שו"ת מהרי"ט/א/קכב

שו"ת מהרי"ט ‏ א קכב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אל החכם השלם אלוף התורה כמה"ר אברהם מונסון נר"ו על הענין האמור למעלה.

שאלה שר צבא ה' עתה באתי כמצותו לדון לפני כבוד חכמתו הרמה ורחבה מני ים ראשונה יפה מר כח בעל השטר מחמת שתי משמעות שבו דדרשינן לישנ' דטופיינה בשטר' חדא משינוי לשון השטר שבכל החלוקות שבו כתוב לשון פרעון המלוה שכתוב על אותו הדרך יתפרע יהודה אבל בתנאי זה כתוב אם ישאר א' מה' במוקטעה אותו שנשאר יהיה חייב להשלים ולא כתב מאותו שנשאר יתפרע יהודה אלמא לעולם לא פטר יהודה שאר החברים אלא שאותו החבר יחויב להשלים ולפי זה כוונת הלשון הוא תנאי בין הלווים בינם לבין עצמן שמי שישאר יפרע ויתחייב לפצות את המלוה מעל כלן ואינו תנאי בין המלוה והלווים. ומטיבותיה דמר לכי דייק מר בלשון השטר והמשכן משכח שתנאי זה בין המלוה והלווים הוא שלשון אך הוא קשור לתנאי שלמעלה שכתוב והתנו ביניהם שאם חס ושלום יקומו החברים מהמוקטעה וכו' אך אם באולי שום א' מהחברים ישאר וכו' ועל כרחינו תנאי ראשון בין המלוה והלווים הוא ואחריו נמשך אך אם באולי שהוא תשלום התנאי הראשון שהתנו בשעת החיוב המלוה והלווים. והבאתי ראיה על זה בקונטרי' מדמפלגי' בשלהי בתרא בין היכא דכתוב בשטר פלוני ערב להיכא דכתי' ופלוני ערב דהואו מוסיף על ענין ראשון לומר דשייך ערב בשטרא לגבות מנכסים משועבדים ולא אמרינן ופלוני ערב מילתא באנפי נפשיה היא שיצא ערב אבל לא שעבד נכסים מפני הואו שמושכת למעלה כל שכן לשון אך שחוזר על תנאי של מעלה דבכל דוכתא דרשינן אך לחלק או למעט דודאי בא למעט מעניינו של שטר שלא היה חיובם אלא כשיד שלשתם שוה אבל בהסתלק מקצתן נתרוקן החייוב על מי שישאר במוקטעה. ואי משום דיוקא דדייק מר שלא כתב מאותו שנשאר יתפרע יהודה אדרבה לפי משמעות זה ניחא טפי שאם היה כתוב מאותו שנשאר יתפרע יהודה כל מה שיהיו הם חייבים לא היה ממעט את האחרים מעיקר החיוב אלא מתורת הפרעון לומר שיתפרע מזה תחילה ולא מאחרים שנסתלקו אע"פ שחיובם במקומו עומד היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי אבל עכשיו שכתוב אותו שישאר יהיה חייב ממעט את האחרים שאינה בכלל חיוב בהסתלקם מן המוקטעה וכיון שיש במשמעות הלשון להתפרש כך יד המוציא על התחתונה וכבר הוכחתי בקונט' מכמה ראיות שלשון מסופק שבשטר מוציא מידי ודאי חיוב.

עוד בא בספרך האדון הנקרא ספר באמתה של תורה שלהוציא מלב שום חשש או דברים בעלמא דקדק הסופר וכת' אותו החבר יהיה חייב להשלים כל הסך שיהיו חייבים בעת ההיא שנרא' בהדי' שהחיוב שריר וקיים בכלם עד העת ההיא ומשמע ליה למר מדקרי להו חייבים דמשמע שלא פקע חיובם כ"ז שאחר לא יפרע.

וברם גדולה מזו אמרו בפרק השולח אהא דתניא האומר כל נכסי נתונים לפ' ופלו' עבדי אף עצמן לא קנו ומותבי' עלה מאיד' דתניא הכותב כל נכסיו לשני עבדיו קנו ומשחררין זה את זה ומשני רב אשי שאני התם דקרי להו עבדי פ' דמשמע דלא שחררינהו לדידהו אלא טועה הוא שסבור שיכול לתת לעבדיו שאר נכסים בלא שחרור ואמר ליה רפרם לרב אשי ודילמא עבדי שהיו כבר מי לא תנן עד שיאמר הרי כל נכסי נתונים לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם והא עבד קרי ליה אלא עבדי שהיה כבר הכא נמי עבדי שהיה כבר ואתותב רב אשי ה"נ ה"ק כל הסך שחייבים כבר אבל עכשיו נתרוקנה חיוב מהם וחלה על זה הנשאר במוקטעה ואני בעניי רגיל להקשות מזאת דגיטין על אותה דמגילה ששנינו בפ' בני העיר בית הכנס' שחרב אין מספידין בתוכו וכו' שנאמר והשימותי את מקדשכם קדושתן אף כשהן שוממין ודילמא מקדשכם שהיו כבר. והנכון אצלי דודאי אי כתיב והחרבתי את מקדשכם יש לפרש מקדשכם שהיו כבר בשעת החרבן כדאמרי' התם עבדי שהיה כבר בשעת השחרור אבל לשון שממה אינו נופל אלא לאחר חרבן שנים רבות אשר אינה נבנית וכן הוא אומר על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו וכתיב תחת אשר היתה שממ' לעיני כל עובר ואלו נחרב וחזר ונבנ' תכף אע"פ שנופל בו לשון חרבן שנחרב אינו נופ' לשו' שממה לומר ששמ' והכ' דכתיב והשימותי דהיינו לאחר החרבן וקרי להו מקדשכ' אלמא קדושתן אף כשהן שוממין אע"פ שכבר חרבו והא דמייתי בהנחנקין לענין נגעי בתים שאינן מטמאין עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים ודריש לה רש"י ז"ל מדכתיב את האבנים אשר בהם הנגע שם בסנהדרין פרשתי ואין לי כאן מקום להאריך. ובר מן דין הכא הלשון מתוקן יפה שכתוב כל הסך שיהיו חייבים לו בעת ההיא דהיינו שעת סילוקן שבאותה שעה חייבים היו ונפטרו ובעת ההיא קודם סילוקן משמע ולא אחר סילוקן כדאמרינן בעלמא בקידושין מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן. ובגיטין מי שאמר בשע' מיתתו פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח וכו' והיינו שעה שקודם מיתה וכן ההיא דאמרינן בשלהי בתרא הלכתא ערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין לאחר מתן מעות בעי קנין אלמא בשעת מתן מעות היינו קודם מתן מעות וכן בכמה דוכתי הכא נמי בעת ההיא קוד' הסילו' קאמר שעדיין היה חיוב' קיים ובהסתלקם נסתלק השעבוד מעליהם וחל הכל על המשתייר שם.

שוב הוסיף שנית יד ימינו נאדרי בכח בדברו' האחרונות לתמוך יד בעל השטר משני טעמים אחרים חדא דכל שכתוב בשטר ודלא כטופסי דשטרי יד בעל השטר על העליונה לפי שראה מה שהובא בטור ח"מ סי' קי"ג שכתב הרמב"ן בשם רב סעדיא גאון ז"ל שלפי שטופסי השטרות ונסחת' נכתבין בלשון שבעל השטר על התחתונה. (ובענין יד בעל השטר על התחתונה עיין בהרמב"ם בפ' כ"ז מה' מלו' בסופו ועיין בפר' הזורק מחצה על מחצה יחלוקו בחידושי הרשב"א ז"ל) לפיכך כותבין ליפות כחו שלא יהא טופס זה כשאר טופסים אלא כל לשון מסופק תהיה ידו על העליונה וטעם זה חיבת הקדש מכשירתו לעשותו כדאי להוציא ממון ולחדש עלינו הלכה שיהא יד מוציא על העליונה. אבל בעניותי איני רואה סמך בזה להוציא ממון חדא שהרמב"ן ז"ל שהביא דברי הגאון ז"ל עצמו השיב בתשובה לרב בעל ספר התרומות וז"ל וטופסי דשטרי הוא ושטר העשוי להעתיק ממנו שטרות דלא נכתב לגבות בו ואין בו ממש הודיענו שזה נכתב להשתעבד ממש ע"כ. ובתחילת תשובה זו נשא ונתן על דברי הגאון במה שפירש בענין דלא כאסמכת' והעמיד דברי הגאון ז"ל משמע דבלשון זה דודלא כטופסי דשטרי לא נראו לו דברי הגאון ז"ל כמו שכתב בשער מ"ג וכן פירש רשב"ם ז"ל שם בהלכה וכך הם דברי הטו' סימן קי"ג ומהר"י ן' לב ז"ל בח"א תשובה ק"ה הביא משם הריטב"א ז"ל פירו' אחר קרוב לפירוש הרמב"ן ואמר שנראה מדברי הרא"ש דלא קים ליה כפירוש של הגאון והרב מהר"ש בר צמח ז"ל בפי' הכתובה פירש כפשוטו שלא תאמר כל אלו הדר' לא נכתבו מדעתם בפי' אלא הסופ' היה מעתי' משטרו' שלפניו וכות' וכיוצ' בו הבי' משם רבי' יונה. (ובשם רבינו יונה כתבו הא דכת' דלא כטופסי דשטרי לפי שהורגלו כותבי שטרות לכתו' אע"פ שלא אמר לו הלוה שיש לו קרקע לשעב' עליו כותבי' שאין כטופסי' אלא שהוא העיד על עצמו או מהם מכירין בו שיש לו עכ"ל) ומעת' כיון שיש לפרשו כפשוטו כמו שאמר רשב"ם והרמב"ן ורבינו יונה והריטב"א ז"ל הבא לפרש ולהוצי' בדברי הגאון עליו להבי' ראיה. ועוד אפילו אם נודה שמניח הלשון כיון דלפירושו של הגאון לא מפני זה נאמר שכל שטר שיצ' כתוב בו בלשון הזה שיהי' יד בעליו על העליונה ואף הגאון ז"ל יודה שאם לא התנו לו בפירוש דב' זה היאך ישתעבד זה במה שלא נתחיי' שהרי לענין נאמנות כתב הרב בעל התרומות ז"ל שצריך שיתנה בפירוש שאף על פי שנכתב בשטר נאמנות נאמנים עדים לומ' על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו דאשאר מילי דבשטר' קמסהדי לבד כמו שהבי' בטור ח"מ סימן ע"א ואף לדברי הרא"ש ז"ל שהבי' בטור סי' ס"א שכל דבר שנהגו במדינ' לכתוב הן נאמנות הן כתבוה בשוק' הן שאר שופרי דשטרי שכבר נהגו הסופרים לכתוב כל מי שמקנה בסודר לכתו' שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה ואין צריך לפרש שיכתבו בו כל לישני שפירי דאית ביה ע"כ אין דברי' אלו סותרים דברי ס' התרומו' ומ"ש הטור בסי' ע"א דזהו לענין שהסופ' והעדים יכולים לכתוב כל מה שהורגלו לכתוב מאחר שקנו ממנו סתם אבל היכא שהשטר יוצא לפנינו יש לחוש שלא הקנה סתם אלא המלוה הלך והכתיב השטר לעצמו כאותה ששנינו בעדיות בזקן שהיה מלוה לכל בני העיר וכותב בכתב ידו ואחרים חותמים והוא הדין מצוה לסופר ויכתוב שאין קיום השטר אלא בחותמיו והעדים אמנה קחתמי ונאמני' לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו. ועוד אפי' בשקנו מידו סתם שכת' הרא"ש דמהני זהו לדבר המפור' בכל השטרות דמסתמ' לא היה משתעבד סתם אלא אם כן ראה וידע כל מה שרגילין הסופרים לכתוב בהם ונתרצה אבל דבר זה שאין פירושו נודע אפי' לחכמי' גדולי' אשר לא ידעו ואשר לא ראו דברי רב סעדי' היאך ישתעבד על הסתם במה שאמר לסופר שיכתוב שטר כמנהג. וראיה מהא דאמרינן בס"פ יש נוחלין גבי קנינא מיניה ואקנייה או אקנייה וקנינן מיניה דפרכינן מי איכ' מידי דאנן לא ידעינן וספרי דדייני ידעי שיילוה לספרי דאביי וידעי לספרי דרב' וידעי אלמ' במילת' דבריר' לן דספרי לא ידעי וכ"ש שאר אינשי לא סמכינן אהאי לישנ' דשטר' ובה' אפי' מר נמי טעי בה שהרי בפסקו הראשון לאו בתורת הכי אתי מר עלה שכתב שיד בעל השטר על התחתונ' אפי' במשמעות רחוק והיאך נאמר דמסתמ' נשתעבד הלוה שיהיה ידו על התחתונה ותו כיון דאיכ' לפרושי האי לישנ' כדפרשה רשב"ם והרמב"ן אפי' תימ' דרוב' דאינשי לא מפרשי' אלא כדברי הגאון יכול המוחזק לומר קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט כאותה שאמרו בריש פרק המניח היכ' דרוב' דאינשי קרו לכד' כדא ולחביתה חביתה ואיכ' נמי דקרו לחביתה כדא מהו דתימ' זיל בתר רוב' קמ"ל ועוד כתבו בתוספות דאפי' לרב דאמר בפ' המוכר פירו' הולכי' בממון אח' הרוב גבי המוכר שור לחבירו ונמצ' נגחן שיכול המוחזק לומר למוצי' אע"פ שהרו' מסייע' לא תוצי' ממני דקים לי בנפשאי שאני מן המיעוט וא"ל אי קי"ל כדברי הגאון אין להבי' ראי' משכנגדו ועל הסתם אמרי' דידעי אינשי הפי' העול' כהלכה הא ודאי לא מסתבר לומר כן דאמרי' בעלמ' לאו כ"ע דינ' גמירי כ"ש היכ' דיש מחלוקת דאיפשר דטעי באיד' פירוש' דומי' דההי' דאמרי' בס"פ השולח גבי המוכ' שדהו בשנת היובל עצמ' דאמר שמואל אינ' מכורה כל עיקר ומסקי' דאינה מכור' ומעו' חוזרין ואע"ג דשמואל גופיה אית ליה במקדש את אחותו המעות מתנ' כת' התוס' דלא שייך התם למימר אדם יודע דהא רב אמר מכורה ויוצאה ע"כ אלמ' אע"ג דלשמואל אינה מכור' כל עיקר מק"ו ומה מכורה כבר יוצאה שאינו מכורה אינו דין שלא תמכר מ"מ הכריעו התוספות דלא שייך לומר אדם יודע שאין מכר ביובל דהא רב טעי בה ואמר מכור' ויוצאה הכא נמי אפי' לפירושו של גאון לא שייך לומר דידע וגמר ונתחיי' כיון שאיפש' הלשון להתפר' בענין אחר כדברי הרמב"ן ואולי אין דברי הגאון אמורי' אלא באותו זמן שנתחדש לכתוב כן שהיו הסופרי' מתכוונים בדבר זה והיו אומרי' ללוה רצונך שאכתוב בו שיה' יד בעל השטר על העליונה ומתרצה אבל בימי האחרוני' האלו שהכל נשכח ונעשה הכל טופסי דשטרי ודאי דלא עבדינן בה עובד' כל שלא ידענו שהתנ' כן בפי' כמו שכתב הרב בעל התרומות והרב ברצלוני בענין הנאמנות אף כאן עכשיו שכותבים הכל לשון זה המורגל אין ממנו ראיה והתוס' בפ' חזקת גבי מתנתה טמירת' דסתמא נמי לא מהני כתבו דהשתא דנהיגי בכל השטרו' למכתב הכי סתמא דעתו כמו שנוהגי' לכתו' ובימי האמוראי' לא היו נוהגי' לכתו' כך השתא נמי כיון דלשון זה מורגל ולא נכתב בכוונ' אלא נעשה כטופסי דשטרי ממש.

ויתר על כן נראה לי שאפילו אם היה מתנה הלוה בפירוש שכל דבר שיפול ספק בשטר שיהיה יד המלוה על העליונה אם נפל ספק בענין חיובו או בתנאי שגורם לו חיוב או פטור מה יועיל התנאי לחייב דמי קא ידע הספק דמשעבד נפשיה אילו היה נודע מקום הספק היו מבררים אותו וכל דלא ידע לא גמר ומשעבד נפשיה וראיה מדקי"ל בפרק הזהב כרב דאמר האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי הונאה יש לו עליו הונאה ופרכינן עליה דרב מר' יהודה דאמר על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה תנאו קיים דכל דבר שבממון לא הוי מתנה על מה שכתו' בתור' ומשנינן ע"כ לא קאמר ר' יהודה התם אלא דידעה וקמחלה אבל הכא מי קידע דמחיל הילכך אע"ג דהתנה בפירוש לא מהני שהוא סבור שלא היה בו הונאה הכא נמי אפילו התנה בהדיא מי קידע שימחול בלשון השטר שישתעבד לומר שיהיה בעל השטר על העליונה ואפילו קנו מיניה הא אמרי' בעלמא קנין בטעות לאו כלום הוא ודברי הגאון גם הם קשי' להולמן שאם דעתו לומר שבכל ספק שיהיה נדון יד בעל השטר על העליונה מה ענין טופסי השטרות ונסחתן כאן והיה לו לומר שכותבים כן לאפוקי הא דקיימ' לן יד בעל השטר על התחתונה ועוד זה שאמר שטופסי השטרות ונוסחתן נכתבין בלשון שבעלי השטר על התחתונה הרי אנו רואין בטופסי השטרו' שחבר רב האי גאון וזולתו מן הגאונים ז"ל שקדמוהו שזכרם הוא ז"ל והם מסודרים ומתוקנין בכל לשון של זכות ויפוי כח ובהרחבת לשון ובבירור הדברים והיכי פסקא הגאון למילתא שנוסחת השטרות נכתבין בלשון שיד בעל השטר על התחתונה ותו אטו בכונה היו כותבין בלשון מסופק לגרוע כח בעל השטר שלא כדין ולמה לא יפרשו כל מה שיכולים לפרש ויבררו כל מה שאיפשר לבררו ואשר לא יפול לב אדם עליו בההיא ודאי יד בעל השטר על התחתונה לכך נ"ל כי מה שכתב הגאון שטופסי השטרות ונוסחתן היינו כאותה ששנינו בפרק כל הגט הכותב טופסי גטין צריך שיניח מקום האיש וכו' שטרי מלוה צריך שיניח מקום המלוה וכו' שטרי מקח וכו' מפני התקנ' ומפ' בגמ' משום תקנת סופרי' שיהי' להם טופ' שטרות מזומנים לעת הצורך ואותם טופסי שטרי מקח או מלוה נכתבין בלשון שיהא בעל השטר על התחתונה לפי שאינן יודעים איזה מוכר או איזה מלוה יזדמן להם שמא יקפיד בדברים ולא יועילו להם אותם הטופסים אם היו נכתבין בלשונות של זכות ויפוי כח לכך כותבין התם בלשון שיד בעל השטר על התחתונה ואם יזדמן שירצו לפרש דבר יכולים להוסיף למטה כל מה שירצו בחיזוקים ויפוי כח ושוב חזרו לכתוב זה הלשון ודלא כטופסי דשטרי לומר שהמוכר הזה או הלוה צוה לכתוב שטר זה בכוונת בכל לשון של זכות ויפוי כח לא כטופסי דשטרי שלא היו יכולי' לפרש בהם כל לשונות של זכות הללו כך נראה משמעות דברי הגאון כדי שיהיו עולין כהוגן וכהלכ' ולעולם אין לשון זה מועיל אלא לנוסחת השטרות השוה לכל אדם שיהיו נדונים בכל לשונו' של זכות ויפוי כח שהורגלו בהם שאר שטרות אבל לכל ספק שיסתפק בעיקר החיוב בכלל או בפרט אשר לא יעלה על לב איש ואין לנו ללמדו ממקום אחר אינו מועיל אותו הלשון ואפי' אם היה מתנה בפירוש לא היה מועיל כמו שהוכחנו וזה שהביא הרב רבינו יצחק בר ששת ז"ל בתשובתו דברי הגאון ז"ל לא שנסתייע מהם לדבר הלכה שהרי כבר יפה כח בעל השטר מצד אחר בטוב טעם ודעת ואחר כך כתב ואצ"ל לדברי רב סעדיה עשאם סניף לדבריו דומה לאותה שאמרו בפרק דו"ה אהא דהשיב רבי עקיבא לרבי אליעזר אם מכוין אמר ליה ברישא והדר אמר ליה המית אע"ג דהמית לא הויא ראיה דאיכא לאותוביה כדכתב רש"י שם משל לצייד ששולה דגים מן הים משכח רברבי שקיל זוטרי שקיל. ובפרק האשה שלום אמרי' דחיישי' לגמלא פרחה כתבו המפרשים דלאו עיקר טעמא הוא זה דהא גבי נפשות דבעינן והצילו העדה לא חיישי' כ"ש כאן אלא הני טעמי סניפין בעלמא נינהו ועיקר טעמא דמילי מסר כ"ב הריטב"א ותבנא לדינא בדין שתפוס בידינו שלעול' יד בעל השטר על התחתונ' וכמו שראינו כל רבותינו נוחי נפש שכן דנין הלכה ובאין ויתד היא שלא תמוט. עוד עשה לו האדון סמוכות לבעל השטר על דברת שבועות אלקים שיש בשטר ואמר דאפי' תימא דספ' ממונא לקולא ספק שבוע' לחומרא ותו דאפי' הי' מוס' בפי' לא מהני עד דאמ' ליה התקבלתי.

וגברא רבה כיון דסמיך סמיך ואם לדין יש תשובה כי אם באנו לחייבו מחמת שבועתו שתי תשובות בדב' חדא שהרי הוא עומד וצווח שלא נתחייב בהשאר חבירו במוקטעה הרי שאין הדבר אצלו ספק אלא ודאי. ועוד אפילו היה נפטר בטענ' ספ' הואיל ומידי חיוב ממון נפט' גם מידי שבוע מפט' שפי' שאין השבועה אלא לזרז הפרעון ואם פרעון אין כאן שבועה אין כאן וראיה ממה שכתב מהר"י קולין ז"ל בסוף שרש פ"א בפוסק מעות לחתנו ונשבע על כך ושוב אירע קטטה ביניהם והוציאו שם רע על הנערה וכתב הרב ז"ל שאינו מחויב ליתן המעות שפסק שמא יבואו אח"כ להפסידה על השם הרע ההוא וכת' הרב ז"ל דכיון דמן הדין אינו חייב ליתן גם מן השבוע' נפטר שאין השבועה אלא לזרז הפרעו' ואם פרעו' אין כאן שבוע' אין כאן הרי שאע"פ שלא פטרו הרב ז"ל מהממון אלא בטענ' ספק שחוש' שמא יבואו אח"כ להפסידה כתובתה מחשש הקול ההוא נפטר ממילא מהשבוע' והביא שם תשוב' הרשב"א ז"ל על מי שנשבע לחבירו שיפרענו לזמן פ' והגיע' שמיט' בתוך הזמן שהוא פטור מן השבועה שזה לא נשבע לפרוע אלא כל זמן שהוא חייב לו.

והא דאמר מר שאפי' אם היה מוחל בפי' לא מהני עד דאמר ליה התקבלתי. שותיה דמר לא ידענא דאם זה בא ליפטר מן הממון ע"כ בא מחמת טענה שאותו הלשון שכתוב בשטר שאותו שישאר יהיה חייב הוא פיטור לאחרים והאי לאו מתורת מחילה אתי עלה דמעיקרא תנאי היו דבריהם ולא נתחייבו בהסתלק מקצתן והשבועה שנשבעו אחר כך על תנאי זה חוזר ועל דעת כן נשבעו ואין שייך כאן לא מחילה ולא התקבלתי. ותו לדברי מר שזה כמי שנותן קבלן או פרען שיפרע בעדו אם תמצא לומר שראשון נפטר מן הממון משום דגברא יהיב בחריקיה למה לא יפטר גם מן השבועה שכיון שנכנס האחר בחייובו של זה כמי שהתקבל דמי דמילתא דפשיטא היא אצלי שמי שנתחייב מנה לחבירו לזמן פלוני בשבועה והמחהו אצל לוי כמ"ש להרי"ף ושאר רבוות' שנסתלק המלוה מעל הלוה אצ"ל התקבלתי דהו' ליה כאילו התקבל.

תו אייתי מר הך מילת' דמ"ש דאפליגו בי' רבוות' אם נסתלק המלוה מעל הלוה במה שהמחהו אצל הנפקד וכתב מר דאפילו לדעת הרי"ף והראב"ד ז"ל שנפטר המלוה ממנו מעמד שלשתם שאני משום דשוינהו רבנן כהלכת' בלא טעמא. ובעניותי לא מבעי' להני רבוותא דסברי התם שנסתלק ממילא מטעם שכתב הראב"ד ז"ל בתשובה שהביא בספר התרומו' שער כ"ח דאין אנו צריכין שיפטרנו המלוה דיכול לומר הלוה גברא יהיבי' בחריקאי שהיה חייב לי ומיד זכית בחובי שהיה לי אצל לוי ואני כבר לקחתי ממך. וטעמא דיהיב מר משום דהלכת' בלא טעמא היא אדרבא זה הטעם פוגמו והיא מן הצווחות שצווח הרא"ש ז"ל כיון דמה שכתב מילתא בלא טעמא היא משום תקנת השוק די שיתקנו שישתעבד בדברים ואפילו בעל כרחך אבל שיעשו תקנה שיפטר ראובן בשתיקה בעלמא אין לתקנה זו סברא וטעם ע"כ. אלא אפילו לדברי האומרים שם במ"ש שאף על פי שהמחהו אצל בעל חוב לא נסתלק חיובו של ראשון אין זה ענין לכאן דהתם כבר היה ראובן חייב בודאי ואינו נפטר מפני ששתק המלוה כשאמר הלוה בפכיו ללוי בעל חובו שיפרע לו כיון שלא פטרו המלוה בפירוש כדכתב הרא"ש בתשובה שבכלל ס"ט אבל כאן שהוא בשעת החיוב שעדיין לא נתחייב אין צריך לפטרו בפירוש אלא כיון דארצי קמיה שפ' יפרענו בהסתלקו מהמוקטעה דיו בכך שהרי זה אומר מתחילה לא נתחייבנו אלא על מנת שמי מכלנו ישאר במוקטעה ישאר החוב עליו ותדע דאיכא בין שתיקה דלאחר חיוב לשתיק' דבשעת חיוב דהא לענין קידושין אמרינן בפר' קמא דקדושין אמר לה כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמ' לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעו' ושתק' מקודשת לאחר מתן מעות אמרה אין מקודשת שתקה אינו מקודשת דכל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא הכא נמי כיון דכל טעמו של הרא"ש הוא לפי שהיאך יפטר מפני ששתק כל שלא פטרו בפירוש הא בשעת חיוב לא בעינן שיפרש דכל דארצי קמיה ושתק סגי.

ואי דמיא הא מילתא למעמד שלשתן לא דמיא אלא להא ראובן שאמר לשמעון תן לי סחורה זו ואעמידך אצל לוי בעל חובי והמחהו אצלו אם תמצא לומר דלא נפטר ראובן בזה אף כאן לא נפטרו המסתלקים ואם תמצא לומר דאין יכול לחזור על ראובן אף כאן אינו יכול לחזור על אותם שנסתלק ובההיא ודאי נראה לי דלדברי הכל שאין שמעון יכול לחזור ולתבוע מראובן דמי הסחורה שיאמר אלמלא לא נתרצית לקבל מלוי לא הייתי מתחייב לך. תדע דאלו אמר לוי לשמעון תן מנה לראובן ואני אתננו לך שאני חייב לו אין לשמעון אצל ראובן כלום אם לא נתן לו לוי כדמוכח בההיא שמעתא בפרק כל הנשבעין דאמר לחנוני תן לבני סאתים חיטים תן לי בסלע מעות הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו דאמרי' פועלים נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני כי היכי דליכספו מיניה משמע דאי לאו הך טעמא אין לחנוני דין עם הפועלים אף על פי שלא ימצא להפרע מבעל הבית ואין לו עסק שבועה עליהם אלא שהשבוע' היא לבעל הבית במעמדו כי היכי דלכספו מיניה והיינו טעמא דאמרינן ליה פועלים שלא על אמונתם נתן להם אלא על אמונת ב"ה שאמר לו שיתן. והכי מוכח מדברי הרא"ש בשלהי בתרא שכתב אהא דאמרינן תן לו ואני חייב וכו' וז"ל והאי דינא דערבות וקבלנות היינו כשיתבע הלוה מן המלוה שילונו ונכנס הערב עמו בדברים או בלשון ערבות או בלשון קבלנות אבל אם לא דבר הלוה עם המלוה כלום אלא ראובן שאמ' לשמעון הלוה ללוי ואני פורע אין לשמעון על לוי כלום עד כאן דבריו. ומדיוקא דרישא דמילתיה משמע דוקא שתבע הלוה מן המלוה שילונו ונכנ' הערב עמו בדברי' אבל אם מתחיל' אמ' ליה הלוני ואמחה אותך אצל בעל חובי לא נתחייב הוא כלל. ואי קשיא לך דיוקא דסיפא דקאמר אבל אם לא דבר הלוה עם המלוה כלום דמשמע הא דבר לו לא נפטר יכילנא לשנויי דבכל דוכתא אורחא דתלמודא דמשני רישא דוקא סיפא נעשה והכי קאמר אבל אם לא אמר לו שילונו אלא שימחה אותו אצל לוי נעשה כאילו לא דבר כלום אלא מיהו שינויי דחיקי לא משנינן. ומצאתי להרא"ש ז"ל עצמו שכת' כלל ס"ט סי' ה' וששאלת הלוקח סחורה מחבירו ואמר לו אין לי מעות שאתן לך אבל אעמידך אצל פ' שאני עושה לו מלאכה כשיגיע הזמן יתנם לך במקומי והעמידו אצלו כמו שכתב והעני מי שהיה לו ליתן את המעות ואין לו כלום אם חייב הלוקח ליתן למוכר או לא. תשובה נראה לי שחייב הלוקח ליתן דמים למוכר דבעל המלאכה כיון שלא נתחייב דעדיין לא נעשית המלאכ' לא נתחייב המוכר כלו' ואין לומ' אי בעל המלאכה פטור גם הלוקח פטור שהרי אדעת' דהכי מכר לו שיתן בעל המלאכה מעו' ואין לו על הלוקח כלו' אין לך הונאה גדול' מזו שהיה סבו' שזה יתחייב לו המעו' ולא נתחייב הרי מבואר שהרא"ש ז"ל שהוא סובר שלא נפטר ראובן בהמחאתו אצל ב"ח כאן שעדיין לא היה חייב ראובן כלום בעת שהמחהו יכול הלוקח לומר לא מכרת לי אלא אדעתא שתקח המעות מבעל המלאכה אלא שחייבו הר"אש ז"ל מטע' הונאה שנתאנה שסבור שהיה מתחייב ועוד אלמלא כן היה לו לחייבו מטעם שלא נסתל' לעול' ממנו והיה יכול בעל הסחורה לחזור בו מאחר שהעני כאותו הירושלמי שהביא הר"יף ז"ל בפ' המקבל אי פטרן לוי וכו' העמידוהו בעל העיטור והר"אש ז"ל בשפטרו בפירוש אבל לא פטרו יכול לחזור עליו אלא דהכא כ"ע מודו שאינו יכול לחזור עליו כיון דבשעת החיוב המחהו ואין לו להתחייב אלא מחמת טעות והונאה ומעתה הרווחנו שדברי הרא"ש בהלכותיו לבתרא מדוקדקי' יפה דלא היה יכול לתפוס בסיפא דמילתיה אבל אם אמר בתחלה הלויני ואמחה אותך אצל פלוני אין למלוה עליו כלום דהתם אותו שהמחהו לא היה חייב ללוה כלום ולא חל עליו חיוב של מ"ש וגם לא היה קנין בדבר שיתחייב עצמו ונמצא שנתאנה מלוה וחוזר ולוקח מעותיו כדכתב הר"אש ז"ל בתשובה לכך אי אפשר למלוה להפטר אלא אם כן לא דבר כלום אבל היכא שאותו שהמחהו חייב לו או שהקנה בקנין כגון בנדון דידן שנתחייבו השותפין זה לזה שהנשאר מהם במוקטעה חייב לפטרם מכל החובות ובררו דבר זה בשעה שלוו מיהודה שאותו שנשאר יתחייב לו וגם נתחייב בקנין הואיל ונתחייב הנשאר יפטרו המסתלקים ולעניות דעתי דברים מתיישבים הם כי יתן האדון את רוחו עליהם נאם הצעיר יוסף בכמה"רר משה מטראני זל"הה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף