שו"ת מבי"ט/א/קעו
|
< הקודם · הבא > |
ממה שהביא במרדכי ובהגהות פ"ה דאבל שאם היתה בהמתו של אבל מושכרת או מוחכרת לאחרים קודם שאירעו אבל הרי אלו השוכרים יעשה בה מלאכה אף משאירעו אבל ע"כ התרתי למי שהיה לו ריחים של בהמות והיתה החטה אצלו מקודם שחל עליו אבלות שיוכלו בעלי החטה לטחון שם בבהמות של אבל שבשעה שהביאו שם החטה נתחייב לטוחנה בבהמותיו והרי הוא כאלו היו מושכרות לאחרים דיעשו בה מלאכה וכן כל כלי הרחים הם מושכרים לו כל מה שהוא צורך ליטחון הואיל וקבל עליו קוד' אבלו' ואינו נעשה על ידו וכל זה הוא פי' הא דתניא במ"ק החמרים והגמלים וכו' הרי אלו לא יעשו ואם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו וכמו שהביאה הרמב"ם ז"ל שם פ"ב וכל הפוסקים ולא תימאי דלא הוי הכא כבהמתו מושכרת אצל אחרים כיון שאין הבהמה אצל בעלי החטה דכיון שהיה חייב קודם אבלותו לטחון החטה בבהמותיו הוי כאלו בהמתו מושכר' אצלו דהאי מושכרין לאו דוקא וכדמוכח בגמרא על האי עובדא דמריון ומר בריה דרב אחא דהוו להו גמלא בהדי הדדי ואיתרע מילתא דמר בריה דרב אחא ופתקי' לגמלי' שלא שלח שורו לחרוש עם שורו של מריון ואמר ר' אשי גברא רבא כמר בריה דרב אחא עביד הכי נהי דלפסידא דנפשיה לא חייש אדאחרים לא חייש והא תניא אם היו מושכרין וכו' ע"כ והא הכא לא היה מושכ' שורו של מריון למר בריה דרב אחא אלא שהיו עושין מלאכת החרישה עם שניהם וכמו שפי' המאירי ז"ל וודאי בהמות אלו לא גרעי ממושכרות אצל השותף ע"כ וכ"ש הכא שהן מושכרות ממש אף על גב דאינן ביד בעל החטה. עוד נראה לי על מה שאומר שהשכיר הרחיים ליהודי אחר בהיותו אונן ששכירותו קיים ויכול השוכר לטחון בו לכל מי שירצה דנר' דאונן מותר לשאת ולתת משום מה שצריך לתריכי המת ולצורכו ויכול למכור ולקנות בין קרקעות בין מטלטלין לצורך וכיון שהותר לו משא ומתן בהיותו אונן משום צורך המת המוטל עליו כל מה שעשה עשוי אפילו שלא היה צורך למת דסברא היא דאם קנה אחד ממנו ואחר כך חזר בו ואמר שמה שמכר לא היה צורך המת לא יתבטל המכר דשמא שום אדם לא ישא ויתן עמו בהיותו אונן מפני שיחשוב שלא יהיו מעשיו קיימים אם אינו צורך המת ויתבטל שלא ימצא מי שישא ויתן עמו לצורך קבור' מתו המוטל לפניו ואם כן כל משא ומתן שיעשה האונן הוא קיים ואם כן מה שהשכיר הרחים גם כן הוא קיים:
ואפילו שהיה אסור לו לישא וליתן במה שאינו צורך המת מה שעשה עשוי מטעמ' דאמרן והרי שכרה לאחר ולא הוזכר אסור עשיית מלאכה כי אם באבל לא באונן דילפי' לה מדכתיב והפכתי חגכם לאבל מה חג אסור אף אבל אסור וקרא לא מדכר אלא אבל ונעיל' הסנדל הותר באונן כמו שהביא בסמ"ק מצוה צ"ה דמותר בנעילת הסנדל לצאת מביתו לפי שיש לו לחזר אחר צרכי המת ובעילת מצוה נמי הותר באונן מה שלא הותר באבל משום דאבילות חמירא מאנינות כמו שכתב שם:
ואני אומר כי אפילו השכירה בימי אבלותו איסור' הוא דעבד ומה שעשה עשוי דבחול המועד דאסור לישא וליתן אם נשא ונתן דיעבד אינו חוזר דאפילו בשבת מי שהקנה לחבירו שום דבר קנה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ' כג' מן הירושלמי ומה שכתב באדם וחוה נתיב אחרון שאפי' שכר האבל בימי אבל סופר או פועל דאסורים לעשות אפי' בבית אחרים היינו מפני שעושים מלאכתו אבל כשהשכיר בהמתו או כליו שעושים השוכרים מלאכתם בהם אינם אסורים הם לעשות ומה שאסרו חכמים בשבת להשכיר לגוי דבר ששם ישראל קרוי עליו כמרחץ כמו שהביא בפ"ק דע"ז וכתבה הרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות שבת היינו בשבת דחמירא אבל באבל וכיוצא בו מדרבנן לא ומי שהשכיר מרחץ לגוי אע"ג דאסור משום שבת אינו אסור משום חול המועד ומשום אבל אם השכירו חוץ מן השבתות וי"ט והר' בעל מ"מ כתב דעכשיו שנהגו במקומותינו להשכיר בי' מרחץ פורני מותר ורחים נמי הוא מנהג להשכיר ואינו נקרא על שם ישראל ואפילו לשבת ולפי זה בנדון דידן אם השכיר בהיותו אונן הרחים שכירות גמור בלי שום ערמה לימי אבלותו מותר וכן אם עבר והשכיר בימי אבילות כדאמר':
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |