שו"ת מהרי"ט/ב/יורה דעה/ט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלתם ממני על מה שאמרו מקצת השוחטים שנוהגים להכשיר בסרוכה לצלע שנשבר וחזר ונקשר דחשיב מכה אעפ"י שהשבר במקום א' והסירכא להלאה ממנו שכל אותו הצלע בחזק' ריעותא היא ונותני' טעם שכששוברי' קנה א' מתפשטת שבירתו באורך הקנה וגם אומרי' שניכר הדבר מחמת המוח שבפני' שהוא מבולבל מחמ' השבר וכל מקו' שמתפשט אותו השנוי מבפני' ניכר שהית' שם ריעותא והנני מפרש השמוע' ומה שנאמר עליה בדרך קצרה. גרסינן התם ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה. העלתה צמחי' חוששין לה מר יהודה משמיה דאבימי אמ' אחד זה וא' זה חוששי' לה היכי עבדי' אמר רבא רבי בר שבא אסבר' לי מייתינן סכינא דחליש פומיה וכו' ויש בזה ה' דברי' שהם שיטו' חלוקו' למפרשי' ז"ל הא' דחוששין לה ומייתינן סכינ' וכולי ואי איכא מכה בדופן תלינן במכה י"א דוקא כשלא העלת' ריא' צמחי' דליכא ריעותא נמי בריאה אבל אי איכא ריעות' בריא' אע"ג דאיכא מכה בדופן תלינן בריא' לפי שהסרכי' מצייו' בה וזו היא שיטת רש"י והתוס' וכן הכרעת הרא"ש ז"ל ואיכ' מרבוות' דאמרי דהא דאמרי' דתלי' במכ' שבדופן אפי' העלת' ריא' צמחי קאמ' דכי אמרי היכי עבדי' אבל מאי דאיתמ' חוששין לה קאי אפי' בהעלת' צמח' ובשט' זו קאי הרמב"ם ז"ל והשני שיש שאמרו הא דאמרי' דכי איכא מכה בדופן תלינן במכה היינו להצריכ' בדיקה ואפי' אין ריעותא בריאה והיינו דקאמ' מייתינן סכינא דחליש פומי' דאילו כשאין מכה בדופן אפי' ליכ' ריעות' בריא' אסור' ולא מהניא בדיק' זו היא דעת הרי"ף ז"ל כמ"ש הרא"ש והטור וכך הם דברי התוס' ז"ל אבל איכא מרבוות' שאמרו דאין בדיק' אלא כשאין שם מכה אבל אי איכא מכ' בדופן תלינן בדופן ולא צרי' בדיק' כלל ולא עוד אלא אפי' הפרידוה ונמצאת בה נקב אומרים אחר שחיט' היא וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז והרא"ש ז"ל בשיט' ראשונ' דעתו דצריכא בדיקה. והרש"בא כת' שכן נוהגי' ברוב המקומות וכן ראוי להורות וגם הר"ן כתב שראוי לחוש לדברי האומ' שצרי' בדיק'. והשלישי' יש מהגדולים שאמרו דוק' ריאה הסמוכ' היא דשרי' ע"י מכה לדופן לא בסרוכ' דסמוכ' רגלים לדבר שמחמ' מכה שהיתה בדופן קלטה הריא' אצל' דאילו מחמת הריא' היתה הי"ל להיות נסרכ' לדופן ולא נסמכ'. וכן נר' דברי הרמב"ם שיש חילוק בין סרוכ' לסמוכ' לפי שבסרוכ' כתב אם נמצ' חוט יוצ' מן האום של ריאה לכל מקו' שימשך וכו' ובדבוק' כת' האום של ריא' שנמצא' סמוכ' לדופן חוששי' לה והר"שבא ז"ל אעפ"י שהוא סבור כדברי המפרשי' דסמוכ' ה"ה סרוכה כת' אין אנו נוהגי' להתיר אלא הדבוקה. והרא"ש ז"ל כך היא דעתו דדוק' סמוכ' נמצ' שהו' הולך לחומר' בשלשתן. והרביעית בסרוכ' במכ' וחוצה לה בעל העטור אזיל בה בתר רוב' והר"ן ז"ל הביא משם רבי' האי דבשיצת' קצת חוץ למכה טרפ'. והרשב"א כת' כן בשם גדולי המורי' וכן רבי' ירוחם ז"ל הביא בשם הרמב"ן ז"ל ה"ה היכא דנשב' הצלע ונקשר יפה ונחלם מצאתי בס' תשובו' להרש"בא כ"י סי' נ' כשנשאל ולא רצה להורו' להקל דאפש' שאחר שנחלמה הצל' ונרפ' השבר יצתה סירכ' זו מן האומ' שלא אמרו לתצו' במכ' אלא היכ' דאיכ' מכה דמוכח מדקאמר בדאיכ' מכה ולא אמר כדהוה מכה בדופן והשיב שנית כבר ראית' שלא רציתי להקל בזה ועדיין אני במקומי עומ' שלא להקל ועוד אני מוסיף טעם בזה כו' ע"כ אלא שהרא"ש ז"ל ראינו שהקל והביאו מהר"יק ז"ל בפסקיו וכמדומ' לי שלא ראה דברי הרש"בא ז"ל והרי זה מחלוקת חמישי.
ויש לעמוד על דברי הרמ"בם ז"ל שכתב האום של ריא' וכולי הרי שאף בהעלה צמחי' ואיכא רעותא וראיתי שתמה הרב מהר"יק ז"ל על הטור במ"ש בשם הרמב"ם אי איכא מכה בדופן אפי' יש רעותא בריאה כגון שהעלתה צמחי' כשירה דמשמ' דוקא שהעלת' צמחי' הא אם יש בה רעותא יותר מהעלתה צמח' טרפ' והא ליתא דאפי' בשיש בה נקב ממש מכשיר שהרי כ' אם נמצאת נקובה ונמצאת במקום הנקב תולין במכה ע"כ. ול"נ דודאי העלתה צמחי' רבותא טפי מנמצאת נקובה דבהא איכא למתלי בסכינא ואימור לאחר שחיטה ניקבה אבל העלתה צמחים איצטריכא ליה דאיכא רעותא בריאה ואעפ"כ מכשיר ומ"ש ואם אין מכה בדופן בידוע שנקב זה בריאה היה קודם השחיטה וטרפה משמע מדבריו שאם אין שם נקב אפי' אין מכה כשרה ולא אסר אצא כשיש נקב שהנקב מוכיח והויא ריעותא ודלא כהרי"ף ז"ל שכ' ואם ליכא מכה טרפה ואע"ג דלא מפקא זיקא ולכך כ' ונזהרין בה שלא תנקב אע"ג דביש מכה אפי' נקובה כשרה אלא לפי שהכשרה שלא במקום מכה תלוי במה שלא ימצא נקב והר' כמהר"ר ן' יחייא ז"ל כתב על דבריו דהיכא דאין נקב בפועל ואין מכה מהו לדעת הרב שלא הזכירו הענין בפי"א שכתב ריאה שהעלתה צמחים או שנמצאו סרכות כמו חוטים תלויי' ממנה ולדופן וכו' שנופחים אותה וכו' ע"כ ורוצה הרב ז"ל לומר דמה שסתם הרמב"ם ז"ל בפ"ז פי' בפי"א וק' שמדבריו כאן מוכח דהיכא דליכא נקב אפי' אין מכה מכשרי' לה לגמרי ולמה לא הצריך בדיקה בפושרין כדר' נחמי' כמו שהביא בפי"א דהא עלה מייתי לה בגמ' להא דרב נחמי'. ועו' שאף בבדיקה זו כתב הרב שם שלא ראינו מי שהור' להקל בנפיחה א"כ ראוי הוה לו לכתוב כאן דאם אין מכה טרפה לגמרי אע"ג דלא מפקא זיקא.
ונ"ל שדבריו כאן חלוקים הם מדבריו שבפ' י"א שהרי כאן ברור מלל בידוע שנקב זה קודם שחיטה היה הא אם לא היה שם נקב כשר לגמרי בלא שום בדיק' בפושר' כלל והיינו משו' דסמוכ' חלוק' מסרוכ' דסמוכה לא הויא סימן נקב כמו הסירכא אלא הויא רעותא לענין דמצרכי' לה בדיקה אי משכחת בה נקב אמרי' קוד' שחיט' נקבו ולא קימ"ל כרב נחמי' דבדי' לה בפשורי ולכך הרי"ף ז"ל השמיט' מהלכ' אבל בסירכא שבריא' שהיא הורא' שנקב בזו כ' בפ' י"א שבדין היה לעשו' בדיק' יפה כההי' דרב נחמי' ולהכשיר' מאחר שלא נמצא נקובה דאימור קרום העליון ניקב ולא התחתון ומ"מ לא סמכו להורות כן הלכה למעשה הואיל וסרכא גמור' היא שמא נקב היה ונסתם וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום.
ומה שנתקש' הרב מהרי"ק ז"ל במ"ש בפי"א ריאה שהעלת' צמחי' או שנמצאו סרכו' כו' דבצמחים גרידי כשרה היא כדאיפשיט' בגמ' והרב עצמו הביאה בפ"ז ורצה הרב ז"ל לפר' דצמחי' תלוי' בדופן קאמ' אנ"ל דהיינו חוטי' דקא' ועוד צמחי' אינן דבוקי' לדופן שהרי שאלו בגמ' העלת' צמחי' מהו ואיפשיטא להכשר אלא נרא' שמה שמנה הרב צמחי' בכלל דברי' הצריכים בדיקה דהוא ריעות' היינו לפי שצריך לבדוק בהם אם יש בהם מים סרוחים או אם הם מלאים רוח או מים זכים. ולמדנו מדברי הרב שאע"פ שהוא מיקל בשני דברים דתלינן במכה אף היכא דאיכא רעותא בריאה כגון שהעלתה צמחים וגם דאין בדיקה אלא לקולא להתיר אף בשאין מכה כשאין שם נקב זהו דוקא בסמוכ' לבד אבל בסרוכ' לא יתיר שלא במקום מכה. וגם לא היכא דאיכא רעותא בריאה אפי' במקו' מכה בלא בדיק' וגם למדנו מדבריו שלא התירו במכה אלא כנגדה אבל שלא כנגד המכה לא אמ' שכן כת' ונמצא בדופן מכה במקום הנקב תולין במכה. והטעם דע"כ לא תלינן להקל ולומ' אחר שחיטה ניקבה ע"י הסכין אלא כשהיה הנקב כנגד המכה שאין אותו הדבק ריעותא דמחמת מכה היא ורגלים לדבר אבל כשהנק' שלא כנגד המכ' כיון דאיכא נקב ריעות' הוא וכ"ת אימור לאחר שחיט' הוא הא איכא רעותא דדבוקה ואין שם מכה שנתלה הדבוק בה.
ולענין הלכה נראה דבסרוכה ועלתה צמחים אין להתירה בלא בדיקה כלל חדא דאיכא תלתא ס' להחמיר חדא שמא לא התירו אלא בסמוכה ואת"ל אף בסרוכה דוקא כשלא העלתה צמחים ואת"ל אף כשהעלת' צמחים שמא לא התירו אלא ע"י בדיקה דלא משכחת תנא דמיקל בתרי קולי שהרמב"ם אע"פ שהיתר גם בהעלתה צמחים היינו בסמוכה אבל בסרוכ' לא וכן אותם המפרשים שהביא הרא"ש ז"ל דס"ל דבלא בדיקה שריא גם בהעלתה ריאה צמחים דוקא בסמוכ' קאמר דיש סברא שלא נקבה שאם נקבה היתה נסרכ' כדכת' הרא"ש אלא מחמת לחות מכת הדופן א"נ מחמת לחות צמחים הריאה נדבקה עם הדופן אבל בסרוכה דהויא סי' נקב אין להתי' כלל דמאי חזי' דאזל' בתר ריעות' דדופן אדרב' זיל בתר ריעות' דריא' דאוקי ריעותא להדי ריעותא ואוקי סרכא אחזקת' הילכך אין להתיר אלא בא' משני דרכי' או בדלא סרוכה אלא סמוכה לבד או דבדקי' לה ולא מפקא זיקא דאמאן ניקום ונסמו' להתירא בלא בדיקה הרי הרי"ף וגדולי האחרונים הרא"ש והרשב"א והר"ן הצריכו בדיקה ואם נסמוך על הרמב"ם שמתיר אפי' מפקא זיקא הבו דלא לוסיף עלה שהוא לא אמר אלא בסמוכ' ולא בסרוכה כ"ש כשבאנו לספק אחר שהסרכ' יוצאת חוץ למכה שרבינו האיי והרמב"ן ז"ל אוסרים. וכיון דבכה"ג כל הפוסקים המפורסמים הללו מורו בה לאיסורא לא אזלינן בתר קולי דמר וקולי דמר דא"כ סלקא היתרא דלא כחד וקי"ל דשני' משני טעמים מצטרפים וכמ"ש מהרי"ק ז"ל בשרש צ"א דף ק"א שאע"פ שהטעמים מחולפים מצטרפים לרוב והביא מההיא דפרק ב' דחולין מאחר שרבי אומר הוכשר ור' חייא אומר תולין באו ונסמוך על ר' שמעון שאמר שחיטה מכשרת וכו' מכאן משמע שנעשו רבי שמעון ור' חייא רבים כנגד רבי ואין דבריו של אחד במקום שנים. ואע"פ שכתבתי במקום אחר מה שיש לדחות בראיה זו מ"מ פשיטא דהכי משמע כדברי מהר"י קולון ז"ל והרב מהר"ר אליהו ז"ל כתב בתשובותיו כי מהר"ר איסרלן ז"ל מחמיר לפי שחלוק בדבר זה על מהרי"ק בדין בכור שלא רצה לצרף טעם חולבת לטעם מכירת עכו"ם משום דלא שייכי אהדדי. ונ"ל להוכיח דמצטרפין מדאמרי' בפרק א' דיני ממונות מ"ט כותבים דברי המחייבים ודברי המזכים כדי שלא יאמרו טעם א' משני מקראות דאין מונין להם אלא א'. מנה"מ דכתיב אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי מקרא א' יוצא לכמה טעמים ואין טעם אחד יוצא משני מקראות משמע דוקא משני מקראות דע"כ חד מנייהו שקורי משקר דחד מהנך קראי ע"כ לאו להכי אתא הא אמרו שנים משני טעמים כיון דאפשר דתרווייהו איתנהו שהרי מקרא א' יוצא לכמה טעמים מונה להם שנים ואין להקשות מאותה הנדה שאמרה עד שאתה משוה אותנו לך והשוה את בניך דמשמע הואיל ואינן שוים בדעת א' לא מקרו רבים דהתם כל א' עובד ליראה א' בפני עצמה וע"כ אי האי לאו האי לכך לא חשיבי רובא ונראה שאף מהר"ר איסרלן מצרפן בתשובה ק"ל אלא שלא רצה להתיר באתרא דלאו דידיה אם לא שימלך בת"ח אשר שם כי היכי דנמטייה שיבא מכשורא. הילכך היכא דאיכא רעותא בריאה או שיש בהן צמחים אין להתיר כלל. וראיתי לסדר טריפות של שאלוניקי וחתומים בה הרב מהר"ר אברהם סאראלוו והרב מהר"ר שמואל די מדינה ז"ל כתוב שם סרכא היוצאת מהאומה או מהאונ' ונסרכת אל הצלעות אל מקום הרחב או לטרפש וכו' אם יש מכה בריאה או צמחים במקום שהסרכא יוצאה משם טרפה אפילו תעלה בנפיח' ואפילו תהיה מכה במקום האח' ה"נ ע"כ הרי במקום שנהגו נפיחה לא התירו ברעותא בדופן ובריאה אפילו ע"י נפיחה ומיהו בשיש מכה באותם המקומות ולא בריאה כת' דאפילו נפיחה לא צריך. ואני בעניי היה ק' בעיני להתיר סרוכ' בלא בדיקה אע"ג דליכא רעותא בריאה דאמאן ניקום ונסמוך הרי הרי"ף וגדולי האחרונים הרשב"א והרא"ש והר"ן מצריכים בדיקה ואם נסמוך על הרמב"ם שמתיר אף על גב דבדקינן ומפקא זיקא שנאמר מכח עקירתה בסכין ניקב' הבו דלא לוסיף עלה שהוא ז"ל אינו מתיר אלא בסמוכה לבד וכן הבין הרשב"א ז"ל בדבריו שהוא מחלק בין סמוכה לסרוכה כ"ש בהתחדש לנו ספק אחר כשהסרכא יוצאה חוץ למכה אפילו מעוט שרבינו האיי אסרה והרמב"ן והרשב"א ז"ל מסכימים עמו ובאנו לסמוך על קולתו של בעל העיטור שלא נראת בעיני גדולי האחרונים שיש לנו לחוש דלא למנקט קולי דמר וקולי דמר ולא עוד אלא שהמתחכמים מהבודקים הוסיפו על בעל העיטור שאם המכה היה באמצע מהסרכ' אע"פ שהיא מתפשטה חוצה לה מכל הצדדין ומה שבצדדים יש רוב כשרה מפני שידיה מוכיחות שמקום הסרכא היא המכה דברי' אלו לשטת ב"ה הגם כי לא מופלגים מן הסברא ולא רחוקים הם מאחר שאין במה שחוץ למכה רוב במקום אחד הואיל ואפשר לסירכא תתפשט מקצת חוץ למכה כשם שנתפשטה מצד זה כך נתפשטה מכל צד זיל להכא ליכא מכה וזיל להכא ליכא רובא ומ"מ הייתי חוכך בדבר שהוא סברא בלי ראיה ודברי ב"ה חידוש והבו דלא לוסיף עלה. ושוב מצאתי בתשוב' לרב אבא מארי ז"ל (שהכיר) שהתיר בכיוצ' בזה כשהסרכ' יוצא' מב' צדדי' ובכל צד הוי מיעו' וכבר הור' זקן ז"ל.
ומעתה באנו לדברי שוחטים הללו שאומרים שיש להכשיר כשהסרכא ע"ג הצלע והצלע יש בו שבר אף על פי שהסרכא יוצאה רובה חוץ לשבר ואפילו כלה חוץ לשבר שאומר כשנשבר הצלע כלו נשבר וחזר ונקשר יפה ואינו ניכר הס כי לא להזכיר ומילתא כדיב' ושחית' היא אשר בדו מלבם לא שערו' אנשי לבב ולא עלתה על לב אנוש לא דיין כי בספיקות הללו רובם ככלם בעצם ישאלו ובמקלם רק כי עוד יוסיפו סרה אשר לא כתוב בספר ואין זכרון לראשונים וגם לאחרונים וחדוש הוא שחדש לנו הרא"ש בנשבר הצלע ונקשר קרינן ביה שפיר מכה שתולין כשהיתה המכה לחה ירדה הלחה מהמכה וזה הוא לפי שאנו רואים לעין שיוצא מהמכה שנשבר הצלע ונקשר גם הריב"ש ז"ל כתב כל שנרא' להדיא שהיתה בו מכה אף על פי שנחלמה תולין בתחלה אלמא נראה להדיא בעין שהסרכא היא רעותא ואין מוציא מידה אלא רעותא אחרת כיוצא בה ואיך נבדה מעצמנו לומר השבר היה מגיע בכל מקום הסרכא אלא שחיתה דאין ספק מוציא מידי ודאי דכל זמן דלא אשכחן רעותא במקום הסרכא חיישינן לרעותא דריאה הנראית לעין כ"ש היכא דאנו רואים שבמקום השבר אין שם סירכא היאך נתלה בסירכא במקום הבריא שהגיע המכה עד לשם ונפרק מן העקר ונשארה על התוספ' ולשון הרא"ש ז"ל בתשוב' מוכח דברובא שיוצא מן השבר ע"ג הצלע עצמו שכן כתב שהיה ע"ג השבר ויוצאת חוץ לשבר דמשמע חוץ לשבר בצלע עצמו ואם הרוב כלפי בה טרפה ולא הכשיר אלא במקצת מטעם דאין אומרי' בסרכא אח' חציה באה מן המכה וחציה מן הריא' אבל אם היתה רוב' לחוץ יש לנו לו' כולה מן הריא' ונתפשטה ע"ג המכה ויש מי שהבין בדברי הרא"ש בתשוב' שהתיר כשיצאה חוץ לשבר אפי' רובא יוצא לחוץ והוא טעות מבוא' ואפי' ברוב היה ק' בעיני הרא"ש להתי' כמו שמוכח בדבריו בהלכות שכתב על ב"ה מ"מ כתב שעשה מעשה והכשיר. וזה שנים שהיה השוחט ה"ר יצחק נאפרוט דן לפני מסברא לומר דבכה"ג היה אפש' להתיר ומביא ראיה מקנה שנשבר' כי מתפשט' שבירתו באורך הקנה והייתי קורא עליו בטחת לך על משענ' הקנ' הרצו' כי מי הגיד לך שטבע העצם הקשה כטבע הקנה הרך. ועוד הקנה רך וחלול בתוכו והצלע קשה ואינו חלול. ועוד הקנה לארכו נסדק לרחבו אינו נסדק אא"כ ישבר אבל העצם בין לארכו בין לרחבו אינו נסדק אא"כ נשבר. ועוד אם ת"ל שעשוי ליסדק וכי כלו עשוי לישבר שלא יהיה בו מקום שלם עד שתחזיק את כל הצלע בחזקת שבור. ועוד הרי אנו רואים לעין שאין תחת הסרכ' לא שבר ולא שום רושם שבר ושבר שנקשר ונחלם רישומו ניכר דנהי שבבשר אפשר שהית' בו מכה וחיתה לגמרי שלא תהא ניכרת אבל בעצם שנשבר אי אפשר שלא יהא רישומו ניכר. ואם העצם היינו יכולים לומר מעצמנו נשבר ונחלם לגמרי כ"ש שהיינו אומרים כן במכה שבבשר ואפילו הסירכא חוץ למכה שמא כל מקום הסירכא היתה מכה וחיתה ונתמעטה ונשארה הסירכה בחוץ דהא שכיחא טפי שעשויה להתרפאות ולא תהא ניכרת אלא הא מילתא ליתא ולא די לנו במשכוני נפשותינו להשיב על פי מדותיו בכל הזוית הללו אלא שיש שנתחכמו להוסיף הבל על הבליו מדאמרי' בפ' כיצד צולין למה לי דקולף עד שמגיע לפרק וחתך ונקלוף ביה פורתא ונתברי' ומשני אדם עשוי פקע פי' שמא יפקע וישבר תחת הבשר ומה זו ראיה ודאי כשמכין על דבר קשה אפשר שישבר שלא במקום המכה וזהו הנקרא פקע והשבר בכל מקום שהוא ניכר מקומו אע"ג שחזר ונקשר אבל לא אמרו שדרכו ליסדק לארכו ולא יהא ניכר סוף דבר מעולם לא נעש' מעשה כזה והשוחט ההוא עצמו היה אומר בפני ובפני החברים יצ"ו לא למעשה ח"ו אני אומר אלא מלתא דסברא ולאו דגמיר לה מרביה ולא ששמע מגדולים שאם היה כן בהיותי מכהו בלשון והורגו באמרי פי היה אומר לי שכך קבל ע"ד מ"ש אם רצית ליחנק התלה באילן גדול וכן העיד חתנו החכם ה"ר יהודה לירמא שמעולם לא הוציא מפיו שהי' מכשיר למעשה ומעולם לא נעשה מעשה אם לא עכשיו שנתפשו ב' שוחטים אלו כגנב במחתרת לא מצאו מענה כי אם דמיון הקנה אשר עלה בפיהם כמשל בפי כסילים וגרם העון שהלכו לפני מקצת חכמים והאמינו לשמועתם שכן היה המנהג בקושטאנדינה וכבר העידו כמה זקנים ואנשים חכמים וידועי' שמעולם לא נשמע כדבר הזה בקושטנדינה בזמן הרבנים הראשונים ז"ל ולא בזמן השוחטים והבודקים אשר היו בימים ההם כאשר כתוב עדותן על ספר והנה זו רעה חולה כי מכח הסברא הנפסדת הזו באים להתיר אף כשאין במקום הסרכא שום רושם מכה אלא כל שיש רושם באותו הצלע והסרכא מתפשטת בכולה מחזיקים כל הצלע בחזקת שבורה וכיש מכה תחת הסרכא דמי ולא זו בלבד אלא אפי' מתפשטת חוץ לסלע או ע"ג צלע אחר משערים ברוב כנגד כל הסרכא שבצלע ולא זו בלבד אלא אפי' מתפשטת בצד השני כיוצא בו הואיל ואין רוב בכל צד כנגד הסרכא שבאמצע מכשירים עם ההיתר האחר שיש בידם שכשהמכה באמצע הסרכא ומתפשטת לצדדין ואין בכל צד מהם רוב אין הסביבות מצטרפין באופן שפעמים שמקום המכה אחד מששים בסרכא וצריכין להכשיר עפ"י דרכם ואלו דברים אין להם שיעור. גם במה שאומר' מכה היא זו נחלה מכתם כי די לנו מה שחדשו סופרים בנשבר הצלע ונקשר קרינן ביה שפיר מכה אעפ"י שחיתה המכה כבר האמנם צריכין אנו שנראה הקשר לעין שיהא אות ומופת שנשבר שכן כתב הריב"ש כל שנראה להדיא שהיה בו מכה אלא שנחלמה ותשובת הרא"ש כך לשונה רואה אני את דברי הכת הא' דאין צריך מכה טריה דגמרא קאמר אי איכא ריעותא בדופן תלינן ואין ריעותא גדולה מזו כיון שיש שבר בצלע ובמקום השבר יש קשר גדול והסרכא שם וכו' משמע דאין נקרא ריעותא אלא הקשר אשר הוא נראה לעינינו שהוא מוכיח על השבר שהיה בתחלה.
והנה שלח אלי הר' יצחק נאמרוט השוחט אגרת מירושלים כמתנצל על שהייתי מאשימו כי הוא היה סבה לקלקול זה ואמר כי השוחטים שלפניו היו נוהגים להתיר אעפ"י שהיתה הסירכא יוצאה חוץ לעצם וחוץ לבשר הרבה והוא עש' פשרה שיהיו דברי בעל העיטור קיימים שכל מכה שתמצא בצלע יקרא כל הצלע מכה שכן מצא מחכמי הנתוח וראה בספריה' שכל מכה שימצא באיזה עצם כל העצם ההוא עלול וכו' ועל דבר זה ידוו כל הדווים לא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלהם שבאים להתיר איסורי תורה במילי ממולייתא ודמיונים מונים ושעפים הרפים האם אין אלהים בישראל לדרוש תורה מפי סופרים ומפי ספרים כי ילכו אחרי הזיות קסם ואליל לבם שכן כתב ואני לא קבלתי לא מפי סופרים ולא מפי ספרים כי אם בסברא ומפי אומנים. ועוד שלח לי לשון א' בעדות ה"ר יואל הלוי ואמר כי הנה כתוב במנהג ק"ק פאס וז"ל כתב בעל העטור שאם האומה והאונה נסרכו וכו' עד בכלהו אזלינן בתר רובא ולזה הסכים הרא"ש. ומנהגינו בזה דבכלהו אזלינן בתר רובא חוץ ממכה בדופן שבכל ענין שתמצא האומ' סרוכ' לדופן ויש מכה במקום הסרכא כשרה בין שהיה הרוב במכה או חוצ' לה בכל ענין כשר' והטעם לפי שלא היה מכ' אלא בשבירת עצם וא"א שישב' העצ' ולא יכאיבו כל סביביו וכשהמכה קולטת הריאה אליה ונסרכת תסתבך ג"כ אל כל סביבותיה הנכאבים ואמרי' שכל הסרכא היא מחמת המכה וכשרה ע"כ ואעפ"י שמצד אחד היקל זה יותר מן השוחט הראשון שאפי' רובה חוץ למכה ולעצם אפי' שלא באותו הצלע מ"מ משמעות דבריו כשעקר הסרכא היא במקו' השבר אלא שהוא אומר שהלחה נתפשט' ויצאה רובה לחוץ והרי זה שלא כדברי ב"ה שהיקל בזה יותר מכל הפוסקים ויש לתמוה בעדותו על מנהג פאס הפלא ופל' כי ידעתי ששם בפאס עושים נפיחה כמו בשאלוניקי וכמו שהיו נהוגים המה ואבותיהם במלכות קאשטיליא ומי דחקם בכך מאחר שסמיה בידיהו שעושי' נפיחה להקל למה היו מתירים לעצמם מה שאסרו כל הפוסקים ברובה חוץ למכה בלא נפיחה וכי עשאוה כספק ערלה בח"ל דאמרו ספק לי ואנא איכול זו ספק תורה היא ואדרבה יש בה כמה ספקי להחמיר ובסדר הבדיקות לרבני שאלוניקי כת' במכה וחוץ למכה נדון אחר הרוב דמינכר ואם הטבח בשיקול צריכה נפיחה וכ"ש ברובא דמינכר לחוץ ומה גם במקום שאין עושים נפיחה כלל והרי אמרו אפי' במקום דאיכא חזקת היתרא אין סומכין על החזקות היכא דאפשר להתברר כדמוכח בפ"ק דחולין דלא סמכינן אחזקה דרוב מצויין אצל שחיטה וכו' אלא היכא דליתיה קמן דנשייליה אבל אם היה קמן לא וכן בכמה דוכתי' כ"ש כאן דרובא מוכח' לאיסור אי עבדי בדיקה להתיר לאו כ"ש דלעביד בדיק' להחמיר הנלע"ד כתבתי יוסף בכמהר"ר משה מטראני ז"להה.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |