שו"ת מהר"ם אלשקר/עג
|
< הקודם · הבא > |
ומה שכת' כ"ת בענין המשומד אם כופין אותו לגרש על ידי עובדי כוכבים: כדין השיב כ"ת דכופין אותו וכן כתבו הרבה מן המפרשי' ז"ל דכופין אותו על ידי עובדי כוכבים ואפי' בשוטי' ובמקלות ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך וכן כתב הסמ"ג והמרדכי פר' המגרש וכן כתו' בעמודי גולה דכופין את המשומד וזה נראה פשוט וברור דהא אמרינן פר' המדיר דכופין את הבעל לזון ואם אין יכולין לכוף אותו לזון כופין אותו להוציא וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ג מהלכות אישות והכי איתא בירושלמי הביאו הר"ן ובעל העיטור ז"ל האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו או לא: אמ' ליה מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן: אתא חזקיה ר' יעקב בר אחא רבי יוסא בשם רבי יוחנן האומ' איני זן ואיני מפרנס אומרי' לו או זון או פרנס או פטור ומהאי משמע דהכי הלכתא ע"כ: וק"ו גבי משומד דכלהו איתנהו ביה וגם לאו בר עונה הוא וכדבעי' למימר קמן: וכבר ידעת דהרמב"ם ז"ל כופה בטענת מאיס עלי: וכן דעת הגאוני' ז"ל שכתבו בתשוב' הביאה בעל העיטור ז"ל ובתשובה דרבי' שרירא גאון בתר רבנן סבוראי שראו חכמים שבנות ישראל הולכות ותולות עצמן בעובדי כוכבים ליטול מבעליהן גט באונס ויש שנותנין גט באונס ומסתפקין גט מעושה כדין או שלא כדין וקא נפיק מיניה חורבא תקינו ביה מר רבא בר רב הונא למורדת ותובעת גרושין שכל נכסי צאן ברזל שהכניסה לו תטלם ואפילו הביאה נכסים מועטים וקבלם הבעל בסך מרובה מגבה לה הכל כמו שקבל ואפי' מה שבלו ומה שאבדו ישלם תחתיהן ומה שכתב לה על עצמו מה שאינו מצוי לא ישלם לה ומה שהוא מצוי נמי אע"ג דתפסה מפקינן מינה וכופין אותו ונותן לה גט לאלתר ויש לה מנה מאתים ובזה נהגנו כשלש מאות שנה: ומה שחדש הר"ר יעקב אדינא דגמרא הוא דלא כייפי' ליה לבעל לאפוקה בעל כרחיה אבל בתקנה דבתראי מפקינן והכי אסכימו כלהו רבוותא ע"כ בעיטור וכן דעת הריא"ף ז"ל דכופין לגרש בטענת מאיס עלי וכן דעת רש"י הרשב"ם ז"ל: וידוע הוא ופשוט דלפי דבריהם דכל הני רבוותא כופין המשומד לגרש דאפילו ישראל גמור כופין אותו לגרש בטענה זו של מאיס עלי: וכ"ש משומד דמאיס ומאיס: ואפילו להרשב"א ז"ל שכתב בתשובה זה לשונו כלל זה יהיה מסור בידך דאין כופין אלא אלו בלבד שאני כותב לך השנויים במשנתנו פר' המדיר וכו' עד אבל במקום אחר כלל וכלל לא ע"כ: איכ' למימר דבמשומד מיהא מודה שכופין אותו דהוא לא כתב. אלא הדברים שבאו בדברי חכמים ז"ל גבי ישראל שיש בידן לכוף אותו בהן:
אבל במשומד לא מיירי דאין ביד ישראל כח לכוף המשומד ואפי' על ידי גוים: ומילתא דלא שכיחא היא ולא דבר בה והיינו נמי דלא קתני משומד עם אותן שאמרו בהן כופין דאין דבר זה תלוי בידם: אבל אי אתרמי כהאי גוונא שרצה מושל העיר לכופו ואומר לו עשה מה שישראל אומר לעולם אימא לך דאפי' הרשב"א ז"ל מודה בהכי והכי נמי איכא למימר לדעת הרא"ש ז"ל שכתב בתשובה דאין כופין אלא באותן שאמרו רבנן שכופין דלא מיירי אלא בישר' ובמה שיש בידם ספק לעשות ולא בא לשם למעט אלא מורדת במאיס עלי כמו שכת' שם: והיינו דכת' בתשובה אחרת דמי שהוא מוכתב למלכות ובורח ממקום למקום ואינו רשאי לעמוד במקו' אחד מפני סכנת נפשו ואשתו תובעת שיכופו אותו לגרש דאין לך טענה גדולה מזו וכופין אותו לגרש כיון שאינו רשאי לישאר אצלה והיא אינה חייבת לילך אחריו לעיר אחר' וכו' אלמא דההוא כללא לאו דוקא הוא דיש מקומו' שכופין ואע"פ שאינן מאותן שמנו חכמי': ואם במוכתב למלכות אמר עליו שכופין כ"ש וכ"ש משומד: עוד כתב שם באותה תשובה זה לשונו ואפילו אם כבר נשאה ואירע לו אונס שאינו יכול לישאר עמה בעיר לקיים לה עונתה היו כופין אותו לגרש וכו': כ"ש גבי משומד דלית ביה קיום עונה כלל: והכי נמי איכא למימר לכל אותן שכתבו שאין כופין אלא לכל אותן השנויים במשנתנו ולא זכרו משומד דלא מיירי אלא בישר' אבל משומד אי בר כפייה הוא פשיטא להו דכופין וכופין ומשנתינו דלא קתני משומד איכא למימר תנא ושייר אי נמי משום דחמיר ופשיט ליה אי נמי דלא מיירי אלא בישר' כדאמרן: ויודע אני דהרמנ"ע ז"ל כתב בפי' שאין כופין את המשומד אבל דבריו בטלים ברוב מנין ובנין: מכרעוכ"ש שאין ראייתו מכרעת שכתב דהיינו טעמא דאין כופין המשומד מדלא מנו חכמים רשע עם אותן שכופין להוציא וטעמא טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו וכו' דרשע לחוד ומשומד לחוד וטעמא דטב למיתב טן דו לא שייך במשומד: ודבר זה ברור לפי דעתי ואין צריך לפנים:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |