שו"ת מבי"ט/א/רצט
|
< הקודם · הבא > |
שאלה ראובן היה משר' בבית שמעון בסעוד' שמחה שנולד לו בן והית' שם אשה אחת ובתה קרובת שמעון ובא ראובן לבי' התבשיל שהיתה שם הבת הנז' וכוס יין בידו ואמ' לה תקחי זה הכוס ששלחה אותו ליך אמך ובעוד הכוס בידו אמ' לה תקחי זה בקידושי' ולקח' אותו מידו בשתיק' יורינו רבינו אם יש לחוש לקידושין אלו או לאו:
תשובה נראה שאין חששא בקידושין אלו כיון שאין כאן ידים מוכיחות שקדשה לו שלא אמר לי וידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דבעי' שיאמר לי כדאמ' בגמרא על מימרא דשמואל דאמ' הרי את מקודש' הכא במאי עסקי' דאמר לי וכן כתבו הרי"ף והרמב"ם ז"ל כיצד וכו' הרי את מקודשת לי משמע דסבר דהכי קי"ל דידי' שאין מוכיחות לא הויין ידים כרבא דקי"ל כוותי' לגבי אביי וכיון דלא הוו ידים אפילו חששא בעלמא ליכא לדעת רוב הפוסקים ז"ל וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל דלדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דכתבו לי דאי לא אמר לי לא הויא מקודשת כלל דאחר שנשא ונתן בסברתם בענין גט אי בעי מינאי כתב ומ"מ בקידושין כל היכא דלא אמר לי לא הוי קידושין כלל ע"כ ומה שכתב דיש מי שאומר דאזלי' לחומרא בגיטין וקידושין והויא ספק מקודשת האי יש מי שאומר לאו לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל אמר כך אלא סברא דנפשיה כדמייתי ראיה מההיא דפ' המגרש דכל היכא דלא כתב לה ודין וכו' ואם כן לסברתו ראיה זו אינה אלא לענין גיטין דאף על גב דלא להוו ידים מוכיחות נימא דהוי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו כדא' בגמרא פ"ק דנדרים ורבא אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן וכו' אבל גבי קידושין בעי' ידים מוכיחות למי מקדש אותה ואפילו לענין גיטין כתב הר"ן ז"ל ואי מהא לא איריא כו' ודחה ראיתו וכתב וז"ל אבל ודאי כל היכא דהוו ידים שאין מוכיחות כי הכא אי אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי פשיטא לן דלא הוו ידים כלל דהא קי"ל כרבא עכ"ל דמשמע דהרי"ף והרמב"ם ז"ל נמי הכי סביר' להו וכמו שכתב הרא"ש ז"ל הרי כתבתי לכם כל דברי הגדולים אשר דעת כולם מסכמת דבקידושין היכא דלא אמר לי דלא הוו קידושין וכן הביא הרי"ף ז"ל דברי שמואל וכו' הרי את מקודשת לי משמע הא לא אמר לי אין כאן בית מיחוש וכן בעל מ"מ פ"ג כתב על דברי הרמב"ם דכתב לי ולשון הקידושי' מבואר בגמרא ואם אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי כתבו הרמב"ן והרשב"א והרבה מן המפרשים שאינה מקודשת והוכיחו כן מן הסוגיא וכו' וכתב רבי' ירוחם ז"ל שכן נראה עיקר והריב"ש ז"ל בתשובות רס"ו כתב דקי"ל כרבא פ"ק דנדרי' דלא הויין ידים ואין חוששין כלל כמו שמסכי' הרמב"ן והאחרונים ז"ל ומה שהחמיר הריב"ש ז"ל באותה תשובה בלשון הקידושין היינו משום דמשמע ידים מוכיחו' ודיבור שלם כיון שאמר הריני נותנו לך בתור' קידושין שנר' מלשונו שהו' המקדש והיא המתקדש' וכו' ע"כ אבל בעובד' דידן שלא אמר אלא תיקחי זה בקידושין אין כאן ידים מוכיחות ולא דיבור שלם למי מקדש אותה. וכן מה שכת' הרשב"א ז"ל בתשב' ומיהו יש לחוש להחמיר שמא בקידושין בכענין זה לא בעינן ידים מוכיחו' היינו כשאמר הריני נותן ליך לקידושין כדעת הריב"ש ז"ל דנר' מלשונו שהוא המקדש והי' המתקדשת וכמו שדייק הוא בלשונו שכתב שמא בכענין זה וכו' אבל בנ"ד אפי לדעתם ז"ל אין כאן בית מיחוש וגרע האי לישנא מלישנא דעובדא דהרא"ש ז"ל דאמר הילך קידוש' לבתך דלשון הילך משמע טפי דהוו ליה קידושי' לבתו מלשון תקחי ואפ"ה כתב דאין כאן בית מיחוש וכ"ש לנ"ד דאין בו בית מיחו' ובתשובה שהביא במרדכי סוף גיטין כתב הרי הוא לך לשם קידושי' ושה"ר נתן היה מורה בה להתירא ושהיה פלא בעיני השואל משום דהיה מדבר עמה על עסקי קידושי' כו' דמשמע דהאי לשון לא מהני ולא הוי יד מוכיח אפילו אמר הרי וכ"ש בנ"ד דלא אמר הרי עוד נראה לי לבטל קידושין אלו מטעם אחר והו' ממה שאמר לה קודם תקחי זה הכוס ששלחה לך אמך ואחר כך אמר לה תקחי זה בקידושין דדמי הא להא דתני' פ"ק כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות רצתה מקודשת וכו' ואסיקנא רצתה דאמרה אין לה רצתה דאישתיקא וכמו שהביא הרי"ף ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל פ"ה והכא נמי כשאומ' לה תקחי זה הכוס ששלחה ליך אמך הרי הכוס הוא שלה כיון ששלח' לה אמה והוי כחוב אצלו דאמרי' דאי שתקה אינה מקודשת דכיון שאמר לה קודם כנסי סלע זה שאני חייב ליך דידה שקלא ואינה מקודשת כדפי' רש"י ז"ל דמשמע דלפרעון חוב שלה קבלתו והכא נמי כיון שאמ' לה קודם תקחי זה הכוס ששלחה ליך אמך אעפ"י שאמר לה אחר כך בשעת נתינה תקחי זה בקידושי' כיון דשתק' לא קבלתו היא לקידושי' אלא דידה שקלה שהרי אמר לה ששלחה אמה ולא תימא דוקא גבי כנסי אמרינן הכי משום דהיא גופא ידע דהוא חיי' לה ודיד' שקלה אבל הכא לא ידעא דשלחה לה אמה כוס יין זה דכיון דהוא אמר בפני העדי' קחו כוס זה ששלחה ליך אמך סמכה עילויה ובהודאה זו יכולה להוציאו מידו בדיינים כמי שאמ' לחבירו מנה יש לך בידי שנתן לי פלוני ליתן אותו לך יכול להוציאו מידו דהוי הודאה כמו מנה לי בידך דרך הודאה דאינו יכול לחזור אחר כך ולומר משטה הייתי בך ואפילו בהנהו דיכול לומר משטה דוקא במנה יש לי בידך שהוא דרך חוב אבל מנה נתן לי פלו' שאתן לך דהוי כפקדון נראה דאינו יכול לחזור בו אחר כך ולומר לא נתנו לי או לא נתנו ליתנו לך דשאני פקדון דהוי בעין ממלוה דליתא בעין דפקדון כיון שהודה בו ברשות' דמריה איתא וכמו שהוכיחו הרמב"ן והרשב"א ז"ל מן הסוגיא דפ"ק דמציעא דכל פקדון שהוא בעיניה והודא' לו אפילו באגם הוה ליה הילך דכל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתי' ואין זה מודה מקצת כמו שכתב הרב בעל מ"מ ספ"ג דהלכות טוען וכיון דהודאת פקדון הוי הילך נראה דאינו יכול לומר משט' הייתי ולא טענת השבעת בנים, כ"ש בנ"ד שהיה הכוס בידו לתתו לה מצד אמה ואע"ג דבתוך כדי דיבור דכדיבור דמי כדאמר פ' יש נוחלין ובסוף נדרים חזר ואמר לה תקחי זה בקידושי' לא חזר בו ממה שאמר שאמה נתנה לה אלא שחזר ואמר שלקדושי' היה נותנו וחשב שהוא יתפשר עם מה או עמה על היין או על הכוס וכמו שכתב הרב בעל מ"מ על דברי הרמב"ם ז"ל דנראה שהוא מפרש חזר ואמר לה שלא חזר בו מן הפרעון אלא שדעתו שתתקדש ושתהיה נפרעת וחזר דקתני היינו חזר לדבר עמה וה"נ דעתו שתתקדש ושתתקבל מכוס ששלח לו אמה וכ"ש למאי דכתב הר"ן ז"ל ופי' דחזר בו מדיבורו הראשון ואמר שלא יהא לשם פרעון אלא לשם קידושין דאינה מקודשת דמסתמא לשם פרעון שקלתי, והכא נמי לשם ששלחה לה אמה שקלתיה דהוי דידה משעה שאמר תקחי כוס זה ששלח ליך אמך כדאמר' דכיון דאמר לו תן כוס זה לבתי תן כזכי דמי ואינו יכול לחזור בו כדאמר ספ"ז דגיטין ואפילו שאמר' לו הולך כוס זה וכו' דלאו כזכי דמי ויכול לחזור בו כדאסיקנא ריש פ' השולח וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' זכייה אפ"ה כל זמן שלא חזר בו הוי של מי שנשתלח לו ויכול להוציאו מידו בדיינים וה"נ הכי הוא כדאמר' לעיל והוי כמקדשה בגזל דידה דאמרי' דאם לא שדך או לא אמרה כן דאינה מקודשת דאי תימא דחזרה בה אמה הוי גזל דאחרים דאינה מקודשת כלל וכיון דאמר הוא בפני העדים שכוס זה שלח' לה אמה בהודאתו זכייה היא כדאמר לעיל דהא דאמר' כנסי מנה זה שאני חייב ליך וחזר ואמר לה שתהיה מקודשת בו ואמרי' דאינה מקודשת כששתקה איירי שהוא אמ' שהוא חייב לה דאי תימא דוקא דחייב לה בשטר או בעדים ובלאו הכי לא מהימן והויא מקודשת א"כ הוה ליה לתנא דברייתא לפרושי דבהכי איירי וכיון דקתני סתמא ולא אישתמיט שום חד מן המפרשים לפרושי הכי משמע דלא שנא בשטר או בעדים או בלא עדים כיון שאמר הוא שאני חייב ליך הרי הודה שחייב לה ויכולה לומר דידי שקלי דליכא בהודאה זו לא השטאה ולא השבעה משום דהוי דרך הודאה בפני העדים והמנה בידו לתתו לה ובמה שאמר אח"כ התקדשי לי בו לא חזר בו בכדי דיבור ממה שהודה שחייב לו אלא שתתקדש ותהיה נפרעת לדעת הרמב"ם ז"ל או שלא יהא לפרעון למאי דכתב הר"ן ז"ל וישאר החוב עליה וכפי מה שכתבתי למעלה ובכל גוונא לא הויא מקודשת כדאמרינן נאם המבי"ט:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |