שו"ת מבי"ט/ב/ל

שו"ת מבי"ט ב ל

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן ל

שאלה יעקב היו לו ב' בנים ובת ראובן ושמעון ודינה: וכולם היו דרים בחזקת בתים של יעקב וכשנשאת דינה היתה דרה בבית א' מחזקת הבתים הנז' וזה יעקב עקר דירתו משם והלך לו למדינת הים ונשארו בבתים ההם ראובן ושמעון: ושמעון הלך לו למדינת הים והניח את אשתו ואת בניו דרים עם ראובן בבתים הנזכ' וקודם שחזר שמעון לביתו נפטר וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק: ואשתו של שמעון כששמעה פטירת בעלה לקחה את בנה והלכה לבית אביה וכשנשאת בא ראובן ולקח את בן שמעון אחיו והביאו לביתו שהיה נער קטן ופרנסו וכלכלו עד שגדל: ובתוך זה הזמן נפטר גם יעקב הנז' ואחר פטירת יעקב בא ראובן והוציא את דינה אחותו מהבית שהיתה דרה בו באמרו שהוא היורש: וכשגדל בנו של שמעון תבע מדודו ראובן חצי חזקת כל הבתים מכח אביו שמעון והשיב לו ראובן שהוא פזר עליו ממון הרבה עד שגדלו לכלכלו ולהלבישו ועוד שהוא היה שולח לאביו יעקב פרנסתו כמה שנים: ועוד שאחיו שמעון היה חייב לו מאה סולט' ואינו רוצה לתת לו חלק בחזק' הבתים הנז' זהשי' לו בנו של שמעון שאם הוא פזר ממון עמו לכלכלו והלבישו וכן מה שהיה שולח ליעקב אביו כדי פרנסתו שעשה כדרך האנשי' החשובים שעושי' חסד עם המתים ועם החיי' כ"ש שאביו יעקב הניח בידו קודם לכתו למדינת הים כמה מעות ומטלטלין ועל מה שטוען ראובן שאחיו שמעון היה חיי' לו כמה מעות השיב לו בנו של שמעון כי אין לו ידיעה בחוב ההוא עוד טוען בנו של שמעון שאביו שמעון בנה עלי' על הבתי' הנז' ופז' שם מנכסיו ממון הרב' ועל זה יורנו רבינו מורה צדק ושכרו כפול מן השמים:

תשובה פלוגתא דרבוותא היא במפרנס אשת חברו בסתם אם אבד מעותיו או לא כמו שהביא מ"מ בהלכות אישות פי"ב ונר' דה"ה לפרנס חבירו סתם וכמו שנר' מסוף לשון מ"מ שכתב ואפשר שדינו של הרב ז"ל קיים במי שזן ומפרנס בסתם איניש דעלמא שחוזר ומשתלם וכו' דמשמע דדעת הראשוני' בכל מפרנס סתם אבד מעותיו אלא שלא חלקו בין סילוק נזק אלא באשה שאינו מביא שום תועלת לבעל כמו שכתוב שם ואפי' למאן דסבר דלא אבד מעותיו יראה לי דהיינו כשהוא ידוע שהיה לו נכסי' כשפרנסו דאדעתא שישלם לו פרנסתו אבל אם לא היו לו נכסים הדב' ידוע כי דרך גמילות חסד וצדקה פרנסו ואינו יכול לתובעו אח"כ כשיהיו לו מעות וא"כ מה שפרנס ראובן את בן שמעון אחיו כשהיה חי יעקב אביהם שאז לא היו לו לבן שמעון שום נכסים אינו חייב לפרנס לו דאומדן דעתא הוא ודרך חסד וצדקה פרנסו וגם על מה שפרנס אותו אחר שמת יעקב שאז נשאר חצי חזקת הבתים לבן שמעון שכבר מת שמעון קודם יעקב אביו כמו שנראה מן השאלה פטור בן שמעון מלפרוע לדודו ראובן מה שפרנסו כמו שהביא באדם וחוה נתיב י"ט ח"א תשובת הרי"ף ז"ל שהביא בס' התרומות שהזן יתום ויתומה בתוך ביתו אין לו עליהם שום תביעה ואפילו יש להם אם כתב שטר שבתורת הלואה זן אותם חייבים אבל בסתם לא ע"כ ובב"י סי' קפ"ח הביא תשובה זו יותר באורך ואפ' למה שכתב הוא דאם היה בידו משל היתום דפשו' שינכה ממנו מה שהוציא עליו דלא אמרי' בכי הא דלג"ח פרנסו הכא בנ"ד לא היה לו לראובן בידו שום דבר מבן שמעון אחיו שחזקת הבתים היו קודם בחזקת יעקב אביהם וכשמת נשארו בחזקת שניהם ראובן ובן שמעון אחיו ואין לו חזקה בהם יותר מבן שמעון אחיו ולא דמי ליתומי' שסמכו אצל בע"ה שיש לו דין אפוטרפו' גם לחשב עמהם על המזונות דהתם היינו כשיש להם מעות או מטלטלים דיש לו רשות למוכר' ולהוציא עליהם במזונות וגם הרשב"א ז"ל שכתב בתשובה על יתומים שסמכו על בעל הבית וזן אותם משלהם שכתב שאם הוציא משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי היינו כשיש בידו משלהם ואפי' למה שכתב בת"ה סי' שי"ג דמפרנס את חתנו ואת בתו בסת' יותר מן הזמן שקצב להם שחייבים כפי מה שכתב שם יתום שאני לדעת הר"ץ ז"ל כמ"ש שם באדם וחוה דכשמפרנס את חבירו דרך חסד כיון שלא היו לו נכסי' באותה שעה אינו חייב לשלם כשהעשיר אמנם אם היו לו נכסים אפי' היו ביד אחר חייב לשלם זולתי ביתום עני כתשובת הרי"ף ז"ל כמו שכתוב למעל' כיון שלא אמר לו כי בתורת הלוא' היה נותן ומה שכתוב שם בב"י שאם היתום הי' קטן אפי' אין לו בידו כלום אם יש לו ביד אחר חייב לשלם אם קטן ר"ל פחות מט' וגדול גדול מט' או י' שהוא חריף והחמיר ביתום הקטן יותר מן הגדול משום דלא שייך למימר ה"ל לומר אוציא עליך משלי בתורת הלואה כיון דקטן היה ואינו נראה דכ"ש הוא אם ביתום הגדול מט' שנים ומעלה אם פרנסו בסתם פטור כ"ש ביתום הקטן יותר דאי משום דלא שייך למימר ה"ל לומר אוציא עליך משלי וכו' היה יכול לומר כן לב"ד או לעדים כי לא היה זן בסתם אלא ע"מ שיפרעו לו כיון שהי' לו משלו ביד אחרים ואפי' ליתום עצמו אם היה בן ו' ולמעל' היה יכול לומר לו כי אינו זה תנאי אלא גילוי מלתא בעלמא שאינו זן דרך מתנה אלא דרך הלוא' כי גם זה חסד ואם הוא טוען שאמר כן ליתו' והיה מודה היתום שאמר לו הרי נודע שלא זן בסתם ויתחייב וכן נראה מלשון התשובה של הרי"ף ז"ל והיתום טוען לא כי אלא בתורת מתנה דמשמע שאם היה מודה שאמר לו בקטנותו דרך הלוא' היה חייב אפי' יתום קטן דלא הוי אלא גילוי מילתא ואם ביתום זה פחות מט' לא מהני מה שיאמר לו כי דרך הלואה זן אותו כמו שכתב הוא דלא שייך למימר ה"ל לומר אוציא עליך וכו' גם בהיותו יותר מט' לא שייך דסוף סוף קטן הוא מבן שש ולמעלה עד י' הכל לפי חורפא וכדאמר בגמ' כבר שית כבר שבע כבר תמני כבר ט' כבר עשר' וכמו שכתב הרמ"ה ז"ל והביא בח"מ סי' רל"ד דעד י' צריך בדיק' אם הוא חריף ומי' ולמעל' בחזקת חריף ואם רצה לומר קטן פחות משש עדיין כ"ש במקומו עומד דפשיטא דיש קולא במי שמפרנ' בסתם ליתום קטן מו' למפרנס ליותר משש ואם ביותר פטור מלשלם אפי' יש לו ברשות אחרים נכסי' ה"ה או כ"ש בפחות דהוה ליה לגלות דעתו לפני ב"ד או לפני עדים כי דרך הלוא' היה מפרנסו דגילוי מלתא בעלמא סגי לשלא יהיה מתנה וא"א לומר דקטן שכתב בב"י הוא קטן ממש דאינו בן י"ג דא"כ אמאי כתב דלא שייך לומר ה"ל לומר אוציא עליך משלי וכו' שהרי מבן י' ולמעל' בחזקת חריף הוא וממכרו ממכר וכו' וכ"ש דשייך לומר לו וכו' ועוד דהא בההיא תשוב' כתוב נשאל הרי"ף במי שפרנס יתום בתוך ביתו וכשהגדיל היתום תבע מה שהוציא עליו כי אמר שבתורת הלוא' הוציא והיתום טוען לא כי אלא בתורת מתנ' וא"כ כי הגדיל תבע ממנו מה שהוציא עליו בהיותו קטן וכתב הרי"ף דכיון שלא אמר לו אוציא עליך משלי בתורת הלוא' לא נתן לו אלא לגמילות חסדי' כמו שאמרו וכו' הרי שעל היותו קטן כתב הרי"ף כיון שלא אמר כן לו לא נתן אלא לגמילות חסדים לא תלה הדבר במה שלא הי' לו נכסים ביד אחר אלא על שלא התנה ופשיטא נמי שהיו לו נכסים באות' שעה שאם לא היה לו ממה יפרע לו ואפ"ה כתב שאין לו על היתום כלום הפך מה שכתב הוא שאם היה היתום וכו' חייב לשלם לו ומי שיתעקש לומר כי מה שכתב שהיה לו נכסים באותה שעה ר"ל בשעה שתב' ממנו שנפלו לו בירושה או מציאה אפ"ה אינו יכול לתבוע ממנו דכיון שבשעה שהיה מפרנס אותו לא היה לו דבר פשיטא דבתורת צדקה היה מפרנסו וכמו שכתב הוא עצמו אם לא היה לו אין לו עליו כלום דאם לא היה מפרכסו הוא היו אחרים מפרנסי' אותו דחייבים ישראל לפרנס ענייהם ע"כ וזה היתום עני היה באותה שעה ואם כן לא נשאר שום מקום ליישב בו מה שכתב נחזור לענין המפרנס את חברו בסתם דנראה שאפילו שרוב הפוסקים סוברים דחוזר ומשתלם ממנו אפילו הכי ביתום כה"ג דנ"ד אינו חוזר ומשתלם כתשובת הרי"ף ז"ל ומה שכתבו כי אפילו ביתומים שסמכו אצל בע"ה וזן אותם הוי כאפוטרופוס ולא הניח מעותיו על קרן הצבי היינו כשסמכו אליו הן מעצמם שנתחברו אליו ונשתדל בשלהן כמו שכתוב בח"מ סי' ר"ץ שיש לו דין אפוט' גמור לקנות ולמכור ולכל דבר ואפי' סמכו אצל אשה וכיון שהוא כמו אפוטרופוס לכל הדברי' גם מה שהוא זן אותם על הסתם הוא משלהם אבל איש א' שזן ופרנס את היתומים בסתם ולא היה לו משלהם שום דבר אלא שהוא אספם אצלו כנ"ד אינו משתלם מהם אם יש להם שום נכסי' ביד אחרים כיון שעל הסתם פרנסם ולא היה מוטל עליהם לפרנסם לא היה אפוטרופוס שלהם ולא סמכו הם עליו שישתדל בשלהם כיתומים שסומכים אצל בע"ה ומה שכתוב בת"ה סי' שמ"ח על מי שהוציא הוצאות על היתומים לצורך פרנסתם שלא ע"פ ב"ד דלא הניח מעותיו על קרן הצבי נראה דהיינו שהוציא עליהם דרך הלוא' וכמו שכתב אח"כ שם שאני הכא שהלוה לצרכם ולחיי נפשם והכי מסיק אשר"י בכתובות דקטן שלוה לצורך פרנסתו חייב לפרוע לו לכשיגדיל כמו שהוכיח הרמ"ה ז"ל ואפי' לדברי הר' יונה ז"ל דכתב שאינו צריך לפרוע דחיישי' שמא ילוה יותר מצרכו ויבזבז וכו' דמשמע דהא דכתב דלא הניח מעותיו על קרן הצבי היינו כשהלוה להם אבל אם פרנס אותם על הסתם אינם חייבים לפרוע והרמב"ם ז"ל פ' כ"ו מהלכות הלואה כתב קטן שלוה חייב לשלם כשיגדיל וכתב הרב מ"מ מסתברא לי דוקא כשהגיע לעונת הפעוטות כשלוה וכו' אבל פחות מכאן הרי זה כמאבד מעותיו וכמלוה את השוטה ויש לי ראיה לזה וכו' ע"כ נראה בהדיא דדוקא לוה אבל אם פרנס אותו בסתם אינו חייב לפרוע דדוקא אפוטרופוס או בע"ה שסמך עליו היתום ועליהם כל צרכי נכסיו ופרנסתו הוא דמחשב עמם על מה שהוציאו לפרנסתו אפי' בסתם אבל אחרים שפרנסו לקטן בסתם לא והיינו כתשובת הרי"ף ז"ל ובנ"ד פטור ועל מה שתב' ראובן ששלח לאביו וגם שאחיו שמעון היה חייב לו ק' פרחים והיה רוצה ליקח מהבתי' אינו כדין עד שיתברר שהוא כך כי אפי' שיודע בן שמעון ששלח לאביו כבר משיב שדרך חסד וכבוד לאביו שלח וגם שהיה לו כמה מעות שהניח לו אביו ואינו נאמן על פיו לומר שהיה חייב אביו ולא אחיו ואם יטעון שזה בן שמעון יודע כי שלח לאביו משלו ואביו שמעון היה חייב לו ישבע בן שמעון שאינו יודע ויפטר ולא תימא דכיון דראובן החזיק בבתים כמה שנים שדר בהם הוא לבדו אחר שהוציא את דינה אחותו מהן אם יכול לטעון שני חזקה יוכל לטעון שהיה חייב לו אביו כך מעו' מגו טענת חזקה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות טוען אכלה שני חזקה בחיי אביהן מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי מאביהם נאמן לומר חוב יש לי על אביהם וכו' דאע"ג דאין לבן חזקה בנכסי האב הא איפסיקא הלכתא כרבא דחלקו ויש להם חזקה זה על זה וא"כ היה יכול ראובן לטעון חזקה ואית ליה מיגו לטעון חוב יש לי על חוב שאמר שהיה חייב לו אחיו יוכל לטעון חזקה על חלק אחיו אם דר בהם שני חזקה אחר שגדל הנער בלי מחאה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם דמהני ג' שנים חזקה אחר שהגדיל שהרי כתב הרשב"א ז"ל בתשוב' וכן נמי אח ואחות אעפ"י שאינם בדין זה שהרי אין דרכם להשתדל ולהיות סמוכים ע"י אחיהם ואחיותיהם מ"מ לפעמים אין להם חזקה אם יראה בעיני הב"ד שזה סמך על אח זה בעסקי נכסיו כיוצא בזה הכל תלוי בעיני ב"ד לפי מה שהוא ענין עכ"ל וכן כתב בתשובה אחרת בתשובות המיוחסות להרמב"ן ז"ל והן הרשב"א ז"ל סי' צ"ג וכן נמי בנ"ד אם ראובן הי' מתעסק בצרכי עסקי אביו כשהלך והניחו הוא דר בבתים שלו ואחיו שמעון ואחות' דינה ולא הוציא אותה מן הבית אלא אחר מיתת יעקב אביה' ואשתו של שמעון גם היא מעצמה הלכה לה מבית חמיה אל בית אביה כששמע' מיתת בעלה שמעון נראין הדברי' שהיה ידוע כי לעולם היו חזקת הבתים בחזקת יעקב הזקן ולא קנאם מאביו שהיה במ"ה ולא היה יכול ראובן לטעון שני חזקה וליכא מגו וכ"ש על חוב שאו' שיש לו על אחיו שמעון שאינו יכול לטעון חזקה על חלק הבתי' שלו אפי' דר בכולן שני חזקה אחר מיתת שמעון אחיו שאין מחזיקים בנכסי קטן וכשגדל תבע ממנו וב"ד היפה שבעירו וחקרו וידעו שלא היה יכול ראובן לטעון חזקה על בתי אביו כפי הנראה ועליהם מוטל להוציא אמיתת ענין חזקה לאור וה' יאיר עינינו במאור תורתו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >