שו"ת מהרי"ט/א/לג

שו"ת מהרי"ט ‏ א לג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה הר' אברהם חדידה נ"ע נפטר לבית עולמו וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ונשארו לו נכסים רבים קרקעות ומטלטלים מהם בתוך ביתו ומהם בבית אחרת ואחרי מות הר' אברהם הנז' היתה האלמנ' אשתו שלטת בכל הנכסים ונושא' ונותנת ומוכרת וקונה בחזקת שהם של בעלה הנז' והיה לה מבעלה הנז' בת קטנה בת שש שנים לימים נפטר' הבת הנז' ובאו יורשיה לתבוע הנכסים מן האלמנה (אלמנ' שאמרה שבעלה נתן לה כל הנכסי' שיש תחת ידה במתנת ש"מ כל הנכסים שהיו בידה באות שעה אם נאמר כיון שהי' לו בההיא שעה בת קטנ' גם על הדינרי' שהיו בבית אחרת) והאלמנ' החזיקה במקצת הנכסים באמרה שבעלה קודם מיתתו נתן לה במתנת ש"מ כל הנכסים שהיו לה תחת ידה באותה שעה ואמר לה אני נותן לך במתנה כל הנכסי' שיש לך תחת ידיך ועמדו לסדר הטענות בפני ב"ד הצדק האלמנ' הנז' ואפטרופו' היורשים וטען האפוטרופוס שיש לו עדי' על מקצת הנכסי' או רובם שראו שהיו תחת ידה ובפרט סך גדול מדינרי זהב שהיה לו בבית אחרת שלא היו דרים שם והיו שם קבורים ואחרי מיתתו לקחתם האלמנה ונשאה ונתנה בהם בחזקת שהם של בעלה ומעולם לא אמרה שבעלה נתן לה כלום אדרב' הית' או' שאין לה בכל הנכסים זולת כתובתה מעט מזער והנה אשה זו נשאת לאיש והכניסה לו כל מה שהי' בידה מנכסי בעל' הראשון בתורת נכסי מלוג יורינו רבינו אם תהא נאמנת בטענ' זו להחזיר בכל מה שבידה ובדינרים הנז' ושכרו כפול ומכופל מן השמים. (בלשו' אני נותן לך כל הנכסים שיש לך תחת יד אין בכלל הלשון אותם המעו' שלא הי' אז תחת ידה שהיתה יכולה להחזיק בהם דאין מחזיקי' היורשי' אלא בלשון מתנה ברירה)

תשובה בדינרים שהיו באותה הבית נראה שלא זכתה האלמנ' הנז' בהם אף לפי דבריהם דכל טצדקי דמצינן למיעבד להעמיד הנכסים ושלא להוציאם מחזקת היורשים עבדינן עד שיהא לשון מבורר וזאת שאומרת שאמר לה אני נותן לך במתנה כל הנכסים שיש לך תחת ידיך אין בכלל הלשון אותם המעות שלא היו אז תחת ידה שהית' יכולה תכף להחזיק בהם ואין מוציאין מחזקת היורשין אלא בלשון מתנה ברורה כמו ששנינו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהם וכו' ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהם ובפירי פירותיהם עד עולם וקי"ל כר' יהודה ביד מקבל מתנ' לעולם עד שלא ישאר שום ספק בלשון המתנה לגרוע כחו כ"ש הכא דאומדנא גדול' היא לומר שודאי לא הי' נותן לאשתו כל נכסיו ומניח את בתו שהיא קטנ' וצריכה פיזור גדול לפרנס' ולגדלה דלפי דבריה לא שייר במתנתו לבתו רק קצת זתים שיש לו אצל הנכרים שהם כתוא מכמר ובחזקת אבודים לגמרי לכך נאמר דאפי' שנתן לאשתו כל מה שיש לו בבית מטלטלים וחפצי זהב וכסף וסחורות רצה לשייר אותם הדינרים לבתו דהיכא שיש אומדנא מוכחת וגדולה כזו מפקי' בה ממונא כדמוכח בכולי תלמודא ואע"ג דבכותב כל נכסיו לאשתו דאמרי' לא עשאה אלא אפוטרופא וכן כותב כל נכסיו לא' מבניו וכן ההיא דתנן ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים דאזלי' בהו בתר אומדנ' אמרי' שאם שייר כל שהו מתנתו קיימת אלמא ליכא אומדנא בדשייר כל שהו ולא מפלגי' בין רב למעט הא ליתא שמה שאנו מקיימים המתנ' כששייר כל שהוא לאו משום דאמרי' ההוא מידי הוא דשייר אלא היינו משום שאם כוונתו היה לעשותם אפוטרו' או ליתן לאחר מיתה למה שייר כלל אלא מדשייר גלה כוונתו שרוצה להקנו' להם הכל ולא לשייר לבניו כלל אבל הכא שאנו מסתפקים בשיור ודאי דאזלינן בתר אומדנא שאין אדם מניח את בתו שתזון מן הצדק' שדבר ידוע שאין בשיור הזתי' תועלת כלל אפי' בחייו כ"ש לאחר מותו. (אשה שהוחזק' בנושאת ונותנ' בנכסי בעלה אחרי מותו ולא הוחזקו לה נכסי' חוץ משל בעלה כל הנכסי' שיש להם עדים שראום בידה הם בחזקת היורשי' ועלי' להביא ראיה שבעל' נתנה לה) ועכשיו יש לדון על הנכסים אשר אתה בבית אם תהא נאמנת בדבר לומר בעלי נתנם לי במתנ' ונראה דמאחר שהאש' זו הוחזקה שנושא' ונותנ' בנכסי בעלה אחרי מותו ולא הוחזקו לה נכסים חוץ משל בעלה כמו שבא בשאלה כל הנכסים שיש עליהם עדים שראום בידה הרי הם בחזקת היורשים ואם הי' באה לטעון להוציא מחזקת היורשים עליה להביא ראיה כדאמרי' בחזקת הבתים אחד מן האחין שהי' נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו וכן האשה שהיא נושאת ונותנ' וכו' עליה להביא ראיה ואע"ג דהתם אונות ושטרו' שיוצאת על שמו מוציאין מחזקת תפיסת הבית כדמוכח שם מדברי התוס' כ"ש כאן שאין כאן שום דבר שיוציא מחזקת תפיסת הבית דאדרבא דכל מה שהיתה נושאת ונותנת הית' אומר' שהנכסים של היתומה ומעול' אמרה כן דודאי כל הנכסים הם בחזקת היתומה וכל מה שיש עליהם עדים שראום בידה שאינה יכול' לטעון אין לי כלום אינה נאמנת לומר בעלי נתנם לי במתנה. (לא אמרי' מגו בטענה שכל העול' יודעי' שהוא שקר מפורסם)

וגם אין לומר שתהא נאמנת עליהם במגו דנאנסו אחר שראו העדים חדא דאינה טוענת ברצון דבר שכל העולם יודעים שהוא שקר מפורסם כי ביתה בקיר החומה בתוך הכאן מקום בטוח מגנבים ושודדי לילה והשכנים דרים פתחו של זה כנגד פתחו של זה ויש שם קיבוץ אנשים הרבה שאם היה דבר כזה היה נודע לכל העולם הילכך אין זו מגו שאינ' רוצה לטעון ברצון דבר שידעו כל העול' שקרו כמו שנבא' לקמן לכך חזרה אחר טענה אחרת לומר שבעל נתנם לה. (טענה דנאנסו באתר' דשכיחי ביה רבים דאם היה שם אונס היו הכל מרגישין אינו נאמן בשבועה) ועוד שנראין הדברים שאפילו היתה טוענת כן שנאנסו שם לא היתה נאמנת דלאו כל כמינה לומר נאנסו באתרא דשכיחי ביה רבים והכל הוא חצר אחד ואם היה שם שום אונס כל אנשי הכאן היו מרגישים ויודעים בדבר וכיון שכן צריכה להביא ראיה ולא תהא נאמנת בשבוע' כי הא דאיסי ס"פ האומנין איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ה' תהי' בין שניהם הא יש רוא' יביא ראיה או ישלם כמו שכ' רבי' חננאל והרי"ף ז"ל ועדיפ' הא מההיא דמייתי התם ריסתקא דמחוזא שכיחי בה אינשי זיל אייתי ראיה וההוא עובדא דארבע מאה דני דחמרא דתקיפי דאמרי' ד' מאה דני דחמרא דתקיפי קלא אית להו פי' קלא אית ליה למילת' אם החמיצו ברשות לוקח או ברשו' מוכר והדבר ברור שזה דבר דלא איפש' כלל ומעולם לא נשמע שם אונס כלל בין ביום בין בלילה ואם היה כן היו כל השכני' מרגישי' בדבר כמו שהו' נודע. (לא אמרי' מגו דהחזרתי היכן דהחזר' היא לקטן דלאו אורח ארעא להחזיר לקטן ועוד דלאו חזרה היא כיון דקטן אין בו דעת לשמור נכסיו ואין לך פשיע' גדול' מזו)

ואם באנו לומר שתהא נאמנת במגו דהחזרתי הא נמי ליתא כלל חדא דכיון דיתומ' קטנ' היורשת חזרה לא איפש' דאפי' במזונות אשתו קטנה אמרי' בפ' ב' דייני גזירו' למאי ניחוש לה אי משו' צררי צררי לקטנ' לא מתפיס ואע"פי שמזונות הוא צורך שעה דבעיא למיכל מינייהו לא מתפיס לה כ"ש נכסי רבים והא דאמרי' בפ' הנזקי' בתו כיון דבתנאי ב"ד קאכלה אימור צררי אתפסה לענין דלא מפקא ממשעבדי הוא דאמרינן הכי דחיישינן לדבר שאינו מצוי אבל למגבי מבני חרי לא אמרינן הכי כדכתבו שם התוס' ועוד התם איכא למיחש לצררי משום שאין אדם רוצה שתתבזה בתו בב"ד לתבוע מזונות ומתפיס לה אבל הכא לאו אורח ארעא להחזיר לקטנה ותו דלאו חזרה היא כיון דקטנה אין בה דעת לשמור נכסיה דאין לך פשיע' גדולה מזו וגדולה מזו אמרו בפ' הספינה בשולח את בנו לחנוני ופונדיון בידו וכו' חנוני חייב אלא ביד אפוטרופסים או ביד ב"ד שהם אביה' של יתומים ואם היתה טוענ' כך היו אפוטרופס או הב"ד מכחישין אותם. (מיגו דהחזרתי לאפוטרופ' לא אמרינן דאינו רוצה לטעון דבר שיש מי שיודע בשקרו) ואע"ג דלא הוו בני עדות לגבה דנוגעים בעדותם הן שהרי הם צריכים לישבע על טענתם שבועת היסת וכהא דאמרינן פר' האיש מקדש גבי הן הן שלוחיו הן הן עדיו והשתא דתוקן רבנן שבועת היסת משתבעי עדים דיהבי ליה ומשתב' מלוה דלא שקיל ואינן נאמנים להעיד עליו כיון שהם צריכים לישבע מכל מקום מה שהם פסולים אינו מטעם שיש להם הנאה בעדות שיהיה עליהם חשד שהם מעידי' לתועלת עצמם שהרי הם נשבעין ונפטרים אלא הא דמפסלי משום דגזרת הכתוב הוא דבעי עד שיהא נאמן בדבורו ולא שיהיה צריך לישבע על דבריו כמו שכתב התוס' ז"ל שם הילכך אין אדם רוצה להעיז פניו ולטעון טענה זו שאינו רוצה לטעון דבר שיש מי שיודע בשקרו וגם כל העולם יודעי' שהדבר שקר שסך גדול כזה לא היה לה להחזיר בינה לבינם שלא בפני כל אדם. (לא אמרי' מיגו להכחיש העדי' פסולים) והרא"ש ז"ל כתב בתשובה כלל ס"ו על מי שהקנה בפני נשים או עדים פסולים דאין להאמין במגו שהיה יכול להכחיש אותם העדי' הפסולים דטפי עדיף ליה לומר טענה זו שאין שום אחד יכול להכחישו ולא להכחיש את העדים אע"פ שהם פסולים והביא מההי' דפ' חזקת דרבה בר שרשום דאמר ליה רבא לקוחה היה בידי לא מצית אמר' דהא נפק עלי' קלא דארע' דיתמי היא שאינו רוצה לטעון דבר שידעו בשקרו וזו הכחשה גדולה היא להכחיש ב"ד או שני אפוטרופוסים שנתמנו ע"פ ב"ד דאי לאו דקים להוא לב"ד בגויה דאנשים כשרים אינהו לא הוו מוקמי להו אנכסי דיתמי. (לא אמרי' מגו שהחזיר לאפטרוסים או ביד ב"ד דצריכ' לישב' ולמחר מעידי' עליה שנשבע' על שקר ופוסלי' אות')

ועוד מטעמא אחריני לא חשי' מגו שאם היתה טוענת החזרתי ביד אפטרופסים או ביד ב"ד היתה צריכה לישבע שהוא כדברי' שנתנ' להם ולמחר אלו מעידים עליה שנשבע על שקר ונמצאו פוסלים אות' לשבוע' ומרעא נפשה ומרעא נכסיה שכל תובע שיתבענה יהא נשב' ונוטל כיון שהיא חשודה על השבועה ואע"ג דבעיקר העדו' היו נוגעי' בעדו' לענין לפוסלה לשבוע' נאמנין דלענין זה לא הוו נוגעין בעדותם וכה' דאמרינן פרק זה בורר אתא עד אחד ואמר לדידי אוזפן ברביתא ופסליה רבא ועוד גרסי' התם וחד אמר מנאי דידי גנב קתא דבורייטא ופסליה אע"פ שהדבר מתחילה היה נוגע להם לענין פיסול נאמנין. (לא אמרי' מגו היכא דאם הית' משתכרת כל מה שתובען בטענ' זו)

ועוד נראה דמטעמא אחריני' לא מהימני' לה במגו דנאנסו או החזרתי דלא אמרי' מגו אלא היכא שכל מה שתובע בטענ' זו היה יכול לתבוע בטענ' אחרת ומה לו לשקר שאם הי' רוצה לשקר היה טוען אותה טענה אבל הכא סבר' גדולה יש למה שלא טענה נאנסו או החזרתי שאם היתה טוענת כך לא היתה משתכרת אלא הנכסים שאין עליה' עדים שהם עכשיו תחת ידה אבל כמה נכסים שאינה יכולה להכחיש שישנה תחת ידה עכשיו אחר שנשאה והם דברים מסוימים וידועים לבעלה וחפצי זהב וחלי כתם אשר זרחה השמש עליהם היתה מפסדת אותה לכך היא טוענה בעלי נתנם לי כסבורה לזכו' בכל הנכסים כמו שהוא עכשיו חוב' הכל בטע' זו הילכך אפי' לענין אותו דבר שהיא יכולה לטעון עליו לא מהימנ' דאין זו מגו וראיה מהא דאמרינן פ' ח"ה ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מינך זבינתא ואכלתי' שני חזקה אזל אייתי סהדי דאכלה תרתי שני אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי והקשו בתוס' לענין פירות אמאי לא מהימן במגו דאי בעי אמר לפירות ירדתי דמהימן כדאמר רב זביד התם ותרצו דאין מגו שהרי הוא בא לתבוע גם הקרקע ועוד ראיה מההיא דתניא פר' כל הגט מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ומוקי לה רבי זירא התם בשאין שיירות מצויות אבל אי שכיחי שיירות איכא למיחש שמא מאחר נפל והקשו התוס' ואמאי וכיון שהבעל מודה שגרשה והוא נאמן במגו דאי בעי אמר גרשתי את אשתי דמהימן א"כ נתן לה לראי' בעלמ' וכוונ' תירוצ' שם שהואיל ואינו נותן עכשיו הגט לגרושין אע"פ שהי' יכול לטעון גרשתי ויה' נאמן לומ' גרשתי מגו דאי בעי לגרש' עכשיו והיה נאמן לענין פירו' שמכאן ולהבא אבל למפר' לא מהימן הילכך השת' דאמ' גרשתי' בגט זה לא מהימן מכאן ולהבא יותר מלמפרע וכי היכי דלמפרע לא מהימן ה"נ מכאן ולהבא לא מהימן והיינו טעמא כדפרשי' דלא אמרינן מגו אלא כשהטענות שוות וזו הוא סבורה שתזכה למפרע וכן מצאתי בתוס' פ"ק דכתובות בסוף סוגיא דפתח פתוח דאמרינן בגמר' לא דקא טעין טענת דמים וכתבו התוס' ז"ל ונהמניה לדידה במגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני ופירשו שם דאין זה מגו כלל שאינה רוצה להפסיד כלו' מכתובתה ואפשר לדחות ולחלק דבכל הנהו שהטענות סותרות זו את זו כגון דאי אמר לפירות ירדתי תו לא מצי טעין מינך זבני וכן כל הנך הילכך אינו רוצה לטעון אותה טענה שלא יכול לטעון עוד ויפסיד אבל היכא דיכול לטעון שני הטענות ואינו מפסיד טענה ראשונ' לא למדנו א"כ הכא תהא נאמנת במה שתחת ידה במגו דאי בעיא אמרה נאנסו וזה שהוא תחת יד אחרים בעלה נתנם לה במתנה אבל נר' דאין לחלק כן מדאמרינן בפ' חזקת אפסקא דשלש שנים ואי דלית ליה צנא דפרי הויא חזקה לאלתר והקשו בתוספות ולהימני במגו דאי בעי אמר לפירו' הורדתיו ותרצו בלשון שני דאינו רוצה לטעון לפירות הורדתיו אלא תובע' הקרקע והפירות ועוד מצאתי להרמ"בן ז"ל בחדושיו פר' ח"ה שהכריע סברא זו מההיא דתנן פר' האומר קדשתי' וגרשתיה נאמן נשבית ופדיתיה אינו נאמן ואמאי לא מהימן בנשבית ופדיתיה לפסלה לכהונה במגו דאי בעי אמר קדשתיה וגרשתיה דמפסלה מטעם גרושה אלא כיון דבטענת גרושה לא מפסלה מתרומה לא הוי מגו דשמא למפסלה מתרומה אתי הילכך לא הוי מגו אפי' לענין כהונה אע"פי שטענת קדשתיה וגרשתיה אינו סותר טענת נשבית ופדיתיה שיכול להיות דתרווייהו איתנהו והר"ן ז"ל בהלכות שם בקדושין כתב תירוץ זה אלא דהוקש' לו תינח בת כהן בת ישראל מא"ל ונדחק לומר לא חשיב מגו כיון דבנשבית פוגם אותה יותר שאלו היתה בת כהן היתה פסולה מן התרומ' וכת' ואחרים אמרו דכיון דמה שהאמינ' תורה לאב חדוש הוא דיינו שנאמין אותו באותה טענה עצמה אבל אין או' מגו דאין לנו בו אלא חדושו ע"כ ואעפ"י שלפי תירוץ זה אקלישא לה ראיה מ"מ דעתו של הרמב"ן ז"ל ודעתו כך היא ויש לדקדק עוד מדתנן פר' הכותב הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה ופירשוה התוס' לר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום וס"ל כותבין שובר היתה צריכה להחזיר הכתובה שאעפ"י שבלא כתובה הוא יכולה לחזור ולתבוע מ"מ אם תתבע יכול לומר לה פרעתיך מנה מגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך ותימה א"כ אמאי אמרינן במתני' הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה ואעפ"י שהוא טוען פרעתי יהא נאמן במנה במגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך דלפי דברי התוס' הא דתנן גובה כתובתה ר"ל כל כתובתה אלא שיש לנו לומר דגבי מתני' שאומר לא מהימן דאלמנה נשאתיך שהוא סבור להרויח בטענה זו שלא לפרוע כלל אבל התוספת כתבו שאם לא תהיה הכתובה בידה ירויח בעלה לפחות שיכול לטעון פרעתיך מנה ויהא נאמן וכן משמע דקדוק דברי התוספת יהא נאמן לומר פרעתיך מנה במגו וכו' ולא כתבו כי אמר פרעתי יהא נאמן במנה במגו דאלמנה נשאתיך. (אפילו בנכסים שהם תחת ידה אינה נאמנת לומר בעלי נתנם לי במגו דאין לי משל בעלי כלום שרוצה להחזיק אף בנכסים שאינה יכולה לטעון כן)

ומן הטעם הזה נראה לומר שאפילו בנכסים שהיא מוחזקת בהם דהיא יכולה לומר לא הניח בעלי אחריו כלום לא תהא נאמנת לומר בעלי נתנם לי במגו דאי בעיא אמרה אין לי משל בעלי כלום שאין זה מגו כמו שכתבתי שהרי היא רוצה להחזיק אף בנכסים שאינה יכולה לטעון עליהם כך שיש עליהם עדים שישנם ברשותה אחרי שנשאת לבעל ועכשיו הם דברים מסויימים כמו שכתב ועוד שאף הנכסים שאין עליהם עדים גמורים הם חפצים ידועים וניכרים שהאפוטרופ' תובעים אותם ממנה אחת לאחת שהם כלי בית וחפצי זהב וכסף שהוא מפורסם ע"פ כל הנשים וכל השכנו' דודאי העזה גדולה היא להכחיש כל השכנות שראו החפצים עליה ובבי' ודומיא לההיא דהרא"ש שהבאתי למעלה בענין עדים פסולי' שאינו רוצה לטעון להכחישם כל שיש לו טענה אחרת טובה הימנה. (אשה שאמרה שאין בידה משל בעלה כלום לא מהימנה אח"כ בטענה דמתנה דאין כאן מקום לומר אד' עשוי שלא להשביע את עצמו)

ועוד שהיא היתה או' שמעולם לא היה לה בנכסי בעלה אלא כתובתה וכמו שבא בשאלה לא מהימנה השתא בטענה זו שהרי אין כאן שום מקום לומר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ודמיא קצת לההיא דמייתי הנהו גינאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי פש ד' איסתירי גבי חד מינייהו וכו' דלא מהימן לחזור ולומר טעיתי בחשבוני מגו דאי בעי אמר פרעתי דחזקה לא עביד איניש חשבונא אלא א"כ דק בה כיון דהוי בפני עדים ואע"פ שאין הדבר כ"כ דומה דוגמא לדבר הוא ולא דמי להא דאמרינן פר' האומר בשעת קדושין אמר אין לי אחים וכו' בשעה מיתה אמר אין לי בנים דמסקי' התם דמהימן אע"ג דמרע ליה לדיבורא קמייתא התם איכא טעמא שלא רצה לומר עד שעת מיתה אלא שיש לו בנים או שאין לו אחי' שלא להרגיל קטטה בתוך ביתו ובשעת מיתתו אמר האמת אבל כאן אין לה שום אמתלאה לדבריה וחזקה אילו היה כדבריה לא היתה מחזקת הנכסים בחזקת היתומה שהיה לה לחו' שמא היום או למחר תמות היתומה ותתפס בדבריה ובפרט שהעדים מעידים שהיו מדברים עמה על זה בפי' שאם תמות הבת ישאר הכל ליורשי' ואומדנ' גדולה אפי' להוציא ממון וגדולה מזו אמרו חכמים בדינא דבר מצרא שהיא תקנ' משום ועשית הישר והטוב כדאמרינן בפ' המקבל האי מאן דזבין גריוא וארעא במציעתא דארעא חזינן אי עידית היא משום עידית זבן ואי זבורית היא משום זבורית זבן ואי לאו הערמה היא ובר מצרא מפיק לה מלוקח כ"ש בנדון דידן שכל העולם יודעי' שהכל שקר וכזב ובקשה עלילו' דברים להתנכל על נכסי היורשים ותורת אמת אשר כל דרכיה דרכי נועם תפר מחשבות ערומי' ולא תעשינ' ידיהם תושי'. (אשה שהחזיקה בנכסי בעלה בטענה שבעל' נתנה לה ונשאת לאחר והכניס' הנכסי' לבעל אע"ג דבעלה לוקח הוי מ"מ לא עדיף מגברא דאתי מחמתיה וכיון דמן הדין אין בידה להחזיק באותם הנכסי' מוציאי' אותם מיד בעלה)

ואשה זו הואיל והיא לא היתה יכולה להחזיק בנכסים בשום טענה כלל ואע"פ שנשאת והכניס' הנכסים לבעל בנ"מ דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי מ"מ לא טעני' ללוקח אלא מאי דמצי טעין מוכר קמא דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה ואע"ג דמלוה על פה לא גבי מבעל כדאמרינן ס"פ יש נוחלין ולכאורה הוה משמע דגזל כי האי נמי בכלל מלוה ע"פ דלא גבי מבעל מהא דבעי למפשט בעיין דהתם אי בעל לוקח הוי אי יורש הו' מהא דתניא נישאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל פי' הניח בן ובנות גדולות וקטנות ונישאו גדולות לבעל והכניסו להם ג"כ חלק הקטנות יוציאו קטנות חלקם מבעל אלמא יורש הוי ודחי שאני וכולי משמע דאפי' בגזל כי האי שלקחו הגדולות חלק הקטנות והכניסום לבעל אי לוקח הוי לא היו יכולים להוציא מידו הא ליתא דאמרי' בריש הגוזל ומאכיל אמר ר"ח גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מגזלן גובה רצה מאחר גוב' משמע דכל שהלוק' לקח הגזלה אע"ג דליתיה בעיני' שאכל' כבר גובה ממנו ולא תימא דהתם דוקא אכלו קאמר דמשמע שלא מדע' גזלן ומפקי' מיני' מדר' נתן מנין לנושה בחבירו וכו' זה אינו תדע דהא פריך עלה דרב חסדא ממתני' דהגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהן פטורין מלשלם ומשני מתני' לאחר יאוש אלמא אע"ג דגזלן גופיה יהי' ליה מדעתיה לפני יאוש גובה מאחר אלא יש לך לומר דההיא דנשאו גדולות לא הוי גזל ממש דפרנסת הבת אינה של תורה אלא חוב הוא שיש לה על הנכסים מכח תקנת חכמים שתקנו שתטול עשור בנכסים ואין לה קנין בגוף הממון דהא אפסיקא הלכתא כרב אשי פר' מציאת האשה דבת בעלת חוב דאחין הוי וגביא מבינוני' ומצי לסלוקי לה בזוזי ועוד דגריעה טובא מב"ח דבריש פרק מי שמת מבעיא לן מזונות אלמנה מהו שתמעט בנכסים פי' כדי שיקראו נכסים מועטים דאמרינן הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים בעל חוב מהו שימעט בנכסים ולא מבעיא לן פרנסת הבת אם תמעט בנכסים דפשיטא דלא ממעטא כדפירש הרא"ש ז"ל שם שכיון שלא הגיע זמנו לגבות עדיין פשיטא דלא ממעטא אלמא כל היכא דלא גביא עדיין לאו בחזקת' קיימי וגריעא טובא מב"ח הלכך בשנשאו גדולות והכניסו לבעליהן חלק הקטנות של פרנסה לאו נכסי בחזקת קטנות קיימי אלא בחזקת הבן ובן לאו בעל דברים דידי' הוא וחוב הוא דאית להו לקטנות עליה והוי כמו מלוה ע"פ אבל כגון נדון שלפנינו שהנכסים בחזקת היורשים הם אי איתנהו בעינייהו הדרי ואי ליתנהו בעיניהו דבע' אכלם או הפסיד' איהו חייב כדאמר רצה מגזל' גובה רצה מאחר גובה כך נראה בעיני ברור ואין לומר שיוכל הבעל לומר שאותם הנכסים שהכניסה לו שמא אינם אותם של בעלה שאותם אכלתם או הפסידתם והני אחריני נינהו הרי כתב הרי"ף ז"ל בפ' נערה שנתפתתה אהא דאמרי' האשה שמכרה בנ"מ הבעל מוציא מיד הלקוחות וכתב ז"ל ואי איתנהו להני זוזא דשקלה איתתיה מהדר להו ללוקח דגזל הוא ולא מצי למימר דילמא מציא' אשכח' דקדקו המפרשי' ז"ל מדבריו שאע"פ שלא יש בירור שהמעות אלו הוה דמי המכר אנו תולין שדמי המכר הם ולא מצי למימר מציאה אשכח ובר מן דין הכא בנדון דידן אפילו חשבינן גביה מלוה על פה גבי שפיר מבעל דכי היכי דאמרינן גבי אלמנה דשויוה רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה הכי נמי משום פסידא דיורשים שויוה רבנן כיורש דלא שוינהו כלוקח אלא במקו' דליכא פסידא דאחרים כגון שביעית ואף על גב דבעל חוב לא גבי מיניה אף על גב דאית ליה פסידא היינו משום דאיהו אפסיד אנפשי' דלא אבעי ליה ללוות בלא שטרא לאתתא דעבידה לאינסובי אבל הכא לא שייך הך טעמא וכן אמרינן גבי מוכרת בנכסי מלוג שהבעל מוציא מיד הלקוחות ולא חיישינן להפסידא דידהו משום דלא אבעי להו למיזבן מאתתא דיתב' תותי בעלה ואי קשיא לך דאמרינן בפרק החובל תנינא לתקנת אושא דתנן העבד והאשה פגיעתן רעה וכו' ואי ס"ד ליתא לתקנת אושא תזבין נכסי מלוג ותתן ליה ודח' התם וליטעמי' נהי נמי דאית' לתקנת אושא ולא מצי מזבנא לגמרי תזבן לנ"מ בטובת הנא' ותתן ליה משמע דמדמי חבלה למכירה דאי איתא לתקנת אוש' לא מצי מזבנ' לגמרי ולא מצי למגבו ליה לניזק מינייהו דאפילו לא תמות בחיי בעלה לא תירשנו דהכא ודאי ליכא טעמא דלקוחות דתקנת אושה דאינהו דאפסוד אנפשייהו ועוד מדלא קאמר ולטעמי' נהי נמי דאיתא לתקנת אושא דלקוחות דאינהו דאפסוד אנפשייהו אבל גבי ניזק תתן ליה ויש לומר משום דאכתי לא פסיקא ליה אי בעל בנכסי אשתו יורש הוי אי לוקח הוי ואז אין הפרש כלל בין לוקח לניזק ואע"ג דלפי המסקנ' דהכא סוף פרק יש נוחלין דלא שוויהו רבנן כלוקח אלא משום פשיעותא דלקוחות מ"מ הקושיא הפשוטה תקשה לי' דלזבין לנ"מ בטובת הנאה ועוד דהתם גבי פרנסה אמרי' שאני פרנסה דקלא אית לה כלומר ואיהו דאפסיד אנפשיה שלא היה לו לכונסה עד שידע אם נטלו הבנות פרנסתם כ"ש בנ"ד דאיכא קלא טובא והתרו בה שלא תנשא והוא הי' יודע בדבר שהיו מערערים על הנכסים טרם שתתקדש וגם היו מחזרים אמר ב"ד שתשבע בפניהם שהוא כדבריה ולא רצה שום חכם להטפל בדבר כי ראו שהכל שקר וכזב ואע"פ כן כנסה בהא וודאי איהו דאפסיד אנפשיה והנלע"ד כתבתי הצעיר יוסף בכמהר' משה מטראני זלה"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף