שו"ת חתם סופר/ג/עד
שו"ת חתם סופר 
ג עד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
להחכם הנ"ל:
גי"ה הגיעני אודת עגונה א' שנישאת לאיש וכמו קט זמן אחר חתנותה נתפס עם עוד ג' בדינדעש ונגמר דינם לצליבה טרם שהוציאוהו לצליבה ביקש לדבר עם אשתו ובאתה לפניו ודבר עמה ושוב הוציאם ונתלו ארבעתם ביום א' והאשה לא עמדה בשעת התליי' אך למחרתו ראתה את בעלה בין התלוים והכירה אותו בט"ע גמור בפנים וכל גופו וכן אחר זה שמנה ימים עברה לפני הצליבה והכירה אותו כנ"ל וימי הסתיו והקור הי' וכמו שנה שאח"ז שוב עברה שם והכירה אותו ממש כנ"ל ושוב הגידה שאמר לה ע"א הידוע וניכר לנו אלא שאיננו עתה עמנו במדינה אמר כי הוא ושלשה מרעים הורידו התלוים מהצליבה וקברום והוא קבר את בעלה ועדיין הי' גופו שלם וצורתו עליו בלי שום חבלה והכירו בט"ע גמור שהוא הוא בעלה של אותה האשה ומעתה נפשו היפה בשאלה אם דעתי העני' מסכמת בשריותא דהאי איתתא. אני אינני כדאי ובשגם אנכי בשוקי בראי וכל כלי אומנתי וספרי אינם בידי מ"מ נעתרתי להפצרתו ואיעזר בה' שיצילני מכל מכשונ ח"ו ואבין ואדון כיד ה' הטובה עלי ובו אבטח שיעמידני על האמת:
הנה במה שנתפרסם שהוציאוהו לצליבה והי' במעמד כל אנשי העיר ובפומבי ובפרסום רב ושוב חזרו כולם והסיחו מוזרת בלבנה שראו צליבת היהודים אעפ"י שהאשה ושום יהודי לא הי' באותו המעמד מ"מ אין לך מסל"ת יותר מזה שבודאי נצלבו ועדיף טפי מיוצא ליהרג שנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים ס"פ כל הגט פי' דביוצא לדון הרי הוא בחזקת חי אבל ביוצא ליהרג יצא מחזקת חי והוה ספק והכא עדיף טפי דהתם יוצא ליהרג ולא ידעו אם ניהרג אבל הכא שמענו מן העכו"ם שחזרו ממעשה וספרו ממנו והדבר מפורסם וידוע אין ספק דהוה כמו ברור גמור וסברא זו כ' להדי' בתשו' שב יעקב וכ"כ הת"ד בפסקיו ורמ"א סי' י"ז סעי' י"ד אבל שאר כותים מסל"ת ואמרו שנדון בעש"נ נאמנים עכ"ל:
ועמ"ש על זה בחלקת מחוקק ס"ק כ"ח וע"ש בט"ז ס"ק י"א וב"ש ס"ק מ' הא להו אבל בנידון שלפנינו לא יחלוק אדם דהוה כאלו ראינו מעשה הצליבה בעינינו כיון שידענו ד' יהודי' הי' נתפסים בעלילה זו וא' מהם הי' בעלה של זו שדברה עמו קודם ההוצאה ושוב נתפרסם שאותן ד' יהודים שנתפרסם על אותו העלילה הוציאוהו ותלום על עץ אין לנו לחוש שמא בעל אשה זו מצאו לו זכות או נמלט ונפטר והביא אחר במקומו ודנוהו והוציאוהו דדבר ידוע שזה הי' פרסום גדול ורב בפליליהם וכל כיוצא בזה כ' לאמור בפשיטות בתשו' שב יעקב שאין לחוש לכיוצא בזה ומעתה אלו הי' נהרג בסייף וכיוצא בו לא הי' ספק שאשה זו מותרת ע"י הנ"ל אך אנו אין לנו אלא עדות הפרסום שנצלב אבל לא שמת בצליבה ע"כ יש לברר בזה ב' ספיקות א' אי נאמר כיון שנצלב חזקה מת ב' אי נסמוך אעדות האשה שע"א א"ל שהכיר בט"ע וקברו אחר שנתיים לתלייתו:
גרסי' ביבמות ק"כ ע"א אין מעידין עד שתצא נפשו אפי' ראוהו מגוייד וצלוב והחי' אוכלת בו וברמב"ם פי"ג מגירושין הל' י"ח ראוהו צלוב והעוף אוכל בו אעפ"י שדקרוהו וירו בו חיצים אינו מעיד עליו שמת וה"ה נתקשה מ"ט לא מייתי רמב"ם דין זה מגוייד דמתני' והב"ח תי' דרמב"ם מפרש למשנתינו דאהדדי אתמר שהוא צלוב ומגויד והחי' אוכלת בו אין מעידי' והיינו דכ' הרמב"ם ראוהו צלוב אעפ"י שדקרוהו אותו שצלוב או ירו בו חיצים והיינו מגויד והעוף אוכל בו היינו חי' אוכלת בו אין מעידי' עליו ונמצא הביא הרמב"ם משנתינו ועיין לשון צלוב במשנה ג' פ"ה דאהלות משמע כן ודבריו מאוד נכונים בלשון הרמב"ם אלא שעדיין צ"ע א"כ למה שינה לשון משנתינו וכ' במקום מגויד שהוא חתוך בסכין וחרב כמו גודא אילנא ששינה וכ' דקירה ליריית חיצים ובמקום חי' כ' עוף הלא דבר הוא והנלע"ד עפ"י מה שהרגיש הב"ח בחבורו ובתשובתו א"כ מאי הקשה ש"ס מברייתא דמעידי' על המגויד דלמא שהוא למטה לפנינו ובין ידינו ומכירי' בו היטב אבל בצלוב בגובה אין יכול להעיד על המגויד ואכילת חי' כי אין העין שולט יפה ולק"מ ק' הש"ס אלא נ"ל אה"נ ואביי ורבא נדחקו לתרץ עפ"י סברת המקשה שלא עלה על דעתו חילוק זה אבל באמת לא צריכא לאוקמא מתני' בפלוגתא דרבנן וראב"ש או בסכין מלובנת דיש לחלק כנ"ל ומשו"ה לא מייתי הרמב"ם הך שקלא וטרי' דסכין מלובן אלו דברי ב"ח ז"ל והמה דחוקי' ולפע"ד דלא בריר לן דצלוב הוא בגובה שאין העין שולט עליו דאפשר הוא רק בקורה קומת איש וכל הנסקלין שנתלין בב"ד אינן בגובה כצליבתו של המן אלא דקו' הב"ח עכ"פ מי דוחקי' ולאוקמי מתני' כתנאי או בסכין מלובנת לימא הב"ע בצלוב בגובה שאין העין שולט בו וק' זו אני אומר דפשיטא לש"ס דהאי צליבא לאו בגובה מדתנן והחי' אוכלת בו והיינו ארי וזאב או אפי' כלב וחי' בגובה מי העלה אותה וה"ל למימר והעוף אוכל בו שהוא אוכל בגובה ועוד מגויד משמע חתיכת חרב שבני אדם עולי' וחותכי' בשרו ודוחק שעולים בסולם על הצליבה ועוד דבמתני' משמע מגויד קודם הצליבה ועוד מדקתני לקמן גבי מים שאל"ס המתנה כדי יציאת הנפש ולא קתני לי' הכא ש"מ הכא מיירי שהצלוב בידיו ובין עיניו ולא שייך למתני שיעורא אלא בנפל למים ואינו רואיהו צריך לשער אם כבר יצא נפשו במצולת המים אבל היכא שהוא למראה עיניו מה שיעורא שייך הא למראה עינו ישפוט אם יצא נפשו ואם לאו לא מעיד מכל הנך טעמי פשיטא למקשן דמיירי בצלוב למטה ופריך מברייתא ונדחקו בשינוי דחוקא וס"ל לרמב"ם דמתני' ל"מ קאמר ל"מ צלוב בגובה והעוף אוכל בו וירו בו חצים או דקרוהו בדקר ארוך ובני אדם עומדי' למטה והוא צלוב בעליונו של צליבה דאין מעידי' שהרי אין יכולין להסתכל בו יפה אלא אפי' בתחתיתו ומגויד בסכין לפנינו וחיה אוכלת בו למטה מ"מ אין מעידי' משום דראב"ש יכול לכוות ולחיות או חיישי' לסכין מלובן וכו' אמנם הרמב"ם כהרמ"ה כרבנן דראב"ש וגם לא חיישי' לסכין מלובנת ע"כ לא פסיק כמשנתינו אבל עכ"פ בצלוב בגובה ודקרוהו בדקר ארוך וירו בו חיצים או עוף אוכל בו אין מעידי' ודברי רמב"ם מכוונים ע"פ פי' של הב"ח דמתני' אהדדי אתמר שצלוב ושוב המיתוהו:
ומ"מ מה שהחליט הב"ח עפי"ז דמתני' בצלוב בידיו כדכתי' שרים בידם נתלו אבל בחנק מת מיד ומעידין עליו הנה מה שרצה ב"ח לומר שבימיהם לא נהגו מלכיות להמית בחניקה ובתשובה נדחק מאוד ליישב דברי תוס' פ"ק דסוטה ח' ע"ב וגם הט"ז הקשה עליו מתרגום רות ע"ש מ"מ לא הי' צריך לזה אפי' נימא דגם אז הי' נוהגי' המלכות לחנוק בצליבה מ"מ גם נוהגי' לתלות ביד ולהמיתו אח"כ וכדכתיב שרים בידם נתלו ותלוה וזבין וא"כ לפי סברת הב"ח דמשנתלה בצוואר לא יחי' ע"כ מיירי משנתינו בצלוב בידו אבל בצוואר מעידין עליו אך כ"ז ע"פי סברתו מבלי שום ראי' והשכל יעיד להיפוך דהנחנק יחי' זמן מה אח"כ אם יתירו החבל יחזור הרוח למקומו ויחי' והרי אפי' נטבע במים ונכנסו מים לגופו וגם חנקוהו מעשים בכל זמן ועידן שמהפכי' אותו ומוציאי' המים ממנו ומחזירי' רוחו בקרבו ויקם ויחי והדבר ידוע ומפורסם שהנידונים במלכות בזמנינו הקוסטור משבר מפרקתו על גבי יתד תקועה בגובה הצליבה כדי שימות מהר וצריך לזה אומנות יתירה ואל"ה הי' חי זמן רב ואי מתירין החבל יחי' ממש וכיון שצריך לזה אומנות ממילא כיון שלא ראינו שנעשה בו האומנות ההוא כראוי לא גרע מבהמה שהיא בחזקת שאינה זבוחה אעפ"י שהיא זבוחה לפנינו כל שיש בו שום ספק ואי לאו דרוב מצוין אצל שחיטה מומחי' היינו חוששי' שהשוחט אינינו מומחה וגם אם השוחט לפנינו צריך בדיקה אם הוא מומחה מכ"ש דניחוש הכא שלא הי' הקוסטינר בקי או שלא עשה אומנתו כראוי ותרי עובדא ידענא וא' מהם הי' דינו לתלות עד ערב ואז נמסר לחכמי הרופאי' לנתחו וללמוד בו חכמת הניתוח ולא נשבר מפרקתו והרגישו בו חיים והכניסוהו למים והחזירוהו לחיותו ולא ידעתי אי חי זמן רב או לא אבל עכ"פ איננו בחזקת מת דנהי דחזקת חי נמי אזלא לי' וחזקת אשת איש דאשה כיון שנגמר דינו ויצא ליהרג ונעשה בו מעשה ההריגה מ"מ חזקת מת נמי לית לי' ולא עדיף ממשאל"ס:
ואמנם אי לא הי' חשש אלא שמא זה אחר הוא ואותו האיש הורד והלך לו ולחששא זה הי' מועיל הכרה בט"ע בתוך ג' ימים אך לזו לא חיישי' בלא"ה דאם איתא שנידון עוד אחר למיתה ונצלב הי' רעש גדול ופרסום רב כי השופטי' בזמנינו עושי' כזה בהרגשת עולם ופומבי' כל בני העיר ומדלא שמענו שנתפס אחר ונתלה במשפט ערכאותיהם תו לא חיישי' לכך וכן פשוט בתשו' שב יעקב ואמת נכון הדבר אך איכא למיחש שמא אירע כעין עובדא שכ' תוס' מס' קידושין פ' ע"ב ד"ה כי האי מעשה וכו' וה"נ איכא למיחש דלמא מיד אחר העלמת עין שחדו להשומר והוריד את זה והלך לו לעלמא והשומר הוציא א' מקברו שמת כבר יותר מג' ימים ונשתנה צורתו לזה וזה הוא התלוי שקברוהו עתה ואין לך משען אלא שיטת ר"ת ז"ל כשכל גופו שלם ואינו חבול בפנים מעידין אפי' אחר ג' ימים ובאמת כבר עשיתי סמוכים גדולים לשיטתו בתשובות הרבה עפ"י דברי' המבוארים היטב בס' הישר [עיין לעיל סי' נ"ז] אך לעשותו סניף לקולות אחרות אבל לא לסמוך ע"ז לחוד וכמ"ש ב"ש ס"ק פ"ו:
והנה פלוגתת תוס' ורשב"א ידוע במי שנמצא מת והוא ספק אם הוא תוך ג' ימים או אח"כ והובא בש"ע סי' י"ז סעי' כ"ז ועט"ז י"ד סי' שצ"ז ועי' ב"ש ס"ק פ"ד דבכה"ג אם פרצוף פנים שלם וכל גופו בכה"ג דאיכ' ס' סמכי' אר"ת ע"ש והנה נידון אנן אגוף זה שהוריד העד מן הצליבה וקברו והכירו בט"ע שהוא בעל אשה זו ושספק אולי אין זה אותו שנצלב אז בשעת מעשה אלא אחר הוא שהוציאו מקבר ותלוהו כאן במקום אותו האיש וגוף זה ספק לנו אם גוף זה מת כבר מזמן רב או השתא הוא דמת ותלוהו כאן והנה טעם המחמירי' דאמרי' מדהשתא מת מעיקרא נמי מת ולא מוקמי' בחזקת שהי' חי עד השתא והשתא הוא דמת אלא נימא כשעת מציאותן ומדהשתא מת מעיקרא נמי מת והוא כבר אחר ג"י למיתתו דמחזקי' ריעותא מזמן לזמן כך היא סברת המחמירי' ולעומת זה נאמר הא אין מחזיקי' ריעותא ממקום למקום וקי"ל כל הטומאות כשעת מציאותן וכמקום מציאותן ומדמצאנו זה תלוי על עץ זה לא נאמר שמתחלה הי' מונח מת במקום אחר ושוב נתלה לכאן זה לא נאמר אלא תחלת מיתתו ותליתו הי' על עץ זה וכבר כתבנו דלא ניחוש שזה אחר הוא שדנוהו בפליליהם להצלב כי הי' זה פרסום אך החשש שהשומר הוציא אחר מקברו ותלוהו לכאן זה נגד החזקה כאן נמצא ואם לא ניזל בתר מקום מציאותו א"כ גם בתר שעת מציאותו לא ניזול ונאמר השתא מת ושרי ממנ"פ או שזה ההרוג הנקבר מת עתה וניכר בט"ע שהוא בעלה של זה ושרי או שהוא אותו שנתלה מאז זה שנתים ימים ובודאי ואז ידוע שבעלה של זה נתלה אך לאו ידענו אם מת מאותה הצליבה וכיון שנמצא תלוי שנתים ימים ידוע שכ"כ ימים לא חי אחרי נפלו ושרי ממנ"פ ופשוט שיותר טוב לצרף זה לשיטת ר"ת מצרופיו של יציאת קול שכ' הרב"י בש"ע ופי' בו ב"ח וט"ז כמ"ש ב"ש ס"ק פ"ד הנ"ל:
ולפי"ז אי הי' ע"א לפנינו ואמר קברתיו הי' מותרת עפ"י מ"ש בש"ע סעי' נו"ן בפשיטות כהרי"ף דנאמר וקברתיו עכ"פ איפשטא בעי' מעובדא דדגלת ע"ש ומכ"ש בנידון שלפנינו שהרי כ' תוס' ביבמות קט"ו ע"ב ד"ה וקאמרי סימנים וכו' ותימא האיך משיאין נשי בני אדם שטבעו וכו' ושמא איירי כשנשתנה קצת צורה וכו' ע"ש פי' קושייתם ממעשים בכל יום וס"ל דלא איפשטא איבעי' מדיגלת ומקשו ממעשים בכל יום ותירצו דהיכי דכל גופו שלם וצורתו אינו חבול לא שייך בדדמי וכמו שס"ל אחר ג' ימים נהי דלא עבדי עובדא כר"ת באחר ג' ימים מ"מ בתוך ג"י במלחמה סמכי' אהאי כנ"ל פי' התוס' והשתא אי ס"ל דאיבעי' לא איפשטא מדגלת משום דדגלת מיירי כמו וקברתיו והאיבעי' הוא בלא קברתיו א"כ הא בנידון שלפנינו אמר וקברתיו ואי ס"ל התוס' אע"ג דמבעי' בקברתיו מ"מ לא איפשטא מדגלת מטעם שכ' הרא"ש דהתם לא ידעו הטביעה אבל הכא ידע העד המלחמה שבעולם וצ"ל דמקשה תוס' ממעשה בכל יום שהעדים יודעי' הטביעה ואפ"ה מתירים נשותיהם וע"ז תי' כיון שגופו שלם וה"נ בנידון שלפנינו אפי' לא ס"ל כר"ת בלאחר ג' ימים מ"מ הכא כבר כתבנו ממנ"פ אי נאמר שמת כבר קודם ג"י אמרי' זהו שנתלה ואם נאמר שמת עתה א"כ נסמוך על ע"א במלחמה ע"י גופו וצורתו שלימים רק לסברת הרא"ש משמע ס"ל אפי' בקברתיו לא נפשטא אבעי' מדגלת וס"ל נמי בידעי' הטביעה לא סמכי' אפילו אגוף ופרצוף שלם מ"מ נוכל לצרף לשיטת ר"ת הנ"ל להקל:
וכ"ז אי הי' מעיד לפנינו אך באשר אין העד לפנינו רק האשה אומרת כן משמו והרמב"ם חייש במלחמה למשקרת אפי' אומרת על עצמה וקברתיו חייש אע"ג דאפשר שיבוא הבעל ברגליו מ"מ חיישי' שמשקרת במלחמה מכ"ש בשאומרת בשם ע"א שאם יבוא הבעל ברגליו תתלה עצמה בהעד ואם יבוא העד תכחיש גם בהעד כדחיישי' באומרת גרשתני שלא בפניו שאם יבוא תכחישהו ועמ"ש תוס' יבמות קט"ז ע"ב ד"ה באותה שעה וכו' אבל בעלמא לא היתה נאמנת עכ"ל וק"ל וא"כ לכאורה קשה להאמינה. והנה האחרונים כ' ב' טעמים שחייש הרמב"ם שמשקרת או משום שלפי דמיונה מת בודאי ואנו אינם רוצים להאמין לה ע"כ ממציא לעצמה דברי שקר וקברתיו כדי שתאמין וי"א הטעם משום שאין דרך להמתין במלחמה עד שתקבור בעלה הלא מתירא לנפשה אם כן הרי הוכחה שמשקרת ובפי"ג מגירושין הל' ב' כ' ה"ה דלרמב"ם מ"ש בש"ס ר"פ האשה שלום רעבון גריע ממלחמה פי' לענין מת על מטתו אבל לא לענין קברתיו דמלחמה גריע והקשה לח"מ א"כ רעבון ומלחמה יש לכל א' מעלה וגריעותא ואיך אמר רבא רעבון גרע הא גם מלחמה גרע מרעבון ע"כ נדחק היא לחלק בין אמרה מת סתם אעפ"י שיש מלחמה בעולם מהימנת וקברתיו ובין אמרה מת להדי' במלחמה ע"ש ואין טעם לדבריו לכאורה ולפע"ד לקיים כל דברי חכמי' בעזה"י דלכאורה קו' לח"מ לק"מ אלא להך טעמא דמחמת חוזק דמיונה משקרת להחזיק דברי' נמצא מה שאינה נאמנת וקברתיו נמי מטעם אמרה בדדמי ונמצא בענין בדדמי יש צד א' דחמירא רעבון לענין מת על מטתו ויש צד א' דחמירא מלחמה לענין וקברתיו ק' קו' לח"מ איך אמר רבא רעבון גריעא הא גם מלחמה גריעא מרעבון אך נ"ל העיקור כטעם השני לא משום בדדמי וחוזק דמיונה אלא אנן סהדי שמשקרת שהרי אומרת דבר שדינו דכל אדם שאין אדם עומד במקום הורגי' להמתין לקבור הנהרגים והה"נ אם הי' ברעבון כיוצא בזה שיאמר אדם דבר שאנן סהדי שהוא משקר בודאי שלא יאומן ואין זה ענין לבדדמי ורבא לא מיירי אלא מדינא בדדמי ובזה רעבון גריעא ממלחמה ולק"מ ק' לח"מ ומוכח כטעם הזה שהדברים מוכיחים שהיא משקרת:
אלא לפ"ז לא שייך זה אלא במלחמה אבל במפולת ונחש ועקרב הוה כרעבון דנאמנת וקברתיו וכמ"ש ב"ש ס"ק קמ"ו ומסידור לשון הרמב"ם לא משמע כן שאחר שכ' בהלכה ב' דבמלחמה לא מהימני וקברתיו כ' בהלכה ד' כן הדין במפולת ונחש שוב בהל' ה' כ' דין רעבון נאמן וקברתיו ע"ש משמע במפולת ונחש לא נאמנת בקברתיו וצ"ע לכאורה ע"כ נראה לקיים דברי לח"מ ולעולם לא חיישי' דמשקרת אלא היכי דיש לנו הוכחה וביש מלחמה בעולם ואומרת מת סתם וקברתיו אעפ"י שאנן יודעי' ומבינים שבמלחמה מת מ"מ אפשר שהיא קוברת אח"כ שכבר נסעו הגייסות מזה ומה לנו לתלות בשקר אך כשאמרה מת במלחמה וקברתיו משמע מלשונה בשעת מלחמה בנפילת ההרוגי' קברתו וזה שקר מבואר. וא"כ ה"נ במפולת אם אמרה מת במפולת וקברתיו משמע באותה שעה שהי' הרעש ונפלו הבתים קברתו וזה שקר אך אם אמרה סתם מת וקברתיו אעפ"י שהי' רעש מפולת שקר מוכרח שאע"פי שמת הוא ברעבון פשוט שאפשר שעדיין הי' לה כח לקוברו ואח"כ מלטה על נפשו ונמצא כל דברי רבותינו קיימי' וטעמו של הרמב"ם מפני שאנן סהדי שמשקרת וא"כ בנידון שלפנינו אין לחשוד אותה שמשקרת שלא אמר לה העד כן והעד עצמו שאמר שגנבו וקברו איננו רחוק ומידי דשכיח הוא ולא נחשד לשקר בהא ובלאה"נ רוב הפוסקי' פליגי אהרמב"ם וס"ל דלא חשידי למשקרת ומהימנת וכיון שכתבתי לעיל שעכ"פ יצא הוא מחזקת חי והיא מחזקת א"א א"כ אחר שיעיינו הרב ובד"צ היטב בכל הדברי' הנ"ל ויסכימו יושיבו ב"ד של ג' וישמעו הדברי' מפי האשה ויתירו אותה כמבואר בב"ש ס"ק כ"ד ולמטינא שיבא מכשורי וה' יצילני משגיאו' ויראיני מתורתו נפלאות הכ"ד א"נ. פה ק"ק יערגן סמוך לק"ק פ"ב יום ד' בטו"ב מנחם תקפ"ח לפ"ק.
משה"ק סופר מפפד"מ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |