שו"ת מהרי"ט/ב/חושן משפט/נו

שו"ת מהרי"ט ‏ ב חושן משפט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה ראובן היה נשוי עם לאה זה כמו ז' שנים ולא היה להם בנים ועשתה בעודה בריאה שטר וזה נוסחו בפנינו ח"מ באה אשת ראובן ואמרה לנו הוו עלי עדים וכתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח שבעולם וקנו ממני קנין שלם מעכשיו וחתמו ותנו ביד בעלי הנז' להיות בידו לזכות ולראיה ברורה שמדעתי ורצוני הפשוט בלי שום זכר אונס כלל והסתה ופתוי כלל הקניתי לו ד' אמות קרקע שיש לי ואגבן הקניתי לו ג"כ כל נכסי עזבוני מעכשיו ואחרי מותי אם אמות בחיי בעלי הנז' ולא ישאר ממנ' זרע ש"ק שירשני בעלי כל סכי כתובתי כל נכסי עזבוני יהיה נ"מ או שום נכסים שישארו אחרי מותי לפי שבעלי הנזכר עשה עמי כמה הטבות ראשונה שזה כמה שנים שנשאני ולא הריתי ולא ילדתי ולא ערער עלי ולא חלק עמי. שנית שהתניתי ונתפשרתי עמו שאם ח"ו ימות בחיי וישארו לו בנים או בנות שאחר שאתפרע מכל כתובתי משל' כל השאר מהנכסים שישארו אחר פרעוני שאחלק עם בניו וזרעו ויורשיו חלק בחלק שוה בשוה גם אני הטבתי לעשות עמו שמעכשיו כנז' ואחרי מותי כל נכסי כתובתי או נ"מ או כל מה שימצא מעזבוני הכל יהיה לבעלי הנזכר כדין התורה ואין לשום יורש וגואל הבא מכחי זולת בעלי הנזכר שום חלק ונחלה בשום נכסי עזבוני לא מכח התקנה של טוליטולה ולא משום כח שבעולם זולת שלשלת אנבארי"ש אותה השלשלת לבד יהיה ליורשי כלם והשאר יירשני בעלי הנז' כדין תורת מרע"ה הכל באחריות גמורה דלא כאסמכת' ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מהבעל הנז' ומאשתו הנז' קנין גמור וכו' ונשבעו שניהם לדעת המב"ה ולדעת הרב וכל אחד מהם לדעת הצד שכנגדו לקיים כל הנז' בביטול כל מיני מודעות וכו' ולראיה חתמנו שמותינו וכו'.

תשובה רואה אני שאשה זו כל עצמה לא באה אלא להפקי' חלק הנוגעים בנחלה מצד התקנה אבל לעצמה לא זכרה ולא ויתרה משלה כלום שהרי אם תתאלמן או תתגרש נוטלת כתובתה משלם שלא כתבה לו אלא שאם תמות בחייו בלא זרע ש"ק שירשנה בעלה ולא כל הימנה להפקיע התקנה ולגרוע זכות יורשיה יורשי כתובת' כמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' שבכלל נ"ה ולא שני לן בין שתהיה מתנת ש"מ ובין שתהיה מתנת בריא מהיום ולאחר מיתה כל שאינ' מתנה גמורה שאפילו תתאלמן או תתגרש לא תטול כלום ואין מעשיה קיימים כמו שמפורש בדברי התוס' שם.

ושמא תאמר שלא אמר הרא"ש כן אלא לפי דקדוק התקנה של טולטילה אבל הכא מאן לימא לן שמנהג קוסטאנט' בירושה הוא עצמו מנהג טוליטולה ועליו סמכו שמא הקדמונים ז"ל מאליהן קבלו עליהן עפ"י אותה התקנה נוהגים ובאים. והרב מהרי"ק ז"ל בסי' קי"ח כשהביא הטור תשובת הרא"ש ז"ל שיצא מכלל דבריו שאין בידה לשנו' כלל לתתו לא לבעל' ולא לאחר כתב ומבואר שם בתחילת הכלל הנז' שלא כתב כן אלא לפי לשון תקנת טוליטולה וכמו שדקדק שם מלשון התקנה הנז' וא"כ אין ללמוד מזה לתקנה אחרת שאינה כתובה באותו סגנון עכ"ל. איכא למימר שאפי' נניח שאין זו תקנת טוליטולה הפך ממה ששגור בפי הכל נהי דלענין מתנתה לאחרים הדבר תלוי בדקדו' לשון התקנה כמו שאפרש אבל לענין מתנתה לבעלה בטלה הרא"ש ז"ל מתרי טעמי וניכרים מתוך דבריו ז"ל. חדא דכל שלא נתנה מחיים אם תתאלמן או תתגרש מצי' למימ' נחת רוח עשיתי לבעלי ואין מתנתי כלום. ועוד שאם אתה אומ' יכולה לתת לבעלה מה הועילו חכמים בתקנתם אין ספק שתתן מתוך קטטת הבעל שאין אדם דר עם נחש בכפיפה ובכל תקנה שבכל עיר ועיר יש לנו לומר כן שלא תהא רשאה לתת לבעלה דהני תרי טעמי רויחי נינהו. אי טעמא דנחת רוח הא איתא בעלמא גבי מוכר שעבודה של אשה דתנן בפרק הנזקין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה וכו' ותנן בפ' חזקת אין לאיש חוקה בנכסי אשתו דפרכי' הא ראיה אית ליה ותימא ליה נחת רוח עשיתי לבעלי והרמב"ם כתב בפ' כ"ב מה' אישות האשה שמכרה או שהקנית לבעל' מנכסי צ"ב וכו' ואעפ"י שקנו מידה חוזרת בכל עת שתרצ' שלא נתנה אלא מפני שלום ביתה. וראיתי לרב מהרי"ק ז"ל בא"ה סי' צ' שכתב מדברי הרמב"ם ז"ל משמע שכל זמן שלא חזרה ולא טענה כן מחילתה קיימת. ונ"מ לדידן שכותבים בכתובה שאם תמות האשה בחיי בעל' יחזרו חצי נצ"ב ליורשיה וכו' אלו דבריו ז"ל.

וקשיא לי בגוייהו דכיון דמטענת נחת רוח מפקינן מלוקח אלמא מסתמא אין מעשיה כלום דאי מסתמא אמרי דהוה מתנה עד שתטעון בפירוש היכי צייתי' לה לאחר זמן שתערער להפקיע זכות הלוקח דילמא קנוניא עשו ביניהם הבעל והאשה ובראשונה נתרצית והשתא מהדר קהדרא בה דקי"ל טענינן ללוקח כל מאי דמצית למיטען ותו מה פרכי' בפ' חזק' ותימ' ליה נחת רוח עשיתי לבעלי הא שפיר שייך למתני אין לו חזקה הא ראיה אית ליה כשזו אומרת להד"ם ומדלא טענה נחת רוח וכו' אלמא נתנה ברצון טוב עכשיו חוזרת אלא משמע דעל הסתם המכירה בטלה ואין לה דרך שתתקיים הילכך לא שייך בהו ראיה כלל. ואדדייק לשון הרמב"ם שכתב חוזרת ואמאי לא דייק לישנא דמתני' דקתני מקחו בטל ובטל לאלתר משמע. ואין לדקדק מלשון חוזרת בכל עת שירצה דלא בעי למימר שתהא מתנה עד שתחזור בה דלא מצינו קנין שיהא בו חזרה אם לא שלא היה קנין מתחלתו וכן כת' שלא נתנה אלא מפני שלום ביתה א"כ אפי' לדבריו ז"ל לא דייק לישנא דחוזרת אלא ה"ק חוזרת ותובעת בכל עת שירצה לפי שלא נתנה אלא מפני שלום בית' ומצינו כלשון הזה שאמרו לענין מתנת ש"מ אם עמד חוזר ואעפ"י שלא חזר בו בהדיא משעמד נתבטל מאליו. אעפ"י שלאחר מכאן הכביד ומת מחולי ראשון אלמא כשאמרו חוזר היינו לומר שהמתנה בטלה. והרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' זכיה הביאה לזו כלשונה ולא הוזקק לתקן הלשון ולו' נתבטלה מתנתו ובסוף הפרק הביא דין עמד ומת מחולי אחר שנתבטלה מתנתו ומלשון הרא"ש ירא' דאפי' לאחר מיתה אמדינן לדעתה דמשום נחת רוח הוא דקעבדה שכתב אין מתנתה מתנה ודאי אם היתה נותנת מעכשיו בענין שלא הית' יכול' לומ' נחת רוח עשיתי היתה המתנה קיימת משמע דהואיל והיתה יכולה לומר אנן טעני' ליה ומבטלינן מתנה. ואם איתנהו להני מילי לא הוו שתקי מיניה כל המפרשי' ז"ל.

והטעם השני גם הוא טעם מספיק בכל תקנה שתהיה שאנו אומרים דעת המתקנים שהעמידו דבריהם שלא יתבטלו דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם כדאמרינן בפרקא קמא דכתובות אהא דקאמר חכמים תקנו לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמר פ"פ מצאתי נאמן ופרכינן א"כ מה הועילו חכמי' בתקנתם ומשני אין אדם טורח בסעוד' ומפסידה וכן בפ"ק דגיטין אלא מעתה גיטין הבאי' ממ"ה מה הועילו חכמי' בתקנת'. וכו' וכן בכמה דוכתי. ובהא ודאי אם היה רשות ביד האשה לתת לבעלה לא הועילו כלום כדאמרינן בפרק החובל וכי תימא דתזבין כתובתה בטובת הנאה כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. אם כן היכי תיסק אדעתין דבעלי התקנ' הזא' טרחו בכדי וכן בסוף פרק יש נוחלין גבי ואחריך לפלו' אם נתנו לאחרים אין לאחריך כלום אבל אם נתנו במתנ' ש"מ לאו כלו' הוא ובפרק גט פשוט מצאתי במרדכי תשובת רבינו מאיר ז"ל דהיינו טעמא דכתובה נגבית ממתנת שכיב מרע כדי שלא יבא כל אדם ויפקיע כתובת אשתו שיתננה לבניו או לקרוביו ואם כן מה הועילו חכמים בתקנת כתובת אשתו. הילכך נראה ברור שבכל תקנה שתהיה הדין הזה נוהג בה כדי שלא תוכל האשה לתת זכות ורשות לבעלה מכל הני טעמי דכתיבנא.

והא אין עליך לומר אלא דמה שהוצרך הרא"ש לדקדק מלשון התקנה היינו לענין שלא תוכל לתת חלק יורשיה לאחרים דהתם ליכא טעמא דנחת רוח עשיתי ומה הועילו חכמים בתקנתם דטובא הועילו לגבי בעל שלא ירשם ומקיים בהו ותם לריק כחכם אבל אם תרצה לתתם מתנה לאחרים מה בכך הא ודאי אי לא עבדא ליה ניחא נפשא לא יהבא ואפי' בנחלת הבנים אמרי' הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי וכו' וגם מלשון א' שבתקנה היה מוכיח שיש בידה לתת לאחרים ממ"ש שם שיחשב כאלו מת הבעל בחייה אלמא לא הפקיעו ירושת הבעל שאילו מת בחייה הרי נשארו כל הנכסים בחזקתה ויכול לתת ולמכור ולעשות בשלה מה שתרצה. לכך טרח הרא"ש ז"ל ודקדק מלשון התקנה שכל כוונת' היה לעקור ירושה מן הבעל ליורשיה אבל בחייה לא השליטוה בנכסים לתתם לכל מי שתרצה שאינו מוכיח מן התקנה שירדו להפקיע תקנת אושא שאמרו האשה שמכרה בנ"מ בחיי בעלה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולא אמרי' שיהו מכורים עד שימות אלא המכר בטל לאלתר כמ"ש הרא"ש עצמו בפרק נער' ולא יפו עתה כחה בתקנה זו להשליט' בנכסים אלא כשם שקודם התקנה אינה יכולה לתת לשום אדם גם עכשיו לא השליטוה בנכסים בחיי בעלה כלום. ודקדק הרא"ש ז"ל מלשון התקנה שכתבו להלן ואז נחשוב לענין זה כאלו מת הבעל בחייה דמשמע אז לענין זה דוקא אחר מיתת' נחשוב כאילו מת הבעל בחייה לענין שירשו יורשיה מחצית הנכסים אבל לא שתוכל לתת בחייה לשום אדם זהו דרך הרא"ש באותה תשובה כמו שברור לכל המסתכל בה.

ואל תשיבני מתשובת הר"ר שלמה בן הרשב"ץ שהובא שם בב' מקומות שיש להם תקנה אם תמות האשה בחיי בעלה יחזיר מקצת הכתובה ליורשה אם אותו מקצת רצתה האשה למחול לבעלה והוציא הבעל שטר מחילה מזה היה קיימת ע"כ דמשמע לכאורה מדבריו אלו שהיא יכולה למחול זכות היורשים שזו אינה חולקת על תשובת הרא"ש ז"ל כי לא יחלוק על הטעמים הללו שזכרם הרא"ש שאינם תלויים בלשון התקנה ואין דבריו שם בנותנת לאחר מיתה אלא במוחל דלגמרי משמע שמוחלת מחצית הכתוב' חלק יורשיה שאפילו אם תתאלמן או תתגרש לא תטול זולתי המחצה האחר דאז מחילתה קיימת דלא שייך בה טענת מה הועילו חכמים בתקנתם דחזקה אין כל הנשים רוצות להפסיד ולחוב לעצמן בכך ואם זכת' זכתה דומי' דמאי דמשני בפ"ק דכתובות חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וגם אין שייך כאן טענת נחת רוח עשיתי לבעלי כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ל"ח דלא שייך לומר נחת רוח עשיתי אלא כשהבעל מוכר קרקעותיו ושותקת מחמת נחת רוח שלא יאמר הבעל עיניך נתת בגירושין או במיתה אבל אין האשה מוחלת לבעלה זכות שיש לה עליו מחמת נחת רוח דאין כאן איבה אם לא תמחול לו ומחילה גמורה היא עכ"ל. וכן כתב הר"ן ז"ל בפרק נערה ולזה התנה הרא"ש בכלל נ"ה שאם האשה נותנת מעכשיו הנכסים לבעלה בענין שלא היתה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כיון שנתנה לגמרי המתנה קיימת וכענין זה הם דברי הרב שלמה כ"ץ ז"ל וסגנון אחד עולה לשניהם. ואפשר היה שאם מתנה זו שנתנה לבעלה היה בעד טובתה כגון שע"י כן גם הוא מתרצה שיחלוק בנכסיו עם בניו או שע"י כן נתחייב שלא לישא אשה אחרת עליה אע"פ שאין לה בנים ממנו היינו אומרים במתנ' זו דמי ליזבוני ולא שייך בה טעמא דנחת רוח ולא טעמא דמה הועילו חכמים אבל לפי לשון הכתוב בשטר נראה שכבר הטיב לה לשעבר הטבות הללו ועכשיו הוא גומלת לו בזה והא לא נפקא מתורת מתנה דבסתמא אמרינן אי לאו דעבד ליה נייח נפשה לא הוה יהיב ליה ועוד שדברי רמאות הם מ"ש בשטר שהם ספור דברי האשה שאומרת שבעלי התנה עמי שאחלוק עם בניו ואין כתוב שם שהבעל מודה בתנאי זה ואין לה שום זכות משטר זה כלל ואם איתא היה ראוי שיכתב בשטר זה דמסתמא לא נכתב כבר בשטר בפני עצמו דודאי לא היה מתנ' בכך בלא תנאי הב"ד שאם תמות יירשנה וראוי שיכתבו שם התנאים בשטר א' אלא לא כתב בשטר כן אלא לתת אמתלאה לדברים שעשתה זאת בשביל טובה שעשה לה.

כל זה אני כותב ללמוד להלכה בכל תקנה שתקנו בכל אתר ואתר. אבל בתקנה זו הנוהגים בקושט' רואה אני שהוא שגור בפי הכל שקורין לה תקנת טוליטולה ועל פיה נוהגים בכמה פרטים ובשטר עצמו של המתנה כן כתוב והבא להוציא מחזק' זו ולומר שאינה תקנת טוליטולה עליו להביא ראיה ולא מצינו חילוק אלא במתה והניחה זרע דלתקנת טוליטולה יחלוק עם הזרע ובקושטאנדינה נוהגים שהבעל יורש את אשתו.

ודל מהכא כל זה באשה המכנסת שום משלה אבל באב הפוסק מעות ונדוניא לבתו אין אנו צריכים לכל זה דמסתמא ע"ד התקנה הנוהגת הוא נותן הילכך אין לבעל ולא לבת עצמה רשות באותן הנכסים שלא נתנו להם אלא על מנת כן ובכל תנאים הנהוגים בכתובה אף על פי שלא נכתבו כמי שנכתבו דמי ואמדינן לדעתיה דאב לא יהיב אלא אדעתא שתחזור חלק הירושה ליורשים. וכן מצאתי לרבינו ישעיה האחרון ז"ל בפרק מציאת האשה וז"ל ונראה בעיני שלפי מה שאנו מתני' במנהגינו שאם תמות האשה קודם בעלה בלא בנים תחזור נדונייתה ליורשי אביה אין רשות לאשה ולא לבעל למכור הנכסים שהכניסה לו וכן קרקע ששעבד לה בכתובתה פן תתאלמן או תתגרש ותצטרך לגבות כתובתה מהם וכך יורשי אביה יכולים לעכב למכור בנכסים או קרקע המשועבד לכתובתה פן תמות היא ויצטרכו היורשים לגבות מהם שכמו שהבעל משועבד לאשתו אם תתאלמן או תתגר' כך הוא משועבד ליורשי אביה אם תמות בלא בנים עכ"ל ונראין לי דבריו ז"ל באב הפוסק ע"י בתו דאלו אשה המכנס' נכסים משלה לבעל מי סלק רשות האשה מהם שלא תוכל לעשות בהם כאד' העושה בשלו אלא במכנס' משל אביה דאמדינן דעתה שלא נתנה אלא ע"ד כן והאשה עצמה אינה רשא' להפקיע זכות יורשי האב ואם תאמר לא תהא תקנה זו גדולה מתקנת חכמים בכתובת בנין דכרין ואפ"ה אמרינן בפ' נערה מוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת ב"ד מ"ט אחולי אחילת' ואפילו באב הפוסק ע"י בתו איתא דהא אמרי' מפני מה תקנו כתובת ב"ד כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ונימא שאין האשה רשאה למחול הואיל ויש רשות ליורשים בכתובה ליורשה לאחר זמן וי"ל דבתנאי כתובה ב"ד לא זכו בהם היורשים בשום דבר מעכשיו דבנצ"ב שהכניסה משל אביה לית להו זכיה בגוייהו ובכסף נמי אינן זוכין בה מעכשיו כדי שיהא משועבד להם אלא יש להם זכות בנכסי אביהם לירש בהם כנגד כתובת אמן יתר על חולקהון דעם אחוהון ולהכי לא טרפ' ממשעבדי דירתון תנן ובמית' האשה נמחל שעבוד כתובתה הילכך יכולה היא שתמחול כתובתה שהרי היא כאלו התקבלה ושו' אין כאן כתובה שירשו היורשים אבל לפי תקנה זו היורשים זוכין בנכסי צאן ברזל עצמן לאחר מיתתה ואין האשה יכולה למכור שלא נתנם האב אלא ע"מ כן ואף הרב מהר"ר יוסף בן לב בח"ב כתב שזכו היורשים ואין ביד האשה להפקיע זכותם אעפ"י שדבריו ז"ל שם צריכין תלמוד וכבר כתבתי עליהם זה שנים הרבה בתשובה לרבני מנטובה והעמדתי דבריו על בוריין קצרו של דבר אין שטר מתנה זו כדאי להפקיע התקנה ולהעבי' הנחלה מיורשיה.

וראיתי אני דברי המורים שכתבו בזה הנדון ומלייהו שניין דא מן דא יש שרוצים ליפות כח השטר כנגד התקנה ויש שרוצים לגרוע כחו של שטר מטעמי' שונים וראיתי להביא תורף דבריהם ועלימו תטוף מלתי בדרך קצרה וא' מחכמים השלמים נר"ו כתב כי נראין דברי הרא"ש ז"ל תמוהים שלא תהא תקנת טוליטולה גדולה מזכות שיש לאשה מדין תורה בשאר כסות ועונה דמהני' מחילתה והעלה שטעמו של הרא"ש ז"ל שאפי' אם תמחול האשה כתובת' לגמרי או שתתן גוף הנכסים ובוטחות הנשים בבעליהן שלא יגרשום נחשב זה בעיני הרא"ש ככל שטר מברחת דלא דמיא לאם אמר שהאשה מוחלת כתובתה לבעלה זהו בזמן הגמרא שהבעל יורש את אשתו אבל הכא אמרי' שלא מחלה אלא להבריח ירושת יורשיה לכך הצריך הרא"ש ז"ל טענת נחת רוח ובנ"ד אמר דודאי לא שייך הברחה ונחת רוח כיון שנשבעו שניהם ע"ד המב"ה ודאי כונתה לזכות לו מחיים וממילא יסתלק זכות היורשים לאחר מיתה זהו תורף הוראתו ובאמת כי בעיני יפלא אם מה שתמ' על הרא"ש שלא תהא תקנה זו גדולה מדין שאר כסות ועונה אין כאן תימה דבשל עצמה רשאה לחוב ולא בשל אחרים להפקיע זכות היורשים ואם במה שיצא לידון בדבר חדש מטעם מברחת שלא הוזכר בדברי הרא"ש כלל ואין כאן טעם להברחה דהתם אומדן הוא שעשתה כן לצורך עצמה שתוכל לשלוט בנכסי בעלה לעשות בהם חפצה אי נמי שלא יירשנה בעלה וישארו בניה בחוסר כל ומפני כך הוזקקה להערים דהרי אומדן דעתה הוא דדעתה קרובה אצל בניה וקרוביה אבל שנאמר שעשתה להוריש זכות קרוביה לבעלה הא לאו אומדן דעתה הוא שמפני כן עשתה והכניסה עצמה בספק אם יוציאנה בלא כתובה ואפילו תימא שלבה בטוח בבעלה שלא ישקר באמונתה מי הבטיחה שאם תתאלמן תגבה מן היורשין ותו דלא אמרי' מברחת אלא באשה לגבי בעלה דאף על גב דלא קננהו לוקח לא קני להו בעל דעשאום כנכסים שאינם ידועי' לבעל כמ"ש התוס' דבמי שנותן נכסיו מחמת שהוא רוצה ללוות ע"כ כיון דלא קנה מקבל המתנה הרי נשתעבדו לב"ח ואין זה רצונו הילכך אמרינן דמתנתה קיימת וכן יש לנו לקיים כאן מתנתו של בעל ותו מברחת לההוא מילתא שהבריח' מיהת מהניא הכא נמי תועיל לענין זה שירשוה בעלה אעפ"י שלא תועיל לאם תתאלמן אלא ע"כ טעמא משום דהפקעה לתקנה הוא הכא נמי בנ"ד הפקעה לתקנה הוא והוא לא כן ידמה שהוא סבור שהמתנ' זו מתנת עלמין היא ע"כ בא עליה מטעם מברחת וקיימה מכח השבועה ואיני מוצ' מקום להבין כזאת מלשון השטר דמוכיח להדיא שמתנה זו אינה מתנ' גמורה שאם תתאלמן או תתגרש לא תגבה כתובה שהרי לא כתבה לו אלא שאם תמות בחייו שירשנה בעלה כדין התורה ואם תתאלמן או תתגרש אין בעלה ולא הבאים מכחו יורשים מדין תורה ומבואר הוא שלא נתנה לה אלא זכות היורשים אם תמות תחתיו ובהא לא שייך דין מברחת כלל דבהא מאי איכפת לה שירשנה בעלה והבאים אחריה מכחם בהמו' ירעו ואין כאן טענת רמאות ולא אמנה אבל יש לנו לבטל מעשה מפני שהם הפקע' לתקנה לגמרי כמ"ש א"נ מטעם דאנן סהדי שלא עשתה אלא מפני שלום ביתה שהרי אין אדם דר עם נחש בכפיפה א' ובנדון זה מה יועי' כי נפג' בו על דברת שבועת אלקי' כי היא ודאי אינה חוזרת בה ולא תתבע תביע' זו אלא שאנו מבטלים אותה מחמת התקנה או מטע' שרצת' להניח רוחו של בעל בכך ואבעי ליה לעיוני בהרא"ש עצמו שם באותו כלל ששאלוהו על אשה שנתנה מתנה גמורה לבעלה וטוענת שלא נתנה אלא מפני קרוביה שלא היתה מפוייסת מהם והשיב שהמתנה קיימת כל שנתנ' מחיים לגמרי ולא בטלה מטעם מברחת שהאשה עצמה היתה טוענת כך אלא ודאי מילי דכדי נינהו ומ"ש הרא"ש שאם נהנה באותו ענין שלא תוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי היינו כשנתנה מתנה חלוטה דלא שייך טעמ' דנחת רוח כמ"ש לעיל ולאפוקי היכא שנתנה מהיום ולאחר מיתה דכיון שאינה זוכה לעצמה בכך יש לומר מפני שלום ביתה עשתה.

ויש מי שיפה כח המתנה מטעם שאין תקנה זו הנוהגת בקוסטאנטינ' תקנת טוליטולה עצמה ואמר שכל דברי הרא"ש ז"ל אינן אלא על לשון אותה תקנה והביא דברי הר"ש בר צמח שהבאתי לעיל וגם דברי הרב מהר"י קארו ז"ל שם וכבר הוכחתי לעיל שדברי הרשב"ץ הם במוחלה לגמרי משמע ומודה הרא"ש בה גם הוכחתי כי מה שהוצרך הרא"ש לדקדק מלשון התקנה אינו אלא לבטל מתנת אחרים אבל לענין מתנ' לבעל' מסברא בטלה מהני טעמא דכתיבנא ומ"ש עוד שלא אמר הרא"ש שאינה יכולה לתת לבעלה אלא לפי מה שדקדק בלשון התקנה שכתוב בינו ובין הזוכים בירושתה זולתו לא דק כי כל מה שדקדק הרא"ש במלת זולתו לא אמר לפי האמת אלא לדבריו של הר"ר ישראל שרצה לפרש שהזוכים בירושתה היינו הזוכים אף מדין מתנה א"כ לפי שיטתו ע"כ מלת זולתו מפיק בעל שאפי' נתנ' לו במתנ' לא יועי' ומיהו לפי האמת הרא"ש ז"ל סבירא ליה דהזוכים היינו יורשי' וזולתו היינו בעל שגם הוא יורש מן הדין הילכ' אם נתנ' במתנה לאחרים או לבעל ליכא למידק מינה אם לא מהנ' טעמי שכתב הרא"ש ז"ל עוד הביא מדברי מהר"י בן לב ז"ל בח"א שכתב שמה שכותבים בכתובות שאם תמות אינו תקנת טוליטול' לפי שיש בה כמה שינויים מתקנת טוליטולה למנהג שנוהגים לא אמרה הרב ז"ל אלא על מנהג שאלוניקי שכותבים תנאי זה בכתובה ובודאי שאין אותו המנה' מנה' טוליטול' לפי שמנהג טוליטול' אינו חולק אלא בבלאות הקיימים אבל מנהג שאלוניקי לחלוק בנצ"ב כמו שהחזיק' על עצמו ומה שבלה ונפסד או נאבד פורע מחציתם על פי התנאי שכותבים אבל בקוסטאנטינה אין כותבים שום תנאי בכתובה אלא בע"פ גובין עפ"י תקנת טוליטולה מה שנשאר מנכסי עזבונה ואע"ג דלא כתיב כמאן דכתיב דמי ע"כ נראה שהואיל שמתנה זו שנתנה עשתה כן כנגד טובה שעשתה לו שתחלוק בנכסי' אחר מיתת בעלה אין כאן טענת נחת רוח שלעצמה עשתה הא נמי ליתא דלא יהא אלא כמכר דבמכר דאיכא זוזי מי לא אמרינן טענת נחת רוח הא בפ' חזקת דמתמה' הא ראיה אית לה במכר מיירי וכן כתב' הרמב"ם ז"ל במוכרת נצ"ב לבעלה דיכולה לומר שלא עשתה אלא מפני שלום ביתה ועוד ראיתי לו שהביא הא דאמרי' בפ' י"נ נכסי לך ואחריך לפלוני אם הראשון ראוי לירושה לאו כלום הוא דירושה אין לה הפסק והקשה היכי מהני תנאה דמנהג העולם לקחת יורשי האשה חצי הנדוניא הא ירוש' אין לה הפסק והעל' דהיינו טעם המנהג משו' דמתנ' שנתן אבי הנער' לבתו ע"ת הוא הילכך אם לא יתקיים התנאי המתנה בטל' ויצא לו מכלל דבריו שהיכא שלא היה שם של אב אלא שהכניסה האשה מעצמה לא מהני תנאי דירושה אין לה הפסק ולא חש לקמחיה דכותבת בשעת הנישואין ועדיין לא זכה בירושה מהני תנאה כדאמ' בר"פ הכותב דמצי מסתלק מירושתה ומוקי לה בכותב לה ועודה ארוסה ובשעת הנישואין נמי עדיין לא זכה והרי הוא כונסה ע"מ שלא ירשנה וכמ"ש המ"מ בפ' י"ב מהלכות אישות א"כ מאי מייתי מההיא דפ' י"נ דירושה אין לה הפסק אכתי בשעת התנאי לאו יורש הוא ותמיהא לי דאיבעי ליה לעיוני שלפי דבריו באשה המכנסת משל עצמה לא מהני תקנ' וזה אינו דבכל ענין התקנ' נוהגת.

ואשיבה ידי על דברי המורה לצדק' בצדקת יורשי האשה ורואה אני את דבריו בזה שזכה מטעם ביטול התקנה שהדבר פשו' מדברי הרא"ש ז"ל אלא שאני הוצרכתי להאריך ולהוכיח שאף בכל תקנות שבכל עיר ועיר הדין הזה נוהג להוציא מלבן של אומרים שאין מנהג קוסטאנטינה מנהג טוליטולה.

אכן אשר עוד בקשה נפשו לבטל את המתנה מן הדין מב' טעמים הטעם הא' משום דמה שכתבה לו מעכשיו ולאחר מיתה לא אפשר לפרשה כההיא דפ' יש נוחלין דמפרשינן גופא מהיום ופירא לאחר מיתה אם כן הו"ל דומיא דגט דמספקא לן אי חזרה הוי אי תנאה הוי ועוד הכא א"א לומר תנאה הוי לפי שאמרה לשון ירושה שכן כתבה לו לאחר מותי אם אמות בחיי בעלי ירשני בעלי ואע"ג דקימא לן כריב"ב דאם אמר על מי שראוי לירושה דבריו קיימים זהו דוקא במתנת ש"מ אבל בבריא פסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל דלא קנה ואפי' תפס מפקינן מיניה ואע"ג דכתב בה גם לשון מתנה ותנן כתב בין בתחלה בין באמצע וכו' משום מתנה דבריו קיימים דקדק מלשון הגמ' דדוקא שאמר תנתן שדה פלוני לפלוני וירשנה בוא"ו אבל לא שיאמר תנתן שדה לפלוני שירשנה בשי"ן דמשמע דפרושי קמפרש שהמתנה היא ירושה דוקא זהו תורף מה שכתב בטעם זה.

ואיני רואה את דבריו ראשונה מ"ש דלא שייך לפרש כאן גופה מהיום ופירא לאחר מיתה ודמהו לגט דליכא לפרושי אלא או תנאה או חזרה זה אינו דשפיר שייך לפרש גופא מהיום ופירא לאחר מיתה שאין לבעל בחצי גוף הנכסים כלום לא עכשיו ולא לאחר זמן שבחייה אינו יכול למכור וכ"ש אם תתאלמן או שנוטלת כליה שהדין עמה משום שבח בית אביה ולאחר מיתתה בחייו חוזרים ליורשים נמצא שנתנה לו גוף חצי הנכסים מהיום שלא תחזור בה ופירא לאחר מיתה שיוכל למכרם ויהנה בהם וישען בהם ומ"ש שאפי' בתנא' א"א לפרש כיון שאמר' בלשון ירושה ליתנהו לה"מ מכמה טעמי חדא דכמה מרבות' פסקו דבעיין דבריא איפשיט' דדבריו קיימים והיכי מפקי' ממונא מיד הבעל המוחזק בנכסי' דמצי למימר קים לי ככל הני רבוותא דלאו קטלי קני באגמ' אינון ואפי' להנך רבוותא ספיקא הוא דבעיין לא איפשיטא ואמרי' שלמקצת רבוותא אם תפס לא מפקי' מיניה כדכתב הרא"ש ז"ל בריש מציעא דהו"ל כההיא דתקפו כהן מוציאין מידו אבל יש שפוסקי' תקפו כהן אין מוציאין מידו ואפי' להרא"ש וסיעתו דס"ל דתפיס' ספק לא שמה תפיסה ה"מ שתפס לאחר שנולד הספק כי ההיא דתקפו כהן דבאיסורא אתא לידיה אבל הכא תפוס ועומד היה בהם קודם שנולד הספק ודל מהכא כל זה אעפ"י שלא היה תפוס היתה מתנתה מתנה דע"כ לא אמרינן דאם אמר משום ירושה לא אמר כלום אלא משום דמתנה על מ"ש בתורה הוא וטעמא דבבן בין הבנים אמר ריב"ב שדבריו קיימי' לפי שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה דכתיב ביום הנחילו את בניו ובבריא מספקא לן אי (לא) קרינן ביה ביום משום דבההיא יומא לאו בר אורותי הוא ולא נתנה תורת רשות להנחיל אלא בו ביום שישארו הבנים יורשים וחזר הדבר להיות מתנה על מ"ש בתורה אבל הכא בנ"ד אדרבא הבעל יורש גמור הוא מן התורה ואינך לא זכו אלא מכח התקנה ומאחר שיש יכולת בידה להקנות לאחרים בקנין כשהקנתה לבעלה ואמרה לשון ירושה מה בכך ודאי כל מתנה לגבי יורש ירושה הגע עצמך שכתב נכסיו לבנו לאחר מותו ואין שם יורש אלא הוא וכתב לו בקנין מעכשיו שירשם לאחר מותו מי מבטלים למתנה שיוכל לחזור בו מפני שכתב לו לשון ירושה הא קושטא דמילתא קאמר וארכבה אתרי רכשי מהיום שלא יוכל לחזור בו וירושה לאחר מיתה כדין התורה ועוד דהכא לא הזכיר לשון ירושה בגוף הנכסי' שנתנה מהיום אלא בפירו' דלאחר מיתה ובההיא שעתא שפיר שייך ירושה וביום הנחילו קרינן ליה ועוד דאפילו במי שאין ראוי לירושה כל שהזכיר לשון מתנה בין בתחילה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימי'. ומה שדקדק שכיון שלא אמר וירש בוא"ו אלא שירש בשי"ן לאו כלום הוא דפרושי קמפרש אין זה דקדוק של כלום דלקיים המתנה גילוי בעלמא סגי לן שלא נתן דוקא משום ירושה ולא משום מתנה שהרי בכותב לשון ירושה לבד הוי גילוי מילתא ממתנה שנתן לאחר בשדה אחרת בלשון מתנה ואעפ"י שהם שני בני אדם וב' שדות הרי אילו מוכיחות זו את זו כ"ש כשהחזיר בתחלה לשון מתנה שלא תחזור ותבטל מפני שאמר אחר כך שירשנו דודאי דלשון בני אדם ירושה קרו לה כענין שנאמר והנה בן ביתי יורש אותי וכתי' ובני עשו ירשום.

והטעם הב' שרצה לבטל המתנה לפי שכתוב בה שזה עשתה לפי שגם הוא עשה טובה עמה שזכה לה בנכסיו אם ימות בחייה שתחלוק במותר הנכסים שימצאו יתר על כתובתה עם בניי חלק כחלק. ואין הטבה זו עולה בדין שאינה יכולה לזכות בנכסים שבאותה שעה כי מה שנמצאו עכשיו שמא לא יהיו נמצאים באותה שעה כמ"ש הרשב"א בתשובה שהובאה בב"י בא"ה סי' ר"ן א"כ מתנה בטעות היא כההיא דפ' חזקת בעובדא דרב גידל ולא הויא מתנה זהו תורף דבריו וכמה תשובות בדבר חדא דאפי' אם לא היתה זוכה באותם הנכסים מחמת שלא היו נודעים אם היו בשעת המתנה מ"מ כבר הגיע לה מעתה הטבה גדולה דבההיא הנאה דאחשבה וחלק לה כבוד גדול לחלוק עם בניו גמרה ומקניא אעפ"י שלבסוף אולי לא תהנה מהם ולא אמרי' מתנה בטעות היא דגדולה מזו אמרו בפ' י"ן הכותב כל נכסיו לאשתו ויצא עליה שטר חוב ר"א אומר תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאה קרחת מכאן ומכאן ופסקי' הלכתא דאמרינן הכי ואמרינן התם מ"ט אומדן דעתה הוא דניחא לה דליפוק קלא דכתבינהו לה כלהו נכסים אפי' חד יומא וכתב רשב"ם ומיהו מחילה בטעות ליתא דבההיא שעתא מתנה גמורה היתה דהא אי בעי בעל מסלק לה בזוזי ע"כ אלמא אותו הכבוד שעושה לה גורם המחילה אעפ"י שלא הגיע לה הנאה ממנו. ובכותב לאשתו שתחלוק עם בניו נמי יש בו דין חלוקת כבוד ממ"ש שם בההוא פרקא אמתני' דפאה כתב לאשתו קרקע כל שהו אבדה כתובתה ומסקי' דמיירי בעשאה שותף בין הבנים ובההוא כבוד שחלק לה שעשאה שותף בין הבנים מחלה שעבוד כתובתה מהנכסים אלמא אף לעשותה שותף בתוכם כבוד הוא לה ומאחר שבאותה שעה נתייקרה בפני העם אעפ"י שלבסוף לא תהנה מהם כב' הגיע לה טובת הנאה גדולה ובההיא הנאה גמרה ויהבא ולא הויא מחילה בטעות. ועוד ודאי הנאה גדולה יש לה שכל הנכסים שאינן ידועים נטלתן משום כתובה ומזונות ונכסים הידועים כגון נצ"ב שלה שהם בידה והקרקעות נוטלת מחציתן משום מתנה ואין היורשים רשאים להגבות לה כתובתה מהם כדי שתפסיד מתנתה והא דאמרינן אי פקח הוא מגבי להו ההוא ארעא וכו' כתבו התוס' אעפ"י שאינן בדין להגבות לו קרקע אי יש לה מעות לפרוע הכא משום פסידא דלוקח מגבי ליה קרקע. ותו דכל היכא דלא ידיע מלתא יד בעל המתנה על העליונה כדמוכח מתשובת הרשב"א שהובאה בב"י ח"מ סי' ר"ן אמרו משמן של גאונים וכו' עד שעל היורשים להביא ראיה דמסתמא כאן נמצאו וכאן היו וכל שטען חדוש עליו להביא ראיה. ובטור סימן קי"ב הביא משום הרמב"ם ז"ל והוא בספר התרומות דלוקח שקנה וטוען אח"כ קנאם שאם אין עדים שקנה הלוה נכסים אלו אלא שהיה מוחזק בהם שמעמידי' אותו בחזקתו שהיתה שלו ושל אבותיו מעולם וכן הורו הגאוני' בנותן נכסיו מעכשיו ולאחר מיתה שכל הנכסי' בחזקת שהיו באותה שעה הם ואע"פ שכתב שם הטור וי"א שלעולם על המלוה להביא ראיה וכו' זהו דוקא לגבי הלוקחים לפי שהם מוחזקים בודאי והמלוה בספק ואין ס' מוציא מידי ודאי אבל הכא אדרבא המקבל מתנה מוחזק בודאי והיורשים באים להוציא מחזקתו עליהם להביא ראיה. ומיהו מצאתי במרדכי בס"פ יש נוחלין תשובת מהר"ם על מתנ' שנתן ראובן לחתנו שיטול חלק בכל נכסיו קרקעות וספרים ומעות כאחד מן היורשים וכתב דוקא זכה בנכסי' המסויימי' וידוע לו בעדים שהיו בשעת המתנה ולא בנכסים דאיכא לספוקי בהו דשמא לאחר מכאן באו לידו וכבר כתבתי במקום אחר ישוב שלא יחלוק מהר"ם על דברי הגאונים ורמב"ם והרמב"ן ז"ל יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף