שו"ת מבי"ט/ג/נא
|
< הקודם · הבא > |
שאלה ראובן נשא בת שמעון ונשבע שלא לישא אשה אחרת עליה בחייה ואחר כך נסמית משתי עיניה. ילמדנו רבינו אם פטור מן השבועה ויכול לישא אשה אחרת או לאו:
תשובה כל המומים הפוסלים בכהנים ומומים אחרים ג"כ פוסלי' בנשי' שאם קדשה על מנת שאין עליה מומים ונמצאו בה מומים אינה מקודשת ואם קדשה סתם ונמצאו עליה מומים צריכה גט מספק ואין לה כתוב' אבל אם נולדו בה מומי' תחתיו נסתחפ' שדהו ומזלו גרם ויש לה כתוב' אם מת או גרשה וכיון שהדין הוא שנסתחפה שדהו ומזלו גרם כל העשר' דברי' שכתב הרמב"ם ז"ל שחייב האיש לאשתו חייב זה שנולדו מומי' לאשתו תחתיו ג' מן התורה שארה כסותה ועונתה וז' מדברי סופרים עיקר כתובת' לרפאתה לפדותה לקברה לזונה אחר מותו ומזונו' הבנות וכתובת בנין דכרין וכמו שעיקר כתובה הוא קיים כשנולדו בה מומים כן שאר התנאים שהם תנאי כתובה קיימי' שכל הז' הם מדברי סופרים ובחדא מחתא מחתינהו וכיון שתנאי בית דין קיימים במי שנולדו בה מומים תחתיו הכי נמי התנאי שהתנה הוא עמה שלא ישא אחרת עליה הוא קיים אפי' בלא שבועה כל שכן אם נשבע על זה שהתנאי קיים מן התורה כמו שארה כסותה ועונתה ונפשטה שאלה זו שאפי' נסמית מעיניה תחתיו אינו פטור מן השבועה ועם כל זה נרא' לי שיוכל לשאול התרה על השבועה ויתירו לו כי אעפ"י שמזלו גרם ונסתפחה שדהו ואינה מפסדת זכות תנאי כתובתה אפי' הכי כיון שבסימוי זה היא מגרעת קצת מזכיות שיש לו עליה כמו מעשה ידיה שאינה יכולה לעשות מה שהיתה עושה קודם לסבת סמוי שתי עיניה ג"כ יהיה לו אי זה רשות לגרע קצת מזכות' וגם מציאה אין לה אדרבה מפסדת וגם ממלאכות שמקצת הנשים עושות לבעלם כמו מבשלת ואופה אינה יכולה לעשות ומן המלאכות שכל אשה עושה לבעלה אפילו יש לה כמה שפחות כמו מוזגת לו את הכוס ומשמשת בפניו אין זו הסומא יכולה לעשות לו כהוגן ומום זה הוא גדול מכל מומי הכהנים שמנו י"א מומים בשנוי העינים כמו שכתב הר' מבם ז"ל בהלכות ביאת המקדש ולא נמנה סומא שאם שינוי הראות הוא מום כל שכן סומא מכל וכל ואפילו סומא באחד מעיניו הוי מום גדול כדתנן פרק המדיר אלו הן המומים גדולים פי' רבן גמליאל נסתמא עינו נקטעה ידו נשברה רגלו ע"כ באיש וכל שכן באשה וכ"ש סמוי ב' העינים דהוי מום גדול יותר וגם כי עם היותר מום גדול תלינן ליה אמזליה ונסתחפה שדהו אפילו הכי כיון שהיא מבוטלת מכמה מלאכות שחייבת לו גם הוא יפטר מאי זה זכות שיש לה עליו כמו תנאי זה של נשואין שיכלה להתיר לו שבועתו והרי נשתטית שכתב הרב פרק י"א מהלכות גירושין שמניח ונושא אחרת אעפ"י שמזלו גרם שטותה ונסתחפה שדהו אפילו הכי כיון שאין אדם דר עם נחש בכפיפה יוכל לישא אחרת משמע אי זה טעם לנישואין אם יש לו רשות ובנדון דידן מצד המלאכות אשר עליה לעשותן לבעלה כמו שכתו' למעלה ואינה כדאית עתה לעשותן יהיה לו רשות כי אף על פי שהשטות הוא מום יותר גדול עד שאין יכול לדור עמה הרי יש בה יותר חומרא שאין מחייבין אותו בשאר כסות ועונה ואינו מאכילה אלא משלה אבל בנדון דידן שיכול לדור עמה שהיא בת דעת חייב מכל תנאי ב"ד ומפני מה שמגרע' ממה שהיא חייבת לעשות שימוש לבעלה יוכלו לעשות לו התרה אפילו שלא מדעת אשתו דאפילו בנדר עד"ה הביא הר"י קולון ז"ל סימן ת"כ בשם הר' אביגדור שנדר על דעת רבי' אם התירו לו הוא מותר וכן הרמ"בם ז"ל כת' כל נשבע לתועלת חברו אין מתירן לו לכתחל' בשו' צד שלא מדעתו וכל ב"ד שנזקק לכך ראוי להסירו ולהוכיחו אבל מכל מקום אם התירו לו מותר כדברי רבינו תם ז"ל ובנדון דידן שיש טעם נכון להתירה וגם יש צד מצוה משום שלו' בין איש לאשתו מן המלאכות שהיתה צריכה לעשות לבעלה בכל יום ואינה עושה אף על פי שהכנסה צרה לביתה יש קטטה ומלחמה בבית אחר שהיא תשרת במקומה את בעלה לא תרע בעיניה וגם לא יהיה אשם על המתירים בכוונה זו כיון שיש סבה ידועה להתיר' וגם כי מעקרא יש לה פתח להתיר שלא על אונס כזה נשבע שהוא מום גדול משאר מומי' כמו שכתוב למעלה מה שאין כן בכל המומים הנמנים שפסולים בכהנים ובנשים שאין שום מום מהם מבטל אותה ממה שהיא חייבת לעשות לבעלה כמו מום זה גם כי היה מי שסובר שלא היה צריך התרה מום גדול כזה אני נר' לי שהוא צריך התרה ושהיו יכולים להתיר לו וקריינאי דגרתא הוא פרוונקא והתרתי לו במעמד ב"ד שלשה ומותר לו. נאם המבי"ט:
והחכם הר' אלישע יצ"ו כתב על שאלה זו דהוי מילתא דלא שכיחא טפי לא נכלל בשבועה והביא מה שכתב הרמב"ם ז"ל פרק י"ט אבל אם נפסק הנה' וכו' שהוא אונס שאינו מצוי ואינו בכלל זה ואני אומ' כי אין משם ראיה דהתם התנה בפי' על כל אונס שיולד ואותו אונס של נפסק הנהר אינו בכלל זה אבל מי שנשא אשה ונשבע שלא ישא עליה לא הזכי' שום תנאי בשבועה זו כמו שהזכי' במכ' של קרקע:
גם מה שכת' ולא חלה השבוע' אלא על תנאי התנאי היה שלא ישא עליה ובשבוע' ולא הזכיר בזה שום תנאי שעל מנת כך היה נשבע וא"כ כן השבוע' במקומ' עומד'. גם מה שכתב כלל גדול בנדרים ובשבועו' שהולכי' אחר הכוונה כלל זה הוא במי שנשבע לדעתו מעצמו שאנחנו אומרים לזה נתכוון ולא לזה אבל במשבי' את חברו לא אזלינן בתר כוונתו כי לדעת אחר הוא נשבע ולכך הנודר לדעתו אינו יכול להתיר אלא לדעת' כמי שנשבע לפרוע לחברו ובנדון דידן השבוע' היתה לדעת אשתו וקרוביה ולא שייך הכא אומדן דעתיה דמוכח:
גם תשובת הר' שבם ז"ל היינו כששדך וכן תשובת הראש כלל ל"ד על שדוכין שהתנו ביניהם קנס ואחות המשודכת יצאת מן הכלל וכפרה בעיקר שכת' דבאונס כזה לא היה משדך בנו ופטור מן הקנס וכן אם הית' שבוע' ביניה' היה פטור והיינו משו' דכשאירע האונס לא היה ביניהם אלא שדוכין דקיימי לקדושין ונשואין ולאו להאי אונס כיון לישאנה אבל בנדון דידן שאירע אונס זה אחר הנישואין נסתפחה שדהו כיון שנולד אונס זה תחתיו כמו שהוא הדין בכל המומין הפוסלין בכהנים שהם מום בנשים שאם נולד אחד מהם תחתיו נסתחפה שדהו וכמו שהביא הר"אש ז"ל בסוף אותה תשובה דדווקא כשנתארסה אמרינן מזל דידיה גרם ונסתחפה שדהו וכל שכן בנדון דידן שאחר נשואין כמה שנים אירע לה סימוי עיניה וכמו שאינה מפסדת במומים שנולדו תחתיו כל הי' דברים שחייב האיש לאשתו ג' מן התורה וז' מדברי סופרים כן שאר התנאי' כמו תנאי זה שלא ישא עליה קיים וכ"ש כשנשבע ועם כל זה נרא' לי שיוכל ליטול התרה על השבועה על הדרך הנז' למעלה:
חזר וכתב החכם על מה שכתבתי כי במכר התנה על אונס וכו' ובאשה לא התנה שכאש' יהיה המכר סתם אין המוכר חייב באחריות שום אונס וכשקבל כל אנסא דמתייליד חייב באחריות כל אונסי' חוץ מאונס שאינו מצוי ואיך נייפה כח הסתום מן המפורש הרי כאן יציבא בארעא וגיורא כו' ואני לא יפיתי כח הסתם יותר מן המפורש במכר שהרי כתב למעלה מזה בפי' הרב ז"ל כשלא התנה שאין המוכר חייב באחריות אונס כשהוציאו המקח מן הלוקח בדין המלך או הערכאות אפי' מחמת המוכר אבל בסתם שבועה של האשה בא מחמת בעלה שמזלו גרם שנסתחפה שדהו ואם היה מתנה בשבועה זו שלא ישא עליה אפי' יולד לה כל אונס אז היה אפש' לחלק בין אונס מצוי לשאינו מצוי דאמרינן כיון שירד להזכיר אונס נר' שלא נתחייב אלא על אונס מצוי הרי שהיה אפש' שיפה כח האשה בשבועה שבסת' ממה שהיה אם היה מפרש בשבועה אפילו על כל אונס ועל זה כתבתי כי באשה לא הזכיר שום תנאי ונסתלקה קושית יציבא בארעא וכו':
ועל מה שכתבתי כי מה שהביא כלל גדול בנדרים שהולכים אחר הכוונה שכלל זה לא נאמר אלא כשנשבע מעצמו לדעתו לא כשמשביעו חברו הביא תשובת הרא"ש ז"ל כלל ח' על מי שנשבע ליתן לבתו ה' אלפים וכו' שאין לראובן לפורעו כו' שהוא פטור משבועתו. ואני אומר שאין דנין אפשר משאי אפשר דפשיטא אם אין לו האיך יתן ומסתמא לא נשבע על מה שאי אפשר לו שאין לו אבל בנדון דידן אפשר לו לעמוד עמה אפילו שהיא סומא:
ועל מה שכתבתי דאמר אירוסין לחוד הוא דאמרינן נסתחפה שדהו ומזלו גרם כתב תיובתא לא חזינא כלל מענין מקח טעות הוא דאמרינן הכי שחייב בכתובת' ותנאיה שהם נוגעי' לקיומה עמו כשאר נשי דעלמא עם בעליהן במציאות נישואיהן ואינו יכול לגרוע ממנו דבר בטענת אונס זה באמרו שהוא מקח טעות וכו' אבל בנדון דידן שאין הערעור על קיומה עמו ולא על הדברים שחייב לה מן התורה ומדברי סופרי' שהם נוגעים לעצמות מציאות נישואיה אלא תנאי מבחוץ לישה אשה אחרת אינו מן הנדון הרחק כמטחוי קשת וכו' ע"כ:
ולא נתברר אצלי חלוק זה דכי היכי דאמרינן שנסתחפה שדהו ולא הוי מקח טעות גבי מומים וחייב בכתובה וכל התנאי' שחייב האיש לאשתו שהם דברים נוגעים לקיומה עמו כן הוא תנאי זה של נישואין כי מפני המומי' של סימוי עיניה שהוא סבת ביטול קצת ממה שחייב היא לבעלה אעפ"י שמזלו גרם יש רשות להתיר לו כמו שכתבתי בפסק שלי ואיני מבין מה כל דברים נוגעים לקיומה כי כל התנאים שבין איש לאשתו נוגעים לקיום או ביטול נישואיהם בפרט כל הבא מצד מומי' שנולדו בה שמזלו גרם אין רחוק ביניהם כמטחוי קשת ולא בפחות מג' טפחים דכלבוד דמי:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |