שו"ת מבי"ט/ב/כ
|
< הקודם · הבא > |
באה לפנינו צעקת קרובי האשה אשר בסבת לידתה יצאה מדעתה עתים ועתים היא חלומה ובעלה מאז זה כמה שנים הרחיק נדוד ממנה ולקח כל אשר לה נדוני' ומטלטלי ביתה והלך לו והוצרכו אביה ואחיה לזונה ולפרנסה ולהוצי' לרפואת' וכתבו לבעלה שיבוא לפקח על אשתו ולא שמע לקולם כי אמר כי הם כתבו לו בהיותו בצפת עמה שיוליכנ' לדמשק מקום דירת קרוביה והם יזונו אותה ויפרנסוה והם אמרו כי אמת שכתבו לו כן אלא שהוא לא שת לבו אל זה אלא שמיהר לקחת כל מה שהיה לה נדוני' וכלי ביתה והלך מכאן בהחבא והוכרח אביה הזקן לבא פה להוליכ' אליו לדמשק לזון אותה ולרפאתה ומשם כתבו לו כמה כתבים שיבוא ויפקח על רפואתה והוא השיב להם שהלך למצוא טרף לביתו וכי כל נכסי' אשר הוליך עמו הנם בידו מחוט ועד שרוך נעל לא חסר דבר ופרנסתה ומזונותי' על אביה ואחיה כמו שכתבו לו ועתה אחיה מתרעם עליו על מה ועל מה חלק נכסי' והלך בהחבא זה ד' שנים או יותר והם הוציאו עליה סך ממון רב על מזונותיה ופרנסת' ורפואתה ואומ' כי יש כמו ב' שנים שהיא בריא' וחלומה ברוב הימים ושכתב לו שיבוא ויביא נכסיה ויחשוב עמהם ואם ירצה לשבת עמה הרי טוב ואם לאו יפטרנה בגט ויפרע לה כתובתה ולא שמע לקולו ולא נצטער בצער אשתו:
וראינו דברים נכונים וקרובים לדין נכונים כי בעלה עשה שלא כהוגן ולא כדרך ארץ התנהג עם אשתו להניחה חולה וחוץ מדעתה וללכ' למרחקים כי גם שאמר שאביה ואחיה כתבו לו שמחסור' עליהן הם עשו כהוגן ולא נתעלמו מבשרם והוא העלים עיניו ממנה עם היות אשתו כגופו לא הוליכה שם כמו שכתבו לו אלא שהלך בהחבא והוליך כל נכסי' ולא זכרה ולא שב אליה עוד עד היום וקרובים לדין כי גם שכתב הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכו' גירושין על מי שנשתטית אשתו מניחה ונושא אחרת ומאכילה ומשקה משלה ואין מחייבין אותו בשאר כסות ועונה שאין כח בבן דעת לדור עם השוטים בבית א' ואינו חייב לרפאתה וכו' עכ"ז לא היה לו רשות ללכת ולהניחה כי אם כתבו לו שהם יפרנסוה גם הוא היה צריך ליטפל בצרכיה ולטרוח בעסק רפואתה שהרי כתב הרב ז"ל ומאכילה ומשק' משלה לא כתב ואוכלת ושותה משלה נראה כי הוא חייב ליטפל ולטרוח בכל מה שהיא צריכה אעפ"י שיהיה משלה וכן נראה ממה שכתב ואם גירשה וכו' אינו חייב לחזור ולהטפל בה דמשמע הא קודם היה מיטפל בה ואחר שלא חשש לזה והלך לו מי התיר לו לקחת כל נכסיה ולהוליכם עמו אם היה ירא שמא תפזרם או תפסידם היה לו לכותבם בפני עדים ולמוסר' ביד אביה ואחיה או ביד אחר נאמן כי אם הם נתחייבו בפרנסתה ורפואתה כשכתבו לו לא היה חיוב זה לעולם אלא שחשבו כי בחדש ימי' או יותר תתרפא כמו שהוא דרך הנשי' כשאירע להן אונס כזה בשעת לידה והיה צריך לחשוב כי אם היה מתארך החולי לא היו הם יכולים להספיק כל צרכיה שהיתה צריכה להתפרנס משלה ולא תמו' ברעב וא"כ שלא כדין עשה להוליך נכסיה עמו כי גם מה שכתב הרמב"ם ז"ל ומאכילה ומשק' משלה כתב הרב המגיד שלא מצא ראיה והרמ"ה ז"ל מצא ראיה שחייב במזונותיה אפי' גירש' כ"ש קודם גירושין כמו שכתב בא"ה סי' קי"ט וגם על פיטור רפואתה השיג עליו הראב"ד ז"ל ונראה כי אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל אם לא היה לה משלה או שכל' כל מה שהי' לה שיזון אותה משלו כי אם הוא שהוא חייב לזונה כשהו' בריאה לא יזון אותה עתה שאינה בת מלאכה מי יזון אותה ואינו מן הדין שיניחנה שתמות ברעב ואיפשר עוד שמה שכתב ומאכילה ומשק' משל' הוא מנכסי מלוג שלה דנכסי צאן ברזל שחייב הוא באחריותה אם פחתו פחתו לו אינם נקראים שלה בהחלט וא"כ כשאין לה נכסי מלוג או שכלו יזון אות' משלו ויהי' לו רשו' ג"כ למכור מנכסי צאן ברזל לכתחל' לזון אות' גם כי אפי' לדע' הרמב"ם ז"ל אם מכר לצרכו מכרו קיים שלא כדעת הפוסקים שמכרו בטל הכא לצורכה ימכרם לכתחלה אבל יהיה חייב הוא באחריותם וכדאי הוא הרמ"ה והסוברים כמותו שחייב במזונות השוטה לסמוך עליו בשעת הדחק כשאין לה נ"מ וכ"ש כשאין לה נכסי צ"ב או שכלו וא"כ בנ"ד שאביה ואחיה לא נתחייבו לזונה אלא בדיבור וכתב בעלמא לא היו חייבים בדין כי אם בהוצאת הדרך הליכתה מצפת לדמשק ומותר הוצאת מזונותיה שם כיון שהם הביאוה וזהו כל זמן שנתרצו לזונה אבל מזמן שכתבו לו כמה פעמים שיבוא לפקח על אשתו או יעמוד עמה כיון שעתי' היתה חלומה ולא בא חייב לחשב עמהם כמה שהוציאו במזונותיה שאם לותה האשה ואכלה חייב בעלה לשלם כשיבוא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ב מהלכות אישות ואפי' לדעת ר"י שאם לותה קודם שפסקו לה ב"ד אם ירצה לא ישלם כי יאמר היה לה להתפרנס ממעש' ידיה כמו שהביא בא"ה סימן ע' הכא חייב כיון שלא היתה ראויה לעשות שום מלאכה בחוליה וכמו שכתב שם על אותה שמעשה ידיה מספקת לדברי' גדולים ולא לכל צרכיה שאם לותה לתשלום מזונות שיכול בעלה לומר אם לא היה מלוה לה היתה מצמצמת עצמה ואפ"ה כתב אם אינה בת מלאכה לאו כל כמיניה לטעון כך וכ"ש בנ"ד שלא היתה ראויה לשום מלאכה ואע"ג דאפסק' הלכתא כחנן על מי שפרנס אשת חברו דהניח מעותיו על קרן הצבי ונ"ד הוי כפרנס שלא היתה בת דעת ללות הרי כתב הרשב"א ז"ל דדוקא במפרש וכו' אבל בסתם חוזר וגובה וכו' כמו שהבי' הרב מ"מ פי"ב ואפי' לדעת הראשונים שכתב שסוברים שאפילו במפרנס סתם אבד מעותיו הכא חייב דמשעה שכתב לבעל שיבוא לפקח על אשתו או לפוטרה שלא היה יכול לזון אותה משלו הרי פירש שלא היה מפרנס אלא על מנת שיפרע לו ואינו יכול לומר למה פרנסת אותה כיון שלא היתה בת מלאכה כדאמ' ולא היה ראוי לאביה ואחיה שיתעלמו מבשרם שיניחנה שתמות ברעב וכ"ש אם ברשות ב"ד שבעיר היו מפרנסים אותה ואין חילוק בזה אם פרנסה איש נכרי או אביה ואחיה שכתב הרי"ף בתשובה שהביא בא"ה סי' ע' ההוצאו' שהוציאו על האשה אביה ואחיה על מה ששגר לה בעלה שהיה פחות מכדי מזונות הראוי' לה שיפרע וה"נ לא שנא כיון שהם הודיעו לו את צערה ושלא היו יכולים לפרנסה יותר מאז חייב הוא לפרוע מנכסיה שבידו ואם תמות תחתיו הרי פרע מזונותיה משלה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל ואם יגרשנה או ימות הוא בחייה או יעמדו לדין אם ינכ' לה מסך כתובת' מה שיפרע עתה למזונו' שהוציאו מאז או לא ינכה כסבר' הרמ"ה ז"ל ועל דרך זה חייב ג"כ כל מה שהוציאו ברפואת' שיפרע לה מאז מנכסיה ונראה דבעתים שהיא חלומה בפרט אם הם רוב הימים היא חלומ' דאפי' לדעת הרמב"ם ז"ל יתחייב במזונותיה משלו שהרי יכול עתה לדור עמה הכלל שחייב לפרוע לה מזונותיה ופרנסתה מאז עד עתה לכ"ע להרמב"ם ז"ל משלה שהוא תחת ידו ולהרמ"ה משלו ולהראב"ד ג"כ רפואתה משלו ואיפשר דכ"ש מזונות ג"כ ואפי' לדעת הרמב"ם ז"ל אם יתברר שרוב העתי' היא החלומ' יתחייב לזונ' משלו באותם הימים ויוכל ג"כ לגרשה כשהיא חלומה דמאי דגזרו חכמים שלא יגרשנה היא משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר ונראה דלא גזרו אלא בזמן שהיא שוטה אעפ"י שיודעת לשמור גטה שאינה כל כך שוטה אבל כשהיא חלומה אולי לא תשוב אלי' עוד וברשות מגרשה באותה עת דאפי' בעת שטותה ויודעת לשמור גטה אפי' אינה יודעת לשמור עצמה אם גרשה דיעבד מגורשת א"כ בעת חלימותה אפי' לכתחלה כאיש שוטה דבעי' שיגרש מדעתו כשהו' עתים חלים אמרי דהוי כפקח לכל דבריו כמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה ומה שכתב רבי' שמשון ב"ר אברהם עתים שוטה וכו' בפ' חרש בירושלמי ואמר דאם עתים חלומה ועתים שוטה אינה מתגרשת כמו שהביא ב"י סי' רי"ט נראה דהיינו בעתים חלומה ביום א' ועתים שוטה ביום ההוא אבל כשהי' חלומה כמה ימים לא ואם בנ"ד יודעת לשמור עצמה אפי' בשעת שטות דאינו מגיע שטותה לשלא תדע לשמור עצמה יכול לגרשה דליכא כאן טעמא דשלא ינהגו בה מנהג הפקר דאיפשר שתהיה שוטה ותדע לשמור עצמה כמו שכתב באדם וחוה נתיב כ"ד חלק ו' שאם יודעת לשמור גטה ועצמה מתגרשת אפי' מדרבנן והביא שם בב"י מרבי' שמחה משפירא דכתב דלא מחזקי' בחזקת שוטה עד שיראו בה סימני שטות המפורשי' בפ"א דחגיג' ובנ"ד ליתנהו ואם ירצה יכול לגרשה ויפרע כל סכו' כתובת' כמו שכתב מ"מ שם. נאם המבי"ט:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |