיה וכ"ש הכא דאיכ' ביה תרתי דהוו מטלטלי דכפריה ואינו יכול להוציאו בדייני' שנאמן הוא בשבועתו שנגנבו וכל שאינו יכול להקדיש אינו יכול להקנות ולא למכור כדמוכח בפ' מרובה אהא דאמרי נהרדעי לא כתבו אורכתא אמטלטלי דגזליה משום דר"י דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים ומדשוי' להו משמע דכל מידי דאינו יכול להקדי' א"י להקנו' והרא"ש ז"ל דקדק שם דמורש' לא צרי' שיקנה קנין גמור אלא תקנתא בעלמא הוא שהרי במטלטלים דגזליה מתוך שאינו יכול להקדיש אינו יכול להקנות וצ"ל דכתבינן אורכת' עלייהו ושמעי' מינה שאינן נקני' בקנין.
ועכשיו יש לומר הואיל ונתבטל המכר נתבטלה הנזירות שהרי לא היה הנזירות אלא לתועלת הקונה שקנה את השטר בממונו אבל עכשיו שהקנין בטל לא עלתה על דעתו שיאכל הלה וחדי וכי היכי דקונה השטר יכול לחזור ולתבוע מעותיו שנתן בעד חצי העיסקא לפי שהמקח בטל ולא נשתעבד לו בעל העסקא ואז פטור מן הנזירות דאדעתא דהאי לא נדר גם המוכר נמי יכול לחזור בו ויתבע ממי שהפקיד בידו ואין עליה חשש נזירות שלא קבל אלא כל זמן שהמכר קיים ולתועלת הקונה נדר ולא לתועלת בעל העיסקא ואפי' תימא שדבר זה לא נעשה אלא לתועלת שמעון בעל העיסק' שכן מוכיחים הדברים שקרובי שמעון נכנסו בביצוע זה להשקיט מעל שמעון ריב ומדון מפחדם פן יתגלו נכסי שמעון שבידם כשיטילו חרם ויעכבום ב"ד על תביעתו כמו שבא בשאלה וכן מוכיח במה שהדירוהו בנ"ש שלא יערער כלום על שמעון ומה להם בזה אם יערער ויוציא שלהם הוא שקנו זכותו והיה להם להדירו שלא יערער על המכירה כיון שכן אפי' תימא שהמכר בטל הואיל ונעשה הדבר בתורת מכר מ"מ הרי נתנו זמם לתוך פיו שלא יערער על שמעון בכח נ"ש שקבל.
אכתי איכא למימר הואיל ונתבטלה המכירה נתבטלה הנזירות שלא קבל עליו הנזירות אלא בקיומה של מכירה ומכירה אין כאן נזירות אין כאן כאותה שכתב מהר"י קולון בשרש פ"א על חיוב שנתחיי' אדם לתת לבתו כך וכך אחר הנישואין ונשבע על כך והראה פנים הרב הנז' שם שהוא פטור מאותו חיוב מן הדין וכתב וכיון שמן הדין אינו חייב ליתן גם מן השבוע' נפטר שאין השבועה אלא לזרז הפרעון ואם פרעון אין כאן שבוע' אין כאן והביא ראיה מדברי הרשב"א ז"ל בתשובתו על מי שנשבע לחבירו שיפרענו לזמן פלו' והגיעה זמן שנת השמיט' בתוך הזמן והשיב שהוא פטור מן השבועה שזה לא נשבע לפרוע אלא כל זמן שהוא חייב לו וכו' וכ"ת שאני התם שהשבועה באה לזרז הפרעון שלא יתאחר ושלא ידחהו בלך ושוב מיום אל יום אבל הכא נזירות זה אם לא בא לקיומו של דבר מאי זירוז איכא הרי שכנגדו מזורז ועומד שלא לתת לו כלום אם לא יתחייב בדין הכא נמי צריך זירוז שלא יתבענו בפני ערכאו' שלהם מדיניה' אחר שפרע מקצת מה שכפר חייב בכלו דלשון ערעור אפילו שלא כדין במשמע כדאמרי' בריש גטין דאצריכו לומ' בפני נכתב ובפני נחת' כי היכי דלא אתי בעל ומערער אע"ג דמסתמ' כשיערער שלא כדין יערער כדכתבו התוס' שם אי נמי חשו שלא יערער בדינינו לומר אנוס הייתי מוטע' הייתי או שמא מסר מודעה על הדבר ויחזור ויערער על ידה ועל דעת שהמכר קיים הדירוהו על כל ערעור הבא מחמתו שלא יבא עליו בעקיפין לתבוע בטענות אבל השתא שהמכר בטל מעיקרו ע"ד כן לא נדר ומכר אין כאן נדר אין כאן כדברי הרשב"א ז"ל ומהרי"ק ז"ל.
אלא מיהו צריך עיון בדברי הרא"ש והריב"ש ז"ל דמשמע לכאורה דלא ס"ל הך סברא במה שכתב הריב"ש ז"ל בתשובה שמ"ח והביא משם הרא"ש ז"ל דמי שהקנה לחברו דשלב"ל ונשבע עליו שחייב לקיים שבועתו ומזה למד הריב"ש ז"ל דקנין שנעשה באסמכתא שחייב ליתן כדי לקיים את שבועתו ולא אמרו קנין אין כאן שבועה אין כאן וכבר השויתי דבריהם דלא פליגי הני רבוותא אהדדי דודאי כל שהמקח היה בטל מעיקרו כגון אסמכתא ודשלב"ל השבועה באה לקיים כל דבר שהיה זקוק לקיים מכח שבועתו אבל כל שהקנין היה אז נעשה כדין ושוב אתיליד בו ריעות' הואיל והופקע הקנין הופקעה השבוע' ובכך הם דברי מהרי"ק ז"ל שם שפטרו מן החיוב מחמת אותו שם רע שהוציאו על בתו ודברי הרשב"א אע"ג דידוע הוא שתגיע שנת השמיטה בתוך הזמן לא אמרינן שלכך השביעו שיהא מוכרח לפרוע מכח שבועתו דודאי לא אסיקו אדעתיה להכי דלהא סמיא בידיה שיכתוב פרוזבול כדאמרי' בהשולח נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ונאבד ממני חזקה לא שביק התרה ואכיל איסור' אלמא פרוזבול לא טריחא ליה מלתא ועדיף ליה טפי משבועה שאם מת אין היורשים חייבים לפרוע מחמת שבועת מורישם אלא שלא היתה השבועה אלא לזרז הפרעון כל זמן שהוא חייב בו והכא נמי בנ"ד אין לו' דהנך אינשי דינא גמירי וידעו שאין דין מכירה לפלגא דפקדון וסמכו על קבלת הנזירות דאנן סהדי דאינהו גופייהו מטעי קטעו בהכי שאם היו יודעי' כן היה להם לעשותו בלשון מחילה וסילוק מעל שמעון מאחר שלצרכו עשו ולא לסמוך על הנזירות שאע"פ שהוא לא יתבע משום דאריא רביעא עילויה בניו אחריו יכולים לתבוע עד סוף העולם וכן ב"ח דידיה בחייו יכולים לתבוע מזה אם לא ישבע כאותה שאמרו בס"פ הגוזל עצים בגוזל את אביו ונשבע לו ומת וכן האומ' לבנו קונם שאי אתה נהנה משלי בחייו ובמותו יחזיר לבניו אם אין לו או שאינו רוצה לווה וב"ח באים ונפרעים אלא נראי' הדברים שהיו חושבים שהמכר מכר ומעשיה' קיים ולא הוזקקו שיקבל עליו נזירות אלא שלא יערער שלא כדין בערכאותיהם או שלא יעמוד בפני ישראל לומר אנוס הייתי מוטעה הייתי שזה נקרא ערעור שבא לבטל את הדבר מחמת ערעורו אבל כל שאין בו דין מכירה אין צריך ערעור שהרי מעשיה' בטל ולא הית' קבל' הנזירות על כך דכי היכי דאינהו טעו ממה שלא עשו את הדבר מחילה גמורה איהו נמי טעי ולא קבל ע"ד שהמכר בטל כדאמרי' גבי עובדא דרב גידל בפ' חזקת כי היכי דמר טעי איהו נמי טעי וכל שלא היה הנזירות מחמת שהיו מסתפקים במכר לא בא אלא לאלומי מילתא כמ"ש מהרי"ק גבי שבועה דשבועה ונזירו' אחת היא וכל זה אני כותב לפי הדרך שדרכתי זה כמה שנים ביישוב שתי תשובות אלו מהרשב"א והרא"ש ז"ל ושוב ראיתי לרב המובהק כמהר"ר יוסף ן' לב ז"ל בח"א מתשובותיו סוף כלל י"ב שמחלק בין כשהפטור ידוע לכשאינו ידוע שאעפ"י שכתב הרא"ש והריב"ש דאע"ג דמן הדין לא מתחייב מטעם אסמכתא או דבר שלא בא לעולם חייב לקיים מכח שבועתו התם משום שהם ברורים וידועים לכל דודאי כשנשבע היינו לחייב עצמו מחמת השבוע' אבל באותו נדון דדבר שאין לו קצבה אפשר לו' שטעה בדין זה והשתא דאגלאי מילתא גם השבועה היתה בטעו' ולדבריו ז"ל בנ"ד שהדין נעלם יותר דאפי' צורבא מדרבנן עביד דטעי בהכי שהרי הורגלו העולם להקנות כל השטרו' בכתיב' ומסירה וכ"ש שהענין מוכיח מתוכו שהיו סבורים שהדבר מתקיים בהקנאת השטר ולא היו סומכי' על הנזירו' שאין בו סמך כלל ומאחר שהופקעה ההקנאה הופקע גם הנזירות.
ובר מן דין אפי' היתה ההקנאה ראויה והנזירות שעליה קיימת כל שראובן טוען שלא בטא בשפתיו רק שאמרו לו העדים תרצה שנחתום ואמר להם חתומו נאמן בהכי מכמה טעמים חדא דכשהעדים בפנינו ואומרי' לו בטיתה בשפתיך והוא מכחישם באנו למחלוקת ר"מ ורבנן דבפ' אמרו לו דתנן אמרו שנים אכלת חלב והוא אומ' לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרים א"ר מאיר אם הביאוהו שנים למיתה חמור' לא יביאוהו לקרבן הקל א"ל מה אם ירצה לו' מזיד הייתי ומייתי התם ברייתא דקתני א"ר יהודה נאמן אדם על עצמו יותר ממאה איש ואמר רב נחמן הלכה כר' יהודה ומה שיש לדקדק בסוגיא זו עם סוגיא דפ"ק דמציע' אהא דפרכי' מה לפיו שכן מחייבו קרבן לענין פסק ההלכה כתבתי במ"א ואין לי כאן להאריך לכשת"ל לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"א מה' שגגות נרא' שהוא תופס טעמא דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי אבל בטומאה לא מהימן כנגד העדים וצ"ע דהיינו הפך פסקו על רב נחמן וגם משמעת' דפ"ק דמציע' ומדקדוק הסוגיא לא מוכחו וכבר שפסו בזה הראב"ד דז"ל דהא פסק רב נחמן הלכה כר' יהודה דאמר נאמן תדם על עצמו יותר ממאה איש ואמר רב יוסף לא אמרה ר' יהודה אלא בשל אצמו ולעצמו פי' שלא יאכל קדש בפני העדי' שמעידין עליו ולא יגע בטהרות של אחרים עכ"ד והשתא להראב"ד אף לענין טהרות דליכא מגו נאמן אדם על עצמו יותר ממאה איש הכא נמי נאמן לומר לא בטיתי בשפתי כנגד השטר וכיון דעדים ליתנהו קמיה שיכחישוהו יכול לגלח ולשתות יין ואינו חושש ולהרמב"ם ז"ל פותחין לו פתח ממקום אחר ממה שכתב הוא עצמו ז"ל שעדות שבשטר אין אנו מקיימי' אותו אלא מתקנת' דרבנן שלא תנעול דלת בפני לווין כמו שביאר בפ"ג מה' עדות דין תורה שאין מקבלי' עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדי' שנא' על פי שנים עדי' יקום דבר אבל מדברי סופרי' שחותכי' דיני ממונו' בעדו' שבשט' אעפ"י שאין העדי' קיימי' שלא תנעול דלת בפני לווין ואין דנין בעדות שבשט' כדיני קנסות ואצ"ל במכות ובגלות אלא מפיהם ולא מפי כתב' עכ"ל ואעפ"י שחלוקי' עליו חביריו על הרב לו' דעדות שבשטר מדאורייתא הוא ובדברי קבלה מוכח דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדי' והרמב"ן ז"ל בהשגותיו הקש' על הרב ז"ל כמה קושיות ואני בעניי שם בספר המצות הראתי פנים לדברי הרמב"ם ז"ל בעיקר השני לתרץ כל הקושיו' ולבא' מהיכן למד הרב ז"ל דבר זה ומ"מ לדברי הכל למכות ולעונשין לא סמכינן כלל בעדות שבשטר אלא מפיהם בעינן והשתא אפי' אי הא מילתא לדיני ממונות דמיא לא היה לנו לחוש דאיכ' תרי ספיקי ספק אם נאמן על עצמו יותר ממא' איש ספק אם לא מהימן ואת"ל לא מהימן כנגד העדים הכא דליתנהו עדים לא חיישינן לכתב' וכל ס"ס אפי' בדאורייתא שריא כ"ש שאין דבר זה נוגע לממון כלל אלא למכות ולעונשין שייכא דלכ"ע מפיהם ולא מפי כתבם בעינן והואיל והוא אומר ברי לי שלא הוצאתי בשפתי ענין נזירות אין אנו חוששין לעדות שבשטר כלל.
וכל זה שאנו דנין הוא בשטר שעדיו כשרים ובנ"ד שטרא ריעה הוא כיון דעדים פסולים חתומים בהדי כשרים דלא אמרו תתקיים העדות בשאר אלא כשנמצאו שנים הראשונים פסולים ושנים האחרונים כשרים דתלינן שחתמו ראשונים לכבוד או למלוי אבל חתמו לבסוף ודאי לשם עדות חתמו וזו היא שיטת רובא דרבוותא קמאי וכן תפסו גדולי האחרונים הרשב"א והרא"ש והר"ן ז"ל ולפי שרצה החכם השואל נר"ו לעמוד על הדבר בדקדוק כתבתי בקונטריס בפני עצמו בכל מה שיש לישא וליתן בדבר זה בדברי הפוסקים ומה שראוי לסמוך הלכה למעשה הנה צויתי להעתיקו אליכם והרואה ישכיל ממוצא דבר ששטר בחזקת פיסול דייני' ליה הילכך עכשיו שטוען ראובן שלא ביטה בשפתיו וא"א לנו להכחישו מתוך השטר מפני שהעדים הפסולי' שחתומי' בו לא מזדקיקים ליה והוא יחוש לעצמו.
עוד מטעם אחר אין להוכיח מן השטר להכחיש את ראובן שאומר שלא בטה בשפתיו דעבידי עדים למטעי בכה"ג דכמה פעמים אין העדים טורחי' לדקדק בכל דברי השטר רק ששואלי' את בעל הדין המתחייב אתה מודה בכל מה שכתוב כאן ואומר הן וחותמי' ואינן נותני' את לבם למה שיש בשטר שצריך לבטא בשפתיו כי אין דבר זה מוטל עליהם אלא על בעלי הדבר מוטל ואם היו העדים הכשרים באים לפנינו והיו אומרי' שלא בטא בשפתיו אלא שחתמו על הודאתו כדברי ראובן נאמנים הם בכך ולא מקרי משהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וגדולה מזו יש ללמוד מדברי הירושלמי שהביא רבי' זרחיה ז"ל עלה בשטרי חוב המוקדמי' פסולים ששאלו מי מודיע ר' שמעון בר אבא משמיה דר' יוחנן הן הן עדיו ופרכי' והא אמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרו עדותן בב"ד ומשני תמן כשאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא או' ע"ז חתמנו ועל זה לא חתמנו וכתב עליו רבי' זרחיה ז"ל ומכאן למדים שכל טעות שהעדים מצויים לטעות נאמני' הם בעצמם על זה ואין בזה משום חוזר ומגיד וצריך ב"ד גדול להחמיץ הדין ובגמרא דילן מצינו כיוצא בזה בההיא תברא דהוי חתים עליה ר' ירמיה בר אבא וכו' כדאיתא בגט פשוט עכ"ד והביאה רבי' נסים ז"ל בתשובה סי' מ' לפסק הלכה. ואני מקשה על הירושלמי הזה מהא דפ"ב דכתובות דאיכא למ"ד התם מעלין משטרות ליוחסין מאי טעמא עדים אכולא מילתא קמסהדי ואם נאמר שהירושלמי כמ"ד אין מעלין דיכולי' לומר ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו א"כ אינה הלכה דאנן קי"ל דמעלין ומדילפי רבוותא מהירושלמי אלמא ס"ל דהלכה הוא וי"ל דבשמות האנשים מדקדקי' העדים יפה לפי שחוששי' שלא יעשו קנוני' ויחליפו גברי ואם אין מכירי' שזה האיש כהן חוקרין בדבר ואומ' והלא אין אנו יודעי' שזה כהן דחיישי' לזייופה ולחובה דאחריני אבל בכל עניני השטר דשייכי למלוה ולוה מאחר שלוה או מוכר מודה בכל דברי השטר קונין ממנו וחותמי' וסומכין על מה שהלוה קורא השטר ומדקדק בו ואם יש בשטר דבר שאינו נגמר בהודאתו מה להם בכך אינהו דאפסידי אנפשייהו שהקונה היה צריך לומר אמרו לו שיקבל נ"ש ומעשים בכל יום בכך. וא"ת והא בפ' שני דייני דתנן העורר על השדה והוא חתום עליה בעד אבד זכותו אמרו בירושלמי לא סוף דבר עשאה המערער סי' לאחר אלא אפי' עשאה אחר והוא חתום עליה אבד זכותו ולא מצי למימר ע"ז לא חתמתי וי"ל דבמלתא דשייך העד בגוה אורחיה למידק טפי. כסאו כימי שמים בחכמה יבנה ובתבונה יתכונן. מרוח סועה מסער סלע ישכון ויתלונן. כזית רענן בבית אלהים שקט ושאנן. לצבי ולכבוד על ישראל ועל רבנן. כנפש עמל מעוף צוקה ואפלה כי שכן עליו הענן. בחמת רוחו למעצבה שוכב ובעמק הבכה לן. כמר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה שעל הכתב לתורה ולתעודה ידו החזקה וזרועו הנטויה מפליא עצה מגדיל תושיה החכם השלם הדר הוא לכל חסידיו כמהר"ר משה צנוע נר"ו.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |