שו"ת מהר"ם אלשקר/לד
|
< הקודם · הבא > |
תונס שאלה ראובן נתן לשמעון מעות לקנות לו אי זה סחורה בדוגיאות שהיו בנמל רחוק כשלשה פרסאות מהמדינה ושמעון רצה ליקח אותן מעות להתעסק בהן לעצמו ואמר לראובן אני אמכור לך אותה סחורה באותו סכום שאתה רוצה לקנות בדוגיאות ותמתין לי עד שיחזרו הדוגיאות מארץ המערב ואתן לך הסחורה ההיא בדוגיאות עצמן ובגמל עצמו וראובן נתרצה לו ועשה לו שמעון שטר חוב על עצמו סתם שהוא חייב לו סך ידוע מאותה סחורה לזמן ביאת הדוגיאות ועתה עבר הזמן ובאו הדוגיאות ותובע ראובן אותה סחורה לשמעון ואומ' לו כי השטר כתוב בו שהוא כתוב במדינה ובתוך המדינה תתן לי סחורתי: ושמעון טוען בי אף שהיה השטר כתוב סתם לא היה התנאי בינינו שתקבל הסחורה אלא בדוגיאות כמו שהצענו: ועוד שאותה הסחורה הוקרה לא אפרע לך אלא מעותיך כי כל מעשינו ההו היה ורבית: ואומר עוד שעד אחד מעידי השטר הלך לו למדינת הים ושהעד האחר מעיד כדבריו שכך עברו הדברים ושלא התנו שיקבל הסחורה אלא בדוגיאות וראובן משיב איני מכיר דבריך ולא אחוש לדברי העד שטרי מקויים בידי חן לי סחורתי במדינה: יורנו המורה שורת הדין באר היטב ולא יחוש לאריכות:
תשובה מילתא דפשיטא היא דהפוסק מעות לחברו על אי זה סחורה לזמן רחוק ובין כך ובין כך הוקרה הסחורה ההיא דלאו כל כמיניה לגבות מגברו כל אותה סחורה או המעות ששוה עכשיו אחר שהוקרה אלא באחד משני דברים אם שיצא השער ואף על פי שלא היה למוכר הסחורה ההיא או שהיה לו ואף על פי שלא נקבע השער וטעמא דמילתא דכיון דמעות קונות דבר תורה ואם חזר בו מוכר קאי במי שפרע הרי זה לענין רבית כאלו קנאה לוקח קנין גמור מעתה ונתיקרה ברשותו והילכך אין כאן הקדמה: אבל כשאין לו או לא יצא השער ונקבע אסור ואף על פי שיש מי שנותנין אותה עכשיו בכך אפילו הכי אסור כל שלא נקבע השער ונתפרסם בכך ואם יצא השער מותר לפסוק דאף על פי שאין לו הרי זה כמי שיש לו שאם אין לזה המוכר יש לאחר ויכול עתה לקנותן באותן דמים שקבל: ומתניתין היא בפרק איזהו נשך אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין שאף על פי שאין לזה יש לזה: והכי נמי איתא בברייתא התם: וכשיש לו נמי פשוט התם במתניתין ובגמרא נמי יש לו מותר: אין לו אסור: ואף על פי שמכר לו הסחורה בפחות ממה שהיא שוה עכשיו: ודבר זה ביצא השער אסור אפילו הכי כיון שיש לו שרי דאזולי הוא דקא מוזיל גביה וכדאית' נמי התם אמר רב נחמן האי מאן דיהיב זוזא לקיראה כלומר לשעוה וקאזל ארבעה ארבעה וקאמר יהיבנא לך חמשה חמשה איתנהו גביה שרי: ליתנהו גביה אסור: ואמרינן עלה פשיטא: לא צריכא דאית ליה אשראי במת': כלומר שגם המוכר הזה הם חייבין לו אחרים שעוה: מהו דתימא כיון דאית ליה אשראי במת' וכו' קא משמע לן כיון דמחוסרי גוביינא כמאן דליתנהו דמי: וגבי הלואה נמי אמרינן התם אמר רב הונא יש לו סאה אחת לוה עליה סאה: סאתים לוה סאתים: רבי יצחק אומר אפילו אין לו אלא סאה אחת לוה עליה כמה סאין דחזינא כאלו לוה סאה כנגד הסאה שיש לו ונמצאו לו שתים ואחר כך לוה שתים כנגד השתים וכן לעולם: ואם אין לו כלל יש מן המפרשים ז"ל שכתב שיתן לו חבירו במתנה מעט ואז יוכל ללות ממנו כל מה שירצה ומשום דליכא איסורא דאורייתא בהני ענייני אקילו בהו רבנן ואפילו אין לו נמי יכול ללות סאה בסאה על שער שבשוק וכדאיתא התם אמר רב הונא כיון דשמעיתו להא דאמר רבי שמואל ברבי חייא אמר רבי אליעזר לוין אמר איהו לווין: ומאי דשמעינן התם ריש פירקא מדרבי אושעיא דאין מעמידין מלוה על גבי פירות ואף על פי שיצא השער אלא אם כן יש לו שאני התם הואיל ומעות הלוהו מתחלה מיחזי כרבית: אבל פסיקת דמים כדקתני מתני' ועיקר הלואת סאה בסאה מדרבנן על שער שבשוק מותר דכיון שיצא השער יכול לקנו' פירות באותן מעות שנתן לו או ליקח פירות באשראי לפירות שהלוהו ואף על פי שאין לו מעות עכשיו בידו: אבל הראב"ד ז"ל כתב שצריך שיהיה לו מעות שיכול ליקח בהן פירות ולא הודה לו הרמב"ן ז"ל: וכתב הריא"ף ז"ל בתשובות וכן אם נתן אדם מעות לחברו בתורת שותפות ופסק בהן זהובים על שער שבשוק מותר לעשות כן ע"כ: עוד כתב בתשובה אחרת זה לשונו מי שאמר לחברו הלויני זהובים ולא היו אצלו זהובים ואמר לו אלוה אותך מעות וקנה בהם זהובים ואכתוב עליך בשטר זהובים אם נתן לו כמה ששוים הזהובים באותה שעה ולא חסרו כלום מותר לעשות כן ואין הפרש בשער השוק בין מעות בדינרין בין דינרין במעות בין סאה במעות בין מעות בסאה בין סאה בסאה הכל על שער השוק מותר עכ"ל:
עוד כתב שם זה לשונו ומי שהקדים מעות לחברו בפרקמטיא על שער שבשוק והיתה מצויה לקנות ולא רצה ליתן לו אותה פרקמטיא אין כופין אותו ליתנה לו אלא שמקבל על עצמו מי שפרע ע"כ: ונראה דמיירי היכא דנעשה המקח בלא קנין כמו שיתבאר בסמוך: ומיהו מאי דקאמרינן לעיל דעל סאה אחת יכול ללות כמה סאין הני מילי בהלואת סאה בסאה דהיינו פירות בפירות אבל בפסיקת דמים אינו יכול ליקח בהן פירות אלא אם כן יש לו למוכר מאותן פירות או מאותה סחורה כשיעור המעות שקבל אבל אם אין לו אלא סאה אחת אינו יכול לפסוק לו אלא על אותה סאה בלבד וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל: וכן כתבו מן האחרונים ז"ל: ונראה לי דטעמא דידהו משום דגבי הלואת פירות איכא למימר הך טעמא דלוה סאה על הסאה ושתים על השתים כדפרישית אבל גבי מעות לא שייך הך טעמא לפיכך מי שעבר ופסק מעות לחברו קודם שיצא השער ונקבע ואין לו למוכר כלום אין לו לבעל המעות ליטול מאותו דבר אלא כשער של היתר וכגון שלא נתיקר השער דאף על גב דנעשה המקח באיסור אם נתקיים בקנין המקח קיים אבל אם נתיקר השער המקח בטל ואין לו ליטול אלא המעות שנתן לו: וכמו שכתב רבינו האיי ז"ל בתשובה דהיכא דאיכא איסורא בזביני כגון דאוסיף בדמיה משום אגר נטר או פוסק על הפירות עד שלא יצא השער ונתקיים המקח בקנין ולא נתיקר השער המקח קיים ואינו יכול לבטל המקח בשביל שנעשה באיסור ודיני' אלו מבוארים ופשוטים בדברי המחברים ובדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות לוה ומלוה: הילכך בנדון שלנו כיון שהשטר כתוב סתם פלוני חייב לפלוני כך וכך סחורה לזמן ידוע ולא נתבאר בו ההיתר על מה סמך בקנין הזה: דהא קיימא לן דדבר זה אסור אלא א"כ יש לו או יצא השער: אם יתברר שהיה השער קבוע בכך בשעת המכירה או שהיה לו למוכר כל אותה סחורה יגבה ממנו כל הסחורה ואף על פי שהוקרה ואם לא יתברר הדבר וטוען עליו ראובן טענת בריא ישבע שמעון שלא היה השער קבוע בכך ושלא היה לו אותה סחורה ברשותו דאף על גב דיש לו הסחורה ההיא ביד אחרים ונטל המעות ממנו עד שיגבה את שלו לא אמרינן בזה יש לו כיון שהיא מחוסרת גוביינא כדמוכח מההיא דקיראה דלעיל ולא יפרע לו אלא כשיעור מעותיו וכפי מה שהיא שוה עכשיו או הדמים שנתן לו בלי שום תוספת כלל: שוב מצאתי לאחד מגדולי האחרונים ז"ל שכתב בחדושיו בפרק איזהו זהו נשך על מתניתין דלעיל דאין פוסקין על הפירות עד שיצא השער זה לשונו מיהו דוק' היכ' דפסיק למיתב ליה מפירי דאתו ליה ארעיה או מפירי דעבידי דמייתי ליה חמרין דיליה או ארבי דיליה ואף על גב דבעידן פסיק' ליתנהו ברשותיה כיון שיצא השער שרי אבל למזבן מיה משוקא לבתר דאיקור פירי אסור דבהא לא איורי מתניתין ולא לרייתא ולא סוגיא דגמרא: הילכך אי אכלינהו או זבנינהו לבתר דאיקור פירי שרי ליה למיתב ליה דמיהו בשעת אכילה או בשעת מכירה דהכא נמי שייך למימר מה לי הן מה לי דמיהן אבל אי אכלינהו או זבנינהו מקמי דאיקור ובתר הכי איקור לא שרי השתא למיזבן ליה משוקא ולא למיתב ליה דמים כי השתא עכ"ל: ויצא השער דקאמרינן דפוסקין עליו לא אמרן אלא על השער המפורסם וקבוע בשוקי המדינה דאלו שער הדוגיאות בנמל לאו שער קבוע הוא דהן עצמן אינן קבועין ובאין מזמן רחוק לזמן רחוק ואין שערן קבוע במדינה וסמוך להליכתן משתנה מיד ולא עוד אלא אפילו בהן עצמן על הרוב אין בהן שער קבוע ושוה אלא זה מוכר בכך וזה מוכר בכך והיום בכך ומחר בכך: ולא עדיף משער שוק של עיירות דקאמר התם רבי יוחנן סוף פירקא דאין פוסקין עליו וכמו שכתב הריא"ף והרמב"ם והרבה מן הפוסקים ז"ל משום דלא קביע תרעיה דטעמא דפוסקין על שער השוק של כרכים דאמר ליה מאי אהנית לי הא חיטי בהיני והא חיטי בשילי ובכרכים הוא דשייך הך טעמא שהשער שלהם נמשך וקיים זמן מרובה אבל בעיירות אין השער קבוע ומיד משתנה וכ"ש שער של דוגיאות דלו הונח שהשער שלהן שוה אינו קבוע ואינן קובעין אותו במדינה וגריע טפי משער של עיירות דאפילו נמאן דפסק דפוסקין על שער של עיירות נ"ל דבהא ודאי מודה: ואי איכא דמותיב עלן ממאי דקאמרינן התם דחיטי דאכלבי וארבי משיך תרעיהו טפי לאו מילתא היא דהנך ארבי דאיתמר התם אינן הספינות הבאים בים מזמן לזמן כאלו אלא ספינות קטנות הבאות בנהר בכל יום ויום ומביאין התבואה מהמקומות הקרובים כמו החמרים וכמו שפרש"י והמפרשים ז"ל ואדרבה דהיא גופה סייעתא דידן דתידוק מינה דספינות הבאות בים כאלו לא משיך תרעיהו ואע"ג דהתם לא מוקמינן הכי אלא כדבעי' לאוקומי מתניתין בתרעא דמשיך טפי ואלו להלכתא תרעי דמשיך כולי האי לא בעינן מיהו אכתי תרעא דמשיך בעי' והנך ספינות הבאות בים קא חזינן דלא משך תרעיהו כלל: ולא אשכחן דאיתמר התם דפוסקים אלא אשער דהני אכלבי וארבי ואשער דדומוס של כרכים דהיינו רחבה גדולה שיש במדינות ותו לא: ומילי דפשיטי נינהו דלית בהו ספיקא כלל ואין זה צריך לפנים: הילכך אם לא יתברר שנקבע אותו שער בשוקי המדינה אין בדבריו כלום ועל הלוקח הראיה כדרך כל המוציא מחברו ואף על פי ששטרו מקויים בידו שפיר אמרינן ביה המוציא מחברו וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובותיו כלל גדול אמרו המוציא מחברו עליו הראיה ולפיכך כל בעל שטר מוציא וכל שיש לדונו בשני עניינים קולא לתובע וחומרא לנתבע ויד בעל השטר על התחתונה: וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מלוה ולוה שיד בעל השטר על התחתונה מפני שהוא המוציא אלא בדבר שאין בו ספק ואף על גב דשטרא דראובן שטרא מעליא הוא דלית בזה ספיקא כלל מכל מקום הוה ליה כספיקא דכיון דמכר זה באיסור עומד הוה ליה לפרושי על מה סמך במקח זה כדכתיבנא וכיון שלא נתברר בשטר נשאר הדבר בספק ומספיקא לא מפקינן ממונא והמוציא מחברו עליו הראיה: וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה בבירור גבי מלוה של פירות והביא דבריו הר"י בנו בעל הטורים ז"ל ביורה דעה בלא שום חולק: ומצאתי ראיה לזה מההיא דבר סיסין דפרק חזקת הבתים דאסיקנא לרב נחמן דכיון דכולי עלמא קרו ליה דבי סיסין עליה רמיא לגלויי: אף הכא כולי עלמא ידעי דמכר זה באיסור הוא עומד והאי הוא דאמ' לאו באיסור ועליה רמיא לגלויי ואף על גב דאיכ' לחלק קצת: ומה שטען ראובן שהשט' כתוב במדינ' ושהוא רוצה הסחורה במדינ' לענין שאם יתברר שהיה לשמעון הסחורה ההיא בשעת הפסק או שהיה אותו שער קבוע שיטול סחורתו במדינה ולא בגמל: נראה לי דכיון שהעד מכחישו ואומר שלא היה התנאי ביניהם שיקבל הסחורה אלא בצמל דלאו כל כמיניה: ודמיא הא מילתא לההיא דפרק האשה שנתאלמנה עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי כלומר על תנאי מכר לו שיעשה כך וכך ולא ראיתי שקיים תנאו ואינו מכר: והעד האחר אומר לא היה על תנאי כלומר לא שמעתי שהיה בו תנאי: רב פפא אמר תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדו והאי דקאמר תנאי היה הוה ליה אחד ואין דבריו של אחד במקום שנים: כלומ' דאינו נאמן לעקור שטר ששניהם בו: ואותבי' רב הונ' בריה דרב יהושע אי הכי אפי' תרוייהו נמי אלא אמריני הני למעקר סהדותא קאתו והאי נמי למיעקר סהדותא קאתי כלומ' תרוייהו למה נאמנין לגמרי ואמרינן להו קיימו תנאייכו וחותו לדינא משום דהני לאו למעקר שטרא קאתו אלא למעקר סהדותייהו דכתב ידינו קאמרי כתב ידינו הוא זה ולא חתמנו אלא על מנת שיתקיים התנאי וכיון דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר מהימני דתנאי מילת' אחריתי היא ועדות בפני עצמה היא להוסיף ולפרש בה דבתנאי היתה והשטר כשר בקיום התנאי: הכא נמי גבי חד דאמר תנאי היו דברינו למיעקר סהדותא דכתב ידו קאתי ולומר ע"מ שיתקיים התנאי חתמתי וכיון דאית לן דמילתא אחריתי היא ושטר' ממילא נעקר אשתכח דחד וחד הוא ובטל השט' והוה לי' כעדו' בלא שטר והעמיד ממון על חזקתו ואפסוק' הילכת' בהדי' כרב הונא ברי' דרב יהושע ולא זכה זה בקרקעו עד שיתקיים תנאו וכל שכן בשנים אומרים תנאי היו דברינו דנאמנין נמי וכדאמר רב נחמן התם קיימו תנאייכו וחותו לדינא כלומר אם שוב יעכב אחר קיום התנאי: הכי מפרשי לה קצת מפרשים ז"ל ורש"י ז"ל דבשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר מיירי דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ובכי האי גוונא לא קרינן ביה כיון שהגיד שוב אינו מגיד: וכן הכריע הרמ"בן ז"ל בחדושיו: אבל בעל העטור ז"ל חילק וכתב מסתברא דנאמנין: ואפילו בשכתב ידם יוצא ממקום אחר דלא אמרינן אם הגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא כגון אנוסים היינו פסולי עדות היינו וקטנים היינו דעקרי לשטרא לגמרי דהוה ליה כמאן דאמר לא חתמנו לשום דבר: אבל היכא דניתן ליכתב כגון מודעא ותנאי היו דברינו דאמרי חתמנו: אבל על מנת כן חתמנו אף על גב דכת' ידם יוצא נאמנין: ומוכח לה מירושלמי דגיטין וכן כתב הרב אל ברצילוני בשם רבינו האיי גאון ז"ל דבתנאי נאמנין אפילו בשכתב ידם יוצא ממקום אחר דלאו חוזר ומגיד הוא שהרי חל השטר והשטר כשר אם יתקיים התנאי: וכן דעת הרי' ז"ל וכתב רב מתתי' גאון ז"ל: דאף על פי שהלכה דעד אומר תנאי נאמן מכל מקום כיון דרב נחמן מחייב שבועה אפילו היכא דליכא דררא דממונא משתבע ההוא דבתנאי הוה ובטל לשטרא וכן הסכים הרב בעל הטורים ז"ל וכתב ואם עד מעידי השטר אמרו תנאי היה ועד אחד אומר אינו תנאי בטל השטר ונשבע הלוה היסת ונפטר אבל אינו נשבע שבועת התורה להכחיש העד האומר אינו תנאי כיון שהעדי' מכחישין זה את זה ע"כ: וכתב שם ואפילו בשכתב ידם יוצא דנאמנין: וההיא דכתובות מפרשים לה אפילו בשכתב ידם יוצא דכיון דתנאי במילתא אחריתי היא וניתן ליכתב ולאו למעקר שטרא קאתו מהימני: אישתכח השתא בעובדא דילן דאף על גב דנימא שהעד האחר שהלך לו מודה לדברי ראובן הרי זה האחר מכחישו ואע"ג דכתב ידו יוצא ממקום אחר נאמן ואין על שמעון אלא שבועה שכך היה התנאי ביניהם: וגדולה מזאת אני אומר דאפילו לאותן המפרשים ז"ל שסוברין דלא מהימני אלא בשאין כתב ידם יוצא דנראה דבהא ודאי מודו דהתם גבי תנאי היו דברינו השטר נעקר לגמרי מחמת תנאי ואף על גב דלאו להכי קא אתו סוף סוף השטר מתבטל מאיליו וכאלו לא היה ואלו הכא אין השטר מתבטל כלל ולא עיקר המכר אלא אם יגבה במקום פלוני או במקום פלוני: הלא תראה דהרמ"בם ז"ל אף על גב דגבי תנאי היו דברינו כתב בהלכות עדות פ"ג דאם כתב ידם יוצא אין נאמנין גבי מודעא כתב דנאמנין אפילו כתב ידם יוצא וטעמא דמלתא הואיל וניתן ליכתב ואין בדבר שקרות כלומר דשטר המכר ניתן ליכתב כדי להציל האנוס מיד אונס אי נמי לאהדורי זוזי לפומא דהאי שטרא אף על פי שמסר מודעא בפניהם ויודעים שבאונס מכר ולפיכך אם אמרו מודע' היו דברינו נאמנין והמכר בטל וכדמר בר רב אשי דאמר אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא דברינו נאמנין מאי טעמא האי ניתן ליכתב והאי לא ניתן ליכתב דעולה הוא ועדי' אעולה לא חתמו וכל שכן הכא דליכא שום ביטול כלל ולא צד עולה כלל וניתן ליכתב דנאמנין ונאמנין: ואיני רואה בזה שום ספק כלל וכתב רבי' יום טוב אשבילי ז"ל ומיהו אין נ"ל אלו הדברים אלא בשאומרי' העדים שהיו דבריהם אמנה או תנאו או מודע' כשחתמו אבל אם אומרי שלא ידעו כן בשעה שחתמו אלא שחתמו כדין ואחר כך נודע להם שהודו כך בפניהם לעולם הם נאמנים ואפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר דהא לא עקרי סהדותייהו כלל והרי זה כאלו אמרו שחזר ומחלו או שחזר ומכר לו וכבר פירשו כן בבבא בתרא עכ"ל: עוד כתב גבי תנאי דאם טוען זה שיקיים תנאו עליו להביא ראיה שהתנאי בקום עשה ע"כ: ומה שטוען ראובן שהשטר כתוב במדינה לא מסתייע ואף על גב דלענין פרעון בתר כתיבה אזלינן וההיא דכתובות פרק שני דייני גזלות שטר שכתוב בבבל מגבהו מעות שבבבל: כתוב בארץ ישראל מגבהו מעות שבארץ ישראל הכא דהעד מכחישו שאני: וכל שכן דכד מעיינת בה שפיר אין מכתיבת המקום ראיה לדברים כאלו דאפילו אם לא היה העד מכחיש לראובן לא היה נמלט משבועה שהיה שמעון חייב ליתן לו במדינה מפני שהשטר כתוב במדינה כמו שאם יהיה כתוב בו שנתחייב ליתן לו הסחורה ההיא במדינה דאיפשר היה להיות המעשה העדות במקום אחד ובשטר אין כותבין אלא מקום הכתיבה וכדאיתא פרק גט פשוט אמר להו רב לספרייא כי קימיתו בשילי ואף על גב דמסירו לכו מילי בהיני כתובו בשילי וכי קיימיתו בהיני ואף על גב דמסירן לכו מילי בשילי כתובו בהיני משום דמיחזי כשיקרא: ועוד שהנמל והמדינה הכל נקרא מדינה ואדרבה שמהשטר עצמו יש קצת הוכחה לדברי שמעון ממה שקבעו הזמן לביאת הדוגיאות דאלו במדינה היה להם לקבוע הזמן לששה או לעשרה חדשים כה"ג: ואם יטעון ראובן שזה החוב שנתחייב לו הוא מצד הלוה שהלוה לו זאת הסחורה בעצמה איני רואה לו שום זכות בטענה זו אלא לענין שאם היה לו לשמעון אפי' מעט מאותה סחורה היה יכול ללוות עליה כל אותה סחורה וכיון שהעד מכחישו בזה נמי שהיה הדבר מצד מכר חזר הדין לאיתנו: והדבר נלמד מעניינו: כללא דמילתא דנקיטנא מכל מאי דכתיבנא דאם יביא ראובן ראיה בעדים שהיה השער קבוע במדינה בכך או שהיה לו לשמעון הסחורה ההיא ברשותו יגבה ממנו כל אותה הסחור' בדוגיאות כפי התנאי שהיה ביניהם אחר שישב' שמעון היסת שכך היה התנאי: ואם לא יביא ראובן ראיה וטוען טענת בריא ישבע שמעון שלא היה השער כך ושלא היה לו כל אותה סחורה בשעת מכירה ולא יפרע לו מהסחור' ההיא אלא כפי חשבון המעו' שקבל ממנו ועל השער של עכשיו או המעות שקבל ממנו בלא שום תוספ' כלל כמו שנתבאר דהוי אבק רבית ואינו יוצא מיד לוה למלוה כדמוכ' בפ' אי זהו נשך ובפ' המניח את הכד וכמו שכתבו המחברי' ז"ל וכ"ש לפי מה שכתב הריא"ף ז"ל בתשוב' שכתבנו למעלה דמי שהקדי' לחברו מעו' בפרקמטיא על שער שבשוק והיתה מצויה לקנו' ולא רצה ליתן לו אותה פרקמטיא אין כופין אותו ליתנה לו אלא שמקבל על עצמו מי שפרע: עכ"ל: זהו הנראה לי לקוצר דעתי: המעוטף באהבתך:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |