שו"ת מהרי"ט/א/קכד

שו"ת מהרי"ט ‏ א קכד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחלב אל החכם השלם כמה"ר שמואל לאנייאדו נר"ו על ספריו שהיו ביד מהר"י פארדו נר"ו.

שאלה ראובן היה פאטור בויניצייא וכל העם היו שולחים לו סחורות למכור לימים נשבה וברח והלך ונשאר חייב לכמה בני אדם שהיה להם בידו סחורות ובכלל היה לשמעון שני ארגזי' מלאים ספרים אצל ראובן הנז' וכשהוא ברח וימלט נלקחו על ידי תקיפי הארץ הערלים בעד חובותיו כאשר העדים מעידים כן ועוד יש בידו כתב מראובן הנפקד שיש בידו שני ארגזים ספרים משל שמעון ומצא שמעון הנז' נכסי ראובן ביד אדם אחר וגבה אותם ועתה שאר אנשים שהיה להם נכסי' ביד ראובן מערערים על גביה זו שאומרים שאין לו ראיה כמה ספרים היו אלא כתב ידו שהם שני ארגזים ספרים ומי יודע כמה היו וכמה שיעור הארגזים ואם היו מלאים או חסרים ושמעון אומר שישבע שהיו ק"ץ ספרים חדשים מכלי יקר יורנו רבינו אם יהיה שמעון נאמן בשבועתו שתה' גבייתו גביה לגבי שאר בני אדם שהי' להם נכסי' ביד ראובן ושכרו כפו' מן השמים.

תשובה לכאורה היה נראה שאין על ראובן חיוב ברור שיתפרע שמעון מנכסיו בעד הספרי' שגבאום בעלי חובותיו שהרי אין זו הנאה שנתחייב עליה ממון אע"ג דמשתרשי ליה דמי המלו' שהיה חייב להם כדאמרי' בפרק שני דייני גזרות בעמד אחד ופרנס את אשתו דקי"ל כחנן דהניח מעותיו על קרן הצבי והעמידוה בירוש' אפילו בבעל חוב דוח' מימר אמר מפייס הוינא עד דמחיל ואפילו בב"ח שהיה בידו משכון אמרינן מימר אמר מפיי' הוינא ליה עד דיהיב משכוני ומייתי נמי התם אין לך נתפס על חבירו וחייב אלא בארנונא וגולגלתא והיינו דתנן בפרק אין בין המודר הנאה מחבירו שוקל את שקלו ופורע את חובו וכו' כדמייתי לה התם הכא נמי יכול ראובן לומר מה הנאה היה לי במה שנטלו ב"ח ממונך אף אם לא היו נוטלין לא הייתי מחסר כלום שהנם ככל המון ממון ישרא' וגוים שאני חייב להם וסופן להתפייס ממני לעיתים רחוקות כפי אשר תשיג ידי ומהם יתפייסו לגמרי באפס דמים אלא מיהו יכול שמעון לבא עליו בטענה שפשע במה שלא נתן את הספרים במקום בטוח קודם שיברח דרוע' שהיה יכול להציל ברועים ובמקלות ש"ח בחנם ש"ש בשכר פושע הוי וחייב כדאמרינן בהאומנין וזה היה יכול להפקידם בחשאי לאיש נאמן ויאמר של פלוני הם ואפילו תימא שהיה ראובן יכול להפטר בטענה שברור לו שאפילו היה מפקידם ביד אחרים לא היו נצולין בדיניהם שאי אפשר להסתיר' כי מאת השרר' אין כל דבר נעל' א"נ שהי' אנוס בכך שהי' ירא פן יתגל' הדבר כי בורח הוא והיה מסתכן בעצמו. מכל מקום נראה שאפילו היו טענות אלו כדאות להפטר מפשיעה על כל פנים חייב ראובן בדמי הספרים שגנבו בחובותיו אין צריך לומר לשיטת ר"ת ור"ח ז"ל שהעמידו פורע את חובו דמתניתין דנדרים במזונות אשתו דוקא דאימור מצמצמת עצמה אבל בשטר חוב הנאה גמורה היא ולא חשו לפסוק כדברי הירושלמי דסבירא ליה דגמרא דידן פליג עליה אלא אפילו להרי"ף והרמב"ם ושאר רבוותא ז"ל דפסקו כדברי הירושלמי נראה דלא אמרו אלא כשהו' עצמו פורע חובו של חבירו שלא היה לו לפרוע דמי יימר שלא היה מפייסו בלא דמים אבל אם נטלו בעל חוב מתוך ביתו של נפקד הרי לא נתפייס וגבאו בחובו ואשתרש ליה מה שהיה צריך ליתן לו דטעמא דמבריח ארי מנכסי חבירו דפטור לא מהני אלא כשהבריחו מדעתו אבל הבריחו שלא בטובתו לא פטרינן ליה כדמוכח בההיא דפרק הכונס דנפלה לגינה ונהנית משלם מה שנהנית אפי' נחבט' משלם לו הנאת' שלא נחבטה על גבי קרקע דכי אמרי' מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו האי שלא מדעתו אי נמי מבריח ארי לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא ופי' התוס' שם בכתובות ובקמא דכל דאיכא תרתי שלא מדעתו ואית ליה פסידא לא חשיב מבריח ארי אבל הברי' מדעתו אע"ג דאית ליה פסידא או שלא מדעתו ולית ליה פסידא חשיב מבריח ארי ופטור והא דמייתי בירושלמי אין לך נתפס על חבירו וחייב אלא בארנונא וגולגלתא ומפרש הרא"ש משום דדינא דמלכותא דינא כדאמרינן בהגוזל בר מתא אבר מתא משתעבד אלמא בשאר חובות אף על פי שלא נתנם ברצונו אלא נתפס עליו אנו מתחייב לא פליגא אהא דפרק הכונס דההי' בשיש לו טענה להפטר מאותה תביעה שנתפס חבירו עליה ויכול לומר שלא הנאהו כלום וארנונא וגולגלתא אפי' בא מחמת טענה שכבר פרע או שפטרוהו אין חוששין לו כיון דמשעבד עליה כדאמרי' בהגוזל בר מתא אבר מתא משתעבד והוה ליה כערב מדעתו של לוה שכשם שהלוה משועבד למלוה כך משועבד לערב אבל בשאר מילי אעפ"י שנתפס על חבירו בעל כרחו והלה אומר שהיה לו טענה להפטר לא מחייבינן לפרוע דלא שבקת חיי לכל בריה שאם אתה אומר משתעבד כל אדם שיש לו תביעה על חבירו יניח בעל חוב שיודע שימסור עצמו על ממונו וילך להתגרות עם אחרים ואם חוזרים הם על זה ונפרעין ממנו לא ימסרו עצמן עליו אבל זה שלא נשא ונתן ביד כלל ונטלו ב"ח ממונו כחובם הברור מאי הוה ליה למעבד הילכך כי היכי דמשתעבד להו משתעב' להאי דכיון שבעלי חובות נטלו ממונו ואינו יכול להוציא מידם אי לא מצי לאשתלומי מינייהו משתלם מן הלוה מדרבי נתן ואותו טעם שאמר בירושלמי מפייס הוינא ליה אינה טענה עיקרית אלא שזה עונשו של עושה שלא ברשות שתהא ידו על התחתונה דמי אמר לו שיפרע כיוצא באותם שאמרו בהמקבל אי לא זרעתא הוה מקיים בי לא יבושו בעת רעה וכולי וכן אמר אילו זרעתה חיטים הוה מקיים בי ותגזר אומר ויקם לך ולא שהם טענות בריאות כל הנך דמייתי התם אלא שמצאה קפידא מקום לנוח ונחה וראיה לזה ממה שהשיב הרמב"ן לרב בעל התרומות שבסימן ס"ז הובאה בטור חשן משפט סימן ק"ה על נפקד שמסר הפקדון לבעל חוב של מפקיד והביא מה ששנו בתוספתא המפקיד שטרותיו אצל חבירו וכו' וכתב וז"ל ושמעת מינה דלא מצי למיטען מפייס הוינא ליה ומחיל לי ומאי דאתמר בירושלמי לגבי פורע חובו של חבירו עילה מצאו שלא לחייבו לזה מפני שעשה שלא ברשות והוה ליה מבריח ארי מנכסי חבירו כדאיתא בנדרים עכ"ל. ומדבריו אתה למד דהיכא דנטלו ממונו של זה מתוך ביתו של חבירו בעד חובו דלא שייך לו' שעשה שלא ברשות ודאי מתחייב לפרוע לזה דלא מצי למימר מפייס הוינא ליה דהא אלחיש להו ולא אלחישו פייס להו ולא אתפייסו וההיא דאין לך נתפס על חבירו ויהא חייב צריך לפרשה כמו שפי'. ורבינו הרב מהר"י קארו ז"ל כשהוקשה לו על מ"ש הטור משם הרמב"ן למה לא יהא הנפקד פושע במה שמסר ליה המלוה מי גרע מפורע חובו של חבירו הואיל ופרעו שלא מדעתו תירץ שצ"ל שטענה זו מספקת לפטור ולא לחייב ע"כ אין דעתו ז"ל לומר דלעולם מספקת לפטור דהא ההיא דפרק הכונס אינה מספקת אפילו לפטור דהוה ליה מבריח ארי שלא מדעתו אלא דמבריח ארי מדעתו גופיה כגון שעמד ופרע למלוה יש לחלק ביך מבריח ארי מנכסי חבירו בממון שלו ובא להוציא מן הלוה ובין מבריח ארי בממון הלוה ובא להפטר דלא מהני טענה דמפייס הוינא ליה לחייבו והבי' מדברי הרמב"ן ז"ל שכתב עילה מצאו שלא לחייבו לזה מפני שעשה שלא ברשות ודוק מינה הא לחייב חבירו לא מהניא ומינה מפני שעשה שלא ברשות הא לא עשה כלום מעצמו משתעבד ליה.

הילכך הואיל וחיובו של זה ברור שהרי יש לו כתב יד של ראובן שיש בידו שני ארגזים של ספרים וגם יש עדים שנלקחו על פי אדוני הארץ לפרוע חובותיו כדין תפס דנהי דלענין מנין הספרים אף על פי שאינו מפורש בכתיבת יד כמה הם ושמא לא מנאם ולא ידע חשבונם הואיל והוא חייב בהם וצריך לישבע כמה היו הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בשם רבותיו בפ"ה מהלכות שאלה ופקדון וכמו שהביא בטור סימן רצ"ח. וגם לא מצי למימר לקוחים הם בידי כל שבא לידו בתורת פקדון ויש עדים שראום בשעה שנאנסו כדכתב הרא"ש ז"ל בהגוזל בתרא דכל שיש עדים שהופקד בידו וראו עדים בידו לא מהימן לומר לקחתי ממך וכן הובא בטור סימן קל"ג וקל"ד וכאן איכא הודאת בעל דין דכמאה עדים דמי ועיקר טעמא דמילתא היינו לפי שעל הסתם אמרו חזקה כל מה שיש לו לאדם ברשותו שלו הוא כי מי הביא של אחרי' בביתו של זה והיינו טעמ' דהגודרות אין להם חזקה משום דמנפשייהו אזלי ודברים העשוין להשאיל ולהשכיר מ"ה מפקי' להו מיתמי דאין לתמוה מי הביאה הלום שהרי אפשר שעל ידי שאלה ופקדון ושכירות באו ק"ו הדברי' במה שידענו על פי כתב ידו שבתורת פקדון באו לידו ואיכא עדי ראיה שלא יהא נאמן לומר לקוחים הם בידי.

אלא שרחוק הדבר שתהא כאן העדאת העדים ברורה שאלו הספרים עצמן שהפקיד אם הם אותם שלקחו בחובותיו לפי שהספרי' כלם מין אחד הם ואינן מקושרים אלא כמות שיצאו מבית האומן ומטבע שטבעו חכמים אין בו סימן שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולם דומים זה לזה ועוד אפילו במטלטלין אמרו בפרק אלו מציאות כל כלי אנפוריא אינו חייב להחזיר ומפרש בגמרא כלים חדשים שלא שבעתן העין דלא מהדרינן בטביעות עינא אפילו לצורבא מרבנן אפילו אמר קים לי בגוויהו הילכך מגו דמצי למימר נאנסו כי אמר לקוחים הם בידי נאמן דומיא דאמרינן בפרק חזקת גבי רמאי דפומבדיתא הנך שקלתינהו והני אחריני נינהו ואע"ג דנאנסו לא טענינן דמילתא דלא שכיחא הוא טענה אחריתי דשכיחא במיגו דנאנסו טענינן כדמוכח בסוף פרק המוכר את הבית גבי שטר כיס היוצא על היתומים וזה היה יכול לטעון טענת לקוחים במיגו דנאנסו אי נמי החזרתי הם או דמיהם והנך אחריתי נינהו מאחר שאי אפשר לשום בהם סימן ולא טביעות עין. וכי תימא יתנו סימנים של כלי שהארגזים דבר המסויים הם דומיא דמצא פירות בכלי או מעות בכיס שחייב להכריז ולהחזיר ומרבינן התם מקרא דמהדרינן חמור בסימני אוכף זה אינו דדוקא לענין מציאה הוא דמהני סימני הכלי לפי שהיא בחזקה שלא נגע בה יד אבל גבי פיקדון לא מהניא סימני הכלי כדמוכח בהאשה שלום בעובדא דההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חבריה אמר כך וכך הויין ובחבית' רמו ואמר דידך שקלתינו והני אחריני נינהו ומסקי' הילכת' חיישינן שמא פינן ומייתי התם עלה ההי' דרבי יוסי דאפי' מצא חבית וכתוב עליה תרומה הרי אלו חולין שאני אומר אשתקד היתה מלאה פירות תרומה ופינן וכי תימא שאני התם שהחבית של נפקד אבל כאן שהארגזים של מפקיד שהפקיד הספרים בתוכם אם איתא שהחזירן או מכרן גם הארגזים היו בכלל חזרה או מכירה ואם מכרן בסירוגין ונשארו בידו הארגזים לא היה לו להשתמש בהם להניח את שלו בתוכן אין הנפקד רשאי ליקח לעצמו דאמרינן ליה מאן שם לך כדאמרינן לענין אלמנה בפרק אלמנה ניזונית ואמרינן נמי בפרק המפקיד דבש והדביש יין והחמיץ מוכרן לאחרים אבל לא לעצמו אפי' תימ' דלא חיישינן שעבר ולקחן איכ' למימר שיכול לשייר הכלי לעצמו מהלכות מדינה שכן דרך הפאטוריש שמוכרין הסחורה והכלים והשקים נשארים להם. ובאותם שמתעסקים בחנם נראה דמן הדין מצו למישקלינהו מדאמרינן בריש פרק בני העיר גבי עורות קדשים בעלי אושפיזין נוטלין אותם בזרוע ואמר אביי שמע מינה אורח ארע' למשבק גולפ' ומשכא באוזפיז' וכיון דאורח ארע' הכי אסוחי אסחו בעלים דעתייהו מינייהו כדאמרינן בפרק קמא דמציע' אפיסק' דמציאת בנו ובתו הקטנים עשאוה כמי שהלכו בה הנמושות דעניים גופייהו מסחי דעתייהו ומשום הכי אין הארגזים סימן שיכולים העדים להעיד על מה שבתוכן. הילכך תפיסה זו שתפוס שמעון מיד הלה המופקדים אצלו אינה תורה לתפס' מיד הנפקד עד שתתברר טענתו דלא אמרו בפרק הכותב שנפרעין מן האדם שלא בפניו אלא בשטר דוקא וכמו שכתב הרמב"ם והמ"מ בפרק י"ג מהלכו' מלוה וכיון שכן אף על פי שתפסם מחייבים אותו בית דין להחזירם למקום שנטלן שאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר ועוד דכיון שיש לו טענה ותביעה עליו חיישינן דילמ' שמיט ואכיל להו ותו שלא יהא נאמן אחר כך בטענתו במגו דנאנסו או במגו דהחזרתי. והוב' בטור סימן קי"ג משם ספר חזה התנופה וז"ל מלוה שבא שלא במאמר בית דין וטרף מב"ח אינה טריפ' ומוציאין מידו ומעמידין אותה ביד זה שטרפוה ממנו עד שיעמדו לדין עד כאן לשונו. ואין לומר שהטעם לפי שסבור תפיסה שלא בבית דין לא הוי' תפיסה וסברת יחיד היא שהרי הבי' הרא"ש ז"ל בהלכותיו בפרק הכותב משמו של רבינו יונה ז"ל דוק' שהגבוהו בית דין קודם שידעו שהיה שם בעל חוב אחר אבל אם גבה מעצמו אפי' על ידי שומ' דליכ' למימר מאן שם לך מה שגבה לא גבה והבי' ראיה לדבריו וכתב הרא"ש ז"ל ונראין דבריו במקרקעי אבל במטלטלי מה שגבה גבה אפילו שלא בפני ב"ד כדאמרינן לעיל בפרקין לרבי טרפון בפירות תלושין ורבינו הרב מהר"יק ז"ל בטור סימן ק"ד הביא משם רבינו ירוחם שהר"מה כתב דבכל ענין מה שגבה גבה וכן הוכיח מלשון הרמ"בן ז"ל ואמר שכן נראה פשט דברי הרי"ף והרמ"בם ז"ל ודלא כמו שכתב נמוקי יוסף בסוף פרק מי שמת בשם הר"ש וכן כתב הרי"טבא בשם האחרונים דבלוה וחזר ולוה דאמרינן יחלוקו אם קדם ותפס אפילו הראשון טפי מפלגא מפקינן מיניה עד כאן דבריו. ולא שדברי נמוקי יוסף ענין לתפיסה שלא בפני בית דין דלכולי עלמא מהניא אלא אפי' תפס על ידי בית דין נחלקו התם דאמור רבנן יחלוקו משום דשעבודא דתרוייהו בהדי הדדי אתו דכי היכי דמשתעבדי להאי משתעבדי להאי אבל בב"ח אע"פ שאין להם שעבוד נכסים כל הקודם לגבות זכה דומיא דההיא דפרק הכותב ולא נחלק אדם על זה מעולם ותשובת זו שבסוף ס' חזה התנופה פשיטא דלא פליגא בהא מילתא אלא דהכא לאו לגבי שאר בעלי חובות מיירי אלא לגבי בעל הדבר שאם אין טענתו ברורה יוציאו בית דין מידו ויעמידוהו ביד זה שטרפוה ממנו עד שיעמדו לדין וכן הדין נותן מכל הני טעמי דכתבי'.

ומיהו אף על פי שאינו יכול להתפרע מנכסי ראובן על פי בית דין מכל מקום היכא דתפס הנכסים בעד מה שחייב לו אין שאר בני אדם הנושי' בו יכולים להוציא מידו שאם באת לחוש שראובן יטעון שהחזירם או נאנסו גם בטענה זו יש לדחות את האחרים ששלחו לידו סחורה למכור שאין להם ראיה ברורה על תביעתם דשמא נאנסו או שלח להם מעותיהם נהי שאם היה שם ב"ח בשטר מקויים בידו ודאי מפקינן מהאי ויהבינן לבעל השטר משום דאפי' תימא שיודה ראובן בחוב זה אכתי לא מפיו אנו חיים אלא מהימן במקום שחב לאחרים כדאמרי' בפרק שני דכתובות האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ומוקמי' ליה דא"ל הכי וכגון שחב לאחרים וכדרבי נתן דאמר רבי נתן מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה שנא' ונתן לאשר אשם לו. ובר מן דין אפילו לא היה צריך להודאתו של ראובן כגון שיש לשמעון עדים או ראיה ברורה אף על פי כן מי ששעבודו כתוב בשטר מוציא מיד שמעון זה כיון דרגילים הסופרים לכתוב שעבוד מטלטלי באגב ודאקני חל שעבודה על נכסים הללו משעה שקנאם ראובן כדמוכח בפרק חזקת ובסוף פרק מי שמת ושעבודו של שמעון לא חל אלא משעה שנתפסו הנכסים על ידי הערכאות שם וכבר קדמה שעבודו של בעל השטר ולא מצי מפיק מיניה אף על פי שנחלקו גדולי הדור שלפנינו ז"ל בב"ח מאוחר שקדם וגבה במטלטלי אם עשו בו תקנת השוק כמו במכר או במתנה. נראה דע"כ לא נחלקו אלא בבעל חוב מאוחר שהיתה חובו קודם שנתגלה שברונו של חייב דשייך בה תקנת השוק דאם לא כן נעלת דלת בפני לווים אבל אם אחר שנתגלה נפלו נכסיו לפני הנושים אין כאן נעילת דלת דכל כי האי גוונא לינעול דלת לא ניחוש ויש לדמותה לתקנת השוק דפרק הגוזל בתרא דאמרינן לוקח מגנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק אף זה אחר שנתגלה שברונו לרבי' כיוצא בו הוא ולא שנ' שהלוהו בתחל' לא שנא שנתחייב לו מחמ' שלקחו נכסיו מתוך ההפכה אין שייך שם תקנה אבל בנ"ד שבני אדם הנושי' בו אינם אלא בעל פה מחמת הסחורות ששלחו בידו כיון שקדם זה וגבה אינם יכולים להוציא מידו אלא שורת הדין יחזרו נכסים למקומן ולא הפסיד שמעון זכותו דמכי אגביינהו ונטלם מעצמו זכה בהם למפר' בהודאתו של ראובן לגבי שאר בעלי חובין שבעל פה אע"פ שגם הם יש להם עדים או ראי' ברורה וכשבית דין מחזירין אותם לנפק' בזכותו של תופס מחזירין אותם דלכשתתברר טענתו יטלם.

ואפשר לומר שאם התופס הזה אדם מוחזק בכשרות הוא ומקבל עליו אונסין לגמרי אין להוציאם מתחת ידו דבפרק המפקיד אפליגו אביי ורבא בענין שומר שמסר לשומר אפילו שומר חנם לשומר שכר דעלויי עלייה בשמירתו חייב אביי אמר משום דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ורבא יהיב טעמא דאמר ליה את מהימנת לי בשבועה איהו לא מהימן לי בשבועה והשתא לרבא דקי"ל כוותיה אי מקבל שומר בתרא עליה אחריות אונסין וגם שלא יהא נאמן לומר החזרתי דהשתא תו ליכא טעמא דלא מהימן לו בשבועה אין מחייבין אותו להחזיר דלא חיישינן לטעמא דאביי דמפרש טעמא דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ואע"ג דמתניתין היא בפרק שני דגיטין הרי כתבו שם התוספות דנהי דאסור להפקידו ביד אחר מ"מ בשביל כך אם הפקידו אינו חייב לפרוע וזה הנפקד שכבר מסרו לתופס זה אינו יכול עכשיו לחזור בו הואיל ואין שום הפסד לבעל הנכסים אדרבה עלויי עלייה לשמירתם שנתחייב זה באונסין ומשזכה לו שוב אינו רשאי לחוב לו בחזרתן ובסוף פ"ק דגיטין בההיא דהולך מנה לפלוני דאמר שמואל מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר הקשו שם אטו גרע מתופס לבעל חוב דקנה אפילו בע"כ של לוה כ"ש הכא דמדעת ותירץ הרא"ש ז"ל בהלכותיו דהתם נמי מצי אמר ליה לוה לתופס או קבל עליך אחריות או החזר לי מה שתפסת ואפי' רב מודה בזה כיון שתפס שלא מדעת הלוה דמצי אמר ליה את לא מהימנת לי ע"כ דבריו משמע דכי מקבל עליה אחריות תו לא מצי למטען אין רצוני שיהא פקדוני בידך אע"ג דקפידא איכא בדבר כדמוכח בגיטין דבמקום תפיסה לא חשו לכך אלא שיש לחלק דהכא כיון דבעל דבר עצמו הוא איכא למיחש דילמא שמיט ואכיל להו ושוב לא יוכל זה להוציאם מידו ואף על גב דאינש מהימן הוא ומשפו נכסים ולא מקבל עליה שמתא דרבנן מכל מקום כיון דבא מחמת טענה שיש לו על בעל הנכסים דין ודברים מצי אמר ליה דמית עלי כאריא ארבא אע"ג דלא קיי"ל כרשב"ג בפרק גט פשוט דאמר לא ניחא ליה דתהוי זכותך גבי זכותאי מהאי טעמא התם ליכא למיחש למידי נאום הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף