שו"ת מהרי"ט/ב/יורה דעה/ה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
וששאל עוד ס"ת שהקדישו בעליו בלשון הז' אני מקדיש ס"ת זה ע"מ שאם אלך מהעיר הזאת עם ביתי שיהיה לי רשות להוליכו עמי לכל מקום שאלך ואח"כ הלך וקבע דירתו בעיר אחרת והוליך ס"ת עמו ומת שם וחדא מגו חדא קמבעיא ליה למר חדא אם נשאר זכות ליורשיו אחריו להוליכו למקום שירצו או דילמא לא שייר אלא לעצמו ועוד את"ל שנשאר אותו זכות ליורשיו אם יכול ב"ח לגבות אותו זכות בחובו והוא יתפשר עם הקהל בעד זכותו.
תשובה בספק הראשון נראה דכ"ת נגע בפלוגתא דר"שבג ורבנן בפ' מי שאחזו בע"מ שתתני לי מאתים זוז דרבנן סברי לי ולא ליורשי ורשב"ג סבר לי ואפי' ליורשי והביאה הרמ"בם ז"ל בפ' י"ח מהלכות כרבנן ואע"פ שכתב ולא בטל הגט מפני שלא קבע זמן לא משום ספק כתב כן אלא מן הטעם שביאר הרב המגיד שם ולעולם אין בדבר ספק דלי ולא ליורשי קאמר. אלא שיש להסתפק דילמא שאני גט דלצעורא קמכוון הילכך קפידא היא לי ולא ליורשי אבל הכא להרוחה קמכוין לי אפי' ליורשי קאמר דכי משייר גבי דידיה בעין יפה קמשייר ותדע דכ"הג מפליג גמרא באידך פלוגתא דאבדה אצטליתו דרבנן סברי דוקא קאמר ור"שבג ס' תתן לו את דמיה ופרכי' מההוא גברא דאמר לאריסיה וכו' לסוף אתא מיטרא דאמר רבה הא לא אצטריכה לימא רבה כרשב"ג ומשני אנא דאמרי אפי' כרבנן ע"כ לא אמרי רבנן התם אלא דלצעור' קמכוין אבל הכא משום הרוח' והא והא לא אצט' ומזה יש ללמוד לאידך דלי ולא ליורשי דלא אמרו רבנן אלא דוקא בגט משום דלצעורא קמכוין אבל בשאר תנאי דעלמא אפשר דניחא ליה בהרוחה דבריה והדבר צריך הכרע. ובהמוכר את הבית אהא דע"מ דדיוטא העליונה שלי דמייתי הא דתניא בן לוי שמכ' שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר שלו ואם אמר לי ולבני מת נותנו לבנו משמע טע' דפרי' הא סתמא אין בנו זוכה ופי' רשב"ם הטע' דכיון דמשום יתור לשון הוא דאמרי שייר מקום המעשה דיו אי אהני יתורו למה שפי' והיינו לעצמו וכן הטעם בע"מ דדיוטא העליונ' שלי דמחמת יתור דייני' לה. והרמב"ן בחידו' נחלק עליו וכת' שאין טעמו משום לשון מיותר אלא משום מאן דמשייר בעין יפה משייר ופי' הו' ז"ל שלא אמר לי ולא ליורשי אלא במשייר לעצמו פירות מה שמכ' ונתן כגון דקל ופירו' שלי דדמי למעשר שלי דהא זבין שדה ודקל ולא שייר אלא פירות בשל אחרים הגוף ודאי דלוקח הו' אבל בע"מ שדיוטא העליונה שלי וכן במשייר אילנו לפניו דשייר קרקע כיון דדבר מסוי' שייר לעצמו הרי יורשיו כמוהו והרי"בש סי' רנ"ז תפס שיטה של הרמב"ן וכן היא שיטת נמוק' יוסף דגבי דיוטא אף היורש זכה וכתב הרב מהרי"ק בחשן משפט סי' רי"ד שכן דעת כל הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חלקו בינו ליורשיו ע"כ. ולי נראה דלפי שיטתו של רשב"ם בפי' ההיא שמעתא דדיוטא וההולכים בסיעתו רבינו יונה והר"אש ז"ל אף הר"מבן יודה דלא זכו יורשיו ואין להאריך כאן ומעתה לדברי ר"שבם כל היכא דאתני בהדיא ולא אתיא מיתור לשון לא אמרי' שלא זכה בה. ולהר"מבן נמי כשיש לו זכות בגוף הדבר מחמת תנאו לא אמרו ובנ"ד תנאי זה עוקר זכות בני העיר לגמרי ולא דמי למעשר ופירות דקל שלא נשאר לו זכות בקרקע כלום ומיהו אין ללמוד מדבריהם לנ"ד דלי וליורשיו קא' משום דאתני בהדיא לר"שבם ומשום דאית ליה זכות בגוף הדבר להר"מבן דשאני התם דשיורא הוי וכל ששייר חלק מהדבר בגוף השיור לו ולבאים אחריו אבל הכא תנאה הוי תנאי לאו שיורא הוא אלא מעתה זכה הלוקח בגוף בלא שום שיור אלא שמחמת תנאו הוא זוכה כמו שמוכיח משמועה קמייתא דפי' המגי' דע"מ לאו שייורא הוא ולפי זה יש כאן מקום לו' כל שהמתנ' או ההקדש גמור מבלי שיור ומחמת תנאי בא לזכות אין באותה זכות תפיסה שיהא יורש יורשו דדילמא לו ולא ליורשי החנ' לרבנן דרש"בג ופ' מי שאחזו אם לא שנאמר שאני התם דלצעורא קמכוין כדפי' והדבר צריך תלמוד. ועוד יש להסתפק בנ"ד שאם לעצמו לא שייר בגוף הס"ת אלא מצות קריאה בלבד מי אמרי' דכי קפיד אדידיה דוקא משום מצוה דידיה שחייב להיות לו ס"ת לעצמו ואם יניחנו ויצא לעיר אחרת לא מקיים מצוה בהכי לכך התנה להוליכו עמו אבל בנו שאינו יוצא בשל אביו כדאמרי' בפ"ב דסנהד' אעפ"י שהניחו לו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו שנא' ועתה כתבו לכם וכו' הילכך לא קפיד שיוליכנו בנו עמו ואפשר נמי שלא היתה כונתו למצות ס"ת אלא שכל זמן שהוא עמו ישגיחו עליו שלא יארענו אונס וכן בניו יזהירו בו כיוצא בו.
ומיהו בנ"ד אין אנו צריכין להכנס בספק זה שאילו מת ראובן באותה העיר שהקדיש הס"ת והיו באים היורשים להוציאו מחמת תנאי זה איכ' לאסתפוקי בה לומר מאחר שבני העיר זכו בהקדש זה ע"ת כך דמסתמא אם לא היה התנאי היו הם זוכים לגמרי כאותה שאמרו בתוס' הביאה הר"אש בפ' חזקת תנו ק"ק זוז או ס"ת לב"ה ונתנו לב"ה שהוא רגיל בה ומחמת התנאי היו באים יורשים לתבוע שהתנאי מבטל זכות המתנה ואיכא לאסתפוקי דילמא לי ולא ליורשי קאמר ומאותה שעה זכו בני העיר בו דאית להו לבני העיר זכות בס"ת כדאמרי' דאין דנין להם בדייני אותה העיר ואין צריך להביא ראיה מאנשי אותה העיר דכלהו חשיבי נוגעים בדבר אבל מאחר שנעתק ראובן מאותה העיר בחייו והלך לעיר אחרת לא זכו בני העיר בס"ת זה יותר מכל ערי ישראל הואיל ולא היה באותה העיר בשעה שהקדישו ובמאי זכו ליה דמסתמא לשום כך הוקדש שיהיה עמו וקרא בו כל ימי חייו ומסתמא בניו אחריו כיוצא בו ואין בני העיר זו יכולין למחות על ידיהן ואל מקום אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו וספר תורה עמם.
ובספק השני נראה שנגע כ"ת בפלוגתא דטובת הנאה אי הויא ממון או אינה ממון דבס"פ האיש מקדש סלקא שמעתא כוותיה דעולא דטובת הנאה אינה ממון אלא דבפ' בתרא דנדרים אמתני' דתנן קונם כהנים ולוים נהני' לי יטלו ע"כ כהנים אלו ולוים אלו יטלו אחרים ואסיק רבא למתני' דטובת הנאה היא הילכך יטלו אחרים וכתב רבינו חננאל דאנן אדרבא סמכי' לפסק הלכה וכן עיקר. ומיהו נ"ל דלענין שעבוד והקנאה לא מהני הא דחשיב ממון דההיא הנאה לא מתפסא שיחול עליה שעבוד ולא הקנאה ומנא אמינא לה מדאשכחן דרב גופיה בפ"ק דמציעא גבי עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף ומקומו מושכר לו דבעי למימר דר"ג מטלטלי אגב מקרקעי הקנה דפריך רבה וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות ממנו בחליפין הכא נמי טובת הנאה אינה ממון לקנות ע"ג קרקע והא רבה הוא דאסיק בנדרים דטובת הנאה ממון. אלא מוכח דאע"ג דטובת הנאה חשובה ממון לענין נדרים ולענין קדושין דאהנאה קפדינן והאי נמי הנאה היא מ"מ אינה חשובה ממון להקנותה בקנין סודר ולא באגב דלית בה מששא ואע"ג דדחי לה בגמרא להא דרבה דאמרי' ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיב בהו לא דחי אלא סברא דרבה המשוה חליפין לאגב דטובא איכא ביניהו וכן מוכח מדברי רש"י אבל עיקר טעמו של רבה דטובת הנאה לא חשיבה ממון להקנותה לא אדחיה וכה"ג אשכחן בפ"ב דכתובות גבי הא דרב פפי דאמר האי אשרתא דדייני וכו' ובפ' הכותב וכן בפ' כל הגט אמרי' וליתא לדרב פפי מדרב נחמן ופי' התוס' והרא"ש דודאי איתא לדרב פפי והתם ה"ק ליתא להך פירכא דפריך מדרב פפי דמיירי בקיום ב"ד והתם מיירי בשאר שטרות הכא נמי ולא היא לפירכא דרבה קאמר וכן מוכיח להדיא מדברי רש"י שם. ומיהו הא ניחא להרא"ש ז"ל דנקט אוקימת' דרב פפי עיקר דדעת אחרת מקנה אותן שאני אבל להרי"ף שלא הביא דברי רב פפי משמע דבעי לאוקומי כשנויא קמא דמטלטלי אגב מקרקעי הקנה לפי זה משמע דטובת הנאה ממון להיות נקנת באגב.
ואי קשיא דבפ' דו"ה אמרי' גבי ההוא גברא דתקע לחבריה דאמר רב יוסף אנן ידי עניים אנן וזכה מדין מעמד שלשתן אע"ג דליכא למימר הא ר"ג ובית דינו אביהן של יתומים אלמא זכו בו עניים אע"ג דלית ליה לרב יוסף זכיה בגויה אלא טובת הנאה בלבד דומיא דעקיבא בן יוסף תריץ דהתם לאו מדין טובת הנאה הוא דזכי רב יוסף אלא מדין שליח דמ"ש איתיה נמי בשליח המקבל כדכתב הרא"ש בספ"ק דגיטין וכיון דר"ג וב"ד אביהן של יתומים הו"ל כאפוטרופוס דאפוטרופוס פי' בערוך שבלשון יוני אבי ילדים ואפוטרו' חשיב כשליח מדתנן בהנזקי' יתומי' שסמכו אצל בע"ה או שמינה להם אביהם אפוטרופוס חייב לעשר פירותיה' ולענין מעשר בעינן שליחות כדאמרי' בריש האיש מקדש אתם גם אתם לרבות שלוחכם אלמא אותו שיתומי' סמוכים חשיב שליח לענין תרומה וה"ה לענין מעשר והא דתנן בעירכין בפ' המקדיש שדהו מחרים אדם את קדשיו בין ק"ק בין קדשים קלים אם כבר נתן את הדמים וכו' עד כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו אלמא טובת הנאה חל הקדש עליה התם מפיק לה מקראי דכתיב כל חרם קדש קדשים הוא לה' לומר שהם חלין על הקדשי' ורבי ישמעאל דרש כתוב א' אומר תקדיש וכו' מקדישו אתה הקדש עילוי ואדרבה דוק מינה דאי לאו קרא לא היה ההקדש חל עליהם אע"פ שהיה לו בהם טובת הנאה וכ"ת נילף מינה הקדש שאני ואי קשיא תו מדאמרי' בס"פ חלק בשמעתא דעיר הנדחת דתנן תרומות ירקבו אמר רב חסדא ל"ש אלא תרומה ביד כהן אבל תרומה ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת וכיון דטובת הנאה ממון הול"ל בכלל חירום דנכסי עיר הנדחת וירקבו שם בסנהדרין ישבתיה ואין לי כאן להארי' ולפי שלא ראיתי לרבותינו בטלי התוס' המגלים לנו כל סתום שדברו בישוב שמועות הללו צריך אני עוד להתיישב בהם לענין הלכה.
ואיכא למידק הקדש ס"ת זה מהו דלקדושת ס"ת לא קאמר דקדוש ועומד הוא ולהקדש בדק הבית לא דמי שהרי נהנים בו וכהקדש עניים דהוי כעין נדר מבפיך זו צדקה לא דמי שהרי לא סלק זכותו ממנו אלא נראה לי שזה כמי שהקצהו למצותו לו ולכל מבקשיו ולפי שהתירו למכור ס"ת לצורך גדול כגון לישא אשה וללמוד תורה הוזקק להקדישו שלא יהנה ממנו אפי' לדברים שהתירו בהם ולפי ששנינו בשלהי בכורים שהן נכסי כהן וב"ח נוטלן בחובו ואשה בכתובתה כספר תורה וכתב בס' התרומת שער א' בשם הרב ר' יהודה ברצלוני ז"ל קבלנו פירוש דבר זה וכן ס"ת ר"ל שגובה אותו ב"ח בחובו ואשה בכתובתה ע"כ ואעפ"י שמצאתי במרדכי בפ' מי שמת אבעיא דס"ת מי איקרי נכסי שמצא ב"ה דינין דוקא ס"ת מבעיא אבל שאר ספרים מקנו כדאמרי' בפ' השולח דקבילה מכתובת' גלופקרא וס' תלים וכו' ורבינו ברוך דחק דהתם נתרצה הבעל ונתנו לה משמע דס"ל לתרויהו דס"ת אין בעל חוב גובה אותו וק' ממתני' דביכורים ובמא' א"פ וזהו בסתם ס"ת שלא הקדישו בעליו אבל זה שהקדישו כבר הוקצה למצותו שהבעלים סלקו הנאת דמים ממנו הילכך הוא עצמו אם רצה ללכת אל עיר לא היה רשאי למכור זכותו ולהניחו מפני שהוא כמוכרו אלא מוליכו עמו וקורא בו ובניו אחריו לא עדיפי מגבי' ואתו מחמתיה שאינן רשאין למכור את זכותם ואצ"ל לגבי ב"ח דלית לית זכות בגויה כלום גם היום מרי שיחי כשל בעוני כחי מזעם ה' אלכה מר בחמת רוחי ני עלה מות בביתי ובחומותי בחירי רצתה נפשי נלכד בשחתותי עליו גדלה אנחתי ויתכו כמים שאגותי נאמן עלי הדיין בתוכחות על עון יסור יסרני מפני ידו בדד אשב ומגערתו אדום ואחשה ה' הוא הטוב בעיניו יעשה ואולם שאלותיך האח כן קרבו אלי בטרם יבאו ימי הרעה ובחפזי להשיב ע"י שלוחך פניתי אני מכל עסקי למודי. ותשובות שהייתי צריך להשיב ושמתי פנאי שלי בהם להשלימם ושגרתים אל אלופינו ציץ נזר הקדש החכם השלם כמה"ר דוד הכהן נר"ו יישר לכת למהר לשלחם ואחר ימים בבואי העירה הגיד לי עודם בידו כי נחפז המובילם ללכת והנה עתה צויתי להעתיקם לשלחם ישלח עזרך מקדש ומציון ישיב שבותך כאפיקים בנגב וכפלגי מים בציון ועל כל שכיות החמדה יתנך אלהים עליון כנפשך החכמ' וכנפש אביון נגש ונענה יוסף בכמהור"ר משה מטראני ז"להה נחל נובע מקור חכמה ולא יבצר ממנו מזמה החכם השלם כמה"ר יעקב נר"ו.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |