שו"ת מהרי"ט/ב/חושן משפט/סז

שו"ת מהרי"ט ‏ ב חושן משפט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

על בת החכ' דון יעקב ן' נחמיאש על דבר הבית של נ"מ שנפלה בירושה לבעל ולבת האשה והיא יתומ' קטנה והלך הבעל ומכר חלקו לאשה גבירה ושולטת והיא בעולת בעל ואפוטרופא של היתומה תובע שהיתומה קודמת במכירה ההיא יען הבית ההוא אין בו דין חלוקה ותצטרך למכור את נחלת אבותיה.

בהא דאמרי' אשה לית בה משום דינא דבר מצרא נחלקו הפוסקים יש שאמר דוקא אשה דלאו אורחא למטרח אבל נשואה ושיש לה בעל שיטרח בשבילה לא. והריב"ש סי' קס"ט כתב דמדברי הרמב"ם ז"ל נראה דליכא הפרש בין איכא דטרח לה להיכא דליכא דטרח לה שהרי כתב בפרק שלש עשרה מהלכות שכנים המוכר לטומטום ולאנדרוגינוס אין בעל המצר יכול להוציא מהם מפני שהם ספק אשה כי דעתו ז"ל שהלוקח מחזק המצרן מוציא ועליו הראיה אף על פי שאין להם בהם טעמא דלאו אורחיהו למטרח שהרי דרכם לטרוח הם בעצמם. ואף אם נלמוד מדבריו שלא חלקו באשה בין אורחה למטרח ללאו אורחה כמו שלא חלקו כמה נשים שהם כאניות סוחר ובני בית יש להם. גם בטומטו' ואנדרוגינוס אם אית' דנשי נינהו לא פליג בהו אבל האשה שיש לה בעל נכסי' בחזק הבעל הם דקנין פירו' שיש לו בהם כקנין הגוף דמי וחשיב כלוקח ראשון אצל כל אדם וגם בעל בנכסי אשתו לא בעי הרשאה ועליה דידיה רמיא לפקח על הנכסים הילכך נכסי איש מקרו ולא נכסי אשה והרב המגיד משנה הביא משם בעל העיטור שפירש הרי"ף בכל אשה קאמר שאינה אשת איש. וכתב הרב בבית יוסף זה לשונו. ואני מצאתי בעיטור דלהרי"ף בכל אשה קאמר בין שהיא אשת איש בין שאינה אשת איש עד כאן. ונסחא זו שנזדמנה לרב יחידאה היא כי בספר העיטור שהודפס עתה מחדש כתוב בו כנסחא שהביא הרב המ"מ ז"ל והלשון שכתב בכל אשה הוא דקאמר הכי משתמע בכל אשה אחת אלמנה ואחת גרושה ואחת נערה בבית אביה וכן אם היא סחרנית גברנית עיירנית לא פלוג בהו רבנן ובלבד שאינה אשת איש דאם היא בעולת בעל הבעל הוא שטורח להשתכר בהם שהוא אוכל פירות ומשם הרשב"א ז"ל הביא הרב המ"מ לאשה שאינה ידועה תחת בעל אי נמי נשואה וביש לה נכסים ידועים הא לאו הכי לא דהערמה היא ומדבריו משמע דלא מהימן בשבוע' כיון שאין לה נכסים ידועים מערמת היא לסלק מעליה את המצרן דומיא דזבין גרויא דארעא וכו' דאמרינן הערמ' היא ולא מהימנינן ללוקח בשבועה שלא כל הימנו לאבד זכותו של מצרן בשבועתו היכא שהדבר מוכיח ובכך יתכן מה שכתבו תלמידי הרשב"א ז"ל משמו והני מילי באשה שאין לה בעל כלומר דכשיש לה בעל מסתמא דיינינן לי' דלית לה דינא דבר מצרא עד שיהיו לו נכסים ידועים כי היכי דלא תקשי למה שכתב הרב המ"מ ז"ל בשמו. ואע"ג דאיכא למימר דההוא דזבין גרויא במציעא דארעא התם חשיבה הערמה גלויה כיון דשוה לאותם השדות אשר סביבותיה מה ראה למכור באמצע שדהו אבל באשה מי לא אפשר שיש לה נ"מ שהכניסה או שנפלו לה או שמא במתנה נתנו לה אחרים שזכתה והבעל אוכל פירות שהרי אמרו קבל מן האשה יחזיר לאשה דשמא מנכסי מלוג שלה הם. מכל מקום כבר ביאר הריב"ש ז"ל שם באותה תשובה דבאשה שידוע לנו שאין לה נכסי מלוג שנפלה לה בירושה ודאי נראה שהיא הערמ' גלויה ומפורסמת ואית בהו דינא דבר מצרא דאין לתלות שנתנו לה במתנה כמה דמוכח בירושלמי דפרק מציאת האשה מפני מה אמרו מציאת האשה לבעלה כרבי יוסי שלא תהא אשה מברחת זהובים מבעלה ואומרת מציאה מצאתי הגע עצמך נתנו לה במתנה ומשני קול יוצא למתנה עד כאן משמ' להדיא דסתם נכסים שבידה משל בעל דיינינן להו ולא תלינן במתנה.

ועוד נראה לי להביא ראיה מההיא דסוף פרק חזקת הבתים אחד מן האחים שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו ואמר שלי הם שנפלו לי מבית אבי אמא עליו להביא ראיה וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית וכו' ואמרינן התם ואם מת על האחים להביא ראיה. ופירשו התוספות הטעם דכשמת כיון שאונות ושטרות על שמו מוכחא מילתא דשלו אלא דבחייו הוא דאמרינן עליו להביא ראיה ולא סמכינן אמאי דיוצאת על שמו משום דאם איתא דנפלו לו היה לו עדים בדבר והוא הטעם באלמנה הנושאת ונותנת והוא הדין באשת איש דאמרי' אם איתא דנפלו לה או בנתנו לה במתנה היתה יכולה להביא עדים או ראיה לדבר וכיון דלא מייתי הערמה הוייא. וההיא דקבל מן האשה יחזיר לאשה הוי טעמא לפי שאינן עתה ברשות הבעל אבל מה שהיא קנת' ממעות שבידה עדיין לא יצא מחזקת הבעל כאילו היו בבית דלא מהימנא להוציא מרשות הבעל שהרי כתב הרא"ש ז"ל שם דאף אם אינה נושאת ונותנת בממון של בעל אלא שמפקיד בידה כל אשר לו דינה כנושאת מתו' שעליה להביא ראיה. הילכך בכל אשה שיש בידה ממון של בעלה כל מה שבידה בחזקת הבעל הוא ואם קנתה היא דיינינן לה בהערמ' גמורה ולית בה משום דינא דבר מצרא. ועוד איכא טעמא אחריתי דאפי' היתה אשה דלאו אורחה למטרח הרי כתב מהרי"ל בתשובה בשם מהר"ם דאמרינן דאשה לית בה משום דב"מ דינא דבר שותפות אית לה דעדיף דשותף בגוף הקרקע הוא. איברא שהרב מורינו מהר"ר אליהו חיים ז"ל דקדק מתוך תשובת הריב"ש סי' תפ"ג שלא חלק בין מצרן לשותף שכתב אמנם אם הם יתומים קטנים לית בהו משום דינא דב"מ שלא ישאר הקרקע בשתוף עם הלוקח כאשר היה בתחילה עם ראובן והלוקח. אלא אפשר לומר דיתמי שאני והריב"ש לטעמיה שפי' בטעמ' דיתמי לאו היינו טעמ' דאשה שכן כתב בתשוב' שס"ט דטעמא דיתמי משום דינא דב"מ משום ועשית הישר והטוב וללוקח אזהר רחמנ' ויתומים קטנים לאו בני מעבד הישר והטוב הם דאפי' אית להו מאן דטרח להו כגון שיש להם אפוטרופוס אפוטרופא לאו בני מעבד הישר והטוב נינהו אבל באשה טעם אחר הוא משום דלאו ארחה למטרח וכמו שפרש"י וכן הרמב"ם ז"ל מפני שאין דרכה לטרוח תמיד ולקנותו ע"כ נראה לקצ' מחברים ז"ל דבנשואה דאיכא מאן דמטרח בעדה אית בה משום דינא דב"מ וכו' הילכך לענין אשה נהי דדינא דב"מ לית לה מהך טעמא דינא דשותפי אית לה דעדיף לן טעמא דשותפי שיש לו חלק בגוף הקרקע מטעם טרחא באשה דכל בענין זה תטרח ותטרח אבל יתמי כיון שהם יתומים קטנים דלאו בני מעבד מצוה דהטוב והישר מה לי דינא דב"מ מה לי דינא דשותפי להני יתמי לא מזהר רחמנא ועשית הטוב והישר ואמרינן דלענין אין נפרעין מנכסי יתומים קטנים עד שיגדלו איכא דיהיב טעמא בפרק שני דערכין משום דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ואיכא דיהיב טעמא משום דחיישינן לצררי ואמרינן איכא בינייהו מת בתוך זמנו אי כמאן דאמר בשהודה ומת אי נמי דשמתוה וכו' וקי"ל דבכל הני נפרעין משום דליכא למיחש דצררי ולא חיישינן לטעמא דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו שאני התם דמצוה שיש בה שעבוד נכסים היא וקרקע היתומים משתעבד לבעל חוב מזמן אביהם להכי לא קיימא לן כמאן דאמר דטעמא דלאו בני מעבד מצוה. דההוא סבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא אבל כגון זה דמצוה בעלמא הוא משום ועשית הישר והטוב ליתמי לא מזהר רחמנ' לעשות הישר והטוב ולהפקיע זכותם וכהאי גוונא אמרינן בפרקא קמא דבתרא דאין פוסקין צדקה על היתומים דלאו בני מעבד מצות צדקה נינהו אם לא היכא דעבוד לאחשובינהו כי הא דרבא פסק צדקה איתמי דבר מצוה ואמר אנא לאחשובינהו הוא דעבדי הא לאו הכי יתמי לאו בני מעבד מצות צדקה נינהו ה"נ לאו בני מעבד הטוב והישר נינהו לא שנא מצרן ולא שנא שות' אי נמי בההיא עובדא דהריב"ש יתומי' היה להם שעבוד בקרקע ההיא שלא היה אפשר לשותף לחלק' אעפ"י שקנה ג"כ חלק חבירו החייב לפי שהחוב היה יותר על שויון הקרקע ולא סגי שלא יגבו הקרקע ההוא בחובם ואעפ"י שמי שטורף בחובו יכול המצרן לסלקו שאני הכא דלא היה אפשר לסלקם מעל קרקע זה כלל וחשיב כמשכנתא דאין מצרן יכול לסלקו כדאמרי' בהמקבל ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דמגבה דמיא שנעש' קרק' זה יותר מאפותיקי מפורש כיון שאין לו מהיכן יגבה כל חובו אלא ממנה יכול הוא לעלות בדמיה כשיעור כל חובו מיהו במקום שותף דגוף הקרקע אין יפה כחו של מלוה דשעבודא בעלמא אית ליה גביה. ומיהו היכא דהאי מלוה הוו נמי יתומים קטנים כי היכי דאצל הממשכן לחוד לא מצי מצרן מפיק ומיתמי לחוד לא מצי מצרן מפיק הכי נמי יתמי ממשכן שותף דעדיף ממצרן לא מצי מפיק מניהו.

ולענין היכא דטוען שיש הערמה בדבר אם צריך להשביעם בכך כתב הרשב"א ז"ל שאין יכול להשביע משום דדינא דבר מצר' משום ועשי' הישר והטוב הוא בלבד ואין מזקיקין את הלוקחים לא לחרם ולא לשבועה וכן הביא הריב"ש משם הרמב"ן בתשובת שס"ט. ואמר וגדולה מזו נמצא בתשובה לרב נטרונאי גאון ז"ל בההיא דפרק נערה ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא ומשום דינא דבר מצרא כתבינן דכתב אף על פי שנודע דבר המכר לית בזה משום דינא דב"מ אף על פי דמתנה באחריו' אית בה משום דדב"מ והרשב"א נתן טעם לדברי הגאון ושמה נאמר לפי דבריו מתנה באחריו' שאני לפי ששטר זה בעצמו נדון כמכר ואין כאן מתנה כלל אבל כתב לו שטר מתנה מוחלט לפיכך כתב לו שאם יערער עליו בן המצר שלא יהא המכר מכר ויזכה בו משום מתנה וצריך עיון עד כאן לשונו. ואמר הנה דעת הגאון שאעפ"י שזה המכר גלוי לכל ששטר המתנה לא נעשה אלא להערים ולבטל זכות בן המצר אפי' הכי מועיל לבטל דינא דב"מ אא"כ השטר מוכיח מתוכו ותקשי ליה לרב ז"ל מה הועיל בתקנה ע"כ ביטל שני את הראשון דכדי שיתבטל לגמרי זכות המצרן צריך לבטל המכר ואחולי אחליה לשעבוד קמא דע"כ א"א להערים. ועוד מהאי שעתא שנכתב שטר המכר א' זכ' מצרן בה דלוקח שליחו' דמצרן עביד כדא' בהמקב' לענין לכי אייקיר וז"ל וגם דעידי גופייהו דקנו מיניה ללוקח כתבי שטרא למצרן אעפ"י שלא קנו מידו לשם המצרן א"כ מאי מהני ליה שטר מתנת' דעב' באחרונה אלא עכ"ל דהכי מפרש דעת הגאון דמעיקר' הכי התנו שאם לא יערער שום בן המצר עליה הרי היא לו בדמי' ויזכה בה בתורת מכר ואם ירצה שום מצרן לסלקו הרי היא לו לעתיד בתורת מתנה ואין כאן מכר ולא יטול ממנו דמים כלל ואין כאן הערמה דבלב שלם הוא נותן לו שיותר חפץ לתתה לו במתנה ממה שיקח אות' אחרים במעות ואם לא בא בן המצר לסלק הרי שטר המכר במקומו עומד ולא נתבטל ומזמן א' קנה והשת' אין כאן הערמה כלל. ואהא דכת' הרמב"ן והרשב"א שאין להשביע ולא להחרי' עליו הבי' הריב"ש משם בעל העיטור דכל היכא דיש לחוש להערמה יכול בן המצר להזכיר סתם ויר' לי דבחרם סתם אין הרמב"ן והרשב"א חלוקים על בעל העיטור שלא אמרו אלא שאין מזקיקין את הלוקח לחרם ולשבועה וחרם דומיא דשבועה אמרו שאין מזקיקין אותו להטיל חרם עליו אם עשה הערמ' הא לא מקרי טוב וישר דמ"מ זילותא היא גביה וקפיד' יש בדבר כדאמרי' קללת ת"ח אפי' על תנאי היא באה אבל חרם סתם שמחמירין על מי שעשה ערמה ליקח את הקרק' ומסלק את המצרן שלא כדין שיודה בדבר בפני ב"ד בכגון זה אין בו בית מיחוש ולא הקפדה בדבר. תדע שהרי היכא דכתב ליה נאמנו' גמור כת' הטור משם רבינו האיי בסי' ע"א שאעפ"י שלא יהיה שם לא חרם ולא סדרת הראש לא מהני תנאה ואין חבירו יכול לעכב עליו ולומר הוציאני מן הכלל שלא האמינו לגזול וכי מחרים לא לימא מאן דגזליה אלא מאן דאיתיה לגזלה בידיה ולא מהדר הכי והכי להוו ע"כ. ואי ס"ד יש הקפדה בדבר שאין להחזיק בכך אמאי לא מהני בה תנאה אלא כל כה"ג אין קפידא ולא מצי שום אדם לעכב בכך.

והיכא דאיכא פלוגתא דרבוותא אם זוכה המצרן לסלק את הלוקח הרי בכל ספק שיהיה אנו מחזיקים את הלוקח במוחזק והמצרן מוציא ממנו כמ"ש הרמב"ם וכן היא סברת הרא"ש ז"ל. אלא שהטור הביא משם הרא"ש ז"ל איפכא דלא מבעיא אם שניהם טוענים ברי אלא אפי' אם המצרן טוען שמא והלוקח טוען ברי על הלוקח להביא ראיה דארעא בחזקת המצרן קיימא. ואיברא שהדבר תמוה שהלוקח קדם והמצרן בא להוציא מידו ואיך קנה מוחזק. ועוד הלוקח זוכה מדין תורה והמצרן מתקנת חכמים דהכי אמרינן בפרק מציאת האשה גבי פרנסת הבת בפלוגתא דרבוותא אי אמדינן לדעתיה דאב להוסיף על העישור כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו כיון דפלוגתא היא נכסים בחזקת היורשים דאלו פרנסת הבת מכח תקנתא קא אתי וכן בענין ההשבון דתקינו כשאין לאשה זש"ק תחזור ליורשים כתב הרא"ש בתשובה כל ס' שיש בדבר יד התקנה על התחתונה וזוכה היורש מן הדין ה"נ יד מצרן דאתי מכח תקנתא על התחתונה ויש ליתן קצת טעם לדבריו ז"ל דכיון דעשו לוקח כשלי' דמצרן ומההיא שעתא חל שעבודיה למפרע ועדים גופייהו כתבי ליה שטרא אחרינא משם המוכר אף על פי שאין נמלכים בו לזכות לשם המצרן הילכך כל קרקע שנמכר במצר שלו לא הוחזק ביד הלוקח עד שיתברר שנסתלק המצרן שבקנייתו זאת נעשה כשליח של מצרן וידו של מצרן עדיפא מידו. והרב מהר"י בן לב ז"ל בח"ב שאלה מ"א הביא סברת הרמ"ה ואמר הראיות שהיה הרמ"ה מביא לדבריו מהא דאמרינן מתנ' אית בה דדב"מ היכא דכתיב בה אחריו' דסמכינן על לישנא דשטר' דאחריות דאית ביה ולא מהימני' למארי שטרא לאשתבועי דלאו זביני כ"ש הכא דודאי זביני וקטען מילתא אחריתי לבטל דד"מ דאיכא למימר אערומי קמערים. אבל לעיל גבי זבן בק' שוה ר' חזיא אי גברא דעביד למיזל ולמזבן להאי נמי הוה מוזיל ואי לא יהיב ליה ר' אי טעין לוקח דלא רגיל למיזל וב"מ טעין דרגיל על ב"מ להביא ראיה כיון דלית ליה לב"מ לסלוקיה מארעא עד דיהיב ליה כלהו זוזי ארעא בחזקת לוקח קיימא עכ"ד הרמ"ה ז"ל. וכתב הרב מהר"י ן' לב ז"ל דאפילו נימא דהרמ"ה סבור דלגבי פלוגתא דרבוותא המצרן הוי מוחזק מ"מ הוי יחידאה ולא קי"ל כותיה. ול"נ דמודה הרמ"ה היכא שהספק הוא תלוי בדינא או בפלוגתא דרבוותא דלא מצי מצרן מפיק מלוקח ואוקמ' בידיה דלוקח דומיא דספקא דאי מוזיל לגבי ב"מ או לא דהוי ספק שאינו תלוי בטענה דלוקח וגם א"א ללוקח לברר אבל כל דבר התלוי בטענתו של לוקח ואפשר לו לבררו כגון אי הוי מתנה או מכר אם כדבריו אפשר היה לבררו ע"י העדים וכן כשטוען לכרגא או למזוני או לקבורה זבין אפשר לו לברר דשכיחי אינשי דידעי ומדלא מברר ש"מ דשקורי משקר כדאמר בההיא דא' מן האחים שהיו אונו' ושטרות יוצאות על שמו שהבאתי לעיל ואשכחן דמתוך הך סברא רמינן ראיה על המוחזק כההיא דפרק כל הנשבעין בחביתא דחמרא דאיתברבר סתק' דמחוזא דכיון דאתרא דשכיחי רבים צרי' להביא ראיה כדתני איסי אין רואה שבועת ה' וכו' הא יש רואה יביא ראיה ה"נ מסתברא דכיון דמצי לברר ולא מברר הערמה היא ועוד אם אתה אומר נאמן א"כ מה הועילו חכמים בתק' כל אדם יכול להפקיע דין בה"מ מעליו ויאמר לכרגא או למזוני ולקבור זבין וכן כל אדם יכול לכתוב שטר מתנ' באחריות להפקיר זכות בה"מ וכה"ג אמר בפ"ק דכתובו' גבי האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה א"כ מה הועילו חכמים בתקנת' ומשני א"ר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אלמא אפילו במקום שמן הדין נאמן בטענתו שלא להוציא ממון אי לאו מהך סברא דאין אדם טורח וכו' ראוי לסלק נאמנותו דאי מהימני' ליה נמצא שלא הועילו חכמי' כלום שכל אדם יכול להפקיע תקנתם.

ומיהו אפילו תימא דבס' דדינא כה"ג כ"ע מודו שהלוקח מיקרי מוחזק והמצרן בא להוציא כיון דס"ס הוא ס' אם באשה נשואה איכא משום דד"מ ס' ליכא ואת"ל לית בה משום ד"מ דילמא דינא דשותפי אית לה ורגיל הרב מהר"י ן' לב ז"ל לומר דבס"ס מפקי' מיד המוחזק ואחריו החזיק הרב מהר"ר שלמה הכהן ז"ל ואע"ג דס' דרבוותא לא אמרינן שם ס' דרבוותא חד הוא אלא כל שהס' עומדות לפנינו ס"ס מיקרי ותרי ספיקי מסייעי לשותף זה ואף לפי מה שאני חוכך בה שלא יועיל זה לאפוקי מיד המוחז' דחזק' דממונ' עדיף דאין הולכין בממון אחר הרוב וס"ס לא עדיף מרוב' וההי' דפ"ה דכתובו' שהבי' הרב ז"ל שהיא היא כמו שביארתי במ"א מ"מ הנה בענין זה ליכ' חזק' ממון אלא שאנו מסתפקי' בקני' זו אי זכה בה המצרן או לאו אלא מספק' מוקמי' לה בחזק' הלוקח דהוי ודאי ומצרן בא בטענ' ס' ואין ס' מוצי' מידי ודאי השתא דהוי תרי ספיקי מריעין כח הלוקח לא חשבינן ליה ללוקח ודאי ומצרן דמסייעי ליה מפיק מיד הלוקח.

ומה שמספקא עלי בנשים האלו שהנה גבירות ונכנסות בחצרות שרי מלכים וטירותם והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתה ומכלכלים את בעליהם זה כמה שנים ומפרי ידיהם עשתו גם גברו חיל עושר ונכסי' אם נאמר שאשה כזאת אין לבעלה זכות בכל אשר עשתה חיל כי מאחר שהוא אינו מעלה לה מזונות אדרבא היא מכלכלת את בעלה ואת בניה ואת כל אשר אתה בבית אין הבעל זוכה במעשה ידיה בסתם ואינה צריכה לפרש ולומר איני ניזונית ואיני עושה דכל שאין הבעל זנה במאי זכי במעשה ידיה. ומנא אמינא לה מהא דמייתי הר"ן ז"ל בפרק אלמנה ניזוני' משם הרמב"ן ז"ל גבי אלמנה ששהתה עשר שנים וכו' שאם לא נתן לאשתו מזונות ועשתה ואכלה אפילו שהותירה אין לבעלה עליה כלום דכל היכא דאיהו לא יהיב לה מזונות אינה צריכה להתנות בפי' ולומר איני ניזונת וכו' אלא זכתה במעשה ידיה אפילו דרך שתיקה וזו היא ששנינו אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה. ואין לחלק בין היכא דאתיא מיניה שלא רצה לתת לה מזונות להיכא דאתיא מינה כי כביר מצאה ידה ולא הוצרכה לבעלה שיביא לחם ביתו דהתם לאו משום שהוא לא רצה לתת לה מזונות דהא בשהתה ולא תבעה מיירי התם מעיקרא ועלה קאמר וה"מ לאפוקי מבעלה מזונות אבל אם הותירו אין לבעלה עליה כלום אלמא הותירה דומיא דפחתה דבכל ענין שלא העלה לה אין לו במות' כלו' ולשון דכל היכא דאיהו לא יהיב לה לשעתה משמע אפי' לא תבעתו וכן מתני' דמייתי מואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מיירי אפילו לא תבעתו מדלא קתני ואם אינו רוצה ליתן כו' אלמא דכל היכא דלא נתן לה זכתה במותר מעשה ידיה אלא שאפשר לומר דנשים אלו שתחל' שמושן במלאכה זו עדיין הבעל טורח במזונות וכשהי' מרווחת ונותנה בעין יפה ונותנת יציאו' הבית כל שלא אמרה איני נזונית וכו' הרי יש לה ממה שתפרנס הבית ממה שהרויחה כבר ומדידיה קאכל' ומדידיה שת' וכל מה שהיתה הולכ' ומשתכר' קמא קמא בטיל לגבי בעל אי נמי אפשר לומר דכיון דאיכא ריוח ביתא מסתמא וותרה כדאמרינן בפרק מציאת האשה במי שמת והניח ב' בנות וקדמה ראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן א"ר יוחנן שניה וותרה וחולקות בשוה ומסיק דטעמא דר"י משו' ריוח ביתא. ופסקו הרי"ף והרמב"ם כר' יוחנן ואפילו למאן דפסק התם כרבי חנינא הכא עדיפא דעל הסתם היתה עושה כדרך שהיתה עושה בתחל' ואם איתא דקפדה היה לה לפרש הנלע"ד יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף