שו"ת מהרי"ט/א/לח

שו"ת מהרי"ט ‏ א לח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בפיררה שנת השצ"ה על מחלוק' שני חכמי' נחלקו שם בפראנקיא' ושלחו דבריה' אלינו יסדתי הפסק הזה וחתם בו הר"ב מהורר משה גלאטי נר"ו ואני הצעיר וזה נוסח השאלה.

שאלה (לענין לאה שנתקדשה לראובן על תנאי שחזר' הנדוני' ליורש' יתחיי' כפי נמוסי העיר ובשעת הנשואין נתחדש התנאי בעש"ג ונתנה האשה לבעל' אחר ימים כל נכסיה) על לאה שנתקדשה לראובן ונדרה להכניס לו סך מה בכתובתה והתנתה עמו שבענין חזרת הנדוניא יתחיי' הבעל או האב להחזיר לה או לבניה או למי שמן הדין יהיה חייב להחזיר כפי נמוסי העיר ונעשה בזה שטר בערכאות של עמים בפני שרי המשפט היושבים ראשונה במלכות ובהסכמת אדון העיר אחר כך נשאת לו והכניסה לו כל סך נדוניתא ונתחדש התנאי הנ"ל בשטר הנדוני' בערכאות של עמי' כמנהגנו לאחר ימים נתנה לאה הנז' כל נכסיה לבעל' בשטר עברי במתנת ברי מעכשיו ושאל השואל אם יש כח ביד האשה להפקיע שעבוד היורשים שיש להם על השיור הנ"ל מכח התנאי אם לאו.

תשובה ראינו את דברי השאלה ואת כל אשר נכתב עליה מיד החכמים השלמים מורי הוראה ואם לא נקבו בשמות מי הם ומי אביהם כי נדע תורתם מעידה על עצמם בראש הומיות תקרא בפתחי שערים המצויינים בהלכה ואנו בעניותינו כך ראינו שזכה הבעל בכל הנכסים מכח מתנת אשתו ולא נשאר ליורשים שום שיור כלל. (לענין אם הבעל משתעב' מעתה אל היורשים במה שנתחייב להחזיר להם אחרי מות האשה והיא אין בידה למחול) וראינו כל דברי החכם השלם המחייב נר"ו סובבים על שתי טענות האחת היא שכיון שכתוב שנתחייב הבעל להחזיר לה או לבניה או למי שמן הדין יהיה חייב להחזיר הרי נשתעבד מעתה אל היורשי' והיא אין בידה למחול דדמיא להא דאמרי' בפרקא קמא דגיטין גבי מעמד שלשתן דכתב ליה משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך וכתב הראב"ד ז"ל דאי כתב ליה הכי והמחהו אצל אחר במעמד שלשתן או שמכר הש"ח וחזר ומחלו אינו מחול וכת' הר"ן ז"ל שכן הסכימו גדולי האחרונים ז"ל ואינו נראה טעם זה צודק כאן כלל חדא כפי הלשון הכתוב והתנתה עמו שבענין חזרת הנדוניא יתחייב הבעל או האב להחזיר לה או לבניה וכו' שמשמען של דברים אלו הוא שלא נתחייב מעתה אלא היא מתנה עמו שיהא מחויב כלו' מכח התנאי שאל"כ לא היה צריך תנאה מאחר שהוא מתחייב והיה להם לכתוב ומעתה הוא מתחייב להחזיר לה וכו' וכההיא דאמרי' באיזהו נשך גבי ההוא גברא דזבין ליה ארעא לחבריה שלא באחריו' חזיה דהוה קא עציב א"ל אמאי עציבת אי טרפי לה מינך מגבי' לך שופרא שבחה ופירי דאמר אמימר פטומי מילי דעלמא הוא וא"ל רב אשי טעמא מאי כיון דלוקח בעי לאתנויי והכא מוכר קמתני וכו' ואע"ג דהתם מוכר בחובתיה דנפשיה משתעי אמרינן פטומי מילי דעלמא הוא כ"ש היכא דאשתעי בחובה דחבריה כגון בנ"ד דלאו כל כמינה למזכי לבעל לתת ליורשים אי לא דע"מ כן זכה בנכסי' והיא שהכניסה עליה מוטל להתנות ולומר על מנת כן אני נותנת לך על מנת שתתן ליורשים כך וכך א"כ אין כאן מקום לומר שנשתעבד מעתה אל היורשי' שאין כאן שום חיו' אלא תנאה וכל שחזרה בטלה תנאה (אם התנה האשה לבעלה ע"מ שתתחייב ליורשיה לא נשתעב' הבע' מעתה וחוזרת האשה ומוחלת התנאי לבעלה) ונתנה לבעלה הכל במתנה גמורה אין אחריה כלום. ועוד אפי' היה כתוב שם חיובו של בעל מעכשיו בפי' להחזיר לה או לבניה או למי שמן הדין יהיה חייב להחזיר כפי נמוסי העיר אם כל עצמינו אין אנו באים לדון אלא מחמת השעבוד שנשתעבד להם הרי אין בשעבודו יתר על מה שהו' מן הדין כפי נמוסי העיר שהרי לא נשתעבד ליורשים בפרטות אלא למי שמן הדין יהיה חיי' להחזיר כפי תקוני העיר ואילו עכשיו אינו מן הדין להחזיר להם כיון שהיא נתנה לו בשכבר כל הנכסים במתנה גמור' וסלק מכאן שעבודו של בעל כמי שאינו אלו לא היה עליו זולת חיוב תקנה שתקנו בעיר ההיא (אם נתחייב הבעל להחזיר ליורשי האשה אחרי מותה לפי שמן הדין יהיה חייב להחזיר להם כפי נמוסי העי' אם נתנה האש' לבעלה הויא מתנה) שיזכו יורשי האשה בחלק מנכסי עזבונם והיא נתנה כל נכסיה לבעלה במתנת בריא מתנה מחיים ודאי שמתנתה מתנה וכמ' שכתב הרא"ש זכרונו לברכה בתשובותיו על תקנת טוליטולה ששם באותה תקנו יפו כח היורשים יותר שאפ' נתנה לאחרים במתנת שכיב מרע לא זכה בה מקבל המתנה וכמו שדקדק הרא"ש זכרו לברכה מן הלשון שכתבו יחלקו הנכסים בין הבעל ובין הזוכים בירושתה זולתו שמשמע זולתו יורשים אחרים באים מכח ירושה דומיא דבעל לפי שהבעל קודם בירוש' מן הדין הפקיעו המתקנים כחו אצל יורשיה הבאים לירש מחמת קורבה ואע"פ כן כתב נתנה במתנת בריא דבריה קיימים כ"ש בשאר תקנות שאין בהם אותו הלשון וכן מוכיח להדיא בתשובותיו סי' א' וסי' ג' שטעמו הוא שאילו היה כח ביד האשה לתתם אחרי מותה לכל מי שתרצה לא הועילו כלום בתקנתם כי הבעל היה מפציר בה כל ימיו לתתם לו אחרי מותה ומתוך שאין אדם דר עם נחש בכפיפה היתה נשמעת לו יותר מכל קרובים אבל אם נתנה או מחלה נכסיה מחיים אין זו הפקעה לתקנה שודאי לא תהא נשמעת אליו שתפסיד היא ועודה בחיים חייתה וגם הוא לא הויא ליה איבה בשביל כך תדע דלענין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דמקחו בטל דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי כדתנן בהנזקי' מ"מ כי כתב' ליה אחריות לא מציא אמר' כן דדוקא סלוק שעבוד הוא דהויא ליה איבה משום דא"ל עיניך נתת בגירושין או במיתה. (יישוב שתי תשובו' הרא"ש דסתרן אהדדי) והרא"ש זכרו לברכה בתשוב' כלל ל"ח כתב באשה שמחלה כתובת' ונדוניית' לבעל' דלא שייך לומר בזה נחת רוח עשיתי לבעלי דאין כאן איבה אם לא תמחול לו מחילה גמורה וכן לענין התקנה אין לומר שם מחילתה מחיל' ירגיל עמה קטטה שתמחול לו שלא תחוש לדבריו הילכך אם נתנה מתנתה מתנה. וראיה דבפרק נערה גבי כתובת בנין דכרין אמר רבא פשיטא לי מוחל' כתובת' לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין מ"ט אחולי אחילנא משמע דיש בידה למחול ולבטל זכות בניה אע"ג דיש סברא לומר שלא מחל' אלא זכותה אם תתאלמן או תתגרש אבל לא זכות בניה הבא לאחר מיתה שהוא יורשה ואחריו הבנים כדאמרינן במוכרת מ"מ אמרי' אחולי אחילנה ולא תהא תקנה זו גדולה מתקנת ב"ד דאע"ג דלא כתיבא כמאן דכתיבא דמי' ואף על פי כן יכולה למחול ומעתה מכיון שמחמת תקנה אם היה חייב בה לא היה מחויב להחזיר מאחר שמחלה לו גם עכשיו שלא נתחייב להחזיר אלא למי שמן הדין יהיה חייב להחזיר כפי נמוסי העיר הרי עכשיו אינו חייב להחזיר לא לפי הדין ולא לפי התקנה שאילו היה כותב נתחייב להחזיר ליורשיה בסתם היינו אומרים הוסיף שעבוד על התקנה אבל זה הוא כאדם שלא היה בכלל תקנה ובא לחייב עצמו בכל חיובי תקנה פלונית ואפילו אם היה מחויב פירשו הדברים בפירוש וכדאמרינן בפ' המוכר את הבית גבי תאנין ודיקלין והוצין דלא צריך למכתב אלא לשופרא דשטרא כ"ש בדבר התלוי במנהג העיר שנכון לפרש למי שבא מחוצה לה. כ"ש שהדבר מחלוקת לגדולים זכרונם לברכה בההיא דמשתעבדנ' לך וכו' אם יכול למחול ולא נוציא מחזקת הבעל מס' והרב בעל הסברא הזאת היולדה והמחזיקה תבריה לגזיזה בהא. (יוכיח דאפי' אם התנ' בפי' להחזיר ליורשים אחרי מות' אם נתנה לבעלה מחיים אין ליורשים זכות בנכסים כלום)

ובעיקר הדין שהביא כאן מחלוקתן של ראשונים נוחי נפש קשה עלי להלום הדבר שאם תקנה זו היה כעין התקנות הנהוגות הנה להחזיר ליורשים חלק מעזבונה מה שימצא לה הא לא מקרי משתעבדנא לך וכו' כי מה שהוא משתעבד אל היורשים אינו משתעבד לה והיאך היא יכולה למחול אבל מ"מ אם נתנה לו כל הנכסים במתנה מחיי' אין להם ליורשי' זכות בנכסים כלל שהרי הבעל ואשתו היה יכולים למכור וליתן ולעשות בנכסי' כל מה שירצו אם היתה מוכרת הנכסי' לבעלה לא היה ליורשים דין ודברים עמו כמו אם מכרו שניהם לאח' הילכך גם במתנה פקע שעבודה דמתנה כמכר דאי לאו דעביד נייח לנפשא לא הוה יהבא מחיים ומוחלת לו כתובת' ואין להם ליורשים אלא מה שתשייר אחרי מיתתה ונכסים אלו כבר זכה בהם הבעל בחייה ולא מקרי נכסי עזבונה וכן אם התנאי הוא שאדם מתנה לאשתו ליתן ליורשיה חלק משטר כתובתה שהוא חייב לה עליו שליש או רביע נמצא שלא נתחייב ליורשיה אלא אותו חיוב עצמו שנתחייב לה כעין הלשון שבא משאלה שבענין חזרת הנדוניא שיהיה חייב להחזיר לה או לבניה וכו' כלו' ששטר נדוניא על כל פנים צריך לפרעה כולה או מקצתה לה אם תתאלמן או תתגרש או לבניה וכו' אחר מיתתה והא ודאי הואיל ואין ליורשים חיוב עליו אלא לאחר מיתתה ואילו רצה לפרוע לה כתובתה והיא תעשה מהם מה שתרצה רשאי אף היא יכולה למכור וליתן במתנ' בריא שאין להם ליורשי' אלא מה שתשייר וזו לא שיירה שהרי נתנה הנכסים לבעל' במתנה ולא דמי לההיא דמשתעבדנא לך וכו' שמשעה שהמחהו אצל האיש ההוא תיכף פקע שעבודו של בעל חוב וחל שעבודו של האחר ושוב בעל השטר אינו יכול לחזור ולתובעו שכבר המחהו אצל אחר ובהא איפליגי רבוותא אם חזר ומחלו אם הוא מחול אבל זו דאכתי לא פקע שעבודא ואילו רצתה לקבל כתובתה ולחזור וליתנה לו במתנה יכולה אף עכשיו יכולה למחול הא למה זה דומה לאדם שכותב לחבירו הריני חייב לך מנה ואם לא אתננו לך אני מחויב מעכשיו ליתנו לפלוני ושוב חזר בעל חוב ומחלו שהדבר פשוט שהוא מחול ולא נחלק אדם על זה מעולם.

ועוד לפי מה שכתב הר"ן ז"ל פ"ק דגיטין שטעמו של הרמב"ן ז"ל לומר אפילו כתב ליה משתעבד' לך ולכל דאתי מחמתך וחזר ומחלו מחול היינו משום דלא מצי לאשתעבודי למי שאינו מבורר דמדאורייתא אין ברירה והר"ן ז"ל חלק לומר שכיון שאין ברירתו של אחד פוסלת האחר ויכול הוא להשתעבד בכולם בחוב זה בזה אחר זה כגון שב"ח ימחהו אצל אחרים ואחרים אצל אחרים אבל זה שהוא משתעבד למי שיהיה ראוי ליורשה מן הדין בשעת מיתתה זה אינו מבורר כי מי שהוא קרוב עכשיו שמא באות' שעה לא יהיה בעולם ותחזור ירושה לאחרים רחוקים ובהא ודאי ברירתו של אחד פוסלת האחר שאינו משתעבד אלא למי שיהי' קרוב באותה שעה ובכי האי גוונא אמרי' שפיר אין ברירה כהא דתנן הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים וכו' דפרכינן עלה וכי נכנס ראשון מאי הוי הא אין ברירה ומוקמי' לה דאכולהו שחיט וכדי לזרזם הוא דעבד כדמייתי פ' כל הגט. (יוכיח דמה שמתחייב הבעל להחזיר ליורשים לא הוו חיוב ליורשים דא"כ הוי הקנאה לנולדים ואין אדם מקנה למי שלא בא לעולם)

ותו אין לך לומר שחיוב והקנאה של בעל הוא דאם כן הקנה לנולדים כגון יורשים שאינם עכשיו בעולם מי לא מהני להו תנאה ולא יטלו חלק ירושתה דהא קי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו ר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אין אדם מקנה למי שלא בא לעולם וכה"ג פרכי' בפרק יש נוחלין אמתני' דר' יוחנן בן ברוקא אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין דפריך תלמודא בין למ"ד ירתון תנן בין למ"ד יסבון תנן היכי זכו בנין דיכרין הא קי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו לר"מ דאמר וכו' ומשני דתנאי ב"ד שאני אלמא אי לאו מטעם דהוי תנאי ב"ד לא הוה מהני כלל אלא ע"כ אין תנאי זה הקנאה של בעל אלא תנאי של אשה שהיא מתנה בשעה שהיא מכנסת לו הנכסי' על מנת זה וכו' וכמדומה אני שהרב המובהק מהר"ר יוסף ן' לב שהביא זאת בכלל תשובתו סי' כ"ד הוא על דרך מה שאמרו פרק ארבעה וחמשה משל לצייד השולה דגים מן הים משכח זוטרי שקיל משכח רברבי שקיל רברבי ושדי זוטרי כי הרב ז"ל כבר נסתלק מכל זה ובא בטענ' אחרת. איברא דלכאורה טעם הסילוק אינו מריע כחה שלא תמחו' אלא כונת דבריו ז"ל כך הם (אם כתוב בשטר התנאי' שיזכו היורשים בשלי' הכתוב' הוי סלוק שמסתל' הבעל מן השליש ואין כאן חיוב מן הבעל ליורשי' כלל ולא כל כמינה למחול אותו השליש לבעל שכל שנשאר עליו באחרונה אפי' מנה לבד זכו היורשים שהרי מאותה שעה נסתלק הבעל מהשליש) שתנאי הכתוב בכתובה שיזכו היורשים בשליש הכתובה הוא לשון סילוק שהוא מסתלק מעתה מירוש' אותו חלק כהא דאמרינן נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה מכיון שהוא נסתלק שלא ירשנה עד מנה כגון שהיתה כתובת' שלש מאות כשהיורשים זוכים במנה אינם זוכים מכח חיו' ולא שעבוד אלא ממילא שירושה ממשמשת ובאה להם כיון שהבעל נסתלק הילכך לא כל כמינה שתאמר שאותו המנה שנוגע ליורשי' היא מוחלת לו שכל שנשא' לה עליו באחרונה אפילו מנה לבד הם זוכים היורשים בו מכח ירושה שהרי מאותה שעה נסתלק הבעל מירושת שליש השטר שהוא מנה וממילא הם זוכים בו כל שיש שם ירושה איברא שאם תנאי זה היה חיוב ושעבוד שהוא מתחייב ליתן ליורשים מנה מהכתובה היה שייך לומר שהיא מוחלת אותו המנה המשועבד להם כיון דאתו מחמתה ולמאן דאמר בההיא דמשתעבדנא לך ולכל דאתי מחמ' שהוא יכול למחול דמכיון שיש להם חלק בגוף שטר הכתובה בחיוב יכול למחול אותו החלק אבל השתא דאמרי' דלא הויא אלא סילוק ממילא הם זוכים היורשי' בנכסים עד מנה מכח ירושה מהמאתים הנשארים שהרי אין ליורשים חלק מבורר בגוף השטר ובכך הם מתפרשים דברי הרב זכרונו לברכה ולא שנאמר שזכו היורשים מאותם שעה שנסתלק ושוב אינה יכולה למחול השטר דאטו אם כשהוא נשתעבד מהם יכולה למחול בסילוק גרע אדרבא כל שנסתלק נשארו הנכסים ברשותה להנחילם לכל מי שתרצה ואם היתה נותנת כל הכתובה לבעלה במתנת שכיב מרע היו דבריה קיימין שהוא לא נסתלק אלא מירושה ועכשיו אינו בא מחמת ירושה אלא מכח מתנה שאד' יכול לכתוב את נכסיו לאחרים ולהניח את בניו ואם הדבר תקנה שתקנו חכמי העיר ההיא והפקיעו ירושת הבעל אצל יורשיה באותו החלק דהפקר בית דין הפקר וכשהיורשים זוכים ממילא מכח ירושה הם זוכים אף על פי שבמתנת שכיב מרע אין בידה ליתן שזו הפקעה לתקנה כמו שכתב הרא"ש זכרונו לברכה אם נתנה הכל במתנת בריא ולא שיירה כלום שירשו היורשים זכה הבעל בנכסים מכח המתנה ולא כתב הרב זכרונו לברכה שאינה יכולה למחול אלא כששיירה ולא מחלה אלא אותו החלק כמו שביארנו ונסתלקה קושיותיו של החכם השלם המזכה נר"ו שבאמת היו מרפסן איגרי ועלה דינו של הרב ז"ל אליבא דהלכתא. (שטר תנאים שנעשה בשעת הקדושין בערכאות של גוים לא בעי קנין) עוד רואה אני שבשטר זה הנעשה בערכאותיהם לא נזכר שם קנין כלל והדבר ברור הוא שכיון שהדבר כן אין כאן שום שעבוד על הבעל אפילו היה כתוב בפי' שנתחייב ליורשים בחיוב גמור כל שאין שם קנין דברים בעלמא הוו ואולי כי שטר זה הנעשה בעש"ג נעשה בשעת הקידושין דאז לא בעי קנין כדרב גידל דאמר עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקני' באמירה אלא מלשון השאלה מוכח שאחר הקידושין נעשה בהיותה ארוסה ואי הדב' כן לא מהני חיוב דידיה בלא קנין ואי לא מטעם סילוק או חיוב תנאה שהתנת' עמו שכל תנאי שבממון תנאו קיים וכל שהוא חזרה ומחלה לבעלה אותו התנאי לא נשאר עליו שום חיוב כלל שעל פיה נתחייב ועל פיה נסתלק ושמא לזה רצה החכם השלם המחייב נר"ו ללמוד הדין מטעם אחר כמו שכתב בתחילת הוראתו שמשעה שמסרה האשה הנכסים ליד בעלה בתנאי שיזכו היורשים באותו שיוור תיכף זכו היורשים בחלקם על ידו של בעל כיון שנכנסו לידו על תנאי שיזכו בהם הרי הוא כמזכה לחבירו מתנה ע"י אחר נמצא לפי זה שאפי' בחייה' אין לבעל ואשתו זכות בגוף הנכסים כהא דתנן הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין לבן וכו' מכר האב מכורים עד שימות ואינם יכולים למכור וליתן כמו שאדם עושה בשלו ובמחילה אין דברים אלו הגונים ולא של עיקר אמרם מי שאמרם (תנאי שהתנה אבי הבת שיחזר' הנכסי' לו וליורשי' אין לאשה ולבעל' שום זכות בנכסים אם לא יהיו להם בנים אבל האב עצמו יכול למחול התנאי) ודברי ריא"ז שבאותה הגה"ה בפרק מציאת האשה שאין לבעל ואשתו זכות בגוף הנכסים למכור וליתן ע"כ אינם מתפרשין אלא בתנאי שמתנה האב בשעת נתינת הנכסים משלו שכיון שאינו נותן אלא על תנאי שיחזרו נכסים לו או ליורשיו אין לבעל ולא לאשתו שום זכות בגוף הנכסים אם לא יהיו להם בנים ועכ"ז האב עצמו יכול למחול התנאי וכן כשהאשה היא שהתנת כך היא עצמה יכולה למכור וליתן ולמחול שהתנאי לא נעשה אלא לבקשתה להיות לה קורת רוח שתסוב נחלתה אל משפחתה אבל לא לגרוע כחה שלא תהא יכולה לעשות כמו שאדם עושה בשלו למכור ולמחול וליתן לאחרים. (אשה שנתנה ליורשי' קוד' שנשאת מקצ' נכסי' אין ליורשי' כלל בגוף הנכסי' בחיי' ויכולה לחזור בה כל זמן שתרצה שהיא לא נתנה אלא להבריח' מבעלה) וכמה רחקו דברים אלו מן הסברא הישרה ומדרכי תורתינו הקדושה אשר כל דרכיה דרכי נועם והלא דברים ק"ו אם אשה זו היתה נותנת נכסים ליורשי' או מקצתן טרם שתנשא ונשאת תכף לנתינתם אין להם ליורשים קנין בגוף הנכסים כלל בחייה לא שנא נתגרשה או נתאלמנה ולא שנא ביושבת תחת בעלה יכולה הוא לחזור בה כל זמן שתרצה שאנו אומדין דעתה שלא נתנה אלא כדי להבריחם מבעלה שלא ירשם ושלא ישלוט בהם אבל לא לשם מתנה כלל כדמוכח פ' מי שמת אימיה דרב זוטרא בר טובי כתבינהו לנכס' לרב זוטרא בר טובי דבעיא לאנסובי לרב זביד אנסבא ואגרשה אתא לקמיה דרב ביבי בר אביי אמר אי משום אנסובי הא אנסבא א"ל רב הונא בריה דרב יהושע משום דאתון ממולאי אמריתי מילי ממוליאתא אפי' למ"ד מברחת קני ה"מ היכא דלא גליא דעתה הכא הא גליא דעת' ופי' התוס' דהתם מיירי אפי' במתנה במקצת כיון דאיכא גילוי דעת שהיא רוצה להנשא הילכך לא זכה מר זוטרא בנה בנכסים שלא כוונ' לזכותו אלא להבריח ולא דוקא שנתגרשה אלא אפי' לא נתגרשה אין לו שום זכות בנכסים והוכיחו כן מדאמרינן פ' האשה שנפלו ואי לא קננהו לוקח נקנינהו בעל אלמא אפי' בעודה תחת בעלה לא זכי המקבל ויכול' לחזור בה וכן כתב הרא"ש ז"ל שם פ' מי שמת וכן הביא הרב המגיד ז"ל משמו של הרשב"א ז"ל בפ"י מה' זכיה ומתנ' ואם בשנותנ' ליורשיה בפי' במתנה גמורה אנו מבטלין אותה מחמת הסברא כ"ש בנדון שלפנינו שהתנת עם בעלה שישייר בירושתו חלק ליורשיה שיעלה ע"ד אדם לומר שזכו היורשים מאותה שעה ונפקע כחה לגמרי כדין הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו כ"ש שאין לדבר שורש ועיקר שהיאך נבדה מעצמינו לומר שתהא זו כמזכה מתנה ליורשיה ע"י בעלה וכל מה שתפס בזה החכם השלם המזכה נר"ו כדין תפס ודברי הר"ן ז"ל שהביא מה שכתב בפ' האשה שנפלו גבי כותבת מהיום ולכשירצה הרי היא כמזכה יורשים ע"י מקבל המתנה הדבר ברור שלא אמר כן שיזכו היורשים מאותה שעה אלא לאחר מיתה שלא יזכ' בו מקבל המתנה ולא הבעל כלו' אע"ג דמתנה זו לא מהניא לגבי מקבל לא תימא ירשם הבעל לפי שע"י מקבל מתנה זה היא מגלה דעתה שאין רצונה לזכות הבעל בשום ענין שהרי כל עצמה אינה כותבת כן אלא בשביל היורשים וזה פשוט מאוד בדבריו וראי' להרשב"א ז"ל בתשובותיו סי' אלף קמ"ב ראובן ואשתו שעשו תנאי אחר הנשואין שאם ח"ו תפטר אשתו בחייו יחזיר ראובן ליורשיה כל מה שהביאה וקנו מידו על כך והשיב שאין בשטר זה ממש לפי שהבעל לא חיי' על עצמו ולא קנו מידו ליורשיה אלא שקנו מידו ללאה אשתו וגם ללאה לא חייב עצמו כי לא קנו מידו ליתן לה שירש הני מחמתה ואם כן במה נשתעבד ליורשה ע"כ הנראה אלינו כתבנו וחתמנו הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף