שו"ת חתם סופר/ה/ז
שו"ת חתם סופר 
ה ז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
עובדא הוה בראובן שהשיא בתו לבן שמעון והפריזו האבות נדן לבניהם כנהוג ונכתב ונחתם בתנאי' אחרונים בשעת נישואין ושם נאמר כל עניני העדר ושני חזרה כמנהג לכתוב והתחייב אבי הכלה לזון הזוג על שולחנו שנה א' הראשונה אחרי הנישואי' ואבי החתן התחייב לזונם ב' שנים אח"כ ותו לא נכתב בתנאי' אחרונים אמנם נעשה עוד כתב אחר ביניהם בכל אופן המועיל שהתחייב אבי הכלה לתת להם בשנה הרביעי בכל שבוע עשרים זה' ו"ו והמובן מתוך הכתב שהוא דמי מזונו' של שנה הרביעית כי הוא לא יזונם רק שנה א' הראשונה ואבי החתן יזונם ב' שנים ע"כ התחייב הוא לשלם עשרים זה' לכל שבוע ושבוע והנה ניזונו על שולחן אבי האשה שנה ראשונה וכחצי שנה על שולחן אבי הבעל ומתה האשה והניחה אחריה ב' בנות והנה אבי האיש זן והולך את בנו עד תשלום ימי חיוב מזונותיו אך הספק נולד כד מישלם יומיא אילן אם יתחייב אבי האשה לשלם להבעל לכל הפחות חלקו במזונות דהיינו עשרה זה' לשבוע או אפשר גם עשרה זה' הנותרי' דמי מזונות בתו שמתה ירשה בנותי' וצריך האב לשלם להבנות ובאם ימותו גם אלו יירש אביהם עמהם וכמבואר בש"ך ח"מ סי' ס' סקי"ז ע"ש או נימא אומדנא דמוכח הוא שלא כ' אלא על מנת שתהנה בתו והנה מתה טרם בוא זמן החיוב ואנן קיי"ל שאין להוציא נגד אומדנא דפסק ר"ת כמבואר בש"ע א"ע סי' נ"ב וא"כ האב פטור מכלום:
הנה הט"ז בח"מ סי' ס' כ' דלענין מזונות הזוג לא אמרי' אומדנא כלל דה"ל כמו פסק לזון בת אשתו ר"פ הנושא והמגי' שבט"ז שהוא הגאון חכם צבי הסכים לדינא אלא דפליגא בטעמא ע"ש ובאמת הבית שמואל סי' נ"ב סק"י תי' הקושי' מבת אשתו באופן אחר דדוקא כשזה שהוא חייב לו הוא מת אז אמרי' אומדנא ולא כשהוא חי וא"כ אזדא לי' דינו של הט"ז וח"ץ הנ"ל אמנם דברי ב"ש אין בהם טעם ובט"ז שבא"ע שם סק"ד השיג המגיה על הב"ש ומחה לי' מאה עוכלי בעוכלי וא"כ דינו של ט"ז וח"ץ קיים:
איברא בתומי' סי' ס' סק"ט כ' לישב קו' מבת אשתו דהתם נמי אמרי' אומדנא אך אומדנא דמדידי' לדידה הוה כאומדנא דכתובה ותוספתי' שלא אמרי' על מנת שתהנה אלא ע"מ לכונסה וה"נ כיון שכנסה נתחייב בכל החיובי ולית' לט"ז אלא שלא מלאו לבו לחלוק להדי' כ"א לעשות פשר דבר וא"כ לדבריו עכ"פ הודה במקצת להט"ז דנהי במתה האשה אמרי' אומדנא ע"מ שתהנה בתו והרי מתה ופטור ממזונות חותנו עכ"פ במת הבעל אחר כניסה לחופה חייב אביו לזון כלתו דה"ל מדידי' לדידה דאמרי' אומדנא דכניסה ובאמת עובדא דט"ז מיירי בהכי שמת הבעל וחייב הט"ז לזון כלתו ולא יחלוק עליו התומי' בענין זה:
וכשאני לעצמי מה אני לכנוס באתרי' דהרים גדולים ורמים מ"מ תורה היא כיון דכל עיקור יסודם בנוי על הקושי' מבת אשתו וחזינא להב"ש דנחית לחלק בסברא קלישא בלי שום טעם דמה לי אם מת זה שנתחייב לו או אם הוא חי ומ"מ כיון שמצינו לחלק ביניהם ס"ל להב"ש לא ילפי' אומדנות מהדדי גם לי ניתן רשות לומר דלא מצינו אומדנא אלא בהלוקח או בהמוכר לא בדבר הניקח וכבר עמדו בתוס' על זה בכתובות מ"ז ע"ב ד"ה שלא כ' לה שהקשו א"כ הלוקח פרה מחברו ונטרפה או מתה נימא אומדנא ותירצו מה שתירצו בטעם הדבר מ"מ יהי' טעם מה שיהי' אם נעיין בכל האומדנו' לא מצינו אלא בהמוכר כגון לא אצטריכו לי' זוזי דע"ד כן לא מכר או ע"מ למיסק לא"י ולא איתדר לי' דע"ד כן לא מכר וכיון שמקחו קיים הוה מהדרי' לי' וכן בהלוקח חפץ ואירע אונס בהלוקח כמ"ש תוס' אבל אירע אונס בהדבר הניקח כגון שנטרפה הפרה לא אמרי' אומדנא דכיון שמשך או קנה ברשותו נעשה מה שנעשה ואם אולי א"א להעמיס כן בלשון התוס' וסברתם מ"מ נ"ל האמת כן שלא ימצא אומדנא בהדבר הניקח:
ואחר הנחה זו אומר אני דודאי הפוסק תוספת כתובה לאשתו וה"ה האב הפוסק לבנו ה"ל הבעל הלוקח והאשה ניקני' לו ע"כ אם מת הבעל אמרי' אומדנא ע"מ לכונסה וכן האשה הפוסקת או אבי' שפסק להחתן לענין זה הוא קונה את הבעל ונותן לו מחיר כך וכך ומתה האשה ה"ל מת הלוקח ואמרי' נמי אומדנא ע"מ שתהנה משא"כ הפוסק לזון בת אשתו דה"ל החתן הקונה ואשתו היא ניקני' לו ומחיר הקנין הוא מזונות הבת ה' שנים וא"כ אי מתה האשה הניקני' ה"ל כנטרפה הפרה דלא אמרי' אומדנא וצריך ליתן מחירה להמוכר ואילו אמר המוכר תן מנה לפלוני מחיר פרתי הי' צריך ליתן המחיר לפלוני וה"נ אמרה תתן את בתי במחירת קנין האשה ושוב מת קנינו היינו האשה מ"מ צריך ליתן מחירה דברשותו מתה וזה נלע"ד אמת ויציב ואינו ענין לכאן כלל וא"כ ליתא להט"ז וח"ץ כלל:
אחר כותבי זאת אורו עיני כי ראיתי א' קדוש מדבר מ"ו הגאון בהפלאה בק"א לספר המקנה בסי' נ"ג והעלה לחלק באופן אחר דהיכי שהאבות פוסקי' אמרי' אומדנא ע"מ שתהנה אבל כל שהבעל דבר פוסק בעד עצמו אפי' האשה הפוסקת על עצמו ליתן כך וכך אמרי' אומדנא ע"מ לכנוס לחופה וה"ה ומכ"ש הבעל שפסק על עצמו לזון בת אשתו לא אמרי' אומדנא שתהנה אלא אומדנא ע"מ שתכנוס לחופה ולדעתו הקדושה אי הי' אב פוסק לזון נכדו נמי הוה אמרי' אומדנא שתהנה וכו' ולא אומדנת כניסה לחופה וגם לדידי' ליתי' להט"ז וח"ץ הנ"ל:
והיום בפתחי ספרים ראיתי להגאון מלבו"ב בספרו ישועות יעקב סי' נ"ג סק"א דברים שאינם נ"ל בתחלה כ' לחלק דכל הסוגי' לא מיירי אלא בכותב לבתו מעצמו בלי פסיקת הצדדי' אבל כל שהי' כך הפסיקה ביניהם לא שייך אומדנא מטעם שכ' תוס' הנ"ל דאמרי' אולי לא הי' מתרצה על תנאי זה וא"כ ה"ל לפרש ומדלא פירש ע"כ נכנס לספק הזה וע"כ בפוסק לזון בת אשתו אמרי' שהי' לא היתה מתרצית בתנאי זה שאם תמות לא תזון בתה וה"ל לבעל להתנות ומדלא התנה סביר וקיבל לזונה אחר מיתה וגירושין אלו דבריו ואם כי הוא נגד סוגיין דעלמא והליכת כל הפוסקים דדנין אומדנא דע"מ שתהנה אפי' בפסיקה דלא שכיחא כלל שיתנו מעצמם מה שלא פסקו ביניהם בשעת תנאים כידוע וע"כ נ"ל הסברא נהפוך דאנן סהדי אלו הי' מודיע להאשה תנאי זה נמי היתה נכנסת בספק זה שאם תמות או תגרש שוב לא יזון את בתה בפירוש אמרו במתני' הפקחי' היו כותבי' כל זמן שאת עמי ואי הי' שהאשה לא תתרצה על הרוב בכתיבה זו א"כ איזה פקחות הוא זה אע"כ סתמא שתתרצה וכן בכל הפסיקו' החתן נכנס על זה הספק שאם תמות אשתו טרם שנתנו לו הנדן שלא יגבה אחר מותה וא"כ החתן ה"ל להתנות וכיון שלא התנה אמרי' אומדנא שלא כ' אלא על מנת שתהנה בתו:
שוב כ' חילוק אחר דהחילוק בין תוספ' כתובה דתלי' בכניסה לחופה ובין פסיקה לבתו דתלי' בשתהנה בתו הוא כך דתוספ' כתובה מתחלה לא כ' להנאותו שהרי אינו חל אלא אחר מיתה וא"כ ע"כ לא כ' אלא לחיבתה ושיכניס לחופה קנתה אבל האב הפוסק לבתו כיון שאמת הוא שבתו ניהני' מרווח ביתא אמרי' שע"מ שתהנה בתו עשה ואם לא תהנה לא יתן וא"כ לזון בת אשתו שאין להבעל שום הנאה א"כ משנכנסה לחופה קנתה עכ"ד והנה החילוק הראשון הוא אמת נכון ודפח"ח אך לפ"ז אפי' אם פסק לבנו נמי אמרי' שיהנה בנו וזה הי' כוונת ר"ת שכ' דהכא איכא אומדנא אחרינא ר"ל כנ"ל וכל הישר הולך יודה לזה אך מ"ש בלזון בת אשתו כיון דהבעל אין לו שום הנאה לא אמרינן אומדנא דתהנה אשתו דברי נביאות הוא זה מה בכך הלא י"ל אומדנא שלא תהי' אשתו עצבה על בתה בהיותה יושבת תחתיו ויש לו צער בצערה אבל שיפרנס בתה אחר גירושין והיא נישאי' לבעל אחר ועיניו רואו' והוא יפרנס בתה בבית אחר ושונאו זה היא אומדנא דמוכח לכאורה שלא עלה על דעתו מעולם ומ"מ לא אמרי' אומדנא ויפה צווחו קמאי בהא קושי'. עכ"פ בהא סלקינן דמסתייען דעכ"פ הגאונים הנ"ל ב"ש ומורי הגאון בהפלאה לא חשו להך ק' והגאון תומי' נמי עכ"פ צוה לפשר והגאון ישועו' יעקב נמי עכ"פ לא חש לה ויצורף לזה נמי סברת יתוש קטן כמוני באופן דלא נ"ל להוציא ממון מאבי האשה לא לחותנו ולא לנכדיו ואפי' ע"ד פשרה לא. שוב מצאתי מ"ש פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ד ושבות יעקב ח"ב סי' קמ"ב והסכימו להלכה שלא להוציא ממון כלל וכלל:
והנה ראיתי בס' בני אהובה לגאון בעל התומים מ"ש בפכ"ב מה' אישות הלכה ב' דבזמנינו שרגילי' לכתוב בתנאים אחרונים שאם תעדר וקום בתקנת שו"ם א"כ הרי קיבל עליו כאותה תקנה והתנאי דבשנה שני' ירש החצי ומשלישי ואילך ירש הבעל הכל וא"כ בטלו כל האומדנות הנ"ל דאע"ג דאיכא למימר דהיינו אם כבר הוציא המעות מת"י אבל אם לא הוציא מת"י אינו נכנס בגדר תקנת הנ"ל מ"מ כן מוכח ממהרי"ק שרש ע"ג אלו דבריו ועיינתי בפנים במהרי"ק וראיתי דברי בני אהובה אינם מוכרחי' ואינם נראי' כלל לדינא ובפרט מ"ש עוד שם דממוהרי"ק מוכח דגם בהאב הפוסק לבנו שייך אומדנא שיהנה בנו ואינם מוכרחים שם כלל:
דעובדא דמהרי"ק הוה באב שפסק לבנו ומת הבן והיבם רצה לירש הנכסי' כתקנת שום וע"ז כ' מדברי השואל נראה שהממון עדיין נשאר בידך א"כ תטען קים לי דמצות חליצה קודמת ואין להיבם עד אחר שייבום ובפרט שנהגו כל האשכנזים שלא לייבם ואין ליבם כלום:
ואפי' תמצא לומר לאינך פוסקים דמצוה לייבם ונהי דלא נהגו לייבם מ"מ לענין ממונא הניחו על דין תורה מ"מ כיון שנהגו האשכנזי' להתנות שיוחזר כל המעות בשני חזרה וכל הנישא על דעת המנהג נישא ומכ"ש הכא דאיכא אומדנא שלא נתתי אלא שיהנה בנך ההוא והנה הכא לא מיירי מהרי"ק כלל מאומדנא דהש"ס דודאי אי היתה האשה רוצית לגבות כתובתה ותוספת מהנדן הי' האב צריך לשלם לה אע"ג שלא יהנה בנו אך מהמותר אחר גיבוי כתובה שרוצה האח היבם לירש על זה כ' אומדנא שיהנה בנו ההוא ולא בנו האחר היבם אבל היא בודאי תגבה מעט כתובה שרגילי' ליתן בשנה שני' ומזה לא מיירי כלל דאומדנא מדידי' לדידה הוה חיבת חופה והרי קנתה חיובה ע"י החופה:
ושוב כ' מהרי"ק אע"ג שזה היבם כ' בשטר חליצה שלו שאם ימות אחיו יהי' הברירה בידו או לחלק כל הנכסי' עם האשה או ליתן לה כתובה ותוספתא מלבד שני החזרה שבתקנת שום וא"כ נפרש שהברירה נמשך גם להלן שהברירה ביד היבם שלא להחזיר בשני החזרה מ"מ אתה לא חתמת שמך הא אם חתמת שמך בודאי הברירה בידו של יבם שלא להחזיר אפי' בשני חזרה ע"ש והתם לא מיירי כלל מאומדנא דש"ס דודאי ה"ל כאלו הוציא כבר האב המעות מת"י דמדידי' לדידה לא אמרי' ע"מ שיהנה ולא כ' מהרי"ק אלא שיכול לטעון קים לי כמ"ד מצות חליצה קודמת אבל לענין דינא דאומדנא ה"ל כאלו כבר נתן המעות והוחזר לידו בתורת פקדון ורק לרוחא דמלתא אמר לעיל כיון שבלא"ה הוא בתוך שני חזרה וגם אומדנא הוא שרצה שיהנה בנו ההוא ולא היבם ועל זה כ' דאי הי' האב בעצמו כ' שהברירה ביד היבם שלא להחזיר בתוך שני חזרה הי' זוכה היבם ולא הומ"ל שלא כ' האב כן אלא אם כבר הוציא המעות מת"י כיון שמעיקור הדין במדידי' לדידה אין חילוק בין הוציא מת"י או לא אבל במדידה לדידי' דקיי"ל כל שלא הוציאו מת"י לא זכה הבעל א"כ מפרשי' תנאי דתקנת שו"ם באם אירע שהוציאו מת"י וכבר זכו בהם הזוג אז ינהג כתקנת שו"ם אבל אם לא זכו בהמעות מעולם מה ענין תקנת שו"ם לכאן:
עכ"פ תבנא לדינא לפע"ד אין לעשות שום מעשה ולהוציא ממון מדידה לדידי' בשום אופן ומאבי האיש למזונו' האשה צ"ע עדיין כי לט"ז ותומי' חייב ולמ"ו בהפלאה ולב"ש ולי הקטן פטור גם מזו וכן נ"ל והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. פ"ק פ"ב יום ב' ח' אדר שני תקפ"א לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |