שו"ת מבי"ט/א/לו
|
< הקודם · הבא > |
החכם הר' דוד קראקו נר"ו קבלתי אגרת ספקותיך ולהפיק רצונך רצון שמים סלקתי עצמי מעיון אחר לברר ולתרץ ספקות אלו שנסתפק כ"ת בששה פרקים מן הי"ד של הלכות שחיטה וכתב בספק הא' ז"ל א במה שכתב בפ' א' מה' שחיטה ונאמר בבכור בעל מום קשיא לי דהא דלא כמאן דבגמרא מוקי לה אליבא דרבי אלעזר הקפ' בפסולי המוקדשין וספרי מוקי לה בבשר תאוה ואם נאמר דבב"מ הוא פסולי המוקדשין וא"כ מוקי ליה כגרס' הגמ' עדיין קשה לי דא"כ היה לו לומ' ונאמ' בפסולי המוקדשין ואם דעת רבי' דבפסולי דקאמר בגמרא היינו בכור ב"מ דאיהו נמי מיקרי פסולי המוקדשי' יש לשאול מנא ליה הא ועוד למה לא אמרו בגמ' ונאמר בבכור ב"מ בפי' כיון שכוונתם באמרם פסולי המוקדשין הוא בעבור בכור ב"מ דהוה עדיף מלומר פסולי המוקדשין שכולל בכור בעלי מום ופסולי המוקדשים עכ"ל בספק הא'.
והספק הב' הוא נכלל בזה שכתב וז"ל ב כתב בפ' ב' וכן הוא או' בבשר תאוה וכו' וזבחת וכו' הא למדת שאין שוחטין בשר תאוה קשיא לי דהיינו כגרסת ספרי א"כ זימנין מוקי לה כגרסת הגמרא וזימנין מוקי ליה כגרס' סיפרי עכ"ל ואני אומר דלא קשיא מידי דנקט הרב ז"ל בגירסת גמרא שהוא עיקר דגריס כדברי ר' אלעזר פסולי המוקדשין ולא (בהמת) [ב"ת] כגרסת ספרי דקרא נמי הכי מוכח דכתיב כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו וכו' דומיא דקרא דכתיב בבכור בעל מום גופיה בשערי' תאכלנו הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל ומשמע דהאי קרא דתאכלנו דפרש' כי ירחיב קאי אתאכלנו דהתם איירי בבכור בעל מום ולהכי נקט הרב ז"ל בב"מ דעליה קאי כדאמרינן אבל ה"ה לשאר פסולי המוקדשין ובברייתא דרבי אלעזר הקפר נקט פסולי המוקדשין משום דקתני וכי מה למדנו מצבי ואיל מעתה הרי זה בא ללמד כו' מה פסולי המוקדשין וכו' ואי הוה נקט תנא בכור ב"מ וקאמר וכי מה למדנו מצבי ואיל הא אי בכור ב"מ אינו לומד שום דבר מצבי ואיל שמא שאר פסולי המוקדשים ילמדו שום דבר מצבי ואיל להכי נקט כל פסולי המוקדשין בהדי דבב"מ דהוא נמי מפסולי המוקדשין דלא בכור ב"מ ולא שאר פסולי ילפי כלל מצבי ואיל אלא אינהו ילפי מינייהו דמה הם בשחיטה אף צבי ואיל בשחיט' כדאמר והא דכתב הרב ז"ל בפ' ב' וכן הוא אומר בבשר תאוה לא קאי אלא אקרא דוזבחת דסבירא לרב ז"ל דתנא דקתני פסולי המוקדשין לא קאי אלא אהאי קרא דאך כאשר יאכל את הצבי וכו' אבל קרא דלעיל פשיטא דבבשר תאוה מיירי והא דכתב רש"י ז"ל פרק השוחט אגרסא דספרי ולא מוקי להאי קרא דכי ירחיב בפסולי המוקדשין אלא בבשר תאוה של חולין דמשמע דלגרסת הגמרא קרא דכי ירחיב נמי איירי בפסולי המוקדשין לא היא אלא ה"פ דגרס' דספרי לא מוקי להאי קרא דכתב בפרשת כי ירחיב דהיינו אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל בפסולי המוקדשין אלא בבשר תאוה אבל קרא גופיה דכי ירחיב וכו' וזבחת כו' לכ"ע בבשר תאו' איירי כדא'.
כתב עוד וז"ל ג במה שכתבו התוס' בדיבו' ומולחו יפה יפה ולקדרה איירי קשי' לי דא"כ מאי ממתין לה עד שתצא נפשה דקאמר רבי יצחק דפשיט' דכשיעור מליחה ובישול כבר יצאה נפשה ותיקשא לי דלפי פי' זה בשר חי אסור לאוכלו ומדברי ר' יצחק דקאמר הרוצה שיבריא כו' משמ' דבבשר חי איירי וכן נר' מהבריית' דתניא הרוצה לאכול מבהמה קוד' שתצ' נפשה עכ"ל ואני אומר דקושיא זו מייתי לה הר"ן ז"ל דכת' ומקשו הכא האי כזית בשר למאי קא בעי לה אי לקדרה דבעי מליחה מאי ממתין לה עד שתצא נפשה דקאמר הא ודאי כשיעור מליחה ובישול כבר יצאה נשמת' ואי לאומצא ולצלי מאי מולחו יפה יפה דקאמר והא לא בעו מליח' וכמו שפי' למעלה י"ל לעולם לאומצא אי לצלי וכו' כיון דמבית שחיטתה קא חתיך וכו' ע"כ וקשיא לי האי לישנא דכתב הר"ן ז"ל הא ודאי כשיעו' מליחה ובישול כבר יצאה נשמתה דאי משום דבהדי דמבשל יצאה אפילו בלי מליחה ומצאתי בחידושי ז"ל שכתב וז"ל ומולחו יפה יפה נרא' אפילו לצלי דאי לקדרה מיירי מאי ימתין עד שתצא נפשה דמסתמ' ודאי בכדי שיעור מליחה הא תצא נפשה אלא לצלי וכו' ע"כ הרי שלא הזכיר בישול בהדי מליחה ואפשר נמי דהר"ן ז"ל נמי ה"ק דהא ודאי כשיעור מליחה לבישול כבר יצאה נשמתה והשתא לא קשיא כולי האי לדעת התו' דאפשר דאיתרמי דלא יצאה נפשה בשיעור מליחה ולהכי קאמר וממתין לה וכו' ולמאי דכתב ותו קשיא לי דלפי פי' זה בשר חי אסור לאוכלו אי קשיא לפי' זה ה"נ קשה לפי' דלצלי דמשמע דוקא צלי ולא חי אלא דלא קשה מידי דבכל גוונא מצי' למימר דאיירי או לקדרה או לצלי או לאומצ' אלא דמפרשי' לקדרה או לצלי משום דקאמר הרוצה שיבריא וכו' והיינו לקדרה או לצלי דבאומצא אדרבה יחלה ולא יבריא אבל אין הכי נמי דבאומצ' מותר כדמשמע בדוכתי טובא וכמו שכתב הרב ז"ל ושאר המפרשים ז"ל.
כתב עוד ז"ל ד בדברי רבי' שלא הזכיר עוף כשכתב מקום השחיט' בקנה כמו שהזכירו בוושט שנר' שכל הקנה כשר לשחיטה בעוף וא"כ קשיא לי הגרים שליש דעכ"ל דבקנה קאמר ע"כ ואני אומר לא ידענא מאי קשיא ליה דבוושט צריך לומר דבבהמה עד מקום שיתחיל להשעיר וכו' ובעוף דלית ביה כרס קאמר עד הזפק אבל בקנה בהמה ועוף שוו שיעורייהו למעל' ולמטה עד הריאה דעוף חזינן דאית לה ריאה כדאמר בגמ' וישנה כעלה של וורד בין אגפים כדא' ר' יוחנן התם ומאן דלא ידע דאית לעוף ריאה לא תימא דלאו גברא רבה הוא דהא חזקיה לא ידע דאית לעוף ריאה כדאמר בגמ' וא"כ שיעור השחיטה בקנה בעוף כמו בבהמה עד ראש הריאה דלית לה חתוכי דאוני ובספר אדם וחוה מקום שחיטה בעוף למעל' בוושט כבהמה ובקנה כמו שכתבתי ולמטה בוושט עד הזפק ע"כ משמע דבעוף בקנה כמו שכתב בבהמה שהוא עד הריאה.
כתב עוד ה אנס' הבהמה עצמה הרי זו ספק נבלה יש לשאול מה הם צדדי הבעי' דסלקא בתיקו ועוד או שאנס למה כתב שהוא ספק כיון שלא אמרו בגמרא תיקו אלא באנסה עכ"ל ואני אומר דיותר ק' מזה שבפי' אמרו ר"ל ור' יוחנן אנס בסימנין ושחט פסולה וכמו שהקשו בהגהות אלא שהרב ז"ל נראה דסבירא ליה דלר' יוחנן ור"ל דנפק מילתא מבינייהו אנס בסימנין פסולה ה"ה אנסה עצמה דמ"ש הא מהא והא קא' נמי בהדי הא מילתא מילת' אחריתי ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה ואם הקנה של מטה עלה למעלה ע"י אונס מה לי אונס עצמה או על ידי אחר ומדחזי' דגמרא אסיק בתיקו בעיא דאנסה עצמה נר' דה"ה אנס בסימנין דמ"ש הא מהא אלא דבעיא באנסה עצמה משום דקאי אמאי דקאמר רבא ובלבד שלא תאנס דמשמע מעצמה מדקאמר כל שפושטת צוארה ורועה משמ' ובלבד שלא תיאנ' מיבעי' ליה אם אנסה עצמה מהו כיון שאמרה ובלבד שלא תיאנס ולא פי' אם אנסה עצמה מה יהיה הדין ולהכי פסק הרב ז"ל בסתמא דגמרא ולא כר' יוחנן ור"ל כדאמ' וצדדי דבעי' הרי פי' אותם הרב ז"ל.
כתב עוד וז"ל עוד כתב בפ' זה מעבירי' אותו ומנדין אותו קשיא לי' דבגמ' אמרינן מעברין ליה ומכרזינן אבשריה ואלו משמתי' לא קאמר ועוד בשלמא לטעם רש"י ז"ל אתיא שפיר דאע"ג דמעברי' ליה נמי משמתי' ליה משום אפקרותא אבל לטעם רבי' כיון דמעברים ליה תו ליכא למיחש שמא יסמוך על עצמו פעם אחרת וישחוט בסכין פגומה וא"כ אמאי משמתינן ליה עכ"ל. ואני אומר דלא קשיא כלל דהא אמרי' התם בגמרא האי טבחא דלא סר סכיני' קמי חכם משמתין ליה רבא אמר מעברינן ליה ומכרזינן אבשריה דטרפה היא ולא פליגי כאן בשנמצאת סכינו יפה כאן שלא נמצאת סכינו יפה ע"כ ומשמע דרבא אמילתא דרב הונא קאי דקאמר משמתי' ליה ואיהו קאמר דמעברי' ליה וכו' נמי כשלא נמצאת סכינו יפה דלא מסתברא כלל דבהעבר' ליפרח מיניה שמתא וכן נר' מלשון הר"ן דכתב כאן שנמצאת סכינו יפה משמתינן ליה בלחוד משמע דכשלא נמצאת יפה מעברי' נמי כדא' וכן הוא דעת הרב ואפי' לטעם הרב שמא יסמוך פעם אחר' משמתי' ליה כמשעבירין אותו דדילמא שחיט לגופיה בצנעא ויסמוך על עצמו.
כתב עוד ז כתב בפ' ב' שחט ב' ראשים כא' שחיטתו כשרה משמע בדיעבד וכן נראה מהמשנה דריש השוחט השוחט ב' ראשים כא' שחיטתו כשר' משמ' בדיעב' וקשיא לי דמשנה זו אוקמוה בגמ' בקדשים דכתיב תזבחהו ואמר ר' כהנא תזבחהו כתיב ויש אם למסורת שלא יהא א' שוחט ב' זבחים דמשמ' קדשי' אינו שוחט אבל חולין שוחטין שני ראשים כא' לכתחלה וכן כתב רבינו בפ"א מה' פסולי המוקדשין ולא ישחוט ב' ראשי' כא' בקדשי' ואם שחט הרי אלו כשרים דמשמע דבחולין שוחט לכתחלה ב' ראשים כא' וכן כתב הר"ן ז"ל בהלכות עכ"ל ואני אומר יו"ד קרת קא חזינא הכא דאגב דנקט הרב ז"ל כולהו בבי דקדמי להאי בבא ודבתרא בלשון דיעב' נקט נמי הא אי נמי דכולהו הני בבי אע"ג דמיתנו בלשון דיעבד בבבא דהוליך ולא הביא והביא ולא הוליך ושנים שאחזו בסכין ושחטו נראה מילתא דפשיטא דלכתחלה נמי יכול לשחוט בהולכה לחודא או בהובאה לחודא ולאחוז שנים בסכין ולשחוט ואפי' הכי קתני להו בלשון דיעבד דהויא מילתא דלא שכיחא ואי מתרמי כשרה וה"נ בשוחט ב' ראשי' ה"נ דלכתחלה יכול לשחוט אבל משום דלא שכיח קאמר אי מתרמי דשחט כשרה כנ"ל.
עוד כתב ח עוד כתב הרי זו פסולה מפני שהבהמה או העוף שנפסק רוב הקנה שלה או שניקב הוושט במשהו נבלה יש לשאול דנפס' מאן דכר שמיה הכא וי"ל דכיון ששהה בבהמה אחר ששחט רוב הקנה חשיב כנפסק אלא שקשה שא"כ היה לו לומר הרי זו נבלה מחיים לא פסולה ואם נאמ' דחשיב כנפסק לענין שאינה כשרה לא לענין שיהיה לה דין נפסק כיון שנשחט הא ניחא בנשחט רוב הקנה אבל שניקב הוושט כל שהוא קשיא וליכא למימר דמשום דחזר ושחט הויא פסולה ולא נבלה מחיים משו' דכיון דניקב הוושט כל שהוא במקום שחיטה נעשית נבלה מחיים ושוב אין מועי' לה שחיטה עכ"ל ואני אומר דלא קשה מידי דה"ק הרי זו פסולה מפני שהבהמה או העוף שנפס' רוב הקנה שלה או שניקב הוושט במשהו נבלה וכו' כמו שיתבאר בפ' זה ולהכי אם שחט רוב הקנה או שנקב הוושט כל שהו ושהה כשיעור הויא נמי נבלה דמה לי נפסק או ניקב מעצמו או ששחטו או נקבו דרך שחיטה כיון ששהה שוו תרוייהו וכי היכי דהתם הוי נבלה מחיים ה"נ הכא הויא נבלה מחיים ולא הוצרך לפרש בפי' מחיים כיון שאמר שהיא נבלה ועדיין היא חיה קודם שיגמור השחיטה והרי פי' בפי' שאמר ואין השחיטה מועלת בה כמו שיתבאר רומז לנבלות מחיים שפי' בפ' זה.
עוד כתב ט וז"ל עוד כתב בפ"ג ואם דרס או החליד בין בשליש הא' בין בשליש אמצעי הרי זו פסולה תימה אי בוושט אפי' במשהו ואי בקנה אפי' דרס חציו כשרה ועוד שדבריו קשיין אהדדי שלמעלה כת' וכן אם שחט מיעוט הסימנים וכו' ספק נבלה וראיתי בתשוב' שאל' לבר ששת ז"ל דברים שלא הוכשרו בעיני כלל עכ"ל ואני מסתפק בעצמי בב' פי' שפי' הריב"ש ז"ל כל עוד שלא אראה פי' אחר נכון ממנו.
עוד כת' י ואין השחיטה מועלת בה תימא דכל נבלות דעלמא וכל טרפות אחר שנתנבלו או נטרפו אין השחיטה מועלת בהן ועוד דפסוקת הגרגר' ונקוב' הוושט הם שנים מי"ח טרפות שמנו חכמים במשנה ואיך הרב קורא אותן נבלות ואם נאמר שכבר תירץ רבא פ' השוחט אלו אסורות קתני ויש מהן נבלות ויש מהן טרפות א"כ הוו נבלות בלחוד לא נבלות מחיים ועוד בגמ' דמייתי נבלות מחיים לא מייתי הני תרתי בהדייהו ומ"ל לרב לקרותן נבלות מחיים עכ"ל ואני אומר כי ניים ושכיב אמרה להאי תמיה' דכל נבלות דעלמא חוץ מאלו מתות הן כבר ואיך יועיל להן שחיטה ובהני דהוו נבלות מחיים הוא דאיצטריך לאשמועי' דאין שחיטה מועלת בה ומאי דכת' דכל טרפיות נמי אחר שנטרפו אין השחיטה מועלת בהן הוא טעות נפל בקולמוסו בלי השגחה שהרי שחיטה מועלת בכל הטרפות להוציאן מידי נבלה שלא יטמאו כדאיתא בכמה דוכתי וכמו שכתב הרב ז"ל פ"ב מהל' שאר אבות הטומאות ומה שכתב פסוקת הגרגרת ונקובת הוושט הם ב' מי"ח טרפיות וכו' ואיך קורא אותן נבלות הרי נשאו ונתנו בהן בגמרא פ' השוחט כמו שידע הוא אלא דמסקנא דמילתא הוי כר' יוחנן דאמ' כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ומשנה דאלו טרפות לא זזה ממקומה אע"ג דהודה לו רבי עקיבא לרבי ישבב דהוו נבלה כדאיתא התם במתני' ומאי דכתב דבגמ' מייתי נבלות מחיים ולא מייתי הני בהדייהו ומ"ל לר' לקרותן נבלות מחיים הא כל חד מייתי לה גמרא בדוכתא ולא כי רוכלא ליחשיב וליזיל וגמרא נמי בהאי דוכתא מייתי תרי מהני נבלות מחיים הגסטר' והירך שנטל החלל שלה ולמה לא יקרא אותן הרב ז"ל נבלות מחיים כי הני והא אכתי בחיים איתנהו וקרינן להו נבלות א"כ הרי הם נבלות מחיים.
עוד כתב יא גרגרת שנפסק רוב חללה וכו' הרי זו נבלה תימא שלמעלה כתב שהיא נבלה מחיים ואני אומר סירכא דחיים נקטיה דהא אמרן דאע"ג דנפסק רוב חללה ואכתי היא חיה היא נבלה א"כ לא איצטריך למכתב מחיים.
עוד כתב יב ניקבה הגרגרת משני צדדיה כדי שיכנס איסר לרחבו נבלה תימא דבגמרא או' נפחתה כדלת ומדברי הרב שאומר ניקבה הגרגרת ולא אמר נפחתה כדלת נרא' דאפי' ניטל הפחות קאמר דהכי משמע לישנא דניקבה ועוד מ"ל בניקבה מב' צדדיה דבגמרא אינו אומר אלא מצד אחד ועוד שלמעלה אמר וכן ניקבה כאיסר שהיא נבלה ומסתמא מצד א' קאמר א"כ מה צריך שיאמר משני צדדיה דמכ"ש הוא ועוד מדקאמר מב' צדדי' נבלה נר' דמצד א' כשרה והרי הוא אמר למעלה וכן אם ניקבה כאיסר שהיא נבלה ומדלא קאמר מב' צדדיה נראה דמצד א' קאמר ואע"ג דנימא שהרב ז"ל לא גריס כדלת כגרסת ההלכות שגורס ואם נפחתה הגרגרת כגון שניקב נקב מפולש שיש בו חסרון אמר רבי נחמן אין, או' אם חופה אלא כדי שיכניס איסר לרחבו ע"כ עדיין קשה דמ"ל דנקב דשני צדדיה גדול מנקב צד א' מדקאמר אין אומ' אם חופה אלא כדי שיכניס ופי' ניקבה באיסר שהנקב היה כ"כ גדול כמו האיסר ולא היה נכנס האיסר לרחבו וא"כ בהפך היה ראוי שיאמר כשהנקב מצד אחד כדי שיכניס ומב' צדדיה באיסר דהיינו חופה ולרי"ף נמי קשיא מיהו לגירסת רש"י ז"ל אתיא שפיר ולא קשיא ולא מידי עכ"ל ואני אומר דכל אריכות זה הוא טורח ללא צורך כיון שהוא ידוע שהרב ז"ל הולך כדרך הרי"ף ז"ל למה יקשה עליו ויאמר אח"כ ואע"ג דנימא שהרב ז"ל לא גריס כדלת כגרסת ההלכות כו' פשיט' דלא גריס כדלת ובזה לא יפול שום קושי להולך בדרך ישרה בדברי הרב ז"ל כי הרב מפרש נפחתה אמר רב נחמן כדי שיכני' איסר לרחבו דר"ל שניקבה מב' צדדיה דסתם קאמר רב נחמן לא כמו שהעיד החכם המספק דבגמרא אינו אומר אלא מצד אחד ומשום דקאמר רב נחמן לרחבו דמשמע ליה לר' ז"ל דהיינו שיכנ' האיס' דרך עוביו בנקב הוצרך לפ' דהוי נקב זה מב' צדדין דאי מצד א' לאו רוב איכא ולאו שיעור כאיסר איכא אפי' אית ביה חסרון אבל אם נפרש מב' צדדין אתי שפיר דאע"ג דליכא רוב הקנה פסוק בשני צדדי הנקב אפ"ה כיון שניקב משני צדדין כשיעו' זה נבל' ונר' דעת הר' ז"ל דכת' ניקב' דאפילו ליכא חסרון כיון דהוי הנקב משני צדדין כדאמ' נבלה ואי איירי כשיש בנקב זה חסרון מב' צדדין כדמשמע לישנא דגמרא דקאמר נפחתה וכפי' הרי"ף ז"ל א"ש טפי דמשום הכי נבלה אף על גב דליכא שיעור איסר בחסרון וליכא רוב בנקב אפ"ה נבלה כיון דאית ביה חסרון כעובי הדינר ומב' הצדדין כמו שפי' הרי"ף ומדברי בעל הטורים ז"ל גם כן נראה שפי' דברי הרב ז"ל בזה הוא כפי' הרי"ף ז"ל וכדאמ'.
עוד כתב וז"ל יג גרגרת שניקבה ואין ידוע וכו' ותימא דעכ"צ לפ' גרגרת שניקבה ואין ידוע וכו' בכאיסר דבפחות מזה אינה נאסרת וכמו שפי' למעלה ובשלמא לרש"י ז"ל שפי' דחוליא אחד הויא שלש טבעות שפיר אלא לרב שפיר' חוליא שהיא טבעת אחד קשיא עכ"ל ואני אומר כי לא אפ' פי' זה על כרחי אלא ברצוני אפ' פי' ניקבה בלי חסרון אלא ברובה בנפסק וכן פי' רש"י ז"ל אם נמצאת פסוקה לאח' זמן או כאיסר ע"כ ואפי' לפי' הרב בחוליא שהיא טבעת אחד לא קש' מידי אפילו נפ' נקבה בחסרון וקאי אניקבה מב' צדדין כדפי' לעיל דליכא חסרון אלא בעובי דינר ומדמי' שפיר מחוליא לחוליא.
עוד כתב וז"ל. יד כתב בפ"ד שכור שנתבלבלה דעתו שחיטתו פסולה וכתב הר"אש ז"ל ושכור שנתבלבלה דעתו שחיטתו פסולה מסתבר' שהגיע לשכרותו של לוט וכן כתב בעל העטור ז"ל עכ"ל תימא דמאי האי סברא דאף על פי שלא הגיע לשכרותו של לוט איכא למיחש שלא ידרו' מעט כיון שנתבלבלה דעתו וכן נראה שהוא דעת הרב שכתב שנתבלבלה דעתו ולא כתב שהגיע לשכרותו של לוט ואעפ"י שכתב בפ"ד מהלכות אישות שכור שקדש קדושיו קדושין ואע"פ שנשתכר הרבה ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קדושיו קדושין ומתיישבין בדבר זה ע"כ זהו דוקא לענין קידושין דאיכא למיחש לאותו מעט דעת שנשאר בו ונאמר דביה קדש אבל לענין שחיטה אדרבה איכא למיחש לאותו דעת שיצא ממנו שמצד זה יבוא לדרוס מעט כנ"ל עכ"ל. ואני אומר שלדברי הרא"ש ז"ל לא קשה מידי דכל שלא הגיע לשכרותו של לוט הרי הו' כפקח לכל דבריו כדתני' פ' הדר ומאי שנא הכא והרב ז"ל ג"כ אפשר דדעתו כן שנתבלבלה דעתו היינו שהגיע לשכרותו של לוט אלא שכתב נתבלבלה דעתו כלומר שיפסיד השחיטה בודאי והן מצאתי להרא"ש עצמו ז"ל שכתב בפסקיו על דברי הרמב"ם ז"ל ומסתבר' דמיירי כשהגיע לשכרותו של לוט כו' וא"כ אין אנו צריכין לסברתו לחלק בין שחיטה לקידושין.
עוד כתב טו עוד כתב נכרי ששחט בפני ישראל בסכין יפה ואפי' היה קטן שחיטתו נביל' וכת' הרא"ש נבל' ומטמא' במשא ואפי' ראו אחרים ששחטו יפה פי' ר"י הטעם משום דכתיב וזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה אכול מזבחו והרמב"ם ז"ל פי' משום דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו ואינם דברים של טעם שהתורה הזהירה כשיקרא לך לא תאכל מזבח ממה שזבח בתוך ביתו עכ"ל תימא שאני רואה שהם דברים של טעם שהרב לא הביא ראיה משם אלא שלוקין על אכילת זביחתו של גוים ואי קשיא הא קשיא לי דקרא לא מיירי אלא בזבח של ע"ז דכתיב בפי' פן תשא פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהים וקרא לך ואכלת מזבחו וכן הת' בסמ"ג סימן קמ"ח שלא לאכול תקרובת ע"ז שנאמר פן תכרות וכו' ותו קשיא לו למה לא מנה אותו הרב במנין הלאוין עכ"ל ואני אומר דלא ק' מידי לטעם הרב ז"ל דהרב ז"ל ידע שפיר דקרא מיירי בזבחי ע"ז אלא כיון שהתורה אסרה כל זביחתו משום זבחי ע"ז לוקה האוכל משחיטתן משום נבלה דכיון שאסרה תורה שחיטתן הדרן לכללין דכל שנפסלה בשחיטה נבלה וזבחי ע"ז עצמן הרי נכלל איסו' הנאתן בלאו דלא תביא תועב' כו' ולא ידבק בידך מאומה וכו' כדמייתי הרב ז"ל בהלכו' ע"ז פ"ז ולכך לא הוצרך למנות זה לאו בפני עצמו והסמ"ג שמנה זה לאו לא כלל בלאו דלא תביא תועבה כו' אלא ע"ז ומשמשה ולא תקרובת'.
עוד כתב ז"ל. טז עוד כ' בפ"ו קני הכבד והן המזרקין שבו שבהן הדם מתבשל אם ניקב אח' במשהו טרפה לפי' מחט שנמצא בחיתוך הכבד וכו' תימא דאי מכשרינן אפילו בניטל כולו חוץ מכזית במקום מכה וכזית במקום חיותא איך אמר הרב שאם ניקב אחד מהן במשהו טרפה ואי לאו והן המזרקין וכו' ה"א דקני הכבד בה' צריך כמו ר"ת דפסק בכולהו לחומרא ועוד מאי לפי' שנראה שמפני שאם ניקב אחד מן המזרקים של הכבד טרפה נתחייב דין מחט שנמצא בחיתוך הכבד שאם לא היתה טרפה כשניקב אחד מן המזרקים גם כן המחט שנמצא בכבד אפילו הקצה החד שלה בפנים לא היתה טריפה וזה אינו שהרי איכא למיחש שמא דרך הוושט נכנסה ונקבה הדקין ואחר כך נקבה הכבד עכ"ל ואני אומר הרי הראב"ד ז"ל השיג עליו בזה שאין שום חכם שיסבו' דמסמפוני הכבד יטרפו בנקיבה אבל מה שתמה הוא דאי מכשרינן בניטל כל הכבד וכו' איך אמר שאם ניקב אח' מהן טרפה אין בזה שום תימה שהרי ריאה שנשפכה כקיתון דכשרה והסמפונו' הם עומדים במקומם כמו כן אפשר שינטל בשר הכבד והסמפונות עמדו מעורין בכזית בשר שבמקו' מרה ומקום חיותא ובתוס' כתבו ריש פרקין גבי מרה דאפש' להיות ניטל כל הכבד ולא המרה שניטל כל בשר הכבד ונשארה המרה דבוקה בגידי הכבד והסמפונות ע"כ והרב ז"ל דסבר דניקב אחד מהסמפונות טרפה מפ' לישנא דכבדא כריאה דהיינו קנה הכבד שנכנס לכבד ומתחלק בתוכה לכמה סמפונות דכולהו היו כמספוני ריאה דהכי נמי מפ' רש"י ז"ל גבי ריאה דריאה כריאה דקאי אחד פריש לריאה שמתחלק בתוכה והן הן סמפונות והוו נקיבתן במשהו ופוסק הרב לחומרא בכולהו כר"ח או כרבי יוחנן כדבעי' למימר קמן ולא ראיתי את ר"ת מוזכר בזאת ההלכה גם לא הבנתי מה שכתב זה החכם ואי לאו והן המזרקין וכו' ה"א דקני הכבד בה' צריך כמו ר"ת דפסק בכולהו לחומרא עכ"ל ואולי יש בזה ט"ס ומה שכתב ועוד מאי לפי' ונר' שמפני שאם ניקב וכו' אין הכי נמי דלפי' הרב ז"ל נתחייב דין מחט מטרפות סמפון דנר' שהוא מפ' האי דאמרינן בגמרא אי קופה לבר נקובי נקיב ואתאי שר"ל אי קופה לבר לצד חוץ כלומר לצד הראש וכן מצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל קופא לבר כנגד פי הקנ' ע"כ וחוד' לצד פנים ולהכי אמרי' דנקובי נקיב בחודה לסמפוני הריאה אבל אי קופא לגו ואתאי דרך קופה לא נקב שמצא מקום סוף הסמפון שממנו יצא ולא נקב וכתב הרשב"א ז"ל או שהוא בענין שתוכל המחט לצאת לבשר הכבד בלא נקיבה א' מן הסמפונות ע"כ ובין קופא לבר בין לאו דרך הקנה בא ולא דרך הוושט לחוש שנקבה דקין ונכנסה לכבד.
עוד כתב וז"ל יז עוד כתב כל אבר שאמרו בו חכמים שאם ניקב במשהו טריפה כך אם ניט' כולו טרפה בין שניטל מחולי בין ביד בין שנברא חסר ע"כ תימא דא"כ לא מנה ג' טרפיות בלב ובוושט כיון שנקיבתן במשהו כמו שמנה במרה ובקיב' וז"ל עכ"ל ואני אומר כי מי שידייק בדברי הרב ז"ל יתקשה ביותר מזה כי הוא מנה י"א נקובי' ואח"כ בע' טרפיות לא מנה יתר וחסר אלא בשבעה מהם מרה וקיבה הכרס והמסס בית הכוסות דקין ריאה ולא מנה תורב' הווש' וקרום של מוח והלב עם הקנה וקנה הכבד דנקיבתן במשהו והוא כתב כי כל שניקב במשהו טרפה כך אם חסר או יתר טרפה וא"כ למה לא מנה אלו הד' בכלל ע' טרפיות בחסר ויתר אבל על וושט שהקשה זה החכם לא קשה מידי דאע"ג דהוי נקיבתו במשהו הוי נבלה מחיים כדאמ' לעיל ונראה דלא גמירי לכל שנקובתו כל שהו דיתר וחסר נמי טרפה אלא לנפסלי' משום טרפה וכמו שכתב הרב ז"ל אבל הנפסל משום נבלה אי גמירי הלכת' הוו נבלה ולא טרפה וא"כ הקושיא היא על אלו הד' למה לא מנה בהם יתר וחסר במנין הע' טרפיות ועוד קשה בדברי הרב ז"ל שכתב כאן נקובה כיצד י"א איברים הן וכו' וכשמנה הנקובים בע' טרפיות עשה מאלו הי"א י"ג כי בכאן מנה הלב עם הקנה שלו אחד ושם מנאו בשנים וכן כאן מנה ריאה עם הקנה שלה א' ושם מנאו בשנים וצריך לתת טעם לדבריו למה שנה. עוד קשיא לי שהרב ז"ל פסק בכולהו ג' קני לחומר' כדאמ' לעיל בר"ח ז"ל וא"כ היכי מני לכולהו בכלל ע' טרפיות הא לא לקי אלא אהתראת ודאי והאי התראת ספק היא דמשום דלא ידעי' הלכתא כמאן אזלינן בכולהו לחומרא והרב ז"ל כתב פ"ד מה' מאכלות אסורות האוכל כזית טרפה לוקה וכתב בסוף הענין ובהלכות שחיט' יתבאר איזו חולי עושה אותה טרפ' וכו' רומז לע' טרפיות שפי' כאן משמע דאכולהו לקי כדאמר ואשיב על אחרון ראשון שהרב ז"ל לא משום חומרא פסק כך אלא דסבירא ליה דהלכה כר' יוחנן דפליג אהני תרי לישני דפליגי אהדדי דקאמ' ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה וכולהו בכלל וכמו שכתבו התוס' ומה שמנה י"ג נקובי במקום י"א הוא משום דמתחלה לא מנה אלא איברים כמו שכתב י"א איברים הם שאם ניקב וכו' וקנה הלב וקנה הריאה לא חשיבי איברים בפני עצמם דבליעי מינייהו בלב ובריא' וקנה הכב' משום דכבד אינו נטרף בנקיבה מנאו בפני עצמו וכשמנה הע' טרפיות דרך פרט לא הזכיר איברי' ומנה כל דבר שתטרף בנקיבתו הבהמה שהרי מנה בכללם סימפון שניקב לחבירו ולא כללו עם נקיבת הריאה ומשו' האי טעמ' לא מנה בחסר ויתר אלא הני שבעה דהוי כל חד שם אבר בפני עצמו ושייך ביה חסר ויתר אבל תורבץ הוושט לא הוי שם אבר בפני עצמו דמיחבר לוושט ונקרא על שמו ולא קרום של מוח דמשמש למוח ונקרא על שמו ולא קנה הלב ולא קנה הכבד דנקראים על שם הלב והכבד ומשום דלא מנה קנה הלב לא מנה הלב עצמו.
עוד כתב וז"ל יח עוד כתב פ"ז וכשמוציא הליח' ובודק אותה צריך לבדוק הסמפון שתחתיה אם נמצא נקוב טריפה תימא דאם כשמוציא הליחה היא סרוחה תיפוק ליה שהיא טריפה ומה צרי' לבדיקת הסימפון ואם מצא הליחה נמשכת כדבש או קשה כאבן שאע"פ שהן מותרות יש לחוש לסימפון גם זה קשה דכיון דחשש לנקיב' הסימפון למה לא חשש לנקיבת הריא' ולהכי אמ' שהן מותרו' כ"ש דאין לחוש לנקיבת הסמפון עכ"ל ואני אומר דאף זו לא ק' מידי דסביר' ליה לרב ז"ל דסימפון שהיא כולו תוך הריאה וכשיש מוגלה עליו נוגע בכולו היא דחיישי' ליה וצריך בדיקה בריאה שנשפכ' כקיתון אבל קרום הריאה שהוא בחוץ אע"ג שהצמחים שהמוגלה בהן אצל קרום הריאה לא חיישינן לה א"נ סמפון שהוא תוך הריאה צריך ליבדק אבל קרום הריאה הרי הוא מגול' ונראה לעין בלי בדיקה אם הוא נקוב או לא א"נ לסמפון דהוי כחד קרו' חיישינן אבל לקרומי הריאה לא חיישי' שינקבו ב' הקרומי דבלאו הכי לא מיטרפא וכשרה את זה ראיתי באפס פנאי להשיב על ספקותיך ואגיל ואשמח אם תשלח לי תשובותיך בספקות אלה או תשובו' אי זה חכם ששאלת ממנו שישוב לך עליהם כמו ששאלת ממני ושלום מע"כ יגדל נאם הצעיר משה מטראני ר"ח שבט שנת הש"ז:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |