שו"ת מהרי"ט/ב/חושן משפט/עט

שו"ת מהרי"ט ‏ ב חושן משפט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בחכם שכתב פסק א' אם כשר לדונו ויבאר בענין עדות העדים על הקרקע אי חשיבא הודאה ואם יכולים לפ' דבריהם ואם מעמידים הקרקע בחזקת היתומים מאחר שהיתה אפוטרופוס עליהם.

דבר זה ברור שמסור לדיינים החכמים השלמים ממוני החזקות שבזמן אשר המה בצדקתם עמדו על טענות שני הצדדים אשר להם הריב ולדרישתם ולבקשתם אני משיב על פי מה שסודר לפניהם וראשונה על אשר נפרדו שנים מהדיינים לעצמן וכתבו פסק דין על הבעל דין נר' שהדבר ברור שמה שפסקו מקצתם בלא משא ומתן יחד עם חבריהם אפילו אם היו רבים שלא נשאו ונותנו עם היחיד אין מעשיהם כלום כאותה ששנינו בפרק אחד דיני ממונות אפילו עשרים ושנים מזכין או מחייבין וא' אומר איני יודע יוסיפו הדיינים פרש"י האי דקאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ואין דנין דיני נפשו' לא לזכות ולא לחובה פחות מכ"ג והכי תנן בפ' זה בורר גבי ממון אפי' שנים אומרים זכאי או חייב ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינים פרש"י אע"ג דאי הוה פליג עליהו הוה בטיל במיעוט כי אמר איני יודע הוי כמי שלא ישב בדין ע"כ כל שכן היכא דלא ישב היחיד עמם שאין דין הנפסק ע"פ הב' דין כלל כל שכן היכא דירדו למנין חמשה ונפרדו ב' מן הג' בלא משא ומתן וכתבו ופסקו שאין בדבריהם כלום אפילו אם המערער היה מוחזק לא מצי למימר קים לי כהני דמעמידין הקרקע בחזקתי שאין הדבר תלוי ע"פ דין התורה וע"פ הסכמת הקהלות אלא בממוני החזקות שעמדו לבית דין בדברים הללו ושמעו טענות שתי הכתות (על פי) צריך שיפסוק הדין (על פי) אחר רובם ואם נפרדו שנים מהם וזכו וחייבו לאו כלום הוא ועל פי ג' האחרים יגמר הדין על פי רובם שהם ב"ד ולא עוד אלא אף אם ירצו הב' ההם להמנות עם הג' ולשאת ולתת עמהם מסתברא שאינן נמנין עמהם ואין דעתם מכרעת שנוגעים בדבר הם שבוש' היא להם אם יפסק הדין עכשיו הפך דבריהם שיאמרו שטעו בדין בתחילה ואלו האחרים הצילום מהשגיא' והשבוש ודמיא להא דאמרינן בפ"ב דכתובות דאמר רב הונא אמ' רב ג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על א' מהם עד שלא חתמו מעידין עליו וחות' משחתמו אין מעידין עליו וחותם ופרש"י משחתמו הוה ליה נוגעים בעדות שגנאי להם שישבו עם פסול בדין ע"כ כל שכן בענין טעות ושגיאה שגנאי גדול הוא ויהיו מחזרין כל טצדקי דמצו למעבד לעשות סניגרון לדבריהם הראשונים ומצינו בעובדא דרב עיליש דאשכחי' רב' דהוה דאין דינא ואהדריה אכסיף רב עיליש קרי עליה רבא אני ה' בעתה אחישנה רצה רבא להפיס דעתו ממה שנתבייש שלא יאמרו אלמלא בא רבא הרי היה נכשל בהוראה זו ואמר לא טעית פעם אחרת והפעם הזאת הזמינני ה' שלא תכשל ואם לענין עדות מקרי נוגע כ"ש לענין דיינות דתנן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואין כשר לדון ואע"פ שיש לתוספות שיטה אחרת באותה שמועה מ"מ הדין של רש"י אמת לא נחלקו עליו אלא מכח פרכא אחריתי וזו היתה תשובה של הרב מהר"י לוי ן' חביב בענין הסמיכה שהוכיח שמאחר שרבני צפת תוב"ב גלו דעתם והסכימו עליה טועים הם בדבר וכסיפא להו מילתא למהדר ממה שהסכימו בראשונה ואף הרב מהר"י בירב ז"ל לא היה טעמו שם אלא מפני שאותו הענין אינה הוראה כי לא היה צריך משא ומתן ולא חיקור דין אלא הסכמה ביניהם לברר א' מהם שהיה סמוך ומאחר שנברר האיש ההוא על פי הרוב הרי הוא סמוך יהיה בדעתו של הרמב"ם ז"ל או לא יהיה אבל אם היה הסכמת הרוב לענין הדין אם יכשר או לא יכשר מודה הוא שמי שאמר תחילה שיכשר לא יעלה אח"כ למנין וכמו שבאר דבר זה שם ועוד כתב טעם אחר כי אפילו היה נחשב הוראה גנאי הוא להם אם יסברו אח"כ סברת הרמב"ם כמ"ש בחבורים שיכולי' לומר בתחילה סברנו בילדותיה ולבסוף סברנו בזקנותיה ואין בזה לא טעות ולא גנאי הא אם היה כן היה מורה בדבר גנאי דלא מצרפי בהדייהו. והרב מוהר"ר יוסף ן' לב בח"ג סי' צ"ז על חכם שנשאל והשיב עפ"י שאלה ראובן ושמעון ואח"כ ראו שניהם להתדיין בפניו שהי' חכם הקהל ורוצה הב"ד לפוסלו מפני שכתב עליו פסק ואמר הרב ז"ל שלא יפסל בכך מלדון עכשיו ביניהם והביא ממ"ש הר"ן בשם הרמב"ם בסוף האיש מקדש על הנוטל שכר להעיד שאם החזיר הממון לבעלים וחזר והעיד באותו עדו' עצמו מקבלין ממנו שאין זה פסול בתחילתו ולא בסופו אלא שכל זמן שנוטל שכר קנסוהו חכמים לבטל מעשיו ע"כ ואמר ז"ל שאין חילוק בזה בין עד לדיין כמ"ש שם. והדבר ידוע דהתם אין מקו' לומר דכסיפא ליה מילתא למהדר ביה כמ"ש שם. כי המשיב לא ישיב אלא על הנחת השואל ואם צדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו בטענו' שיתחדשו אח"כ ויסתר כל הדין אין בזה בושה אלא שלדבר אחד חשש הרב ז"ל שכבר שמע הדיין דברי הבעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו. ותניא בפ' שבוע' העדות מנין שלא ישמע הדיין וכו' ואמ' שזה אינו מעכב אלא לכתחילה והביא מההיא דנוטל שכר להעיד שאם יחזיר הממון יכול אח"כ להעיד שאין שם פסול אלא שקנסוהו חכמים דעבר על מה אני בחנם ועכשיו בחנם הוא. והרב מהר"ר שמואל די מדינה ז"ל בח"מ שלו סי' פ' השיב על שאלה זו עצמה שנשאלה לפני מהריב"ל ואמר דפסול לדון מטע' זה דנוגע בדבר הוא והראי' מדברי הרמב"ן ז"ל דחאה ובאמת שאלו היה שם מקום לחשדו לא הוה מייתי כלום מההיא דס"פ האיש מקדש דהתם אין חשד כלל שהרי יודע היה בעדות ולא רצה להעיד עד שכתבו לו שכר ולא נפסל אלא מטעם דרבנן דעבר על מה אני בחנם ועכשיו בחנם הוא. אבל כיוצא בנ"ד שמקצת הדיינים דנו אח' שמיע' טענו' הבעל דין מבלי שישאו ויתנו יחד דיש לחוש שאם היו שומעי' דברי חביריהם היו חוזרי' בהם ועכשיו אעפ"י שישמעו קשה להם לחזור דכסיפא להו מילתא בהא ודאי איכא למיחש בה ואין ראיה מההיא דס"פ האיש מקדש כלל.

ומעתה נשיב אעיקרא דדינא עפ"י העדויו' והטענות שטענו בפני הבי' דין שתי הכתות ולא ראיתי בהם דבר שיוציא את ה"ר אברהם סבח ואשתו מחזקתו אם מעדות הראשונה מהר"ר דוד בוביטי ועדות השנייה מהחכם כמהר"ר שמואל כלב נר"ו אין ראיה שההגאר"ה הנזכ' היא לה"ר אברהם כי במה ששמעו מפי ה"ר יצחק שהיה רוצה לקנותה בעד יתמי כ"ר שמואל סלבן וכי בדברי ה"ר יצחק הנזכ' יורע כחה של האלמנה מרת קלארה אם היתומים שנכתבה ההוגאר"ה על שמה והיא היתה הקונה מיד החכם כמה"ר שמואל והיא היתה גובה השכירות כל ימי חייה כמו שהעידו הר' מרדכי וה"ר אברהם וה"ר ישעיה ולא עוד אלא אפי' אם מרת קלארה הנזכרת היתה אומרת בפיה הדברים האלה שההוגאר"ה היתה קונה בעד היתומים לא מקרי הודאה שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כההוא עובדא דפ' זה בורר ההוא דקרו ליה עכבר' דשכיב אדינרי ואמר פלו' מסיק בי זוזי וכן הא דתניא הרי שראו את אביכן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלו' הם של מעשר שניהם אם כמוסר דבריו קיימים ואם כמערים לא אמר כלום פי' כל שלא היה כמוסר עדות מסתמא מערים הוא שלא להשביע את עצמו ואת בניו. אי נמי לפנחייא בעלמא אמרה כן שיהיו הכל בדלים הימנה והדבר מוכיח מתוך עדות ה"ר דוד כי הוא עצמו היה רוצה לקנותה ואמר שלא היה מניחה בכל ממון שבעולם וכיון ששמע שהיו רוצים לקנותה בעד היתומים נסתלק מלבא בשדה יתומים ומשום הכי אמרי' דליתמי לית בה משום דינא דבר מצרא ואע"ג דאתתא נמי לית בה משום דינא דבר מצרא דלאו אורחה למטרח ולמזבן מ"מ פרשי אינשי בתחילת המכר מזבינא דיתמי ולא פרשי מזבינא דאלמנה שהכל חייבים לספק בזכות היתומים כדאמרינן ר"ג וב"ד אביהן של יתומי' והתירו אבק רבית אצלם ולא התירו אצל אלמנה. אי נמי שמא תבא אלמנה אחרת לקנותה תלתה הדבר ביתומי' קטנים ופנחייא בעלמ' הוא דקעבדא דאמרי' בהגוזל עצים גבי לוקח שדה בשם ריש גלותא וכן בפרק בתרא דיבמות מצא כלי וכתוב עליו ק' קרבן מ' מעש' כו' דאמרי דילמא לפנחייא שבקיה אף כאן מאח' שבשע' הקנין היא קנתה ועל שמה נכתבה ודאי פנחייא בעלמא קעבדה.

ומאחר שאין לר' שלמה ראיה שההוגאר"ה הנז' היתה קנויה לו נמצאו דברי מחאתו בטלים שאמר שהיא קנויה לו מנכסיו ולמה יחוש הלוקח שקנה מאמו והוא יודע שההוגאר"ה הנז' היתה של אמו ונכתב' על שמה ואכלה שני חזקה בשופי בלא מחוי נמצאו דבריו בטלים ואין בהם ממש לפיכך לא חש להם ולא נזהר בשטרו שכבר ידע ששטר הקנייה אינו מעלה ולא מוריד בזה שאם יש לו ראיה ממערער שקנויה לו אין השטר מחזיקו ביד הלוקח שיאמר שהיה קטן מאמו וסמוך אצל אמו ולא עלתה לו חזק' ואם אין לו ראיה אינו צריך הלוקח שיראה השטר בטענה ללוקח.

ומעדות ה"ר מנחם וה"ר עמנואל וה"ר שמואל אין ראיה במה שכתו' שם שה"ר אברה' היה מוחה על מה שבזמן אביו וכו' ואמו בחיי' קנת' מחלקו ההוגאר"ה שזה הלשון אינו מוכיח שהם דברי העדים אלא דבריו של ה"ר אברהם המוחה שאם היו דברי העדים היה להם להקדי' דברים אלו קודם לדברי המוחה ולכתוב להיות שמרת קלארה אם ה"ר אברהם קנתה הוגאר"ה מנכסי בית' היתום וכו' עתה בפנינו מיחה וכו' וכבר פי' בדבריה' שני העדים שכך הוא כי מעולם לא ידעו דבר מההוגאר"ה אם היא לה"ר אברהם נז' אלא מפיו של ה"ר אברהם המוחה שהעידו שכן מוכי' הלשון שכתוב בסוף אלה הדברים היה אומר לנו ה"ר אברהם שחוזר על מה שכתוב למעלה ובכה"ג שאינ' סותרי' אלא מפרשי' דבריהם לא מקרי חוזר ומגיד כמו שהוכיח הר"ן בתשובה סי' מ' שכל שאנו יכולים לתרץ דברי העד שלא יהא עדותו מוכחשת ממה שאמר תחלה אפי' בפי' רחוק אנו מכוונים דבריו כשם שיש לנו לתרץ דברי שני עדים שנראין כמכחישין זה את זה כאותה ששנינו א' אומר בשנים בחודש וא' או' בג' עדותן קיימת והרשב"א ז"ל בתשובותיו סי' אלף י"ב בשטר משכונה שכתו' בה שלא יהא רשות ללוה לסלקו ולא כתבו בו זמן שנאמנים העדים לומר לזמן פ' היה התנאי שהם חוזרים ומבררים דבריהם והלא אם באנו לדון על לשון השטר סתם לעולם משמע כדמוכח בפ' ארבעה נדרים גבי נודרין להרגין וכו' ובלבד שיאמר בלבו היום ואע"ג דדברים שבלב אינם דברים גבי אונסין חשוב אפשר אלמא שלא במקום אונס כשאומר יאסרו סתם לעולם משמע ואעפ"כ יכולין לפרש דבריהם כ"ש בנ"ד ותו שדברים הללו לא ניתנו ליכתב דלא להעיד בפני ב"ד ומפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבם שאעפ"י שהמחא' ניתנה ליכתב דברי העדות שההוגאר"ה ניקנית משל ה"ר אברהם זו עדות גמורה להפקיע כח המחזיק מפיהם בעי' ובפני הבעל דין שהתורה אמרה שיבא בעל השור ויעמוד על שורו וכאן אין העדות אלא בכתב ואם קבלו עדותן שלא בפני בעל דין לאו כלום הוא ואין דנין על פי אותו עדו' כמו שהסכימו רוב המפרשים ז"ל כמו שהורה בח"מ סי' כ"ח ואף לראב"ן וראבי"ה ז"ל שכתבו שאם קבל שלא בפני בעל דין בדיעבד הוי עדות דיעבד זה היינו דלא איפשר השתא לחזור ולקבל עדותן אבל היכא דאיפשר שיחזירו ויעידו בפני בעל דין הא לכתחילה מקרי תדע מדמייתי ראב"ן ראיה מדמכשירינן קבלת אונס שלא בפניו ש"מ דבלא אונס כשר בדיעבד דאי פסיל ע"י אונס נמי מפסיל ע"כ ואי דאיפשר לחזור ולהעיד מאי יליף מאונ' דחולה או שרוצה לילך למ"ה בין אי דינא דאורייתא בין דרבנן וכי דנין איפש' מאי אפשר גבי אונסין חשיב איפשר אלא שבדיעבד היינו שטעו וקבלו שלא בפניו ועכשיו הלכו להם למ"ה דא"א לתקן וכן מצאתי לרבינו ירוחם שכת' נתיב כ"ו וז"ל ויש מגדולי האחרונים שכתבו שאם מתו העדי' או שהלכו למדינת הים שדנין על פי עדותן שקבלו שלא בפני הבעל דין שהרי אפי' לכתחילה מקבלין אם היה הוא חולה או עדיו חולים עד כאן לשונו משמע בהדיא שלא נחלקו אלא בא"א לחזור להעיד הילכך אלו שחזרו והעידו אפילו היו סותרים דבריהם היינו שומעין להם כל שכן שאינם אלא מפרשי' את המפורש ומאחר שאין למערער ראיה שהיתה שלו מה תועיל מחאתו.

ויש שטוענין לומר מאחר שאלמנה זו אפוטרופא של יתומים היתה בצווי בעלה או שסמכו עליה יתומים שכל חלק היתומים שבנכסי אביהם בא ביד אמם וה"ר שלמה הבן הגדול לקח חלקו לעצמו נמצא שכל מה שבידה בחזקת היתומים והא ליתא דתניא בפרק חזקת הבתים אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בבית וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות על שמו ואמרה שלי הם שנפלו לי מבית אבי אמי עליה להביא ראיה בעדים שיעידו שהיא שלה והיינו דמתניא כוותי' דרב דלא כשמואל דאמר על האחין להביא ראי' אלא דאמרינן התם אמר שמואל מודה לי אבא שאם מת על האחים להבי' ראיה ואף על גב דלא טענינן ליתמי מה דלא מצו אבוהון למטען כת' התוספות והרא"ש דכיון דאונות יוצאת על שמו מסתברא לאוקומי בחזקתייהו אלא באחיו החמיר רב ומזקיקו להביא ראיה לפי שבידו להביא ראיה אבל אחר מותו שאין ביד היתומים להביא ראיה הואיל ונכתבו על שמו מוקמינן ליה בחזקתיה הכא נמי הואיל וההוגארה כתובה על שם מרת קלארה מוקמי החזקה ברשות האלמנה ולא עמדה כלל בחזקת הבן ה"ר אברהם הנז' כדי שתבא מחאתו ותבטל חזקת אמו וחזקת הבאים מכחה ועוד אפי' בחיים חייתה היתה נאמנת לומר מממון נכסי מלוג שלי לקחתים הואיל וידוע שהיו לה נכסי מלוג מעזבון אמה בחיי בעלה ולאחר מיתת בעלה כדכת' רשב"ם ז"ל ראיה בעי' שמאבי אמו ירש הממון או ממון אחר וכן כתב הטור סימן ס"ב שאין צריך שיעיד על אלו השטרות שהן שלה אלא שהיה לה ממון מיוחד וגם מדברי הרמב"ם ז"ל מוכיח שכתב שעליו להביא ראיה שנפלו לו ירושה אחרת או מצא מציאה או זכה במתנה ועוד שאשה זו היה לה נדוניא חפצי זהב וכסף שהביאה מבית אביה שיכולה היתה למוכרם וליקח בהם קרקע זו דנכסי צאן ברזל שלה נוטלתן בלא שבועה דבחזקתה קיימי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ט הנז' וכן שהיתה נושאת ונותנת בנכסי יתומים וכו' ואם יש לה נדוניא ואמר' מנדוניתי לקחתי נאמנת אבל אם אין לה נדוניא ולא הביאה ראיה הרי הכל בחזקת היורשים עכ"ל ומשמע מדבריו שאם ידוע שיש לה נדוניא כלומר שהכניסה לו נדוניא אע"פ שאין ידוע שהיה בידה אחר מיתת בעלה מהני שאני אומר מאותה נדוניא שהיה לה קנתה נכסים הללו ולפיכך חזר ואמר אבל אם אין לה נדוניא לומר שאם היה דייה בכך כמו בכנסי מלוג שכתב שיביא עדים שנפלה לה ירושה או מצאה מציאה ואין צריך להעיד שעד אותו היום שקנתה היו המעות בידה קיימים.

ובר מן דין מסתברא לי שאפילו היה למערער עדות שההוגארה היא שלו והיה כדאי להוציא מיד האשה אין נזקקין להם עכשיו ואין מקבלין עדותן בב"ד הואיל והקרקע של יתומים הוא וב"ד הגבוה לאלמנה דכתובתה ואחריותא דיתמי וקי"ל אין נזקקין לנכסי יתומים עד שיגדלו דבקטן כשלא בפניו דמי ואין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ואף על גב דהשתא לא משתעו דינא זולתי על האשה סוף סוף אתתא בתר יתמי אזלא וכדאמרינן בפרק מי שהיה נשוי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף ליה דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את משום דא"ל דמפקן מיניה עלי דידי הדר והכא אין צריך שיבאו היתומים לטעון כך אלא אנן לא מזדקקין להאי עדותא כיון שבאים לחוב היתומים בעדות זה וע"כ לא נחלקו רבוותא אלא בערב דאיכא דכתב בו דאין נפרעין מן הערב אפילו הוא קבלן והרמב"ם ז"ל כתב שנזקקין לנכסי ערב אעפ"י שהיתומים קטנים שהרי אין הערב יכול לגבות מהם עד שיגדלו הא אם היה יכול הערב להוציא מן היתומים כשם שכתובת אשה טובה מהם הכל מודים שאין נזקקין וכ"ת אשה זו אם יוציאו ממנה אינה יכולה לחזור על היתומים עד שיגדלו דטעמא מאי אמור רבנן דלכתובת אשה נזקקין משום חינא למ"ד שימצאו חן בעיני האנשים ויקפצו להשיאן הרי זו כבר נשאת ולא בעי' חינא ולטעמא דכיון דאכלה מזוני כריבית אוכלת בהם דמי הכא לא אכלה מזונות וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל דבשנשאת אינה גובה וכיון שאינה יכולה להוציא מהם עד שיגדלו אין נזקקין לנכסי יתומים כלל הא ליתא דודאי זו חוזרת היא על נכסי יתומים וגובה מהם דסוף דינא כתחילת דינא הואיל דכשנזקקו בית דין להגבותה קרקע זה היה בדין להזקק משום חינא ומשום מזוני עכשיו כשקרקע יוצא מתחת ידה מזדקקי' לה דגביה בטעות הוא שאם אתה אומר לא תחזור אינה גובה כתובתה לעולם אלא נזונית והולכת שחוששת היא פן יטריפו הנכסי' ממנה אחר שתנשא ולא תוכל לחזור מן היורשים וטעמא דחינא נמי ליכא שלא תמצאנה חן בעיני האנשים להנשא להם אם יטריפום אח"כ מידה ומצאתי לרבינו ישעיה האחרון זכרונו לברכה שכתב בסוף פרק אלמנה נזוני' שהביא באלמנה שנשאת שאינה גובה מן היתומים וכתב נראה בעיני שאם נשאת ע"מ להגבות כתובתה מגבין לה מאחר שנשאת שאם לא כן יגרשנה בעלה וכ"ש הכא שכבר הגבוה ב"ד והכניסוה לבעל שאם יוציאו ממנה מה שהכניסה לו בנדונייתא ונגרע מכתובתה ויתן לה השאר ויוציאנ' הילכך אפילו השתא נמי בעינן חינא. ועוד נראה בעיני שכל שהגבו ב"ד או מכרו קרקע לצורך היתומים אם טרפו מהלוקח או מהאשה חוזרת לגבות מהיתומים ונזקקין להם לפי שאין זו תביעת אביהם דאיכא למימר דאם היה אביהן קיים היה מברר ומבטל תביעתם דזו תביעת היתומי' עצמם היא דאינהו או אפוטרופוס ידעי במילתא והו"ל כמו אם לוו ב"ד או אפוטרופוסים לצרכי היתומי' שכת' הרא"ש ז"ל משם הרמב"ן בפרק אלמנה ניזונית דנזקקין לצרכיהם דלמ"ד משום צררי ליכא ולמ"ד משום דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו כיון דאפוטרופא לוה עליה דידיה רמיא הך מצוה למהוי הן שלו צדק וכו' וכ"ש ב"ד עצמן לצרכן ועוד שזהו תקנתא דעבדי להו מידי וכו' וכן בי דינא דזבין ואחריותא איתמי אם טרפו ממנו גובה הלוקח ושלא בהכרזה מדלא מוקי מתני' דשום היתומים ל' יום בהכי ע"כ מדברי הרמב"ן ור"י ז"ל פירש דאין נזקקין ליתומים אף במלוה הבאה על ידי עצמן משום דאין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין והביא מההיא דפ' ד' וה' בשור של קטן שנגח שנפרעים מעלית יתומים דפריך מהא דלא מקבלים עדים שלא בפני בעל דין אע"ג דלאו מילי דאבוהון הוא וליכא למיחש לצררי והראש כתב שדברי הרמב"ן ז"ל דברים של טעם שכל דבר שעשו ב"ד או אפוטרופס נזקקין לנכסים ומקבלין עדות לפני ב"ד או אפוטרופא והם בעלי דבר ומה שפירש ר"י ז"ל דאף במלוה הבאה מחמת עצמ' אין נזקקי' משום דאין מקבלין עדות שבב"ד היינו במלוה שלוו היתומים עצמן בלי אפוטרופוסים מידי דהוה אמקחן וממכרן דקיים משום כדי חייו משמע שהרא"ש סובר ומסכים דברי ר"י לדברי הרמב"ן ז"ל דבכל מידי דעבוד ב"ד או אפוטרופוס נזקקין וכן בי דינא דזבין ואחריותא איתמי דהואיל וב"ד מכרו הם בעלי דבר ועליהם לוקח חוזר שאף ר"י ז"ל מודה בזה ולא אמר אלא במלוה הבא' ע"י עצמן בלא אפוטרופא דאע"ג דאמרו דמקחן מקח וממכרן ממכר מכל מקום כשבאים לגבות מהם הוה ליה שלא בפני ב"ד אלא שאני תמה שראיתי לרב בעל הטורי' ז"ל בסי' ק"י שהביא ענין מחלוקת זה דהרמב"ן ור"י והכרעתו של הרא"ש וכתב שר"י פירש שאפילו לוה האפוטרופוס לצרכם אין נזקקין לנכסים והיינו דבריו של ר"י שהביא הרא"ש ז"ל שכן כתבו בקיצור פסקי הרא"ש אשר לו ואני רואה שאין דבריו של ר"י אלא במלוה הבאה ע"י עצמן דומיא דשור של יתומים שנגח דמייתי מינה ובהכי פי' הרא"ש ז"ל ששמו את דבריו וכתב דלא מיירי אלא בלוו הם עצמם בלא אפוטרופוס ואעפ"י שכתוב שם ומה שפרש"י טעות סופר היא וצ"ל ומה שפירש ר"י ז"ל כי רש"י לא דבר בזה כלום ואם דברי שניהם בסגנון א' כעין שמתפרשים דברי רש"י כך מתפרשים דברי ר"י במלוה הבאה מחמת עצמן הילכך כל שמכרו או הגבו ב"ד כגון אשה זו שהגבה ב"ד כתובתה ההואגאר' אחריות' דיתמי וכי טרפי לה מינה חוזרת על היתומים ונזקקים לנכסיהם לכולי עלמא וכן בדין שאתה אומר שכל הלוקח קרקע מן היתומים ונטרף צריך להמתין עד שיגדילו זו רעה אצל היתומים שלא ימצאו מי שיקנה מהם וימותו ברעב א"נ אלמנה לא גביא בכתובתה קרקע שלהם ותהא ניזונית והולכת והוה ליה כרבית אוכלת בהם וכאותה שאמרו פ' הנזקין דנכסי יתומים הרי הם כהקדש ולא מקנו אלא בכספא ואמרינן אמשכי ליה פירי ליתמי בזול סבור מינה דלא קנו אלא בכספא אמר רב שישא בריה דרב אידי הא רעה היא לדידהו זמנין דמצטרכי לפירי וליכא דיהיב להו עד דיהבי זוזי הכא נמי כי אמור רבנן אין נזקקין לתקנתיה דיתמי עבוד וזו רעה היא אצלם.

ומלבד זה במחאה עצמה איכא ריעותא אפילו אם היה העדות כדי לאמת שהיא של ה"ר אברהם סלאדין הנזכר כגון שהיתה הודאה גמורה מפי האלמנה מרת קלארה הנזכרת הואיל והדבר הזה מפורסים לא היה שהרי מרת קלארה הנזכרת היתה מתחזקת בהוגארה ואוכלת פירותיה כל ימי חייה היה יכול המחזיק לומר אני קניתי מיד האשה הנזכרת וכששמעתי שהיה מוחה ה"ר אברהם הנזכר בזה לא חששתי למחאתו כי מעולם לא עלתה על דעתי שהיתה שלה שלא אמרו לחוש למחאה לאזדהורי בשטרי אלא כשהמוכרה לו שהוא בא מכחו הוא מוחה דבהא אית ליה לאזדהורי בשטריה להיות בידו לראיה שמכרה לו אבל מאחר שאין הבעל מוחה שהוא אוכל שדה שלו בגזלנות אינו חושש לו וכן מוכיח מדברי הרשב"א ז"ל בתשובה הובאה שם בחשן משפט סימן קמ"ו וז"ל מה שמחו בני שמעון אינה מחאה לפי שמתנת אביהן שנתן מתנה לאשתו ידועה לפיכך אין מחאתו מחאה הרי הם כנכרים ואם מחמת אמם שטוענים שנתנה להם כל זכותה דמתנה זו לא נודעה הרי הם כנכרים ואעפ"י שהיה מודה בה וכיון שכן לא הו"ל לחוש לדבריה' שהרי במאח' צ"ל ולמחר תבענ' ליה בדינא ומ"ה היה לו לחוש ולמה יעמידוהו בדין והם אינם בעלי דבר שלו ע"כ. ועוד מדמחאה ריעותא אחריתי כי לפי הנראה מנוסח דברי ה"ר עמנואל וה"ר מנחם שלא היתה המחאה בפני ב' אלא לכל א' בפני עצמו היה אומר דברים הללו ואין זה כמוסר דברים ולא כמוחה לפי מ"ש הטור בשם הרמב"ן ז"ל שאין מחאה בפחות משנים אבל בא' לא אפי' מוחה בפני המחזיק וכ"פ הרשב"א ז"ל בתשובה דכיון דלא מחה אלא בפני א' לאו דוקא קאמר וזוכה בעלמא הוא ולא מזדהר בשטריה והיינו דקאמר מחאה בפני ב' דאלמא בפני ב' ממש בעי' וכן בסי' אלף פ"ג כתב ואפי' מחה בפני ג' זה שלא בפני זה לא מהני ואע"ג שנחלק הרא"ש על הרמב"ן במוחה בפני המחזיק עצמו לומר דהויא מחאה כמוכ' בפני עד א' יודה לדברי הרשב"א אפי' בשנים זה שלא בפני זה דכחוכא בעלמ' הוא מתוך שיודע שלא יחוש המחזיק לדברי העד משט' היה ולא חלק אלא על דברי הרמב"ן שבפני המחזיק חשיב מחאה והו"ל לאזדהורי בשטריה ויש לנו לומר כן דאפושי במחלוקת לא מפשינן כיון דטעמא אחריתי הוא וכי תימא שמנוסח כתב העדים במחאה משמע שהמחאה היתה בפני רבים ואיך יכולי' לסתור מ"מ כשחזרו לדקדק בעדותם ואמרו שלא מחה אלא בפני כל אחד בפני עצמו שומעין להם ולא חשבינן חתימתן בשטר ההוא כמי שנחקרה עדותן בבית דין דמחאה לאו שפיר כתובה שהרי כתב הרב נמוקי יוסף ז"ל שכתבו בשם הא"ז ז"ל שצריך שיכתבו בלשון שליחות פלוני העידנו על עצמו לכתוב עליו שמיחה אבל אם כתבו שמענו פלוני שמיחה כהאי גוונא לא הוי עדות ומפיהם ולא מפי כתבם אמר רחמנא עד כאן. וכן בנסח זה אין בו לשון שליחות שהעיד עליו העדים על עצמו לכתוב הילכך אין לו דין שטר ויכול לחזור ולהעיד ולשנות ממה שכתוב שם ונראה בעיני שאעפ"י שהמחאה ניתנה ליכתב ויש לה דין שטר דוקא כשנכתב בזמן שמועילה מחאתו כגון בתוך שלשה שנים דאז ודאי לא מיקרי עדות שלא בפני בעל דין שאין בכתיבה זו חובה למחזיק שהרי יכול הוא עדיין למחות בפני אחרים ואינ' עכשיו אלא כשעושין שליחותו של מוחה אבל לאחר שלשה שבאים להפקיע חזקתו של מחזיק בעדות זה והם אינם שלוחיו עתה שהרי הוא אינו יכול למחות עכשיו אלא שמעידין שזה מחה בתוך שלשה שנים ואף על פי שהיה כתוב לשון שליחות לא מהני אם לא שיעידו בעל פה בפני בעל דין ובפני בית דין.

ויש שטוענים עוד לומר מאחר שהעדים עצמם מעידים כי אחר יום מות האלמנה היתה גובה השכירו' ואחר מותה לקחה ה"ר שלמה סלאדין נמצא כשמתה האלמנה נשארו הנכסים בחזק' יורשיה לא עלתה לה"ר שלמה חזקה שאם לקחה מאחיו אחר שמתה הו"ל לאזדהורי בשטרא ולכל הפחות חלק אחיו עדיין בחזקתו עומד ומחאתו מבטלת החזקה בשטר ועוד שהאחין אין מחזיקין זה על זה והא נמי ליתא ושתי תשובות בדבר חדא דמי החזיקו לאחיו ההוגאר"ה ההיא ואם מפני שמתה אמו וירש חציה הרי הודאת בעל דין שלא ירש כלום שהוא אמר ששלו היתה מעולם וזה אינו יכול לברר אם כן אין בדברי מחאתו כלום כי הא דאמרינן דערער וחזר וערער שלא מחמת טענה הראשונה כגון דטעין בתחילה בגזלנותא וטעין בשניה במשכנתא דאמרינן דבשניה הודה שהראשונה היתה שקר ממה שטען משכנתא נמצא שחזקת שלשה שנים הראשונים היתה חזקתו בלא מחאה כדכתב הרא"ש ז"ל והכא אם איתא דמאמם ירשו הרי מחאתו שקר ונמצאת חזקתו חזקה בלא מחאה אלא אית לך למימר דבמחאתו הודה שלא באת לו בתורת ירושה כל שכן עכשיו שבא לבית דין גם הוא מחזי' בטענה זו שהיתה שלו מעולם ולכולי עלמא הודאה בבית דין הויא הודאה ולפי דבריו עלתה חזקה לאחיו ועליו לברר שהיא שלו וכל שלא הביא ראיה אין בדבריו כלום ועוד טעמא דמחאה הוי משום דהוה ליה לאזדהורי בשטרי כאן שמיחה שהיתה שלו ולפי דבריו לא היתה של אמו מעול' לפיכ' זה לא נזדהר בשטרו שאם יברר המערער שכן הוא אין שטר קנייתו מאמו מחזיקה בידו ואומו מכרה דבר שאינו שלו.

ומזה הטעם נמי נתבטל טענת אחים השותפים שאין להם חזקה זה על זה שהרי המערער עצמו מודה שאין לו שותף אלא כולה שלו א"כ עלתה לו חזקה בכולה כל שכן וכל שכן כשנמכרה לאיניש דעלמא דנחית לכולה הוה ליה למחויי שחציה שלו וכי תימא מאחר שהוא כתב בזכרון עדו' שמעידים שהיתה ההוגארה הנזכרת של מרת קלארה הנזכרה עד עת מותה והיא היתה נוטלת השכירות כל ימי חייה מכאן מוכיח שלא לקח ה"ר שלמה ממנה בחייה וממילא נפלה בירושה לשני בניה עד כאן וזה הלשון צריך הולם להולמו ומחו ליה אמוחא כי מכאן ידעו שההוגארה הנזכרת היתה שלה עד עת מותה ולא נתנה ההוגארה הנזכרת לאחרים בחצאי הא אין עליך לומר דבגמר דבריו נתפס עיקר העדות לפי שהיתה שלה עד עת מות' לפי שראו שהיתה נוטלת השכירות כל ימי חייה וזה מחזיקה שההוגאר"ה הנזכרת היא שלו ומה שראוה שהיתה נוטלת השכירות כל ימי חייה לאו דוקא עד שעת פטירתה דאטו בכפא תליא שכל ימי חייה היתה אוכל' השכירו' מדי חדש בחדשו ושמא מתה בסוף החדש ועדיין לא בא זמן הפרעון מ"מ כל ימי חייה לא היתה רשות אחרים באותה ההוגארה מבלעדי האלמנה ואחרי מותה ראו שה"ר שלמה בנה היה לוקח השכירות כך הוא מוכרח להבין מלשון זכרון עדות כ"ש שכבר נחקר עדותן בב"ד ופירשו הדברים שלא היתה עדותן אלא שכל ימי חייה לא פרעו שכירות אלא לשלוחי האשה ואחרי מותה פרעו לה"ר שלמה ואין בזה משהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא מפרש דבריו כמו שהוכחתי למעלה כ"ש שאותו זכרון עדות לאו כלום הוא דמפיהם ולא מפי כתבם בעינן ואפי' אם היו מעיד בפני ב"ד הו"ל עדות שלא בפני בעל דין ולאו כלום הוא כ"ש בדין מרומה כזה לעיין כל רואה שהיה צריך ראיה וחקירה רבה וכבר ידוע מה שכתב הרא"ש ז"ל דכל שלא נעשה דרישה כהוגן יכולים לחזור ולהגיד כיון דמדינא בהא מילתא לאו אגרא היא ומהריב"ל בח"ג סי' כ"ח דיבר בזה עיין שם ומה גם עתה אחרי שעמדו לפני הדיינים וממוני החזקות מעמיקים לסתור עצה ולכתוב זכרון עדות בחתימת ב' עדים ומקבלים עדותן שלא בפני הממונים ושלא בפני בעל דין והיה במחשך מעשיהם ואם האמת אתם יבאו לפני הדיינים הממונים ויתנו עדיהן ויצדקו.

ובלעדי אלה אפי' תימא שההוגארה היא בחזקת ב' בניה שירשו מאמ' מאחר שהאשה זו ובעלה לקחוה מהיתומי' של ה"ר יקר נ"ע טעני' ללוקח וליורש שהרי יקר לקח כל הזכות שהיה לה"ר אברהם המערער בהוגארה זאת ומה"ר שלמה אחיו ג"כ זכותו ומה שכתוב בזכרון עדות שה"ר שלמה מכרה לה"ר יצחק יקר היינו שמכר חלקו אכן הלוקח קנה אף מה"ר אברהם כי ידע שהי"ל זכות בהוגארה מחצה שהיה בחזקתו ומנא תימרא דהכא מכח שאין לו חזקה טענינן ליה שקנה גם מהבעלים מדאמרינן בהנזקין גבי לוקח מסקריקון וחזר ולקח מב"ה פירוש שהודה לו מקחו בטל ואמרינן התם אם אכלה לוקח שלש שנים וחזר ומכרה לאחר אין לבעל על הלוקח שני כלום דטענינן ללוקח שלקח המוכר מן הבעלים כ"ש כי גם בזה כיוונו עדותם בע"פה שהם לא עמדו בשעת המכר וגם לא ראו שטר המכיר' אלא שוכרים הם וידעו שנעתקה מרשות ה"ר שלמה הבעל הנזכר לרשות ה"ר יקר הנזכר ואין להם לידע אם קנה מה"ר שלמה הנזכר לבדו או אם לקח אף מה"ר אברהם אחיו הנזכר ומה שהיה צווח ה"ר אברהם אף אחרי שלקחה ה"ר יצחק לא היו דברי טענותיו אלא על אחיו ה"ר שלמה נוחו עדן הנזכר וכן כתוב במחאה ועל כן מאז עד היום הזה היה ה"ר אברהם הנזכר צועק חמס על אחיו ה"ר שלמא הנזכר על דבר ההוגארה והיה או' כן דעו רבותי שכעת אין לאל ידי לתבוע זכותי ובזמן שאוכל לתבו' זכותי אתבענו משמע מלשון זה שלא היה מתרעם הלוקח ה"ר יצחק אלא על אחיו ושמא המחצית ההוגארה שלקח שלא כדין לפי דבריו כלה שלו ועל זה סמך הלוקח ה"ר יצחק ולא חשש כי אמר אותו המחצה שקניתי מאחיו איני חושש לערעורו לפי שהוא צריך להביא ראיה שהוא כדבריו שהרי בחזקת אחיו היא. הנראה לע"ד יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף